מפגשים עם אלת המזל

תְּמוּנוֹת הֵן סִפּוּר חַיִּים.

תְּמוּנוֹת רַבּוֹת, שָׁנִים רַבּוֹת,

וּבַסּוֹף – מִי יֵדַע אֶת הַתְּמוּנוֹת?

לָכֵן אֲנִי כּוֹתֵב.

הסיפור שלי משולב בסיפור של החברה שבה גדלתי. נולדתי למדינה בת שלוש ואני כותב בשנתה השבעים וחמש. בגרתי עם המדינה, וזו שונה ומשתנה.

מהי נקודת מפנה היסטורית, מהי נקודת מפנה בחייו של אדם ומהן נקודות המפנה בחיי?

עשרים שנים של שירות בצה"ל בתפקידים מגוונים, מעניינים ומרתקים. הכי מאתגר היה להיות מפקד גדוד במלחמה. שלושים ואחת שנים מאז ייסדנו - שותפי לעשייה, שותפתי לחיים ואני – את חברת א.פ.ק בריאות. יצרנו יש מאין ארגון רפואי שהמוניטין שלו הולכים לפניו.

ישראל שלי היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, לחלום ולהגשים. קורט מזל מסייע.

יעקב ראובן בן קיקי, דור שלישי בארץ, יליד 1951, אלוף משנה בדימוס בחיל התותחנים, יזם ומנהל עסקים בתחום הרפואה.

יעקב נשוי ליהודית, אב לשלושה בנים וסבא לשישה נכדים.

ספרו הראשון "בן קיקי - ביוגרפיה משפחתית" עוסק בהיסטוריה המשפחתית מאז גירוש ספרד, מרוקו, ארץ ישראל ומדינת ישראל. פורסם בהוצאת ספרי ניב, 2023. זהו ספרו השני.

צה"ל

"אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת"

יום ראשון, 8 בפברואר 1970

התגייסתי לצה"ל בהתרגשות רבה. במאמץ רב ליוותה אותי אימא ללשכת הגיוס בחיפה. הרבה דמעות (גם שלי) זלגו, ואחרי ארבע שעות, בבסיס הקליטה והמיון בתל השומר, הפכתי לחייל. זה היה היום הראשון בעשרים השנים העתידות לבוא. עשרים שנים נהדרות.

כמו בשיר האהבה "וידוי" שכתב אלכסנדר פן:

[...]

כֵּן, הָיָה זֶה לֹא טוֹב, הָיָה רַע לְתִפְאֶרֶת,

אֲבָל זְכוֹר אֵיךְ נִפְגַּשְׁנוּ בְּלֵיל מִלֵּילוֹת,

אִם יִהְיֶה זֶה שֵׁנִית - אַל יִהְיֶה זֶה אַחֶרֶת.

[...]

על הקשיים, והיו קשיים; על האכזבות, והיו אכזבות; על הכישלונות, והיו כישלונות; על ההצלחות, ואלה לשמחתי היו רבות יותר; על כל האנשים הנפלאים שפגשתי בדרך – מפקדיי שהעריכו את כישוריי, פקודיי שכיבדו את מנהיגותי, ויהודית שאותה פגשתי בשעה האחרונה בשירותי במפקדה, שהייתה גם השעה הראשונה בשירותה במפקדת חיל התותחנים. אז לא ידענו כי הייתה זו שעת מפנה בחיינו, השעה הראשונה מבין עשרות שנות זוגיות ומשפחה ונכדים, לצד קשיים כמו בכל משפחה, ומנגד – הצלחות מרשימות.

על כל אלה... "אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת".

אם הייתי נולד מחדש, הייתי בוחר שוב להיות חייל וקצין בצה"ל במשך עשרים שנה.

על השירות בצבא, החוויות, התובנות והניסיון הנרכש שעיצב את חיי אני יכול לספר ולדבר עד קץ הימים. שתי תמונות – קורס קצינים, ומפקד גדוד במלחמה – הן אבני הדרך המשמעותיות.

פרק נפרד הקדשתי למלחמת ההתשה בסיני ולמלחמת יום הכיפורים. בעיניי הן רצף אלים אחד. החוויה הייתה ועודנה טראומטית כל כך. היא ראויה לתמונה נפרדת.

הרגע הקשה ביותר היה בקורס קצינים, בהשלמה החילית של חיל התותחנים. שם עברתי רגע שבירה. כמעט כבתה קרן האור שעתידה הייתה להאיר לי את הדרך, את התקווה להיות קצין בצבא, כמנוף יציאה לעולם חדש ושונה מהעולם שבו גדלתי.

ומעשה שהיה, כך היה.

באותם ימים שימוש במחשבון היה כמו עיסוק במדע בדיוני. כדי להיות קצין בתותחנים צריך היה לדעת מתמטיקה ברמה טובה, להבין קצת טריגונומטריה, ורצוי היה להבין גם קצת בפיזיקה. ואני לא, בכלל לא, ולגמרי לא. כך, בסדר זה.

