איש הזאבים

בפברואר 1910 התדפק על דלתו של פרויד בווינה צעיר רוסי עשיר, וביקש את עזרתו. במשך יותר מארבע שנים, שישה ימים בשבוע, טיפל פרויד בסרגיי פנקייב, אך הקשר ביניהם נשמר עוד שנים ארוכות.

חלום הזאבים של פנקייב הופך בסיפורו של פרויד לתיאור מפורט של משגל, שביצעו הוריו של המטופל בילדותו. באמצעות אותו חלום, שהפך לחלום המפורסם ביותר בתולדות הפסיכואנליזה, משתף פרויד את קוראיו במה שקורה מאחורי הקלעים של העבודה הפסיכואנליטית.

בשבעים השנים שחלפו מאז שפגש את פרויד נמשכו קשריו של 'איש הזאבים' עם ממשיכי דרכו של פרויד. סיפורו של סרגי פנקייב הוא יחיד במינו בתולדות הטיפול הנפשי, וניתן לעקוב באמצעותו אחר מהלך חייו, הנפשי וגם היומיומי, כמעט מיום היוולדו ועד ליום מותו.

כישוריו הספרותיים של פרויד הפכו את תיאורי-המקרים שלו ליצירות מופת ספרותיות, שפרצו אל מחוץ לגבולותיה המקצועיים של הפסיכואנליזה. עד היום מרתקים תיאורי-המקרים המעטים שכתב קוראים רבים, הנשבים בקסמיהם.

'איש הזאבים' הוא תיאור-המקרה הארוך והמפורט ביותר שכתב פרויד, והוא מופיע כאן לראשונה בתרגומו העברי.

ד"ר דרור גרין, שערך את תיאורי-המקרים של פרויד בעברית, הוסיף מבוא מקיף המציג את הרקע למפגש המיוחד שבין פרויד לבין סרגי פנקייב, ואת יחסיהם המיוחדים.

ספרים נוספים בסדרת 'הספריה לפסיכותרפיה': זיגמונד פרויד / הנס הקטן, זיגמונד פרויד / איש העכברושים, זיגמונד פרויד ויוזף ברויאר / מחקרים בהיסטריה, זיגמונד פרויד / שרבר, ד"ר דרור גרין / פסיכותרפיה ממבט אחר, ד"ר דרור גרין / תיאורי-המקרים של פרויד.

1

הערות מבוא

את סיפור המקרה שעליו אדווח כאן, ושוב רק באופן מקוטע (יתכן שפרויד מרמז כאן על המקרה של 'דורה' [''קטע מתוך אנליזה של היסטריה', 1905], שבו הגדיר את הסגנון החדש של תיאורי־המקרים שלו. [העורך]), מייחדים כמה מאפיינים שראוי להדגישם קודם להצגתו (סיפור המקרה הזה נכתב בחורף 1914־15, זמן קצר לאחר סיום הטיפול, תחת השפעתם הטריה של שינויי הפרשנות אותם ביקשו ק.ג. יונג ואלפרד אדלר לעשות בממצאי הפסיכואנליזה. מכאן שהוא קשור לחיבור 'לתולדותיה של התנועה הפסיכואנליטית', שפורסם ב־1914 ב'ספר השנה של הפסיכואנליזה', ומשלים, באמצעות הערכה אוביקטיבית של החומר האנליטי, את הפולמוס האישי ביסודו, שמצוי באותו חיבור. במקור יועד סיפור המקרה להתפרסם בכרך הבא של ספר השנה, אך מאחר שהמכשולים שהערימה המלחמה הגדולה דחו את הופעתו של זה למועד בלתי ידוע, החלטתי לצרף את סיפור המקרה לקובץ הנוכחי, הרואה אור בהוצאה חדשה. ב'הרצאות המבוא לפסיכואנליזה', שנשאתי בשנת 1916-17, הייתי מוכרח לדון בכמה נקודות שמן הראוי היה שיועלו לראשונה בחיבור זה. בטקסט של הנוסח הראשון לא נעשו שינויים משמעותיים כלשהם, וההוספות סומנו בסוגריים מרובעים). מדובר בגבר צעיר, אשר בשנתו השמונה־עשרה, לאחר שחלה בזיבה, התמוטט ונפל למשכב. שנים רבות לאחר מכן, כאשר החל בטיפול פסיכואנליטי, היה מוגבל לחלוטין וקיומו תלוי באחרים. עשר שנות ילדותו שקדמו למחלה חלפו באופן נורמלי למדי, והוא השלים את לימודיו התיכוניים ללא בעיות מיוחדות. אך בשנותיו המוקדמות יותר היה נתון להפרעה נוירוטית קשה, שהחלה זמן קצר לפני יום הולדתו הרביעי בצורה של היסטריית חרדה (פוביית בעלי־חיים), הפכה לנוירוזה כפייתית בעלת תוכן דתי, והמשיכה בגלגוליה השונים ללוות אותו עד לשנתו העשירית [במהדורות שקדמו לזו של 1924 הופיע במקום זה 'שנתו השמינית'].

