בלו סקיי

שפתיו מרחפות על שפתיי נוגעות לא נוגעות.

            “סקיי, בבקשה, אל תנשק אותי,” אני לוחשת, פוחדת פחד מוות לפקוח את העיניים, מבועתת מהמחשבה על הפנים היפות והמיוסרות האלה.

            “מצטער, רונה, אבל אני אמות אם לא אנשק אותך עכשיו.”

            בשנייה הבאה אני כבר אבודה, שפתיו הרכות נלחצות כנגד שפתיי, הנשיקה שלו מעמיקה, הוא מנשק אותי ברעב מתפרץ, זורק גיצים בדמי ומבעיר אותי מבפנים. אני מחזירה לו בתשוקה, שופכת אל תוך הנשיקה הזו את כל הכאב והגעגוע שחשתי בשבועות האחרונים, יודעת עמוק בתוכי שאם לא אעצור כאן, אפול מהצוק הגבוה שאליו טיפסתי.

בעקבות טראומה שחוותה בנערותה עוטה רונה על גופה שכבות של הגנה, ומבלי להתכוון גוזרת על עצמה חיים של בדידות. היא לעולם לא תחווה אהבה אמיתית ולא תאפשר לאף גבר להתקרב אליה.

אבל אז נכנס אל חייה תכול העיניים ומעיר בה את הצורך לאהבה שייחלה לה כל כך, אך לא העזה לחלום עליה. האם סקיילר גרין יצליח לנפץ את החומות? לקרוע בידיים חשופות את גדרות התיל אשר הצמיחו השנים סביב ליבה? האם הסודות של שניהם יקרבו אותם זה לזה או ישברו אותם לרסיסים?

בלו סקיי מאת אן רוז, הוא רומן סוחף וקצבי המתובל בהומור שנון וברגש רב, אשר ייקח אתכם אל תוך נבכי נשמתם של סקיי ורונה, אל הפחדים, אל החששות, אל התשוקות, ובעיקר אל אהבה חסרת מעצורים הנשפכת מבין הדפים.

אז ככה, אני לא הגיבורה האידיאלית שעליה תקראו בכל סיפור אהבה דביק. אתם מכירים את הבחורה הגבוהה והחטובה? זו המצליחה לעמוד בגאון בעקבי סיכה? זו בעלת השיער הבלונדיני המתנפנף ברוח? אז אני הבחורה שמעבר לכביש.

            אדמונית, בעלת רעמת תלתלים אדירה וסוררת, עיני שקד ירוקות, ועור חיוור להחריד. השיער האדום - תוצאה של התערבות עם חברה. אני הפסדתי. והחיוורון? לא, זה לא עוד סיפור ערפדים. אימא מרוסיה, ואבא מושבניק שעלה מארצות הברית, התאהב בארץ ונשאר. ואני? אני רגילה לתרץ ולהסביר את המראה שלי לכל מי שמוכן לשמוע, וגם למי שלא - מאבא קיבלתי את העיניים, מאימא עור לבנבן ונטייה מטורפת לדרמה. לפחות הייתה מורישה לי את המשמעת הסובייטית להתעמלות גם בשלג וגם בארבעים מעלות חום בצל! אבל לא. הייתי חייבת להיוולד שמנמנה או כפי שאבא מכנה אותי - 'עגלגלה' במקומות הנכונים, וגם באלו הלא כל כך נכונים. מיותר לציין כי פסקול חיי היה, 'רונהל'ה, סגרי את המקרר אם את לא רוצה להיראות כמו מקרר! רונהל'ה, לא חייבים תוספת, את מתכננת להתחרות בדודה לאה?'           

            לאה היא אחות של אבא, וסמל לכל מה שאנחנו לא רוצים שיקרה לנו. ואנחנו לא רוצים לשקול מאה וחמישים קילוגרם בגיל חמישים וחמש, בודדים ומוקפים בחתולים. האמת היא שעד לפני שנה שקלתי קרוב לתשעים ושמונה קילוגרם, וכיום, כשלושים קילוגרם פחות, אני עדיין משננת את המנטרה 'לא חייבים תוספת, לא כדאי שוקולד, העוגה לא שווה את הקלוריות.' זו עדיין מלחמה יום־יומית על כל גרם, ואני עדיין 'מענישה' את עצמי בשעה הליכה ובכוס מים בלבד בכל פעם שאני עושה מעשה שלא ייעשה - אוכלת עוד פרוסת עוגה. אם להודות על האמת, עד לפני שנה לא ידעתי כלל שיש לי מותניים, וכעת לפחות ישנה הפרדה ברורה בין החזה שלי לבין הבטן. כן, זו אני. מתרצת, מתלוננת, ומתנצלת על כל מבט שמופנה אליי. מרגישה חובה לספר שאולי אני שמנמונת עכשיו אבל בעבר הייתי הרבה יותר, כאילו שלמישהו אכפת.