הפגז שעף לשבעה־עשר קילומטר (זה היה טווח התותח) עובר מסלול בליסטי ששיאו עשרה קילומטר. לחץ האוויר, צפיפות האוויר, כיווני הרוחות ועוצמתן – כל אלה מסיטים את הפגז ממסלולו. יש למדוד פרמטרים אלה, לחשב את התיקון הנדרש במסלול הפגז, כלומר לירות לנקודת ציון מחושבת או דמיונית, כדי לפגוע במטרה המיועדת. כל זה נעשה על לוח ירי, מעין מפה שעליה מסומנות המטרות עם סרגל גרירה, לוח אלגוריתמים וסרגל חישוב. כל הנתונים נרשמים בטבלה במחברת, ולבסוף נדרש גם חשבון בסיסי כדי להגיע לנתוני הירי.

שנים אחרי שהשתחררתי מהצבא – הימים ימי הטלפון הסלולרי והאינטרנט, ניווט לווייני ומחשב משוכלל בכל תותח – סיפרתי לחניכי קורס קצינים איך חישבנו נתוני ירי לפני עשרים ושלושים שנים. הם התגלגלו מצחוק. הדור שלנו חי בתקופת מהפכה טכנולוגית. האמצעים הטכנולוגיים של השנה, בכל תחום, הם אמצעים של טכנולוגיה מתקדמת לעומת הטכנולוגיה של השנה שקדמה לה, וטכנולוגיה זו תהיה מיושנת בשנה שלאחריה ובשנים הבאות.

חישובי מסלול הירי נעשו כמובן גם בימי קרב, במלחמה ותחת הפגזה כבדה. על זחל"ם (זחל משוריין) שמיגונו גגון מבד ברזנט אפילו צוות המתמטיקאים הטוב בעולם לא הצליח לתפקד.

בכל יום חמישי בערב נערך מבחן במתמטיקה. ציון עובר משמעו חופשת שבת, וציון נכשל משמעו שבת בבסיס – "זמן איכות" לחשוב על הנוסחה המתמטית הנכונה. השיטה פשוטה: מה שלא נכנס דרך הראש – נכנס דרך חופשות השבת. אחרי חודש נשברתי. אומנם הריתוק היה בבסיס ההדרכה בצריפין, ומעבר לכביש היה בסיס של קורס קצינות, מה שהפך את העונש לנסבל, אבל הגעגועים הביתה שברו אותי.

בשבת החמישית יצאתי הביתה בלי אישור. שבת שלמה התחננה אימא שאשוב לבסיס. ביום ראשון בבוקר התייצבתי בחדרו של סרן יחיעם שרון שהיה מדריך בקורס, והודעתי שאני אחרי נפקדות ובאתי להישפט.

יחיעם בקולו הצייצני פקד, "עוף מכאן וחזור מייד לאימונים!"

לאחר שנים שאלתי אותו למה לא שפט אותי ולא העיף אותי מקורס הקצינים.

"במפקדת הקורס חשבנו שבתותחנים צריך גם מפקדים, לא רק מתמטיקאים," השיב.

אני בר מזל שאלה היו מפקדי קורס הקצינים באותה עת. בהיסטוריה אין השערות, יש עובדות, אבל מי יודע מה היה מסלול חיי אם לא הייתי מסיים קורס קצינים.

השירות בצבא היה בשבילי ייעוד, הזדמנות לרכוש השכלה, מעמד חברתי וגם פרנסה המכבדת את בעליה. כיבדתי מאוד את המסגרת, את המשמעת ואת הלויאליות, והאמנתי בלב שלם בצדקת הדרך.

במלחמת לבנון הראשונה (1982) פיקדתי על גדוד תותחנים 403 שבו שימשתי מטוראי ועד מפקד הגדוד בתפקידים שונים: חייל במלחמת ההתשה במוצב נברון דרום על גדת תעלת סואץ; קצין מבצעים גדודי; מפקד סוללת תותחים ג' במלחמת יום הכיפורים (1973); וסגן מפקד הגדוד לאחר המלחמה בתקופת הסכמי שביתת הנשק, פינוי סיני והעברת הגדוד לבקעת הירדן. בין לבין פיקדתי על קורס מפקדי תותחים שהיה אז בראשית דרכו בחיל, והיה הקורס הראשון שהתנהל בבסיס בשבטה. קורס קציני תותחנים – "קורס יסוד", בפיקודו של אריה מזרחי, הצטרף אלינו לאחר חודשיים–שלושה. יתר הקורסים ומפקדת הבסיס עברו מצריפין לשבטה מאוחר יותר. למעשה הייתי באופן לא רשמי מפקד "שבטה התותחנית" הראשון. לאחר תקופה בתפקיד קצין המבצעים במפקדת חיל התותחנים, פניתי ללימודים בבית הספר לפיקוד ולמטה, וללימודים באוניברסיטת תל אביב. לאחר מכן הייתי מפקד בסיס הטירונים החילי בשומרון, בואכה העיר שכם. היה זה תפקיד מרתק שנקטע לאחר תקופה קצרה. תאונה בגדוד הביאה להפסקת תפקידו של מפקד הגדוד המכהן, והקפיצה אותי לתפקיד המפקד.

