אל הארץ אשר אראך

אל תפחד מהכאב. הוא חלק מתהליך הכרחי של גדילה, צמיחה ומעבר למדרגה הבאה. גם אם הוא נמשך ונראה לך שהוא 'מדמם'. גם ה'דימום' הוא הכרחי כדי להוציא את הרעלים החוצה. להתנקות. להזדכך. הזמן, התובנות שלך והחוזק שלך יעצרו את הדימום וירפאו את הכאב. לא תקבל להתמודד עם משהו מעבר לכוחותיך. היקום מדויק. במילימטרים. אין שום מצב שנקרה בדרכך ואיננו מטרתי, מקדם ומעצים. ואז, כשהכול מאחוריך, תוכל להרים את הראש, לחייך ולשחרר את המצב כחלק מהעבר"

זיו בר 1962 – אמן הגיטרה הקלאסית ומנטור רוחני מביא בגילוי לב ובפשטות את סיפור מסעו הפנימי של איסר בחקירתו את העולם הפיזי, הנפשי, הרגשי והרוחני. דרך תחומי התמחות שונים ומעמיקים – רפלקסולוגיה, קבלה, אימון והו'אופונופונו – הוא מתאר בהרחבה את הבנת הגוף-נפש, לימוד חוכמת הקבלה העתיקה של העם היהודי ומושגיה הבסיסיים, פורש את ארגז הכלים האמוני בשתי אסכולות שונות, ומשלים את המסע עם הפתרון הפרקטי בלקיחת אחריות וניקוי כל הזיכרונות המיותרים, המעכבים והתוקעים את האדם בהתקדמותו האישית.

כל התחומים שמובאים בספר הם חלקי זמן נרחבים שדרכם עברו חייו של איסר. מלבד התחומים האלה התנסה איסר בתחומים רבים ונוספים (כמו הילינג, כירולוגיה, אירידולוגיה, משחקי חשיבה, ניהול רגשות, הנחיית קבוצות ועוד) כחלק מסקרנות, שאיפה לתובנות ולצמיחה, אך ארבעת התחומים האלה היוו את מרכז חייו לכל אורך השנים. כל תחום הגיע כציון דרך בתוך המסע הצבעוני, המורכב והמרגש שעבר.

אומנם שפת הכתיבה כיום מעורבבת מכמה תחומים, וכאשר שפתו של תחום אחד נוגעת בתחום אחר היא יכולה לבלבל בהיסח הדעת. הכוונה נשארה תמיד להיצמד לשורשי הנושאים ולהביא את מהותם ברמת דיוקם הגבוהה ביותר, מבלי לוותר על פשטותם. 

שלמות והשלמה, להחליט, לעשות, לומר תודה על כל יום, לסלוח ולאהוב. לעסוק במה שליבכם חפץ אך לא לשכוח ליהנות מהדרך

תחילת דבר
לונה קסטרו נולדה באוגוסט 1938 באתונה, יוון. היא הייתה הילדה הצעירה במשפחתה. אביה אהרון ואימהּ רבקה עבדו קשה למחייתם בדוכן גלנטריה. ב־1 בספטמבר 1939, שנה אחת לאחר הולדתה, פלשו הנאצים לפולין ובכך ניתנה האות למלחמה ארוכת שנים ועקובה מדם של מדינות רבות — מלחמת העולם השנייה. עד 1 ביוני 1941 ביוני כבר נשלטה יוון בידי שלוש מדינות: איטליה, גרמניה ובולגריה. אף ששליט יוון דאז, יואניס מטאקסס, החליט כי יוון תישאר ניטרלית, עם פרוץ המלחמה מצאו עצמם היוונים במערכה מול האיטלקים בראשות בניטו מוסוליני, שעיקר דאגתו הייתה להוכיח לפיהרר ולרייכסטאג (הפרלמנט הגרמני) כי כוחו רב ומועיל לאג'נדה הנאצית. בפועל, נכבשה יוון על ידי הגרמנים, והכוחות הבריטיים בתוספת כוחות מאוסטרליה ומניו זילנד, שנשלחו לסייע ולשנות את המערכה, כשלו במשימה. ב־15 באפריל 1941 היה ברור כי יוון כולה בידי הגרמנים.