            אתם חושבים שדיברתי מספיק על החיצוניות שלי? כן, קיבלתם תמונה די ברורה, אבל לא פחות חשובה הפנימיות שלי, והיא עניין מסובך לגמרי...

פרק ראשון

השעון המעורר מצלצל ואני מנתרת בבהלה. נדרשות לי כמה שניות להבין איפה אני נמצאת. אה, כן, בדירה החדשה שלי. הקירות קצת מתקלפים והברז במקלחת מזכיר לי שהייתי בה גם אחרי שסיימתי להתקלח. אבל כל זה שלי, לפחות לשנה הקרובה. הבניין די ישן, וכמותו גם בעל הבית הנחמד, קשיש בן שמונים ומשהו, ניצול שואה שעבר להתגורר בבית אבות, ובנו משכיר עבורו את הדירה. בעת החתימה על החוזה הוא ישב לידי, התבונן מסביב בחיוך אך עיניו היו עצובות. נדמה היה כי הקירות מספרים לו חוויות נעימות. יכולתי לראות מבעד לקמטים כמה מכאיב לו לעזוב, וכשהפניתי לעברו מבט שואל הוא רק חייך ואמר:

            "היינו מאושרים כאן, רחל שלי ואני, אבל בלעדיה אין לי כאן בית. לא כדאי שאשאר לבד."

            אין לו בית בלעדיה. כמה רומנטי וכמה עצוב.

            אני משתהה כמה דקות במיטה, בוהה בתקרה, דוחה את הקץ עד שאצטרך ממש לקום. אני גוררת את עצמי למקלחת, מאפשרת למים לשטוף את הלילה, מתאפרת קלות, מסקרה, סומק ליפ גלוס, ובוחרת שמלת כפתורים שחורה המגיעה עד ברכיי. בדרכי למטבח אני חוטפת את התיק, מרתיחה מים ומגלה ששוב שכחתי לקנות קפה. כמכורה באופן סופני לקפה - זה נקרא בוקר שהתחיל גרוע.

            אני יורדת בזריזות במדרגות, מברכת על הבחירה בנעליים השטוחות. בלובי הבניין מחכה לי סוזי. כן, לאופניים הוורודים שלי יש שם. אל תשפטו אותי. זה לא שאין לי מכונית, אני פשוט משתדלת לא להזיז אותה מהחניה אלא אם כן אני ממש חייבת. בפעם האחרונה שהוצאתי את המכונית שלי 'לטיול' לא היה לי לאן לחזור ונאלצתי ללכת חזרה הביתה שלושה רחובות ברגל. מאחר שחניה בתל אביב היא כמו מים במדבר, הפכנו סוזי ואני לחברות הכי טובות.

            אני מניחה את התיק בסלסילה, השמלה דורשת מעט לוגיסטיקה אבל כמה דקות אחר כך אני כבר מדוושת ברחובות תל אביב. בוקר ספטמבר סתווי פוגש אותי בחוץ ואני מהרהרת מה יהיה על סוזי כשמזג האוויר יתקרר והגשם יבוא. אני מתעבת אוטובוסים, מוותרת על מוניות, ומחליטה שכשאגיע לגשר אחצה אותו או אשרוף אותו.

            אני משאירה את סוזי אזוקה לצינור הכיבוי בחניון התת־קרקעי, ונכנסת למעלית הבניין בן שלוש עשרה הקומות. בקומה השישית המעלית נעצרת ואני שועטת פנימה אל עוד יום עבודה, לא מאמינה שסיימתי ארבע שנות לימודי עיצוב בשנקר, רק כדי להיות פקידת קבלה במגזין אופנה. ולא, זה ממש לא זוהר כפי שזה נשמע. אך לאחר שנת מלצרות החלטתי שאקבל כל עבודה הקשורה באופנה, גם אם זה יהיה ניקיון שירותים בחנות בגדים בקניון. אני חייבת לציין שאני לא נוהגת להקפיד באופן אובססיבי על המראה החיצוני שלי ולא מתלבשת בסטייל מטורף, אבל מאז ומתמיד אני מתעניינת באופנה ותמיד רציתי לעצב, החל משמלות לבובת הברבי שלי, תחפושות לפורים, ועד קולקציה בהשראת יוון העתיקה בעבודת הגמר בשנקר. שם זה נגמר. מהרגע שבו קיבלתי את התעודה הלך החלום והתרחק ממני. מכרתי את מכונת התפירה האהובה שלי ביום שבו הבנתי ששכירות בעבור קורת גג ואוכל במקרר חשובים הרבה יותר מ'רהיט' המעלה אבק מחוסר שימוש. נפרדתי מהמכונה, ועימה מהחלום.