באותם ימים נולד בני בכורי אורן. להיות מג"ד, ובמיוחד מג"ד חדש, ובד בבד להיות אבא חדש, להגיע הביתה אחת לשבועיים ולגלות שאורן גדל בקצב מדהים – לא היה קל. היום, כשאני נהנה מנכדיי, אני מבין שבניי אורן, יובל ואמיר הפסידו אבא במשרה מלאה, ואני הפסדתי את חוויית גידולם.

תפקיד מג"ד הוא המאתגר שבתפקידי הפיקוד. זה התפקיד האחרון שבו מפקד מקיים קשר ישיר וחם עם החיילים, ויש לו השפעה רבה עליהם. מפקד גדוד מכיר כל חייל, עוסק בבעיות הסוציאליות של כל אחד מהם, עוסק בחינוך חיילים וקצינים, משפיע בצורה מכרעת על הכשירות המבצעית, על המוטיבציה, על הבנת המשימה, על הלכידות הגדודית, ועל גאוות היחידה – ובכך תורם באופן מכריע לכושרו המבצעי של הצבא לביצוע משימותיו. היות שנפל בחלקי לפקד על הגדוד במלחמה אני אומר בריש גלי שהרוח שמשרה מפקד הגדוד היא העומדת לגדוד בשעת מבחן.

הייתי מפקד בסיס ההדרכה שבטה שהיה בזמנו הגדול בהיקף פעילותו בצבא היבשה. פיקדתי על אגד ארטילרי (מפקד חטיבה, מקובל לומר היום) ולמעשה על מספר אגדים. בכל רמות הפיקוד היה מאתגר מאוד, אך אין תפקיד שמשתווה לתפקיד מג"ד, ובמיוחד לא לתפקיד מג"ד במלחמה.

מלחמה היא ייעודו של החייל. הניצחון במלחמה הוא מטרת־העל של כל צבא וכל חייל בכל תפקיד. לכל חייל תרומה חשובה במילוי המשימה הצבאית. אלת המזל עמדה לצידי גם במקרה זה. אני לא מתכוון שאני שש אלי קרב. נהפוך הוא, אני אדם נורמטיבי, שוחר שלום, אבל אם כבר יש מלחמה, מוטב להיות בעמדת פיקוד ולהפיק את המירב מהגדוד שכה עמלת וטרחת על כשירותו הקרבית.

מנחם בגין, שנבחר לתפקיד ראש הממשלה בשנת 1977 היה שילוב מוזר של חותר לשלום ומחרחר מלחמה. היותו חותר לשלום בא לידי ביטוי בהסכמי קמפ דייוויד ב־1978 בהסכם השלום עם מצרים. בעיני הימין הסהרורי שנחשב בימים ההם מיעוט חסר חשיבות, בגין נחשב לבוגד במולדת בשל ויתור על שטחי מדבר חצי האי סיני ועל ההתיישבות בפתחת סיני, ובעיקר בגלל התחייבותו למתן אוטונומיה לפלסטינים בשטחי יהודה ושומרון. רק לאחר ארבע שנים נבין כי בגין עצמו היה נטוע בימין הסהרורי ויזם מלחמה בלבנון.

מקיץ 1981 ועד קיץ 1982 התנהלה המדינה בדרך מוטרפת. ראש הממשלה הודיע בכנסת כי מזג האוויר מונע ממנו לתקוף את מערך טילי הקרקע של הסורים בבקעת הלבנון, משמעו, מכריז כי מלחמה עומדת בפתח והיא ממתינה למזג אוויר מתאים. במציאות הייתה זו שנה של שקט ורוגע בגבול הלבנון (אחרי הסכם של שליח האו"ם פיליפ חביב עם יאסר ערפאת, שעליו היה חתום גם מנחם בגין). אזרחי ישראל נהנו מטיולים משפחתיים בשכיות הטבע המופלאות בגליל העליון. יחידות צה"ל שוטטו באין חשש במרחבי דרום הלבנון בחסותו של צבא הדרום. כולנו, מפקדי יחידות הצבא, ידענו שמלחמה בוא תבוא – כך רצה ראש הממשלה1, אבל צריך היה למצוא תירוץ טוב. הגדוד, שהיה מוצב מאז פינוי סיני בבקעת הירדן הוקפץ למחנה זמני ב"גבעת העגל", סמוך למטולה. עוד קודם לכן, בבקעת הירדן, יזמתי אימונים מסיביים מרמת הפרט ועד רמת אימון הגדוד. היו אלה ימים של תשלום מס שפתיים על חובת החיסכון בפגזים ובשעות מנוע. איש לא באמת בדק ושאל מה הגדוד עושה. אני בחרתי להכין את הגדוד למלחמה. רוחות מלחמה נשבו באוויר, ממתינות למימוש. ערכנו סדרות חימוש ללימוד ולתיקון מערכות הנשק; ביצענו אימוני חיילות בחום של ארבעים מעלות; השתתפנו באימוני חטיבה ואוגדה. הכשירות המבצעית הייתה בראש מעייניי.