אחותה הבכורה של לונה, שרה, הגדולה ממנה בארבע שנים, סייעה רבות לבני משפחתה כאשר נאלצו לעבור מפרוור אחד למשנהו עם פלישת הגרמנים לארצם. ההפגזות וההפצצות על אתונה הפכו את העיר לעיי חורבות, והחיים בה נעשו בלתי אפשריים. המשפחה מצאה את עצמה ברחובות, מחפשת מקום מקלט ומסתור, גם בכנסיות ובמנזרים ובמקלטים מזדמנים, וגם במעבר לערים אחרות כמו פיראוס.

שרה נהגה לספר על התורים הארוכים למזון שבהם נאלצה להמתין שעות ארוכות כדי להשיג מוצרי מזון בסיסיים למשפחתה. פעם אחת, לאחר שהמתינה בתור הארוך והעוצר כבר החל, מיהרה בחזרה לדרכה, למקום שבו שהו הוריה, אך רגלה נתקעה בקטע מהריסות הכביש. היא לא הצליחה לחלץ את עצמה ומצאה את עצמה ממררת בבכי לנוכח המציאות ההזויה שנכפתה עליה, ממתינה להדהוד מגפי הכובשים הנאצים מעל לראשה. למזלה הטוב, סנדלר שהיה בקרבת מקום חילץ אותה ללא פגע. האירוע נחרט בזיכרונה והטראומה העמוקה נשארה צרובה בתוך נפשה.

המראות, החוויות והזיכרונות מאז ועד 1945 היטשטשו עם השנים, אך נטבעו בנשמותיהן של לונה ושרה. יצר ההישרדות אילץ את שתיהן לתמרן ולכלכל את מעשיהן בדיוק רב במטרה להתקיים, גם בינן לבין עצמן, גם בינן לבין הוריהן ולימים גם בינן לבין ילדיהן. מהצד השני, נשארה כמיהה ואהבה למוזיקה כמשל לעולם רחוק ולא מושג: לונה הייתה נוהגת לספר בכל הזדמנות על ביקורה בבית האופרה באתונה עם הוריה, כאשר הייתה כבת שלוש, וצפתה ב"טוסקה" השרה לאהוב ליבה כשהוא בבית הכלא. מאז, המוזיקה האופראית הייתה בחירתה הטבעית בשידורי הטלוויזיה.

שרה לעומתה הייתה נזכרת בערגה כי הייתה אמורה להתחיל ללמוד פסנתר בגיל אחת עשרה, וכבר למדה בעזרת אביה את הדרך אל ביתה של המורה כדי שתוכל לעשות זאת לבדה, ללא הוריה. לונה מעולם לא חזרה לבית האופרה ההוא. שרה לא הגיעה מעולם אל ביתה של המורה לפסנתר. גם לא פעם אחת. החלום לנגן פסנתר נשכח והתאדה, והמוזיקה נשארה ללא נגיעה ממשית בחיי שתיהן.

ב־1945 הודיע אלפרדו, בן הדוד של לונה ושרה, כי עליית הנוער והסוכנות היהודית מאפשרות למאתיים ילדים מיוון לעלות לארץ ישראל. מכיוון שהיה בוגר בעשר שנים משרה, תפקידו כמבוגר האחראי במסע לארץ ישראל היה מובן מאליו. באוגוסט עלו שלושתם על הספינה "אמפייר פטרול" עם כחמישים ילדים וילדות בגילים שונים, ולאחר שלושה ימים טרופים בלב ים הגיעו לארץ ישראל. חלק מהילדים הועברו לכפר גלעדי, חלק לקיבוץ חולדה וכמה מהם — ביניהם לונה ושרה — למושב עין ורד שבגוש תל מונד שבשרון.