נוירוזת ילדות זו היא בלבד תהיה מושא חיבורי. על אף דרישתו המפורשת של המטופל התנגדתי לפירסומם המלא של סיפור המחלה, הטיפול בה והחלמתו ממנה, כיוון שהיכרתי שמדובר במשימה בלתי אפשרית מבחינה טכנית ואסורה מבחינה חברתית. ובזאת מתבטלת גם האפשרות להצביע על הקשר שבין מחלתו בתקופת הילדות לבין המחלה המוגדרת, ממנה סבל מאוחר יותר. על זו האחרונה אוכל רק לספר שבגינה בילה החולה תקופה ארוכה בבתי־מרפא גרמניים, ואובחן באותה עת על ידי גדול המומחים כמקרה של "שיגעון מאני־דפרסיבי". אבחנה זו התאימה ללא ספק לאביו של המטופל, שמהלך חייו הפעילים ומלאי העניין הופרע שוב ושוב על ידי התקפי דיכאון קשים. אצל הבן עצמו לא הבחנתי, גם לאחר שנים רבות של התבוננות, בשינויי מצב־רוח, שבתנאים להיווצרותם או בעוצמתם חרגו ממה שניתן לייחסו למצב הנפשי הנגלה לעין. הגעתי למסקנה, שבדומה למקרים רבים אחרים, שהפסיכיאטריה הקלינית נותנת בהם אבחנות שונות ומשתנות, מן הראוי לתפוש את המקרה הזה כמצב שלאחר נוירוזה כפייתית, שחלפה באופן ספונטני והותירה אחריה ליקוי.

תיאורי יעסוק, אם כן, בנוירוזת ילדות שהאנליזה שלה נעשתה לא בזמן התהוותה, כי אם רק כחמש־עשרה שנים לאחר שחלפה. בהשוואה לאפשרות הראשונה, הרי שיש במצב זה יתרונות כשם שיש לו חסרונות. האנליזה הנעשית על הילד הנוירוטי עצמו תראה מלכתחילה אמינה יותר, אך היא איננה יכולה להיות עשירה בתוכן. לילד נהיה חייבים להשאיל מלים ומחשבות רבות מדי, ובכל זאת יכולות השכבות העמוקות ביותר להתגלות כבלתי חדירות לתודעה. אצל המבוגר, שהגיע לבשלות שכלית, האנליזה של מחלת הילדות בתיווכו של הזיכרון חופשית ממגבלות כאלה. אלא שיהיה עלינו להביא בחשבון את כל אותם עיוותים ונזקים, שעברו של האדם נתון להם במבט הנעשה מנקודת זמן מאוחרת יותר. יתכן שהאפשרות הראשונה תביא לתוצאות משכנעות יותר, אך מהשניה ניתן ללמוד הרבה יותר.