יישמתי את לקחיי האישיים מהמלחמות הקודמות: להכין את החיילים למלחמה לא רק בהקניית מיומנות טכנית, אלא גם ובעיקר במוכנות נפשית; בהבנת הייעוד והמשימה; בגיבוש הלכידות ובגאוות היחידה. בכל יום חמישי בערב התקיים ערב המפקד. בחרתי בקפידה את הנושאים ששוחחנו עליהם. לימים, שנים רבות אחרי שהשתחררתי מהצבא, במהלך מפגש עסקי, פנה אליי אחד המשתתפים והציג את עצמו – הוא היה חייל תותחן מסוללה ב'. הוא ציטט מהזיכרון דברים שאמרתי באחד מהמפגשים. "אני זוכר את ערבי המפקד ואת הדברים שנאמרו בהם," אמר.

חינוך הלוחם, אוריינטציה קרבית, הגדרת מטרות ברורות וקליטות, משמעת צבאית, כבוד למסגרת הצבאית, יחס הוגן ומכבד לחיילים, גאוות יחידה ואמונה בצדקת הדרך – כל אלה מהווים את המתכון לניצחון.

כך היה גדוד 403. החיילים במדים מגוהצים, מכבדים את מפקדיהם ומכובדים על ידי מפקדיהם. המחנה הגדודי שלנו היה מצוחצח. לא היו נפקדים ולא עריקים. יחד עם סגני (סמג"ד בטרמינולוגיה הצבאית) בראשית הדרך דן הראל, לימים אלוף וסגן הרמטכ"ל, משה בינדר ברוב התקופה, ונחום כץ במלחמה. קצינים מוכשרים ומקצועיים. שקדנו על טיפוח רוח הגדוד בצד הכנתו לכשירות מבצעית.

אני מאמין גדול במשמעת. אני זוכר הרצאה של מוטה גור, לימים הרמטכ"ל, בהיותי צוער בבית הספר לקצינים. "איני מבחין בין משמעת קרבית למשמעת מנהלתית. צבא שלא שורך נעליו, או לא מצחצח נעליו הוא צבא שכשירותו הצבאית ירודה," אמר. בגלל אופיי קל לי לדרוש משמעת ולשמש דוגמה למשמעת. כשהייתי מפקד סוללה בימי סיני העליזים חיילי הסוללה שבפיקודי חויבו בכללי משמעת קפדניים: משמעת ברזל, מסדרי נשק, צחצוח, גילוח, תוך כדי הקפדה קלה כחמורה על כל פרט באימון ובשגרה. הקולגות שלי התבדחו כי ייעודי להיות רב־סמל משמעת, לא קצין. במהלך מלחמת יום הכיפורים נהרג בסוללה ב' מפקד צוות, עובדיה ש. ז"ל. בתחקיר התברר כי לא פרקו נשק לאחר מארב לילה, ועובדיה נהרג מפליטת כדור. בסוללה שלי איש מהחיילים לא העלה בדעתו לסיים מארב לילה בלי מסדר פריקת נשק. איך אמר מוטה גור? אין דבר כזה משמעת מנהלתית שונה ממשמעת קרבית. סדר ומשמעת חד הם.

במהלך המלחמה בלבנון, מייד לאחר שהתמקמנו בעמדת קבע (פחות או יותר) בציר "אוגוסט 60", בואכה עיירת הנופש הציורית בחמדון, כל החיילים טיפלו בכלי הנשק ובתותחים, התגלחו וצחצחו נעליים. "צבא מנצח הוא צבא מסודר", אמרתי להם, "אנחנו לא חוליגנים שדוהרים על תותחים מתנייעים". במהלך המלחמה הגיעו לבקר שניים מהמפקדים החביבים עליי יותר, אברהם בר דוד ועמי כהן. הם סיפרו לי שהתערבו אם אהיה מגולח ומצוחצח. עמי שהטיל ספק, הפסיד. כל הגדוד היה מגולח ומצוחצח.

מאז שקיבלתי את דרגות הקצונה הבנתי את האחריות והפנמתי שדיסציפלינה צבאית סדורה וברורה היא תנאי לקיומו של ארגון צבאי. למעשה, דבר זה נכון לגבי כל ארגון, בכל תחום פעילות. למיטב ידיעתי איש מפקודיי לא העלה בדעתו לסכן את עצמו או את חבריו בנסיעה במהירות מופרזת, ולא נהג להסיר קסדה באימונים או בקרב, לשחק בנשק או לזלזל בסדר ובארגון הצבאי. בעשרים שנות פיקוד על חיילים – והיו אלפים ואולי עשרות אלפים שעברו תחת פיקודי – החזרתי את כולם לאימותיהם בריאים ושלמים. מילאנו את כל משימותינו הקרביות, זכינו לתהילת עולם בקרב עין זחלתא בלבנון. חזרנו הביתה כמו צבא מנצח, מסודר ומאורגן. איש לא נותר בשדה הקרב. אני מייחס לכך חשיבות עליונה, ורואה בכך ניצחון גדול.

דוגמה אישית היא המפתח לכל ערך שברצונך להנחיל. כך בגידול ילדים וטיפוח המשפחה הגרעינית, כך בטיפוח צוות עובדים, ובעיקר בפיקוד בצבא. פעם אחת אתה נתפס פועל בדרך שאינה תואמת את אשר אתה מטיף לו – והכול אבוד.