מי שאימצו את האחיות כמשפחת אומנה בעין ורד היו אסיה ומנחם מנדלסון — זוג חשוך ילדים שהגיע בעלייה השנייה לארץ ישראל וקבע את ביתם בין הפרדסים והלולים, באווירה כפרית ושלווה. מנחם היה איש תמיר וחסון, מלא בחדוות חיים ועשייה, שכפות ידיו הגדולות והמסוקסות העידו על עבודתו הקשה בין עצי פרדס התפוזים שהיה בחזקת הזוג. תפקידו כהורה מלווה ללונה מעולם לא הסתיים, גם כאשר חזרה לונה אל בית הוריה. אסיה הייתה אישה נמוכת קומה, כפופת גו ונמרצת, וקולה הצווחני היה נשמע למרחוק. לא הייתה ביניהם תקשורת ורבלית מרובה אך ההסכמה שבשתיקה כנראה כיסתה על חייהם כזוג נשוי.

לונה סיפרה באחד מתיאורי חייה הכואבים כי ידעה שיש למנחם מנדלסון מאהבת ששמה בדיוק בשם אשתו — אסיה. מיותר לציין כי המתיחות ששררה בביתם של הזוג מנדלסון לא השאירה מקום לשלווה וביטחון לילדה שלא מכבר עלתה לארץ, יודעת יוונית בלבד וללא הוריה. האם השכר והתמורה לטיפול בילדים העולים הם שהובילו את הזוג מנדלסון "להתנדב" למשימה, או שהייתה זו אידאולוגיה שהנחתה אותם וגרמה לשתי אחיות להתמקם בבית זר, בסביבה לא מוכרת, ללא שפה וכישורים לצלוח את ימיהן הראשונים בארץ ישראל?

עד לשנת 1948 גדלו שתי האחיות בעין ורד. הוריהן הגיעו לכאן במרץ 1947, לא לפני שעוכבו במחנה המעצר בעתלית למספר חודשים. זאת לאחר שכבר שהו במחנה מעצר בקפריסין, בצד הטורקי — בפמגוסטה. באותו מחנה נולדה לרבקה ואהרון בנובמבר 1946 בת נוספת, אסתריקה. ההורים ובתם הפעוטה הועברו מעתלית אל חולון, שהייתה אז ברובה הגדול רק חולות, לדירת חדר על הקרקע ברחוב גורדון. הרחוב והרחובות הסמוכים לו כונו בפי דייריו "השיכון".

ההורים אספו את שרה אליהם לחולון ב־1948 מכיוון שהייתה כבר בת ארבע־עשרה, גיל שבו יכלה כבר לעבוד ולסייע בפרנסת המשפחה. לונה נשארה בעין ורד, אך הועברה לפרק זמן קצר אל משפחת אשכנזי שעלתה מבולגריה. שם הצטרפה לעבודות הלול והרפת. במשך שבועות ארוכים, מדי יום בזמנה הפנוי, הייתה יושבת מתחת לעץ הלימון שבחצר בעיניים בוכיות וממתינה לאביה אהרון, שיחזור וייקח גם אותה אל משפחתה שבחולון. אותה הציפייה לאביה בשנים אלו הותירה צלקות שנצרבו בנפשה והובילה לציפייה תובענית וחמקמקה מילדיה שישלימו בעבורה את החסך בטיפול הורי מסור ונוכח — ציפייה שמעולם לא יכלה להתממש. ציפייה שפערה תהום נוספת בינה לבין ילדיה, ואלו החלו מפלסים את דרכם ממנה ברגשות מעורבים ומורכבים ובבלבול רב לאורך שנים רבות.

האב אכן חזר, אך הייתה זו כבר שנת 1949 שבה אוחדה לונה עם משפחתה. בשנת בת־המצווה שלה כבר למדה בבית הספר גורדון שבשיכון. היא סיפרה כי התביישה להוציא את הכריך מהלחם האחיד שלה בהפסקת האוכל מכיוון שהיה מרוח רק במרגרינה וריבה ועטוף בנייר עיתון, לעומת הילדים שהגיעו מבית מבוסס כלכלית וארוחתם הייתה לחמנייה עם נקניק עטופים בנייר פרגמנט. היא סיימה את כיתה ח' בבית הספר ויצאה לסייע בפרנסת המשפחה בדיוק כמו שרה אחותה (שאף קיבלה שחרור מן השירות הצבאי כדי להיות לעזר בכלכלת המשפחה). אחת מבנות המשפחה מצידו של אהרון האב העסיקה אותה בתפירת כפתורים בבית המלאכה שלה, ובערב השלימה לונה את הכנסתה בשמירה על ילדיה הקטנים של מעסיקתה. לאחר כשנה החלה לעבוד בבית מלאכה אחר בחולון, שם הייתה מציירת עיניים וגבות לבובות.