בכל מקרה נוכל לטעון, שהאנליזות של נוירוזות ילדות עשויות לחייב עניין תיאורטי גבוה במיוחד. תרומתן להבנה נכונה של נוירוזות המבוגרים שקולה בערך לזו שיש לחלומות של ילדים בהבנת חלומותיהם של מבוגרים. ולא שקל יותר לראות בעדן, או שהן דלות במרכיבים, שכן הקושי להרגיש את חייו הנפשיים של הילד אפילו הופך אותן לעבודה מפרכת במיוחד עבור הרופא. אך בכל זאת הן חסרות את כל אותם משקעים מאוחרים, ומכאן שעיקר הנוירוזה נגלה בהן באופן שלא ניתן לטעות בו. בשלב הנוכחי בו נמצא הקרב על הפסיכואנליזה קיבלה כידוע ההתנגדות לממצאיה צורה חדשה. בעבר הסתפקו המתנגדים בכפירה בנכונות העובדות אותן הציגה הפסיכואנליזה, ונראה היה שהטכניקה הטובה ביותר לשם כך היתה הימנעות מהעמדתן למבחן. ואילו עתה, כשנראה שגישה זו מתחילה בהדרגה למצות את עצמה, יש שמחפשים כיוון אחר: הכרה בעובדות תוך התעלמות מההשלכות העשויות לנבוע מהן באמצעות הטיית משמעותן. וכך ניתן לשוב ולהתגונן מפני החידושים המגונים. העיון בנוירוזות של ילדים חשף את אזלת ידם של הפירושים המסולפים, הרדודים או הבוטים במלואה. הוא מצביע על המקום המרכזי שיש לדחפים הליבידינאלים, שכולם ששים כל־כך לכפור בקיומם, בעיצוב הנוירוזה. הוא גם מאפשר להכיר בהעדרן של מטרות תרבותיות מרוחקות, שהילד אינו יודע עדיין דבר עליהן, ולכן לא יכולה להיות להן כל משמעות בעבורו.

מאפיין נוסף שבזכותו ראויה האנליזה המתוארת כאן לתשומת לבנו, קשור לחומרת המחלה ולמשך הטיפול בה. אנליזות שהגיעו לסיומן המוצלח בתוך זמן קצר יתרמו בוודאי להערכתו העצמית של המטפל, ויעידו על ערכה הרפואי של הפסיכואנליזה, אך במרבית המקרים אין בהן כדי לקדם במאום את הידע המדעי. איננו לומדים מהן כל דבר חדש. שהרי הן הצליחו במהירות כה רבה, כיוון שכל שהיה נחוץ לסיומן כבר היה ידוע קודם לכן. ניתן ללמוד משהו חדש רק מאנליזות שמזמנות לנו קשיים, שההתגברות עליהם מצריכה זמן רב. רק במקרים אלה ניתן לרדת לעומקן של השכבות הפרמיטיביות של ההתפתחות הנפשית, ולשאוב מהן את הפתרונות לבעיות של שלבי ההתפתחות המאוחרים יותר. נאמר אז לעצמנו, שליתר דיוק רק אנליזה שהעמיקה לחדור לשכבות אלה ראויה לשם שניתן לה. בוודאי שאין די במקרה אחד כדי ללמד אותנו את כל שהינו רוצים לדעת. נכון יותר לומר, שהוא עשוי היה ללמדנו הכל לו רק יכולנו לתפוש הכל, ואלמלא חייבה אותנו יכולת התפישה הבלתי מאומנת שלנו להסתפק בפחות מזה.

בכל הנוגע לקשיים מַפרים מסוג זה הרי שלא ניתן לצפות ליותר ממה שהיה למקרה שיתואר כאן להציע לנו. בשנים הראשונות של הטיפול כמעט ולא הושג כל שינוי. למרבה המזל היו אלה הנסיבות החיצוניות שבכל זאת אפשרו את המשכו של הניסיון הטיפולי. יכולתי בקלות לתאר לעצמי כיצד, בנסיבות קצת פחות מוצלחות, צריך היה לוותר על הטיפול לאחר זמן לא רב. באשר לעמדתו של הרופא, כל שאני יכול לומר הוא, שאם ברצונו ללמוד ולהשיג משהו, עליו להתנהג במקרים כאלה כאילו 'הזמן אינו קיים עבורו' ממש בדומה ללא מודע עצמו. ובסופו של דבר הוא יגיע לכך אם יוותר על הגאווה הטיפולית קצרת הראות. רק במקרים בודדים ניתן לצפות למידה כזו של סבלנות, סתגלנות, תובנה ואמון כמו זו הנדרשת מהמטופל ומקרובי משפחתו. אלא שאז יכול האנליטיקאי לומר לעצמו, שהתוצאות אליהן הגיע במקרה אחד, לאחר עבודה כה ממושכת, יסייעו לקצר במידה ניכרת את משך הטיפול במקרה המסובך הבא, ושבאותו מקרה בו התמסר ל'חוסר הזמן' של הלא מודע, הוא התקדם לקראת התגברות עליו.