הרי השוף שבהר הלבנון מדרום מזרח לביירות, בירת לבנון, הוא חבל ארץ מקסים ביופיו. הטבע הפראי באזור מאפשר תנועה בכבישים צרים בין ואדיות וגאיות, מדרום לצפון וממזרח למערב. מפלי מים ויובלים מפכים, עליות ומורדות, רכסי הרים מוריקים, ארזי הלבנון המרשימים שמתנשאים לגובה רב – בקיצור, מקום בילוי ונופש, לא מקום למלחמה. גדוד טנקים מוקטן הוביל את כוחות האוגדה ואחריו נע הגדוד שלנו, לפי דוקטרינה המוכרת בשם "משמר קדמי", כלומר קידום תותחים עם הכוח הקדמי ואבטחת כיסוי ארטילרי בעומק שטח האויב. הגדוד נע באיטיות בשיירה דמוית נחש ארוך מזדחל. הובלתי את הגדוד כשלצידי בנגמ"ש (נושא גייסות משוריין) הפיקוד משה בינדר, שסיים תפקיד סמג"ד והתעקש לא לעזוב את הגדוד במלחמה.

תמונת הנוף הפסטורלית התכערה מהמולת טורי השריון, כמו נחיל נמלים שחורות שמתקדם במעלה ההר ומותיר אחריו סימנים של הרס ולכלוך. מדי פעם בפעם עמדו נשים בפנים צוהלות ו"ריססו" אותנו באורז – מנהג מקומי שאמור להביע ברכת ברוכים הבאים. לפתע, כאילו משום מקום, במעלה ההר, מטרים ספורים לפני הנגמ"ש, בכביש הצר שתהום משני צדדיו, מופיע קשיש, נשען על מקל הליכה, כובע ברט לראשו ואת פניו מעטר שפם לבן עבות. הוא הזכיר לי את סבא עזרא שלי.

אני פוקד, "נהג עצור!", ובינדר אומר, "קיקי, זה מארב, צריך להמשיך להתקדם."

אני עונה לו, "השתגעת? שנדרוס אותו?"

אני קופץ מהנגמ"ש, הצוות מאבטח, ואני משוחח בערבית עם הזקן.

זה פורץ בבכי ואומר שכל הלילה הוא מהלך ולא מצליח למצוא את הדרך לביתו. "אני רעב וצמא," הוא ממלמל.

"תביאו מנת קרב ושתי מימיות מים," אני פוקד, ויחד עם שני חיילים אנו מרימים אותו לפינה בולטת לצד הכביש כדי שלא יידרס.

אני חוזר לנגמ"ש ורואה שהצוותות בתומ"תים (תותחים מתנייעים) הראשונים בשיירה צופים בנעשה. המשכנו בהתקדמות.

מלחמה היא מלחמה, וחיילים הם חיילים. בכל מלחמה ובכל צבא יש חיילים שמתנהגים בדרך לא ראויה – שוד, ביזה ואונס. לדאבוני הגיעו גם לאוזניי שמועות על מקרים כאלה. בגדוד שלנו לא היה מקרה, אף לא מקרה בודד, של התנהגות חריגה, ולו קלה מאוד. במלוא הצניעות המתבקשת, האפיזודה עם הזקן שהפכה להיות שיחת היום, היא הדוגמה האישית שאני מתכוון אליה. בספר תותחנים בשל"ג – סיפור מלחמה, ההיסטוריה הרשמית של התותחנים במלחמה, מצוטט סגן מפקד הגדוד, נחום כץ:

...בהזדמנות אחרת זיהה בן קיקי חיילי צנחנים מוציאים טלוויזיה מחנות. הוא ירד מהנגמ"ש, דרך את נשקו מול החיילים, ואיים עליהם שאם הם לא מחזירים את הטלוויזיה – הוא יורה בהם. המסר הופנם.2

אני לא זוכר את האירוע, אבל הוא מלמד על המסר שהעברתי לחיילים בגדוד. גם במלחמה לא מאבדים צלם אנוש. הערך החינוכי העליון, טוהר הנשק, הוא מטפורה. נשק לא יכול להיות טהור, הוא כלי משחית, אך השימוש בו צריך להיות טהור ומוסרי. השימוש בכוח שהנשק מאפשר חייב להיות רק לאחר הפעלת שיקול דעת טהור. חייל אויב נכנע חסין מפגיעה. אזרח בשטח אויב חסין מפגיעה. רכוש אזרחי בוודאי ובוודאי. על אף המעשה המלחמתי חובה לשמור על צלם אנוש. צבא מנצח הוא צבא נדיב ורחמן.

בשבת הראשונה של השהייה בלבנון, אחרי ליל קרבות, נקראתי למפקדת האוגדה. חלפתי על פני אחד הבתים באחד הרכסים בהרי השוף בואכה עיירת הנופש בחמדון. מסביב – הרס מוחלט מההפגזות ומשרשראות הטנקים. בחצר אחד הבתים ישב אבא בן גילי בערך. הוא נראה כאילו עבר עליו מכבש. שני ילדים שנראו בגיל של הבן שלי שיחקו בין ההריסות בחצר. חשבתי כמה ארורה המלחמה, כמה מסכנים הילדים וכמה מסכן אביהם. כל הלילה גונן עליהם מפגיעה של כדור או רסיס תועה. איך הוא מרגיש? מה הוא חושב? האם אי פעם הוא או ילדיו יצליחו לשכוח? יצליחו לסלוח? נזכרתי בסבתא שמחה שחיבקה אותנו, נכדיה, תוך כדי בכי ותפילות, כאשר המשחתת המצרית "איברהים אל אוול" הפגיזה את חיפה במלחמת סיני באוקטובר 1956.

