אהבה ותשוקה

ג'ולי רנשו המומה כאשר טרוויס סטרתו'ון משמיע דרישה שערוריתית: נישואים! הוא גבר חלומי – נבון, יפה תואר, יורשו של אביו ובעלים של אי יפהפה. היא אף נמשכת אליו בצורה עזה. אבל האם היא מוכנה להתחתן איתו, מטעמי נוחות?
טרוויס בילה את כל חיו בניסיון לחמוק ממחויבות, עד שהוא פוגש את ג'ולי. היא האשה הראשונה שהביאה אותו לשקול נישואים. הוא רגיל להשגת רצונו – אבל ג'ולי דואגת לכך שהפעם זה לא יקרה... אלא אם הנישואים שלהים יהיו מבוססים על אהבה ולא רק על תשוקה.

2
טרוויס השקיף אל הים במצב רוח קודר, מתבונן בשמש הנשקפת מהחרטום הממורק של הסירה. היא נקראה מנטק בצורה חסרת דמיון לגמרי, על שם האי. לא התאים לצ'רלס לקרוא לסירה על שם אשה; למרות שהיה נשוי פעמיים, צ'רלס סטרת'רן לא מצא שימוש רב לנשים.

ועוד פחות מזה לבנו הבכור.

או לבתו היחידה. טרוויס כבר ידע שג'נסה לא תהיה ביום-ההולדת של אביה במנטק.

הסירה היתה קרובה מספיק כדי שיוכל לראות ליד ההגה את דמותו המוצקה של אוליבר; הגל מאחור התפצל לשתי קשתות לבנות. טרוויס הסתובב לאיטו ועלה במעלה התל. הוא היה צריך לעבור ליד המכונית של ג'ולי כדי להגיע למכונית שלו. "הגיע הזמן לרדת אל הרציף," אמר.

היא הנהנה והחלה לרדת. אגנה עיכס בחן; כתפיה הצרות מילאו אותו בכמיהה עזה. למה? לשאריות של ברנט?

חלפו שמונה-עשרה שנים מאז ראה את ברנט בפעם האחרונה. פעמיים, בשנים הראשונות, הוא התאמץ לפגוש את אחיו. אבל בפעמיים ההן ברנט ביטל את הפגישות ברגע האחרון וטרוויס הפסיק לנסות. דרך מכרים משותפים הוא שמע אודותיו במשך השנים, בעיקר אודות הבזבוזים שלו ושרשרת הנשים הבלתי פוסקת.

וג'ולי רנשו היתה האחרונה בהן.

טרוויס קילל את עצמו חרש והרים את התיק שנח על המושב האחורי של המכונית. הוא הניח אותו על הרציף מקץ כמה רגעים ונעמד ליד צמיגי הגומי שנקשרו אל השקים מתוך מטרה להגן על גוף הסירה. אוליבר כיבה את המנוע וזרק קרס אחיזה לעבר שלבי המתכת שנקבעו במזח. ואז הרים את עיניו אל הגבר הגבוה וכהה השיער שעמד על הרציף. "מאסטר טרוויס? זה באמת אתה?"

השם הנושן הדהים את טרוויס. הוא אמר, כשרגש מחספס את קולו, "אוליבר... מה שלומך? נפלא לראות אותך. אבל בלי כל המאסטר והשטויות – מספיק טרוויס."

"הם לא אמרו לי שאתה מגיע," אמר אוליבר בכעס, הודף את כובעו על ראשו. "כל-כך טוב לראות אותך, ילד."

אוליבר היה קירח כמעט לגמרי, הבחין טרוויס, ונראה שבשנים החולפות העלה במשקלו לא מעט. "הם לא יודעים שאני מגיע – זו הפתעה," אמר ביבושת. "זו לא אותה חולצה שלבשת ביום בו עזבתי?"

אוליבר הביט בחולצה בספקנות. "לא ייתכן. היא כבר היתה נקרעת עד עכשיו. אבל נראה ששפכתי עליה את ארוחת הערב שלי."

טרוויס שכח את המתח שהיה נתון בו בתוך גל של חיבה ואמר, "הסירה נראית טוב." הסיפונים הבהיקו והמתכת הבריקה, והצבע היה ללא רבב.

"היא מזדקנת יפה יותר ממני," אמר אוליבר. "בוא למעלה, זה יהיה כמו פעם."

לא, זה לא, חשב טרוויס. אי-אפשר לחזור, כפי שלמד בדרך הקשה. הוא אמר, מצביע על האשה שעמדה לצדו בשקט, "זוהי ג'ולי רנשו. בת הזוג של ברנט."