            'מי לומד היום עיצוב? את צריכה משהו פרקטי יותר. עם הנתונים שלך את צריכה ללמוד רפואה או משפטים'. קולה של אימא רודף אותי לעבודה בכל יום. אל דאגה, אני ממש לא חושבת שהיא צודקת. בחרתי ללכת עם הלב שלי ועם מה שעושה לי טוב. כל הכבוד מטומטמת! מקווה שטוב לך עכשיו לשבת מאחורי דלפק ולחייך לדוגמניות ולאנשי פרסום כל היום. אה, לא ערכתי היכרות הולמת. זוכרים את הפנימיות המתוסבכת שהזכרתי? אז אחת מ... איך נקרא להן, אחת הדמויות המככבות אצלי בראש היא הביצ', זו שלא עושה לי הנחות, שאומרת לי בדיוק מה היא חושבת עליי בכל רגע נתון, וברוב הפעמים זה ממש לא מה שאני רוצה לשמוע. יש לה כישרון מטורף לזרוק רק מילה אחת קטנה ולחרב את מצב הרוח שלי בשנייה. נעים מאוד.

            אני מתיישבת מאחורי דלפק הקבלה, תולה את התיק על משענת הכיסא ומרכיבה אוזניית מיקרופון לראשי. נשימה אחת עמוקה, ואני צוללת ליום נוסף של טלפונים, תזכורות לבוסית, קביעת פגישות, ובקיצור, כל מה שהייתי מעדיפה לא לעשות היום.

            "ארוחת צוהריים?"

            שירין מקפיצה אותי. לא שמתי לב וחצי יום כבר עבר. אני מקישה 'שמור' ומזנקת מהכיסא.

            אנחנו מתיישבות ב'סמול טוק', בית הקפה הקטן בקומת הקרקע. שירין מציתה סיגריה לאחר שחיסלנו קערת סלט ענקית.

            "את אי פעם תיפטרי מההרגל המגעיל הזה?" אני מסננת לעברה, מפזרת את העשן בהפגנתיות.

            היא מרימה גבה ונושפת לעברי ענן סמיך. "אז?" היא פונה אליי, מאפרת באצבעות דקיקות. "איך הדירה החדשה?"

            "אני אוהבת אותה."

            אני מושכת בכתפיי, יודעת שהדירה שלי צריכה רק מעט חום ואהבה כדי להיות מושלמת. השכירות לא גבוהה, יחסית לדירות אחרות שראיתי, אבל היא דורשת טיפול קוסמטי קל, שום דבר שקצת צבע לא יפתור.      

            הטלפון של שירין מצלצל, היא מועכת את בדל הסיגריה במאפרה ושולפת את הטלפון מהכיס האחורי של הג'ינס. בתום כמה דקות של שיחה מתוחה בערבית, הגובלת בצעקות אשר משכו אלינו את תשומת ליבם של מחצית מהאנשים בבית הקפה, היא מסננת קללה עסיסית, מנתקת את השיחה ומשליכה את הטלפון על השולחן.       

            "שוו?" אני לוחשת בעיניים מודאגות.

            היא נושמת נשימה עמוקה כמו מתכוננת לצלילה ארוכה, ופולטת אנחת ייאוש.

            "אחי. הוא מתחתן. הכלה שלו רוצה שמלה חדשה והוא מנסה לשכנע אותה ללבוש שמלה של בת דוד שלנו. אין לו מושג מה לעשות איתה והוא רוצה שאני אשכנע אותה להסכים." היא מסבירה כמעט בלי לנשום.

            "ו...?"                        

            "ואין מצב," היא רוטנת, "כלה חדשה תקבל שמלה חדשה. וואלה קמצן!"

