בין אפס לאחת

מההיכרות שלי עם נמרוד ועם סוג המוזיקה שהוא שמע, הייתי בטוחה שגם הטעם שלנו בתחום הסרטים לא דומה בכלל.

"די, נו, אל תגידי לי שאת רואה את כל ה'חלף עם הרוח' והחרא הזה", הוא צחק.

"קצת רומנטיקה לא הזיקה לאף אחד.  למה הכול חייב להיות אצלך בערכים מוחלטים ומתוכנתים בין אפס לאחת?

הספר בין אפס לאחת הוא סיפורה של גילת מאיר, בת עשרים ושש. היא סיימה את התמחותה ועברה את בחינות לשכת עורכי הדין, תוך מאבק ממושך שלה ושל כל משפחתה במחלת הסרטן של אביה. כעת, כשהוא איננו, היא אינה מצליחה לשחזר את החיים שהיו לה לפני מחלתו. שאיפותיה המקצועיות והאישיות כבר לא מעניינות אותה, הן שואבות אותה חזרה אל המקום האפל שאליו נזרקה בשנתיים האחרונות. גילת מחליטה להניח את חלומותיה בצד ולעבוד בחברת הייטק, במשרה שולית שאיננה מנצלת את כישוריה ואת השכלתה.

זהו גם סיפורו של נמרוד דגן, בן שלושים וארבע, מתכנת מחשבים קר ואגואיסט שאינו מאמין במערכות יחסים. הוא אוצר בתוכו טראומת ילדות שמעצבת את אישיותו ומרחיקה ממנו אנשים.

פגישה מקרית בין גילת לנמרוד מובילה לקשר, ומתוך הבדידות שעוטפת את שניהם צומחת מערכת יחסים המסייעת להם להתמודד יחדיו עם כל יום שחולף, והמקפלת בתוכה רומן עמוס ברגשות ובתשוקה גדולה. נראה שהסיפור עומד להסתיים ב"והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה" עוד בטרם התחיל, אולם עברו של נמרוד רודף אותו, מטלטל את שניהם ומחזיר אותם לנקודת ההתחלה. האם יצליחו להתגבר על המכשולים?

מורן הללי צור, עורכת דין במקצועה, מתמחה בתחום הנזיקין והליטיגציה. זהו ספרה הראשון.

נמרוד כתב: "באתי לבקר אצלך, אבל התא היה ריק".

הלב שלי האיץ את פעימותיו. השבתי לו בכעס מוסווה: "גם לאנשים האפורים שבתאים האפורים מתחת לניאונים המרצדים מגיע ללכת הביתה מדי פעם".לא חיכיתי זמן רב, ותגובתו הגיעה: "אכן. מתחשק לך לעשות משהו יותר מאוחר בערב?" שכחתי לגמרי שכעסתי עליו, הגוף שלי קיפץ מרוב שמחה, אך השבתי בלי לחשוב יותר מדי: "מתחשק".

שיערתי שפגישה עם נמרוד לא יכולה להיות קונבנציונלית, מה הוא יכול להציע לי? "אני אבוא לאסוף אותך בשעה שמונה", הוא כתב.

אני לא זוכרת את הדרך חזרה הביתה, איכשהו הגעתי לדירה הקטנה שלי, ורק כשפתחתי את הדלת פסק הריחוף. נכנסתי למקלחת, והזכרתי לעצמי שעליי להיות זהירה יותר עם כל ההתרגשות הזאת. נמרוד לא ראהבי יותר מחברה, ואחרי ההערות הבונות של יותם בארוחות הבוקר, היה לי ברור שהנתונים הגופניים שלי לא עונים על חלומו של כל גבר. יכול להיות שנמרוד רצה בדיוק את מה שיותם רצה – להיות חבר טוב. אבל בניגוד ליותם, נמרוד הצליח להוציא אותי משיווי  שקלי באופן שיטתי.

חרף הדיון המעמיק שניהלתי עם עצמי במקלחת, החלטתי לתת למחשבות שלי דרור ולא לחרב את הערב בטרם התחיל. לבשתי מכנסיים שחורים צמודים וגופייה שחורה משיפון, שחשפה טפח או יותר נכון גילתה טפחיים, אולי כדי לשדר לנמרוד שיש לי נתונים מספקים.

בשעה שמונה בדיוק דפק נמרוד על דלת דירתי. אהבתי את המחווה האצילית שלו, שהוא לא שלח לי הודעה אלא ממש הגיע לדירה וליווה אותי לרכב. הוא היה לבוש בחולצת טי ובמכנסי ג'ינס, ולרגליו נעלי התעמלות. השיער שלו היה עדיין רטוב ונדף ממנו ריח של סבון. נראה שהוא עבר בבית לחמש דקות, להתקלח, והגיע.

"שלום לך", אמר כשפתחתי את הדלת.

הוא הביט בעיניי וחייך לעצמו.

"מה?" שאלתי במבוכה, כאילו לא היה לי מושג מה עבר בראשו.

היה לי ברור כי נמרוד הבין שהשתדלתי להיות ההפך הגמור ממדריכת הצופים שפגש ביום שבת.

"כלום, את נראית נהדר", הוא חייך.

"אתה בעצמך", השבתי בחיוך ונעלתי את הדלת מאחוריי.

נמרוד נסע לכיוון הים. ירדנו אל הטיילת של חיפה, לבית קפה־פאב, ושקענו לתוך כיסאות ים על החול, זה לצד זה. עששית שהונחה על כל שולחן פיזרה אור נעים, שפגע בשמשייה האדומה שליד השולחן ויצר תחושה של פאב דרום אמריקאי טיפוסי. ברקע התנגנה מנגינה קובנית רכה, אווירה מסחררת. איך הוא בוחר את המקומות הלא קונבנציונליים האלה, שגורמים לי לתחושות ששכחתי שאפשר לחוש?

"היום זה יום של בירות", אמר נמרוד וניפץ באחת את האווירה הרומנטית.