"אני חייבת להתרכז בכל צעד. לא להחליק ולהידרדר במדרון התלול של ההר. אני מרגישה שיד מכוונת אותי, מישהו למעלה משגיח עליי. לא סתם כל הניסיונות לפרוש מהחיים לא צלחו. קיימת השגחה, אולי יש סיבה למה איני יכולה ללכת לעולמי. זה לא הזמן שלי, עוד לא. יש משהו שאני צריכה להשלים, ואיני יודעת מה".
בגיל שלושים ושבע, באיחור של כמעט עשרים שנה מהמתוכנן, עלתה קלייר לישראל. באומץ רב, בכנות וברגישות רבה היא מספרת את סיפור חייה המרתק הנע על דרך מטלטלת בין חושך לאור. היא עושה זאת בין היתר בתיאור מסעות אקסטרים רבים שבהם אתגרה את קצה גבול היכולת שלה, ושהביאו אותה גם אל פסגות הרים מושלגים ברחבי העולם.
קלייר מתארת איך מאירוע בלתי נתפס עבור רובנו המוחלט, שהביא אותה לקריסה מוחלטת, מצאה בתוכה את העוצמה ואת הכוחות לעזור לנשים רבות, אם בהתמודדות עם טראומות שחוו בעצמן, ואם בהענקת כלים ויכולות שיאפשרו להן להרגיש בטוחות בחייהן ובסביבתן.
זהו ספר חובה שקריאתו תוכיח שניתן להתרומם מהמקום הכי נמוך ולצמוח מחדש, ושהכוח לשנות נמצא תמיד בתוכנו.
סלין קלמנס, מחברת הספר, נולדה בפריז שבצרפת ובמשך עשרים שנה ערכה עיתון ועבדה בהוצאה לאור של ספרי אומנות ומדע. בישראל עבדה סלין עם בעלי חיים והייתה מדריכת התעמלות ויוגה לגיל הזהב. משנת 2007 משמשת מדריכת הגנה עצמית מעצימה לנשים ולנערות בעמותת אל הלב. נוסף על כך היא מתנדבת בקהילה כליצנית רפואית, ומאז מלחמת אוקטובר 2023 מתנדבת בקביעות בחקלאות.
זהו ספר הביכורים שלה.
החזרה
אוקטובר 1996. המטוס שבו אני יושבת בחמש השעות האחרונות עומד לנחות בעוד עשר דקות על מסלול הנחיתה בשדה התעופה בן־גוריון שבארץ חלומותיי, ישראל.
הזמן עומד מלכת, והדקות האחרונות נדמות ארוכות הרבה יותר מכפי שהן באמת. אני מתרגשת כל כך עד שאפילו דרך חגורת הבטיחות אני מרגישה את הפרפרים המשתוללים בבטני, עפים להם באי־סדר בכיוונים מנוגדים ובתנועות מעגליות. אני חשה את ליבי דופק בחוזקה ובמהירות עד כאב. אני מנסה להירגע ולהסדיר את הנשימות ועוצמת את העיניים.
כל כך הרבה שנים אני מחכה לרגע הזה. החלום היה אמור להתגשם כבר לפני יותר מעשרים שנה, אך נהרס בדרך.
אני מביטה מהחלון ומשחזרת בראשי את השנה האחרונה בפריז, עיר הולדתי, מהרגע שהחלטתי סוף־סוף לעלות ארצה. כל כך הרבה לחץ היה מעורב בעזיבת הדירה ומקום העבודה. במשך שנה שלמה עברתי תהליך ארוך של פרדות ועזיבות מהחברים ומקרובי המשפחה, וגם נאלצתי לקבל החלטות קשות לגבי מה לקחת ומה להשאיר מאחור.
מסלול הנחיתה מתקרב, וכל מה שעל הקרקע נראה כעת גדול יותר ויותר, מתקרב יותר ויותר. אני נושמת עמוקות בניסיון להרגיע את התחושות החזקות בגוף. דמעות זולגות מעיניי בלי שליטה.
עדיין איני יודעת מה מחכה לי ואילו שדים ירדפו אחריי. אני רק יודעת שחיי עומדים להשתנות מהקצה אל הקצה.