"אה, כן," אמר אוליבר, עיניו הכחולות הדהויות אומדות אותה בחריפות. "תן לי את התיק שלה, מר טרוויס, ונוכל לצאת לדרך. בקרוב הגאות תעלה, ואני מעדיף להתרחק מהתעלה."

ג'ולי הרימה את התיק שלה. "אני מסתדרת לבד," הכריזה ומסרה את התיק לאוליבר. ואז טיפסה על שלבי המתכת וקפצה בקלילות אל הסיפון. "הי, אוליבר... נעים לי להכיר אותך."

אוליבר חייך, חושף שסע בין שיניו שהיה שם מאז שטרוויס זכר את עצמו. "מאסטר ברנט הגיע אתמול," אמר. "כמה שאת יפה, בחיי."

ג'ולי הסמיקה. "תודה."

טרוויס ירד בסולם. הסיפון התנדנד מעדנות מתחת לרגליו. טרוויס משך את הקרס בזמן שאוליבר התניע את הסירה, שעזבה את המזח בנהמה מתוקה. ג'ולי התייצבה מול המעקה, משם יכלה לראות לאן מועדות פניהם, אבל גם כדי לפקוח עין על אוליבר וטרוויס. אם אוליבר חיבב את טרוויס, אז טרוויס לא יכול להיות כל-כך נורא, חשבה. אבל שיבתו מסתורית במידה; המשפחה לא יודעת עליה, והיא היתה מוכנה להישבע שכאשר שאלה את ברנט אם יש לו אחים ענה בשלילה.

נראה לה שסוף-השבוע המחכה לה יהיה מעניין יותר מהצפוי. אולי מעניין מדי. טרוויס שתל את רגליו על הסיפון והרוח סתרה את שערו הסמיך; מבנה גופו, כתפיו הרחבות ואגנו הצר, גרמו לה לחולשה בברכיים. ברנט, טכנית, היה נאה יותר מבין שניהם, ואין ספק שהיה ידידותי יותר, אבל לא היתה לו השפעה כזו עליה כלל.

לא שזה משנה. היא לא חיפשה לעצמה מאהב ובטח ובטח שלא חיפשה בעל.

המפרץ סער מעט. היא נעה קדימה, נאחזה במעקה ותהתה איזה מהאיים הוא האי המשפחתי. מקץ חמש-עשרה דקות כבר לא היה לה ספק בדבר התשובה. על האי המסולע ביותר במפרץ עמדו ארבעה צריחי אבן, שפילחו את נופם של עצי האורן; קסלרי, חשבה ברטט של צחוק פנימי והתבוננה בבית בזמן שהתקרב. בית סירות עשוי אבן, גדול פי שניים מהבית של הוריה, עיגן רציף ארוך שנבנה אנכית לאי; היה שם גם חוף חולי סרוק, ומרחב גדול של מדשאה מטופחת.

אוליבר הנחה את הסירה אל המזח בצורה מיומנת ביותר; טרוויס קפץ אל החוף והידק את החבלים. ואז הושיט את ידו אל ג'ולי. פניו היו נטולי הבעה; עיניו לא פגשו את מבטה.

הוא הרים אותה אל המזח בקלילות כאילו היתה ילדה. אוליבר הרים את התיקים שלהם. "להתראות מחר, מר טרוויס. אני שמח שחזרת למקום אליו אתה שייך."

למרות שלטרוויס לא היה מושג לאן הוא שייך, הרי שהוא היה כמעט בטוח שזה לא כאן. "תודה, אוליבר," אמר והרים את שני התיקים. "בואי," אמר לג'ולי.

הוא צעד לאורך גרם מדרגות ארוך עשוי עץ כאילו נרדף על ידי רוחות הגיהנום. היא רצה אחריו, על פני סבך של שיחים מוריקים שאחריהם נחשף לעיניה גן ורדים שהיה יכול להתאים לארמון ורסאי, אבל ללא ספק היה מוזר כאן. ואז פנו מעבר לקבוצת עצי לבנה והיא עצרה על מקומה. "בחיי," אמרה.

לרגע גם טרוויס עצר. "זה די עוצר נשימה, לא?" אמר בציניות.

שורה של דירות, מעברים מקושתים, מרפסות עמודים וגזוזטרות התנאו בארבעת הצריחים שראתה מהים. היה שם אפילו תורן. היא אמרה בחולשה, "זה מאוד מרשים."

"זה גלעד לניצחון הכסף והאגואיזם על הטעם הטוב," אמר טרוויס בחריפות. "ועוד לא היית בפנים."

"כוונתך שזה לא הכל?"