מלחמות הן השפל המוסרי של האנושות. בחושך הזה צריך למצוא את האור, את צלם האנוש, את חמלת המנצח, את ערכי המוסר האוניברסלי על פני הרוע האנושי.

באחד הבקרים הראשונים במלחמת לבנון (במהלך התקדמות, עוד לפני ההתמקמות הזמנית בעמדה שסומנה במפת הקוד בשם "אוגוסט 60") נעצר קומנדקר על יד נגמ"ש הפיקוד והנהג אמר, "המג"ד, הבאתי לך מרצה."

"מרצה למה?" אני שאלתי.

"לכלכלה," אמר הנהג.

מרצה לכלכלה עכשיו? כאשר הגדוד פרוס כנחש לאורך קילומטרים?

עוד לפני שהשבתי שהמרצה יעבור לגדוד אחר, הוא צעק לי, "המג"ד, אני אעבוד במטבח."

השתאיתי, לא ידעתי מה לומר.

"אתה המג"ד השלישי. אף אחד לא רוצה הרצאות, אז קבל אותי לגדוד. אני אעבוד במטבח."

בלילה פגשתי את המרצה באוהל הפיקוד.

"שמי פרופסור צ'רלס טפיירו. אני מומחה לקיברנטיקה מהאוניברסיטה העברית," אמר.

"שמי יעקב בן קיקי," השבתי.

"בן קיקי? לא ידעתי שיש צאצאים לבן קיקי. אתה ממשפחה חשובה מאוד ממרוקו."

"מרוקו?!" שאלתי בהשתאות.

"אני," השיב הפרופסור, "ראש המחלקה לקהילות המזרח בסוכנות היהודית."

עד אז לא שאלתי ולא התעניינתי במוצא משפחתי. ידעתי שאנו בני עדות המזרח, אבא וסבא ילידי הארץ וזהו.

טפיירו אמר, "אשלח לך קטע מספר על המשפחה שלך."

לאחר כמה שבועות הגיע בדואר מכתב מפרופסור טפיירו עם צילום מעמוד 624 בספרו של משה דוד גאון, יהודי המזרח בארץ ישראל ופתח לי עולם מדהים. עשרות שנים למדתי וחקרתי את תולדות משפחת בן קיקי, את קורות יהדות מרוקו, ואת השתלבותה בארץ ישראל במאה התשע־עשרה. אני בהחלט מעיד על עצמי כמומחה בתחום, ולימים הפכתי זאת למחקר אקדמי. פקחתי עיניים למשפחה מכל הפלגים וההסתעפויות, והכרתי להם את ההיסטוריה והמורשת המשפחתית. הכרתי בני משפחה רחוקים וקרובים. כתבתי על כך וקיימתי כנסים משפחתיים עם בני משפחה מהארץ ומהעולם כדי לספר להם את קורות אימותיהם ואבותיהם. הסיפור המשפחתי הכניס אותי לעולם של לימוד וחקר ההיסטוריה. לימים, בגיל שישים (מרגע שעברתי לשלב בחיים של הגשמת חלומות) השלמתי תואר מוסמך (.A.M) בהיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב, ונהניתי ממחקר ומכתיבה על מורשת המשפחה והשתלבותה בארץ ישראל.

כאמור, אני מאמין גדול במזל. יש שיאמרו – יד המקרה. אני מדמה זאת לפנסים הדולקים וכבים במהלך החיים, מסמנים נתיבים חלופיים. לאדם נותרת הברירה באיזה נתיב לבחור. אני מודה למזל שהאיר לי נתיב במפגש עם הפרופסור צ'רלס טפיירו.

על קורותיה של המשפחה כתבתי ספר, בן קיקי – ביוגרפיה משפחתית, ופרסמתי אותו בהוצאת ספרי ניב (2023).  

*

המקור למעשה הרואי הוא בדרך כלל טעות, שלא לומר שטות, שמסבכת את תוכנית הקרב וכופה על המשתתפים לפעול בגבורה כדי להיחלץ מהמצב שאליו נקלעו. לימים הם יספרו סיפור הרואי המשלב דמיון ושאיפות אישיות או קבוצתיות כדי להסביר או להסתיר את העובדה שנעשתה טעות. כאשר מהלכים צבאיים מתנהלים על פי תוכנית סדורה, תוך כדי בחינת דרכי פעולה ובחינת סיכונים, בדרך כלל אין סיפור הרואי, שכן התוכנית מביאה בחשבון תקלות אפשריות בביצוע ומתווה דרכי התמודדות עימן. כאשר הכול פועל נכון אין צורך לחלק ציונים לשבח.