את חיי החברה בשיכון מילאה לונה בתנועת הנוער השומר הצעיר. מכיוון שהייתה מבוגרת מחבריה בתנועה, הצטרפה לגיוס של קבוצה מחיפה ויחד עם אנשיה שירתה בנח"ל. לאחר הטירונות שובצו לשירות, תחילה בקיבוץ רבדים שבגוש עציון, לשל"ת (שירות ללא תשלום) למשך כחצי שנה, ולאחר מכן בקיבוץ נירים שבנגב הצפון־מערבי. השנה הייתה 1956 ורוחות הקרב של מבצע קדש היו חלק משגרת היום־יום. לונה נהגה לספר על תפקידה כמטפלת בגני הילדים, שהייתה אחראית להודיע בכל הגנים על ירידה למקלטים בזמן ההפגזות. נוסף לכך, הייתה גם משובצת לשמירה במגדל שבקצה הקיבוץ, משמונה בערב ועד שש בבוקר. תפקידה היה להאיר מדי רבע שעה על שטחי הפלחה כדי למנוע מאנשי הפדאיון הפלסטיני להתנכל לקיבוץ הצעיר בפעילות חבלנית ולהגן עם נשקה מפני חדירת האויב לשטחי הקיבוץ.

החברים בקיבוץ לא אהבו את שמה של לונה ועל כן שינו אותו לליאורה. הייתה זו הפעם השנייה ששמה עבר שינוי, מאחר שעוד בגיל ההתבגרות כבר היו כאלה שכינו אותה בשם לבנה.

לאחר שחרורה, בגיל עשרים ואחת וחצי, החלה ליאורה־לונה לעבוד כמזכירה במשרד "פרנקל" — משרד עורכי דין בתל אביב. פרנקל היה עורך הדין הראשי והמבוגר מבין אנשי הצוות המשפטי, ולצידו עבד עורך דין צעיר בשם שטיינברג שהיה נוהג "לשלוח ידיים" לעבר ליאורה כל אימת שחשקה נפשו. היא הסתירה את העובדה כי סיימה רק שמונה כיתות בבית הספר היסודי ומעולם לא ביקרה בבית ספר תיכון או למדה במסלול כלשהו באוניברסיטה. חריפותה וחדות לשונה ומוחה העבירו מסר ברור כי מדובר באישה אינטליגנטית מעל הממוצע שבוודאי רכשה השכלה במהלך חייה, אך המציאות הייתה רחוקה מהתדמית שסיגלה לעצמה. עבודתה התפצלה לשתי משמרות ביום — משמרת בוקר ומשמרת אחר הצוהריים. במשך הזמן עלתה בדרגה ומונתה למזכירה הראשית והאחראית על כל צוות המזכירות שבמשרד. היא עבדה שם במשך שבע שנים. בתום משמרת בוקר אחת, כאשר ההטרדות המיניות מצידו של עו"ד שטיינברג לא פסקו, היא זרקה עליו את תיקי המשפטים שהיו בידיה ועזבה את המקום ללא שום כוונה לחזור על עקבותיה.

את מנדל ודורה הירש הכירה ליאורה עוד בשיכון. הם התגוררו במרחק מספר בתים ממנה ברחוב גורדון. שניהם היו יוצאי קיבוץ בארי. כאשר השתחררה ליאורה מהצבא, כבר היו בני הזוג נשואים ומטופלים בשני ילדים קטנים (הדס וחרוד), שאותם נהגו מנדל ודורה לנעול בחדר האמבטיה בדרכם לבילוי ערב כזה או אחר. הכאת הילדים הקטנים באמצעות חגורת המכנסיים של מנדל הייתה עניין שבשגרה, אלימות שהשאירה צלקות עמוקות בנפשם ובחייהם של הדס וחרוד לשנים שיבואו.