"כל מה שהדולר הכל-יכול יכול לקנות."

הוא נראה לשניה פחות מתוח וג'ולי שמחה לראות זאת. למרות שהיא לא הבינה למה מצבו הנפשי צריך לעניין אותה. הוא לא היה בדיוק ידידותי כלפיה; מוטב שתזכור את זה. "האם יש דלת כניסה?" שאלה. "אני לא צריכה לעלות על מדרגות כמו שלגיה?"

"שריון קשקשים לא היה מזיק כאן," אמר בנימה קודרת. "בואי אחרי."

פעמון גדול תלה ליד שתי דלתות שעוטרו בברזל. טרוויס משך בפעמון ופתח את אחת הדלתות. משרת מקשיש חצה את אולם הכניסה. "מאסטר טרוויס," אמר והניח את ידו על לוח לבו. "אוי, מאסטר טרוויס... כמה נפלא לראותך, אדוני. עבר כל-כך הרבה זמן."

"ברטרם, שלום," אמר טרוויס ולחץ את ידו של הקשיש. "חשבתי להפתיע את המשפחה. מה שלום המשפחה שלך?"

"כולם בסדר. פג תשמח לדעת שאתה כאן. הקוקטיילים מוגשים בחדר ההסבה, אדוני. שאכריז על בואך?"

"למה לא? זוהי ג'ולי רנשו, בת זוגו של ברנט."

ברטרם נד לעברה קצרות. הם צעדו בשורה ישרה, חולפים על פני תצוגה של כלי נשק מימי-הביניים, ואז לאורך מסדרון מעוטר דיוקנאות; לא היה שם פרצוף אחד מאושר, חשבה ג'ולי. גם טרוויס לא נראה מאוד מאושר להיות כאן.

בזמן שברטרם לקח אותם דרך פתח רחב, טרוויס אחז בידה. אצבעותיו היו קרות; היא לא תניח להן, תהיה הסיבה אשר תהיה. ברטרם נרעד, "מיס ג'ולי רנשו ומר טרוויס סטרת'רן."

שלושה אנשים ישבו על כורסאות עור מרופדות מדי בחדר שגימד אותם בממדיו. כמויות עצומות של שיש וקטיפה, ושטיחים גדולים כמו מגרשי כדורגל היו ההתרשמות הראשונה של ג'ולי; ההתרשמות השניה היתה התגובה של כל אחד מן השלושה לבואו של טרוויס.

ברנט זינק על רגליו ופנה אל הדלת. שנאה בוטה הופיעה על פניו. הוא נראה כל-כך שונה מהמראה הנאה הרגיל והחופשי שלו, עד ששער עורפה של ג'ולי סמר. הגבר המבוגר יותר, שחייב להיות צ'רלס סטרת'רן, נראה מבועת עד אימה; בעוד שהאשה, שהיתה לבושה בבגדי פשתן ופנינים, הקרינה תערובת מחונכת היטב של מורת רוח וסלידה. אמו החורגת של ברנט, החליטה ג'ולי בזמן שראתה כיצד מסיכות מנומסות מחליפות את כל התגובות הראשוניות הללו.

ואז ברנט ניגש אליה, אור המנורה הבליח על שערו הזהוב ושיניו המושלמות הבהיקו בחיוך שהיתה מוכנה להישבע שהיה כן. אבל היא לא דמיינה את השנאה. היא ידעה שלא. "ג'ולי!" הוא נשק לה בצורה קשה ויסודית על פיה עוד לפני שיכלה להתכופף.

היא השתחררה מברנט וכבשה את הצורך לנגב את פיה לפני שאמרה, "שלום, ברנט. מצטערת על האיחור. אבל למרבה המזל טרוויס ואני יכולנו לשוט יחד בסירה אחת."

"אה, כן... אחי האבוד," אמר ברנט. "מתנת יום-הולדת מפתיעה, טרוויס. זה מה שאתה?"

עיניו החומות לא היו משועשעות כלל; הוא התנדנד על עקבי רגליו. טרוויס אמר בקלילות, "כן, חשבתי להפתיע את כולכם."

"כמה משמח לראות שהצלחת," אמר ברנט חלקות. "אל תשכח להגיד לאבא שהוא לא הזדקן בכלל," הוסיף ונפנה כדי לכלול את צ'רלס בחיוכו המבהיק.

למה היא לא ראתה אף-פעם לפני כן עד כמה החיוך הזה תוקפני? תהתה ג'ולי. או שהיא פשוט רואה בפעם הראשונה מה מסתתר מאחורי מנת הקסם שלו? היא לא אהבה את הנשיקה שלו. היא לא אהבה אותה כלל. בנשקו לה, ברנט התנקם בטרוויס, היא היתה מוכנה להישבע על כך; במובן זה, זה לא קשור אליה.

