ריצת חיי

בנובמבר 2021 חציתי את קו הסיום של ״חצי איש הברזל״ טבריה תחרות המשלבת שחייה, ריצה ורכיבה על אופניים מסביב לכינרת,  בתוצאה נאה של 6:12 שעות, אבל משהו בפנים חזר וניקר בי: לפי כל האימונים הייתי אמור לרדת משש שעות. מה קרה לי?

חצי שנה מאוחר יותר, לאחר שבריצות אימון שגרתיות חשתי תשישות לא מובנת, התחלתי לעבור סדרת בדיקות. כאדם צעיר, ספורטאי, המקפיד על אורח חיים בריא, לא הייתה לי שום סיבה לחשוש. אבל כשהגיעו תוצאות הבדיקות, השמיים נפלו עליי: התברר שבקיבתי מקנן זה שנים גידול סרטני ממאיר ואלים בגודל עשרה סנטימטר. הריצה למעשה הצילה את חיי: לא סבלתי מכאבים או מתסמינים כלשהם, ואלמלא אותה תשישות באימונים, לא הייתי טורח להיבדק.

יצאתי למסע ברכבת הרים מסחררת וחסרת רחמים: עברתי טיפולי כימו מייסרים וניתוח מורכב להוצאת הקיבה. הגעתי לרגעי השפל של חיי, אבל דווקא אז התעשתּי והפכתי להיות נהג הקטר של הרכבת.

בגילוי לב מרגש וסוחף מגולל תומר סננס את סיפור חייו – סיפור מעורר השראה על התמודדות עם כאבים פיזיים ומשברים נפשיים, על המשפחה התומכת, על הנחישות ואהבת החיים – ועל ניצחון מתוק במיוחד במסלול המרתון אחרי שנתיים של מאבק על החיים.

פרק 1

הריצה שהצילה את חיי

בנובמבר 2021 חציתי את קו הסיום של איירונמן טבריה 70.3 — התחרות הבין־לאומית המשלבת שחייה, ריצה ורכיבה על אופניים מסביב לכינרת — בתוצאה נאה של 6:12 שעות. הייתי בשיא הכושר שלי, חדור מוטיבציה אינסופית, וכבר סימנתי לעצמי את המטרה הבאה. במהלך התחרות הייתי אומנם מרוצה ומאושר, והתחושה הייתה עילאית וחוץ גופית, אבל בסיום, בתוך תוכי אמרתי לעצמי שלפי כל האימונים הייתי צריך לרדת משש שעות. משהו בפנים חזר וניקר בי: מה עבר עליי?

חצי שנה לאחר מכן, אפריל 2022, שבע בבוקר. כהרגלי, הבאתי את הילדים למסגרות, החניתי את הרכב ויצאתי לריצה שגרתית. התכנון היה ריצה קלה של 10 ק"מ. בין 45 ל־50 דקות. הריצה התחילה כמתוכנן, קצב של 5:00 דקות לק"מ, ומשם, אחרי שהתחממתי, הייתי אמור להגביר קצב ל־4:40 דקות לק"מ. אלו הקצבים שלי באימונים.

אבל לגוף היה משהו לומר לי: משהו אינו כשורה.

אחרי חמש דקות השעון הראה לי דופק גבוה מאוד — 180. משהו לא בסדר בשעון, חשבתי. עצרתי לרגע, מדדתי דופק באופן ידני, והוא באמת היה גבוה. אני רץ יותר מעשור בתדירות יומית, הדופק נע תמיד סביב 140–160, גם בריצות נפח (ריצה בקצב "הטבעי" של הגוף), גם באיירונמן שבו השתתפתי. הפעם, בנוסף לדופק הגבוה, הרגשתי מותש כאילו אני אחרי חצי מרתון, בעוד שהייתי רק אחרי שלושה ק"מ.

הקשבתי לגוף, וכשהגעתי לחמישה ק"מ אמרתי לעצמי, טוב, נוריד מ־10 ק"מ ל־8 ק"מ ונאט את הקצב, ורק חיכיתי שהריצה הזאת תסתיים. פתאום הדבר שאני הכי אוהב, שמנקה אותי, מדיטציית הבוקר שלי, הופך לסיוט ואני רק רוצה לסיים אותו כבר.