ליאורה הכירה את אורי לנג באחד מערבי החברים יוצאי קיבוץ בארי, בביתם של מנדל ודורה. מכיוון שתקוותיה להינשא לאהוב ליבה מתקופת הצבא, אבינועם שוורץ (שכיוון את דרכו ללימודים בטכניון, ונהרג ב־1960 כאשר נפל לממגורה), התבדו, הרגישה ליאורה את עצמה פנויה להמשיך את חייה מחוץ לבית ההורים. אחותה שרה כבר הייתה נשואה לאברם ומטופלת בילד משלה — ניסים.

אורי לנג היה בנם של זלדה ופייבוש, ממקימי שכונת גרין בחולון. פייבוש נולד בליטא 1909 ובגיל עשרים עלה לארץ עם תנועת השומר הצעיר והתמקם בבנימינה, שם עסק בייבוש ביצות למרגלות הכרמל ובהנחת היסודות למושבה פרדס חנה. ארבע שנים לאחר שעבר לתל אביב נשא לאישה את זלדה (1913) לבית בלגלוב. הוא עבד כטייח בבאר המים בחוסמסה (כיום ברחוב דוד אלעזר בקריית שרת — חולון) והיה חבר ההגנה הראשון בחולון והתושב החמישי בכל שכונת גרין. הוא ורעייתו התגוררו בצריף רעוע בסוף שורת הצריפים שלימים נודעה כרחוב חשמונאים, בבית מספר 16.

בקיץ 1993 עוטר פייבוש כיקיר ההסתדרות בחולון ובקיץ 1997 זכה באות יקיר חולון מטעם העירייה על תרומתו בהקמת אתר "יד להגנה" בחוסמסה, שם הרבה להדריך מבקרים ועולים חדשים, וכן על תרומתו בייסוד ארכיון ומוזיאון הרצפלד לתולדות חולון, ארכיון שבו התנדב במשך שנים ארוכות.

אורי נולד בארץ בסוף נובמבר 1934. כעבור שנתיים נולד אחיו עודד. שני האחים חוו התנתקות מהוריהם בילדותם, עקב סכסוך בין ההורים שהיו קרובים לגירושין, והועברו לפנימיות. לקראת גיל ההתבגרות שבו האחים אל בית ההורים, לאחר שאלו פתרו את הסכסוך ביניהם.

בסיום כיתה ח' בבית הספר ביאליק עבר אורי לבית הספר התיכון אורט. הוא למד שם שנתיים במגמת חשמלאות. בן שבע־עשרה היה כאשר החליט להצטרף לקבוצת "במעלה" ולעבור עם חבריו החולוניים מהנוער העובד והלומד לקיבוץ בארי. הוא התגייס לצה"ל ב־1952 ובתום השירות חזר לחולון, לעזור כלכלית להוריו. את עבודתו כטרקטוריסט במוביל הארצי בחברת "מקורות", שם עבד מאור ראשון עד חשכה, מעולם לא שכח. הוא היה מספר בגאווה כי הוא זה שבנה את אגם צלמון. לאחר מכן עבד בהר הנגב, בקו רביבים־צאלים. בהמשך הצטרף לאגד כנהג אוטובוס לשנתיים. לאחר מכן עבר לחברה הממשלתית להדברת עשבים בע"מ, שלימים התמקמה ליד צומת בית דגן מול מכון וולקני. הוא עבד שם 36 שנים כמדביר וכמחסנאי עד יציאתו לגמלאות.

ליאורה ואורי נישאו בדצמבר 1959. הם קבעו את ביתם בדירת שניים וחצי חדרים בקומת קרקע ברחוב חומה ומגדל בחולון.

בינואר 1962 נולד בנם הבכור, איסר, "גיבורו" של ספר זה.