טעות היא תכונת אנוש. בשדה הקרב היא עולה לפעמים בחיי אנוש – חייהם של לוחמים שנקלעו לתופת בגלל טעות של מפקדיהם. המפקדים – אם מזלם שפר עליהם ולא נפגעו או נהרגו – זוכים לשבחים ולדרגות. האחראים לטעות או למחדל או לשטות מרפדים את ההיסטוריה בסיפורים כיד דמיונם הטוב. זו ככל הנראה דרכו של עולם, וזו גם דרכו של צה"ל שאני מכיר.

כזה היה הקרב בעין זחלתא בהרי השוף שבלבנון. היות שנכתבו אין ספור מילים על "ההצלחה", אניח לכך. כפי שאני רואה את הקרב הזה, חטיבה 500 נכנסה בחסות החשכה לתוואי קרקעי נחות. כל צוער בקורס קצינים לומד שחובה לנתח את תוואי הקרקע ולתת לניתוח זה משקל ראוי בעת ביצוע מהלכים טקטיים, ואף בעת ביצוע מהלכי קרב מנהלתיים ארגוניים. בהתאם לניתוח תוואי קרקע נקבעים דרך קידום הכוחות; אבטחת הצירים; אבטחת האגפים; סוג ואיכות הכוחות הלוחמים; כלי הנשק; הטווחים; כוחות הסיוע ונושא חשוב מאוד – התמיכה הלוגיסטית שהיא בבחינת תנאי בל יעבור להצלחת הקרב.

המהלך של כוחות חטיבה 500 היה מהלך שגוי או פזיז או שחצני – כל הגדרה נכונה. הייתה זו שגיאה טקטית קולוסאלית. כוחות החטיבה נכנסו לשטח ההריגה ולמארב שהצבא הסורי הכין להם. הם ביקשו להתארגן שם לחניון לילה. מי שמת – מת. מי שנפגע נפשית וגופנית – נושא צלקות כל חייו. החיילים והמפקדים נחלצו בשן ובעין באומץ לב ובגבורה שנכפתה עליהם. חולקו ציונים לשבח, חולקו דרגות. השגיאות בתכנון ובביצוע קיבלו הסבר מעמיק ויסודי עד כדי תיאור תמונה המסבירה שזו בדיוק הייתה הדרך הנכונה לפעול. נכתבו ספרים וחלק מידידיי בנו קריירה, לפחות בעיני עצמם.

אני מספר זאת כי זה היה הקרב המרכזי והחשוב ביותר שבו השתתף גדוד 403. הגדוד היה היחיד באזור, והיחיד שכיסה בטווח התותחים את אזור הקרב. במחצית הלילה נורתה אש תופת על כוחות החטיבה בדיוק כאשר סיימו להתארגן בחניון לילה בשטח שהצבא הסורי תכנן כמארב. היה זה שטח הריגה קלאסי, כפי שמלמדים בכל קורס בצה"ל החל מקורס מפקדי כיתות. הבעיה היא שלא פעם מרחק הזמן גורם למפקדים לשכוח את היסודות מקורסים זוטרים. גם ליוהרה יש תרומה לא קטנה לטעויות בשדה הקרב. למזלם של הלוחמים – אלה שלא נפגעו ולא נהרגו כבר במכת האש הראשונה – מפקד הסיוע הארטילרי, חבר יקר ואמיץ, רמי בוסי, הפעיל שיקול דעת מקצועי מבעוד מועד, וטיווח תוכנית אש הגנה לחניון הטנקים ("משימות אש סכנה" בעגה המקצועית). רמי הפעיל את תוכנית האש והחלה מהומה רבתי. גדוד התותחים שלנו מנה אז שנים־עשר קנים בשתי סוללות. סוללה ג' בפיקודו של סגן דיויד פרטיזנה נשארה מאחור לסייע בקרב על הבופור (גם קרב זה יתברר בהפקת הלקחים מהמלחמה כקרב קשה מאוד שבו היו נפגעים רבים, קרב מיותר לחלוטין). עד שעות הבוקר המאוחרות ירינו את כל מלאי הפגזים שהיו בבטני התותחים המתנייעים ובמשאיות התחמושת. החיילים התותחנים עבדו קשה מאוד בהכנת פגזים, בטעינה, בירי וחוזר חלילה בקצב אש מתיש. חילצנו את כוחות החטיבה מהתופת שנקלעו אליה.

ארטילרית זה היה קרב הרואי. התותחנים יצרו מסכי אש בקצב אש מהיר מאוד וניידו אותם מאזור לאזור. רמי הפעיל אש באופן נכון, והגדוד פעל כמו מכונה טובה ויעילה. הצלנו את כוחות החטיבה מתבוסה מוחלטת.

יום למוחרת, בשעות הערב, הגיע מפקד החטיבה לגדוד. דורון רובין (לימים אלוף) ביקש ממני לכנס את החיילים.

"קשר דם נקשר בין חטיבה 500 לגדוד 403," אמר, "אתם הצלתם אותנו."