סיימתי עם הלשון בחוץ, מתנשף, כמו מישהו שרץ לראשונה ולא היה מעולם בכושר. וואו, מה זה היה? שאלתי את עצמי. מה אכלתי? אולי זה וירוס? אולי קורונה?

חזרתי הביתה להתאושש. עשיתי בדיקת קורונה — שלילית. חום גם לא היה. טוב, נתחיל את יום העבודה ונתעשת, חשבתי. יום העבודה היה כרגיל, אבל אני לא. ההתאוששות נמשכה לאורך כל היום. הדופק במנוחה היה גבוה מאוד עד שעות הערב. הרגשתי שהוא לא חוזר לעצמו. בדרך כלל במנוחה יש לי דופק 45–50. באותו היום הוא היה 75–80 — דופק גבוה מאוד למי שזה לא הממוצע שלו, וההרגשה הייתה של אי־נעימות ושהגוף בסטרס.

מחר נרוץ שוב, אמרתי לעצמי. אולי היה לי יום גרוע. גם זה קורה לפעמים.

ביום הבא, במהלך הריצה, ההרגשה חזרה על עצמה, ולא רק זה, קרה לי משהו שמעולם לא קרה: נאלצתי להפסיק את הריצה במהלכה. מעולם, מעולם לא הפסקתי ריצה — לא בתחרות ולא באימון, לא משנה כמה קשה לי. אלא שהפעם לא יכולתי להמשיך. הרגשתי שאם אני לא מפסיק לרוץ, אני מתמוטט. לגוף קורה משהו לא טוב, וכנראה יש לי וירוס או משהו — אעשה מחר בדיקות דם, החלטתי.

למוחרת ביצעתי בדיקות דם, וכשהגיעו התוצאות התברר לי שלא טעיתי. אכן, לגוף לא היה טוב. ההמוגלובין היה ברצפה. ההמוגלובין אחראי בעיקר להעביר את החמצן לאיברי הגוף. הטווח התקין לגברים בגילי הוא 13–15. לי היה בקושי 9. בערך של 7 כבר נותנים עירוי ברזל. הפריטין התאפס — מחסני הברזל של הגוף התרוקנו לגמרי.

כעבור דקות אחדות רופא המשפחה התקשר. "תומר, תוכל בבקשה לבוא אליי למרפאה?" שאל. "בוודאי," השבתי ונסעתי אליו בלי לחכות רגע. הוא נראה מודאג. אמר שחייבים להזדרז ולבצע בדיקת גסטרוסקופיה. ככל הנראה משהו מדמם בתוכי וחייבים לבדוק את זה. יצאתי מהמרפאה עם שלל משימות ובדיקות להמשך — ותחושה מוזרה. הרגשתי ממש טוב פרט לזה שהיה לי קשה לרוץ. לא היה שום תסמין של דימום פנימי. יאללה, גסטרו, אנטיביוטיקה ונחזור לשגרה, אמרתי לעצמי בצאתי מהמרפאה, כהרגלי אופטימי ללא תקנה.

הגסטרולוג הרגיע אותי. הוא אמר לי שזה קורה אצל ספורטאים, ושיש מחקרים המעידים שבגלל מאמץ פיזי מוגבר בריצה מתפתחים כיבים מדממים שנעלמים אחר כך. "יכול להיות חוסר בברזל אצל ספורטאים, אבל בכל זאת, בוא נקבע לך בדיקת גסטרו בעוד חודש," הוא אמר.

בינתיים, אמרתי לעצמי, נוריד עצימות. לא נרוץ, לא נרכב, נשחה מעט — ונקשיב לגוף.