            שירין היא החברה הכי טובה שלי בשנתיים האחרונות. בחורה מוסלמית בת עשרים ושבע מיפו, יפהפייה אמיתית, שהתחתנה בגיל עשרים ואחת, ילדה בת, ולאחר שנתיים התגרשה. היא אחת הנשים האמיצות והחזקות ביותר שהכרתי. אני מעריצה אותה על כך שלא ויתרה ולא נכנעה ללחץ משפחתה, עזבה בעל אלים ובנתה לעצמה ולבתה חיים חדשים. הכרנו כשעבדנו יחד כמלצריות בפאב, עד שהיא מצאה את העבודה כגרפיקאית במגזין, הפעילה קשרים, ועזרה לי להתקבל לעבודה. אני יכולה לשוחח איתה שעות על כל נושא והיא תמיד תהיה כנה ותנסה לעזור בכל דבר שאצטרך.

            "אולי תוכלי אַת לעצב שמלת כלה בשבילה?!" היא קוראת, מפתיעה אותי, ונדמה כאילו המחשבה על כך מפתיעה אותה עצמה.

            "אני?" היא פשוט לא נורמלית. שאני אקבל אחריות על חלום של כלה?

            "פליייז..." היא מעפעפת בריסיה, מאגדת את כפות ידיה בתחינה. כן, כאילו שהפרצוף המסכן הזה ישכנע מישהו. "רק תדברי איתה. אני אוהבת את הסטייל שלך, את יודעת לתפור, את ממש מוכשרת," היא ממשיכה, "ואת גם נורא יפה, וחכמה..."

            "ואל תשכחי, גם לא מסוגלת לסרב למכשפות ערביות," אני אומרת בפנים זועפות, מבינה שכבר הצליחה לשכנע אותי. לא יודעת אם היה זה הפרצוף המסכן או החנופה המוגזמת או שאולי אני באמת רוצה לעצב. "רגע!" אני קוראת ומקפיצה אותה ממקומה. "מכרתי את מכונת התפירה שלי."

            היא מחייכת ואני מבינה שיש לה פתרון גם לזה.

            "לאימא שלי יש מכונת תפירה ביתית. אני בטוחה שהיא תסכים להשאיל אותה לתפירת שמלה לכלתה." היא מרימה גבה ומביטה בי במבט מלא סיפוק עצמי. "טוב, יאללה קומי, צריך לחזור לעבודה." היא מניחה שטר ומצמידה את הכיסא לשולחן.

***

בשעה חמש בדיוק אני תוחבת את הטלפון הנייד ואת היומן לתיק, יורדת לחניון שבו השארתי את סוזי, ואנחנו עושות את דרכנו הביתה.

            אני מגיעה אל דלת ביתי, מפשפשת בתיק אחר המפתחות, ומתכננת ערב נוסף של רביצה מול המסך. אני מרימה את הראש וליבי צונח. להפתעתי הדלת כבר פתוחה לכדי חריץ קטן. אני מריצה בראשי את מהלך הבוקר. אולי מיהרתי כל כך ולא נעלתי? לא! בהחלט נעלתי. אני מוצאת את גז הפלפל שאותו אני נושאת עימי לכל מקום כי אבא התעקש, דוחפת באיטיות את הדלת, מציצה פנימה בהיסוס וכל גופי רועד. הסלון מסודר בדיוק כפי שהשארתי אותו הבוקר. אוקיי, לא כל כך מסודר, אבל אין בו שינוי. חריקות קלות בוקעות מכיוון חדר האמבטיה ואני מתחילה לדמיין שודדים רעולי פנים. מה הם כבר גונבים שם? ברזים? אני מתקרבת בצעדים שקטים ומהוססים, מושיטה יד ופותחת את הדלת בבת אחת. אפילו לא שמתי לב לעוצמה שבה דחפתי את הדלת, שנהדפה אל הקיר בקול רעם אדיר. מבעד לדלתות הזכוכית העמומה של המקלחון אני מצליחה להבחין בדמות אשר ממלאה כמעט את כל החלל הקטן.

            "פאק!" נשמעת צעקה, וקול מתכתי מכה ברצפת הקרמיקה.