לימים הוזמנתי להרצות בפו"ם יחד עם דורון על הקרב בעין זחלתא. הקשבתי כלא מאמין ל"שיקול הדעת המבצעי", ול"תכנון הראוי". איזה מזל שמפקד החטיבה הגיע מהצנחנים. "להרים משקפת ולבחון את שדה הקרב יודעים רק צנחנים" ועוד סופרלטיבים על ההצלחה. התותחנים לא היו, נעלמו. "כוחות החטיבה בפיקוד מושכל פעלו כמו שצריך". קשר הדם הפך להיות קשר מים. בספר שמימנו אנשי החטיבה מוזכר גדוד 403 בתיאור בנאלי, "התעורר מהשינה וירה לחילוץ הכוח".3

שכתוב ההיסטוריה בדרך כלל מונע משתי סיבות: הראשונה – ניסיון להסביר אי־הצלחה ולהאיר צדדים חיוביים בתמונה הכוללת. הסיבה השנייה – זיכרונות של גנרל שנכתבים או מסופרים לאחר האירוע מיועדים בדרך כלל להאדיר ולהעצים את חלקו של המספר. הוא "רואה ומבין" את התוכנית האסטרטגית הגדולה, בבחינת לעשות סדר בתמונת שדה הקרב. תיעוד שנכתב על ידי קצינים בכירים על קרב זה או אחר מוטב לקרוא באוריינטציה מחקרית, תוך כדי השוואה למקורות מידע אחרים, בעיקר של הפיקוד הזוטר יותר בקרב המדובר ואף של חיילים מן השורה. זו הדרך היחידה לקבל מידע ותמונת קרב קרובה פחות או יותר לעובדות.

בחיל התותחנים אין כל כך הרבה גיבורים. יש לוחמים מאורגנים, מסודרים, שמבחנם הוא אש במטרה, בזמן הנכון, בעוצמה ראויה ובדיוק מירבי. במבחן הזה, המבחן העליון של יחידת התותחנים, גדוד 403 זכה לתהילת עולם. מקומו שמור בפנתיאון מורשת הקרב של חיל התותחנים.

אריה מזרחי, שפיקד על החיל והיה שותף בניהול מהלכי הקרבות לאורך כל ימי הלחימה, העריך מאוד את ביצועי הגדוד. כאות הוקרה על הדרך שהגדוד עשה מאז תקופת השפל של הדחת קודמי בתפקיד ועד ההישג המבצעי במלחמה – מבחנו של כל גדוד לוחם בזמן אמת – הציע אריה שאצא ללימודים בצבא ארצות הברית. יהודית ואני ארזנו מזוודות בשמחה ויצאנו לשנה של "סבל למען המולדת". נהנינו מאוד משהייתנו בארצות הברית. אורן הלך שם בפעם הראשונה לגן ילדים, ויובל בילה שם את שנת חייו הראשונה.

פורט סיל Fort Sill, Oklahoma)), הבסיס הצבאי במדינת אוקלהומה שבארצות הברית הוא "כמעט" המקבילה של שבטה – הבסיס המרכזי של חיל התותחנים בצה"ל. אני כותב "כמעט" במירכאות ובחיוך קל. המרכז הארטילרי של צבא ארצות הברית היה (ובוודאי עודנו) בסיס צבאי ענקי הכולל בית ספר לתותחנות שדה על כל רבדי ההכשרה, מרכזים לפיתוח ולקליטה של אמצעי לחימה ותורת לחימה, אגדים ארטילריים, שטחי אימונים, מגורי חיילים ומשפחות, מרכזי קניות, בתי קולנוע, שדה תעופה ובוודאי עוד אתרים רבים שלא ביקרתי בהם. העיר הסמוכה לבסיס ששמה לאווטון (Lawton) והחוות החקלאיות שסביבה התקיימו כנספחים לפעילות שהתקיימה בבסיס הצבאי שגודלו בשטח ובאוכלוסין היה פי כמה מהעיר הסמוכה. בפורט סיל התקיים קורס קציני תותחנים מתקדם לקציני צבא היבשה האמריקאי, ואליהם סופחו קציני תותחנים מהצבאות הידידותיים (האמריקאים השתמשו בביטוי (Allied.

השהייה ב־Fort Sill הייתה חוויה חברתית ותרבותית יוצאת מן הכלל.

ביום הראשון באוטובוס שהוביל את קציני ה־Allied בתהליך הקליטה בבסיס התיישב לידי קצין בדרגת סרן ממרוקו ואמר לי שהוא מכיר את השם בן קיקי שמוצאו ממרוקו. החברות שנקשרה ביני לבין קפטן מוחמד מאלי הייתה לצנינים בעיני הקצינים ממדינות ערב. פרט לשני הקצינים ממצרים איש לא העז לדבר ואפילו לעמוד ליד קצין מישראל. בקבלת הפנים שערך הגנרל האמריקאי, מפקד חיל התותחנים, לקצינים הזרים הוצבו דגלי מדינות ה־Allied זה ליד זה לפי סדר אלפביתי. לרוע מזלם של שני הקצינים מירדן האותיות Jordan ו־Israel עוקבות ולכן הדגלים הוצבו צמודים זה לזה. יהודית ואני הצטלמנו ודגל ירדן ברקע ממש לא הפריע לנו. מוחמד מאלי עמד לידי עם כוסית ויסקי בידו, ועל פניו חיוך לעגני כשהתבוננו בעמיתנו הירדנים מחפשים זווית צילום המסתירה את דגל ישראל.