צ'רלס סטרת'רן עשה צעד לפנים. הוא היה גבר גבוה עם שיער אפור-ברזל שסורק על פני הפדחת שלו, סנטר עקשן יותר מאשר חזק והוא לבש חליפת עסקים מחויטת. אם הוא היה מפוחד קודם לכן, הרי שעתה הוא שלט בעצמו. הוא לא עשה שום ניסיון לחבק את בנו או ללחוץ את ידו. הוא בחן את טרוויס מכף רגל ועד ראש. "יש לך זמן להחליף בגדים לפני ארוחת הערב."

"אני אשתה קודם סקוץ' עם קרח," אמר טרוויס בשקט, אבל בקולו היתה נימה שגרמה לעיניו של אביו לנוע ממנו.

"בסדר," אמר צ'רלס. "קח לעצמך. אבל אנא, אמור שלום לאמך החורגת."

"קורין," אמר טרוויס וחצה את החדר באותו חן חסכוני שג'ולי ראתה עוד קודם לכן. הוא נרכן ונשק ללחיה המאופרת בשלמות. "את נראית טוב."

"תודה, טרוויס," אמרה בצינה, בלי להחזיר לו בצורה דומה. "קח את המשקה שלך ואני אצלצל לברטרם ואגיד לו להוסיף עוד מקום ליד השולחן."

ברנט משך את ג'ולי קדימה. "אבא, קורין, זוהי ג'ולי רנשו. ג'ולי, אבי צ'רלס סטרת'רן, ואמי החורגת, קורין סטרת'רן."

ג'ולי לחצה ידיים, מלמלה את מילות הנימוס ההכרחיות וקיבלה הצעה למגוון משקאות. היא בחרה וודקה ומיץ תפוזים ושמעה את עצמה מפטפטת אודות ההפלגה בים וגן הוורדים. קורין הציעה לערוך לה סיור בגן בבוקר, ואז צ'רלס לקח אותה אל הקיר הרחוק ביותר כדי להראות לה ציור שמן של הסירה שהקדימה את המנטק. טרוויס שתק.

מקץ חצי שעה, לאחר שנלקחה לחדרה, ג'ולי סגרה את הדלת ונשענה עליה. נותרו לה חמש-עשרה דקות עד ארוחת הערב. רצונה היחיד היה לברוח במורד המדרון ולהתחנן בפני אוליבר שיחזיר אותה אל היבשת. לאלתר.

מה עולל טרוויס שגרם לשובו הביתה לעורר כאלה רגשות נוראים? בעוד אוליבר וברטרם היו מאושרים לראותו, הרי שמשפחתו התנהגה כאילו ערפד הגיע לביקור. אף-אחד לא קידם את פניו בברכה, אף-אחד לא שאל אותו לשלומו. או למה חזר.

השאלה האחרת שלא נתנה לה מנוח היתה מדוע עזב. מדוע, מתי ואיך.

היא תוכל תמיד לשאול. כן, בטח, חשבה באירוניה. דרך טובה מאוד לבצע התאבדות חברתית.

התיק שלה נפרק והבגדים שלה גוהצו ותלו בארון הרחב. ג'ולי התקלחה במהירות ולבשה מכנסי משי לבנים עם טוניקה ארוכה, עגילי ירקן שקנתה בבאזאר בטנזניה וסנדלים ירוקים. איפור, הברשת שיער מהירה והיא היתה מוכנה.

זה יהיה ערב ארוך.

כאשר צעדה לעבר גרם המדרגות המרהיב נפתחה עוד דלת. טרוויס אמר, "ג'ולי, חכי, נרד יחד. אחרת תלכי לאיבוד."

היא הסתובבה. הוא לבש חליפה אפורה כהה עם חולצת פסים ועניבת משי; אבל שערו היה עדיין סתור ועיניו נותרו כחולות צורבות אך חתומות. לבה האיץ מהלך. האם אמרה שהוא מושך? איזו מילה חסרת ממשות לגבי גבר שהקרין שילוב חזק של תבונה, כוח רצון וחן חייתי. גבר שמשך אותה אליה עם כל נשימה שנשם.

וזה הפך אותו ליחיד במינו. בדרך כלל היתה מחוסנת לגברים כריזמטיים וסקסיים. היא התרחקה מהם כמו ממגיפה.