כעבור חודש מורט עצבים הלכתי עם לירון אשתי לבדיקת גסטרו. בחלומות הכי קודרים שלי לא ציפיתי שזה יהיה הממצא: גידול סרטני בגודל עשרה סנטימטר בקיבה העליונה בחיבור עם הוושט. בבדיקת הביופסיה התברר שמדובר בגידול ממאיר — אדנוקרצינומה, סרטן אלים מאוד.

מאותו רגע יצאה רכבת ההרים לדרכה והכול קרה מהר מאוד. רוב הזמן לא באמת הבנתי מה קורה. בכלל לא עיכלתי. בלב ביקשתי: שנייה, רגע, תעצרו הכול! התסריט הזה לא שייך אליי, יש כאן טעות. אבל אף אחד לא שמע. כולם היו על אוטומט, בשיא המהירות — טפסים, בדיקות, רופאים, יועצים, ביטוחים, אובדן כושר עבודה, ביטוח לאומי, בתי מרקחת, טופסי 17, PET-CT, EUS (אולטרה־סאונד אנדוסקופי) ועוד מונחים שנכנסים לך לחיים בכוח בלי שביקשת. בני משפחה וחברים פותחים חמ"ל מעליך מבלי לתת לך אפשרות לאשר או לסרב — זה בשבילך, למענך, חייבים לפעול מהר, אתה חזק, אתה תצא מזה, אבל חייבים לפעול. ואתה? אתה בכלל לא בעל דעה אלא אובייקט בעלילה העצובה שנחתה עליך באמצע החיים בגיל 40, עם ארבעה ילדים קטנטנים.

הבדיקות שחיכו לי גרמו לייאוש, לפחד מצמית, ולשאלה שריחפה ללא מענה: למה אני? ליתר דיוק, יותר מששאלתי למה אני, שאלתי: איך? איך אני, עם אורח החיים הכי בריא שאפשר, חטפתי את זה. לצערי, לא הייתה לי תשובה, וגם לרופאים כנראה לא תהיה אף פעם תשובה.

עברתי את בדיקת ה־PET-CT שנועדה לבדוק אם יש גרורות, ואם כן — איפה. לא היו לי גרורות, תודה לאל, אבל נגעים סרטניים כן הגיעו לבלוטות הלימפה שהן הצמתים לפני הגרורות.

הפרוטוקול עבורי היה כבר מוכן: כימו ← ניתוח ← כימו, אבל הכימו הכי קשה, עם כל תופעות הלוואי הקשות. "אתה צעיר וספורטאי, אתה חזק ואתה תעבור את זה," נאמר לי לא פעם — אבל לא רציתי להיות חזק. רציתי שיחוסו עליי, שיורידו לי את המינון, שיוותרו לי, אלא שלא זכיתי לרחמים ולהקלות בשום שלב. הכול היה קשוח. הכול היה קשה. נלחמתי, ואני עדיין נלחם. בכיתי, ואני עדיין בוכה לעיתים. התמודדתי עם דברים שהם סיוט לכל אדם.

לסרטן אמרתי כל יום, ובביטחון, גם כשפחדתי פחד מוות: אתה מתעסק עם האיש הלא הנכון. מוות לא על הפרק. אני כאן כדי להישאר. וכשאסיים איתך, אחזור חזק מכפי שהייתי.

***

להחלים מסרטן זה תהליך ארוך. לעיתים לא פחות מנס. אני בדרך לשם. לפי הרפואה, באופן פורמלי, ברגע שאתה נקי חמש שנים, אתה נחשב מחלים. עד אז, כל חצי שנה אני עובר בדיקת PET-CT. בודקים שאין איזה תא סרטני בודד שמשייט לו בגוף ומחכה לגדול. הדרך שלי לשם עוד ארוכה, והיו הפתעות בינתיים, של ממצא קטן שנכתש בהקרנות.

נכון לכתיבת שורות אלו, אין עוד עדות למחלה בגופי.