המטופל בו אני עוסק כאן נותר במשך זמן רב בלתי ניתן להשגה, כשהוא מתבצר מאחורי עמדה של הימנעות צייתנית. הוא הקשיב, הבין, ולא נתן לדבר להתקרב אליו. האינטליגנציה שלו, שהיתה ללא דופי, כאילו נותקה מהדחפים והכוחות ששלטו במעט היחסים שעוד נותרו לו בחייו. היה צורך בחינוך ממושך כדי להביאו לידי כך, שיקח חלק עצמאי בעבודה, וכשמאמצים אלו הביאו להקלה, מיד מיהר להפסיק את העבודה, כדי למנוע שינויים נוספים, וכדי לשמר בנינוחות את המצב החדש. חששו מקיום עצמאי היה כה גדול, עד כי היה שקול כנגד כל הסבל שבמחלה. היתה רק דרך אחת ויחידה להתגבר עליו. הייתי חייב לחכות עד אשר הקשר שלו אלי הפך לחזק דיו, כדי שיהיה בכוחו לשמור על שיווי המשקל שלו, ואז הפעלתי את שני הגורמים זה כנגד זה. החלטתי, ולא מבלי שאהיה מונחה על ידי סימנים אמינים לגבי העיתוי המתאים, על תאריך מסוים שבו יהיה על הטיפול להסתיים מבלי להתחשב באיזו מידה הוא התקדם (כאן, לראשונה, משתמש פרויד בטכניקה של הגבלת זמן הטיפול. [העורך]). גמרתי בדעתי לעמוד בתאריך זה, ולבסוף גם המטופל האמין שאני מתכוון לכך ברצינות. תחת השפעתו האכזרית של תאריך הסיום המיועד נחלשו התנגדותו וקבעונו למחלתו, ועתה בתוך זמן קצר ביותר סיפקה האנליזה את כל החומר שאיפשר לפתור את המעצורים שלו ולהסיר את הסימפטומים שלו. גם המידע, שאיפשר לי להבין את נוירוזת הילדות שלו, מקורו כולו בתקופה זו של הטיפול, בה ההתנגדות נעלמה לזמן מה, ובה הותיר המטופל רושם של בהירות כמו זו שניתן להגיע אליה רק בהיפנוזה.

בכך הדגים מהלך הטיפול הזה את המשפט שהטכניקה האנליטית הכירה זה מכבר בערכו: כברת הדרך שגמאה האנליזה עם המטופל, וכמות החומר שיש להתמודד עמו במהלך הדרך, אינם שקולים כנגד ההתנגדות בה אנו נתקלים במהלך העבודה, והם נחשבים רק במידה שהם בהכרח פרופורציונלים להתנגדות. הדבר דומה לצבא עוין, שדרושים לו עתה שבועות וחודשים כדי לעבור כברת דרך, אשר בימות שלום ניתן לצלוח בנסיעה של מספר שעות ברכבת מהירה, ושעוד זמן קצר קודם לכן נדרשו לצבא המקומי ימים ספורים כדי לצעוד דרכה.

מאפיין שלישי של האנליזה שתתואר כאן הקשה עוד יותר על ההחלטה לדווח עליה. באופן כללי הממצאים שעלו ממנה חפפו בצורה מספקת את שידענו קודם לכן, או שניתן היה לקשור ביניהם באופן משביע רצון. אך היו בה גם פרטים מסוימים שנראו משונים, שלי עצמי היה קשה להאמין בהם, ושגרמו לי להסס בטרם אנסה לעשות להם נפשות אצל אחרים. תבעתי מהמטופל לבקר בקפדנות את זיכרונותיו, אך הוא לא מצא כל דבר בלתי מתקבל על הדעת בדבריו, והוא דבק בגירסתו. מכל מקום הקוראים יכולים להיות לפחות משוכנעים בכך, שאני עצמי רק מדווח על שנקרה בדרכי כהתנסות בלתי תלויה שאינה מושפעת מציפיותי. וכך נותר לי רק להזכיר לעצמי את המאמר החכם, לפיו יש נסתרות בשמים ועל פני הארץ שהמדע לא שערם בחלומו [פרויד מצטט כאן את המלט (בתרגומו של ט. כרמי)]. ומי שישכיל לבטל ביסודיות רבה יותר את הדעות הקדומות שהביא עמו, מובטח לו שיוכל לגלות עוד דברים רבים כאלה.