הוא עצר במרחק חצי מטר ממנה ובחן אותה באיטיות. "אלגנטית מאוד – כמה שפחות יותר טוב, לא? זה משהו שלא צ'רלס ולא קורין למדו מעולם."

"אני צריכה להתייחס לזה כאל מחמאה?"

"ג'ולי, אל תבקשי מחמאות."

"אז איך אוכל לדעת מה אתה חושב?"

"אני אגיד לך, את יכולה להתייחס כנתון לעובדה שאת האשה היפה ביותר שראיתי מעודי."

פיה נפער בצורה לא אלגנטית. "אני?"

"בחייך – את מסתכלת בראי לפעמים."

"הפה שלי רחב מדי והאף שלי לא במרכז."

"רק קצת. אף-פעם לא אהבתי שלמות." הוא הושיט את ידו והריץ אצבע לאורך עיקול עצם הלחי שלה עד שהגיע אל זווית פיה, שם השתהה לרגע. "רציתי לעשות את זה מרגע שנפגשנו," אמר בקול מעובה.

צבע חמים הציף את לחייה. "רד מזה. רצית את הרציף לעצמך כאשר נפגשנו," החזירה. "ואחרי מה שקרה בחדר ההסבה, אני יכולה להבין את הרצון הזה. אז בבקשה, אל תעמיד פנים שנתקפת צורך לגעת בי כשראית אותי."

"את צריכה לדעת שני דברים ביחס אלי. שאני לא מעמיד פנים. ושאני מסוגל להכיל יותר מרגש אחד בזמן נתון."

האם לא היתה בדיוק כמוהו? אם זעם ותשוקה יכולים להיחשב רגשות, אז אין ספק שהיא נתקפה בשניהם ברגע זה. לא שתגלה לו את זה. היא אמרה בגמגום, "אנחנו נאחר לארוחה. אני בטוחה שזו עבירה שיש עליה עונש מאסר במרתף."

"באזיקים." טרוויס הושיט את זרועו. "בואי."

זה היה אתגר. הוא רצה לראות מה תעשה, בת זוגו של ברנט, האם תיכנס אתו לחדר האוכל שלובת זרוע. "אל תנצל אותי במלחמה שלך נגד אחיך הצעיר," התלהטה.

"אל תורידי אותי לרמה שלו."

הוא אמר, באופן לא ישיר, שהוא רוצה לאחוז בזרועה למען עצמו. היא הכניעה רטט בוגדני של עונג ואמרה, "האם מישהו אי-פעם יוצא מנצח מוויכוח אתך?"

הוא אמר ביבושת, "יש לי תחושה שאת תהיי מסוגלת."

"הלוואי שהייתי מרגישה כמוך," אמרה והחליקה את אצבעותיה אל תוך עיקול זרועו, מודעת באופן חורך לשרירים הקשים של אמתו מתחת לבד היקר. "טרוויס, למה באת הנה?" התפרצה.

הוא אמר בקול שטוח, "הגיע הזמן להשלים עם אבי. נראה לי שיום-הולדתו השישים יהיה זמן מתאים לכך."

היא הישירה את עיניה לעברו. "אם אתה רוצה שלום, לא היית צריך להודיע לו שאתה מגיע? הוא נראה מפוחד ברגע שראה אותך."

"אז גם את שמת לב לזה." טרוויס הקדיר פנים. "זעם הייתי מבין. פחד לא."

"אולי הוא לא רוצה להשלים אתך?"

"אז אני אמצא דרך לגרום לזה לקרות, לא? ואל תשאלי למה עזבתי, מפני שאני לא אספר לך."

"טוב, זה היה ישיר למדי." היא חייכה לעברו במשובה. "אני בטוחה שהשיחה הזו תהיה השיחה האמיתית היחידה במהלך הערב כולו."

"מה היית עושה אם הייתי מנשק אותך ברגע זה?"

היא מצמצה ובלעה את הרוק במאמץ. "זועקת לעזרה? גוררת אותך לחדר השינה הקרוב ביותר? איך אני יכולה לדעת?"

"אז עדיף שנדחה את זה עד שיהיה לנו זמן לבדוק את הנושא," אמר טרוויס והחל לצעוד לאורך המסדרון כאילו זה עתה דיברו על מזג האוויר.

ג'ולי נגררה אחריו, ראשה מסתחרר משאלות, גופה כואב ברעב שלא היה לו קשר לארוחת הערב. מתי תלמד לנצור את לשונה?

איך יכלה להגיד שאולי היתה גוררת אותו לחדר השינה הסמוך? היא בחיים לא גררה גבר לחדר שינה, והיא לא תתחיל עם טרוויס סטרת'רן.