יש לי אישה מדהימה וארבעה ילדים קטנים — שתי בנות, כיום בנות שבע ותשע, ובנים תאומים בני ארבע. בכל יום שראיתי אותם, עם הבחילות והכאבים, הדיכאון והחולשה, התמלאתי במרץ וקמתי מהמיטה בכוחות מחודשים — בשבילם, וגם בשבילי. גם כשהייתי גמור, סמרטוט, בכל פעם שהם היו מולי, נעמדתי והראיתי להם תמיד שאבא חזק, לא משנה מה. צחקתי איתם ורקדתי איתם, והשתובבתי גם כשהבטן התהפכה בתוכי והרגשתי שעוד שנייה אני מקיא את חיי. להם נתתי את ההצגה הכי טובה בעיר. כשהם הלכו לישון, הייתי מייד נזרק למיטה בתנוחה עוברית ומבקש מאלוהים שיוותר לי קצת ויוריד מהמינון של הסבל.

***

הריצה הצילה את חיי. בזכות הספורט הגוף שלי דיבר אליי, צעק לי. בזמן מנוחה לא הרגשתי כאבים וגם לא חולשה. רק כשרצתי, לגוף היה משהו לומר לי. בדיעבד התברר שאת האיירונמן עשיתי עם גידול סרטני בקיבה בגודל של 10 סנטימטר בלי שידעתי. כנראה כוח הרצון שלי היה חזק מאוד אם הצלחתי לסיים תחרות קשה ומתישה במצב הזה. ובכלל, מעבר לזה שהספורט הציל את חיי, הספורט שמר עליי. נכנסתי למלחמה הזו חזק מאוד גופנית, וזה עזר לי לצלוח את הכימותרפיה ואת הניתוח.

אם לא הייתי רץ, הייתי מגיע באיחור לאבחנה. רוב אבחנות סרטן הקיבה מגיעות באיחור בגלל חוסר בתסמינים כלשהם, וזה התסכול הגדול של האונקולוגים.

בעת כתיבת שורות אלו אני בעיצומו של מסע החלמה מהסרטן כבר כמעט שנה. במהלכו עברתי טיפולים אגרסיביים בכימו וניתוח קשה ומורכב מאוד במערכת העיכול. אני עדיין מתאושש ומחלים מהתופת שבה הייתי.

במסע שעברתי יחד עם משפחתי חוויתי טלטלות, ראיתי את הלמטה־למטה של החיים, קשיים, בחילות, בכי, כאב — וראיתי גם את הצד השני: תקווה, אהבה, התקדמות, שיפור, הכלה, נתינה, הקרבה והחלמה.

הסרטן, לטוב ולרע, פותח לך דלתות שבחיים לא היית פותח. אני עדיין לא יודע איזו דלת הסרטן פתח לי לעתיד ואיזו סגר מהעבר. ואולי יום יבוא והסיפור שלי יישמע עבור חולים בכלל, ובמיוחד חולי סרטן צעירים (אני רק בן 42), ובמיוחד־במיוחד להורים צעירים שחלו במחלה ויש להם ילדים קטנים. כי זהו קושי שאין לתאר אותו, להיות הורה חולה עם ילדים קטנים. כי הילדים שלנו לא מוותרים לנו. הם רוצים שנהיה זמינים כל העת בשבילם, נרים אותם, נאכיל אותם, נסחוב עבורם, ולפעמים אנחנו לא מסוגלים.

הרבה מלאכים פגשתי בדרך. בראש ובראשונה כמובן אשתי, אימי ואבי שלא זזו ממני. רק לחשוב על מה שהוריי עברו בגילם גורם לי תחושת כאב עצומה. ואשתי, אוי, מה שהיא עברה. היא הצליחה לתחזק לבדה את הבית עם ארבעה קטנטנים כשאני במשך ימים ולילות לא הייתי מסוגל לעזור, והכול נעשה באהבה אינסופית. אני כל כך אוהב אותך, לירון!

מלאכים נוספים הם המנתח שניתח אותי בהצלחה בניתוח שקשה להסביר עד כמה הוא מורכב ושבוע אחריו כבר הייתי על הרגליים, והאונקולוגית המדהימה מבית החולים שיבא.

אין לי ספק שאחזור לרוץ, להתחרות, לרכוב ולשחות.

אין לי ספק שאנצח.