            אני שומטת בבהלה את התיק ואת תרסיס הגז ורצה אל המטבח. בידיים רועדות פותחת את מגירת הסכו"ם, אוחזת בסכין הגדולה ביותר שאני מוצאת ומסתובבת, ממתינה לשודד הברזים שיצא מהמקלחת. אני מביטה בסכין שבידי, ליבי הולם בחזי. על מי בדיוק את עובדת, הא? רק נדמה לך שיש לך מספיק אומץ להשתמש בסכין הזו, לועגת הביצ' שבתוכי. את הרי יודעת שברגע שהוא יצא, תרוצי החוצה בצרחות. לא עוברות כמה שניות ומחדר האמבטיה יוצא אחד הגברים היפים ביותר שראיתי בחיי. סליחה, תיקון, לא אחד הגברים, אלא הגבר היפה ביותר עלי אדמות! הדבר הראשון שבו אני מבחינה הוא זוג עיניים כחולות, גדולות ועמוקות, אשר מהפנטות אותי וממסמרות אותי למקומי. הוא מעביר את ידו בשיער שחור חלק וסמיך, ומשום מה המוח שלי מעביר הוראה לעיניים שלי לצפות במחזה הזה בהילוך איטי. הוא עומד לפניי לבוש מכנסי ג'ינס בהירים, טי־שרט שחורה, ופניו זועפות. מעל גבתו השמאלית חתך מדמם אשר לא גורע כלל מיופיו.

            "מה לעזאזל את חושבת שאת עושה עם הסכין הזו?" הוא קורא לעברי בשפה האנגלית במבטא אמריקאי מובהק. אוקיי, נדרשות לי כמה שניות להתעשת ולהמיר את שפת ההתכתבות במוח שלי מעברית לאנגלית. חצוף! מה אני עושה? אתה פולש לבית שלי ושואל אותי מה אני עושה?          

            "מה אתה עושה בבית שלי? איך נכנסת לכאן?" אני יורה בלי לחכות לתשובה. מברכת בליבי את אבא שטרח להשריש בי את השפה האנגלית כבר בגיל צעיר.

            "מה נראה לך שאני עושה?" הוא עונה בשאלה, מעווה את פניו בכאב, מושיט יד לעבר הגבה הפצועה. "נתן שלח אותי לתקן את הברז במקלחת שלך."

            צלצול הנייד שלי מקפיץ אותי והסכין נשמטת על השיש. אני ניגשת אל התיק שהשלכתי על הרצפה, לא מסירה ממנו את העיניים. לא כי אני דואגת שיתקוף אותי, אלא כי העיניים שלי לא מסוגלות לקבל פקודה פשוטה ולהתנתק ממנו. כן, אני יודעת, זה כבר מעורר רחמים. אני שולפת את הטלפון ומצמידה לאוזני.

            "רונה?" נשמע קולו של נתן מעברו השני של הקו. "רק רציתי להודיע לך ששלחתי את איש התחזוקה של הבניין לטפל בעניין הברז הדולף, ובליקויים הנוספים בדירה."

            הווו, תודה באמת שהואלת בטובך לתאם איתי כדי שלא אחטוף התקף לב כשאגיע הביתה. אני מודה לך מאוד.

            "כן נתן, תודה, הוא כבר כאן," אני אומרת, וזורקת חיוך מאולץ לעבר הגבר העומד לפניי ומביט בי בפנים חתומות.

            אני מנתקת את הטלפון ומניחה אותו לצד הסכין על השיש.           

            "ועכשיו, כשאת לא מנסה לרצוח אותי, אפשר להמשיך לעבוד?" הוא מסנן בכעס.

            על מה בדיוק הוא כועס? אני זו שאמורה לכעוס.

            "אולי כדאי לשים משהו על החתך הזה."

            "אני אשרוד, תודה!" הוא מפטיר בכעס ומפנה לי את גבו.

            "איך שתרצה, ממש אכפת לי!" אני קוראת לעברו בעודו הולך לכיוון חדר האמבטיה.

            לא, את לא נשארת חייבת, שמעת? את מראה אכפתיות והוא כועס עלייך? אני מתקדמת בצעדים גדולים לעבר המקלחת. מי הוא חושב שהוא? טוב, אז הוא גבר יפה, יפה מאוד. אוקיי, הוא מדהים אבל...            "אפשר לדעת מה בדיוק הבעיה שלך?" אני נשענת על המשקוף ומשלבת ידיים על החזה. "בפעם האחרונה שבדקתי, השם שלי הופיע בחוזה השכירות. אז תסלח לי אם העזתי להיבהל כשהגעתי הביתה ומצאתי גבר זר אצלי במקלחת!" הוא מסובב את מפתח הברגים בלי להביט בי, כאילו אני לא שם, מחזק את הסגירה סביב הברז פעם נוספת, וטומן אותו בארגז הכלים הפתוח על הרצפה. "היי!" אני כמעט יוצאת מכליי, "אני מדברת אליך!"        

            הוא זורק מבט משועשע לעברי, סוגר את הארגז ומתחיל ללכת לכיווני. מה מכל מה שאמרתי שעשע אותו?

            "אפשר לעבור?" קולו שקט ונמוך, "את חוסמת את הדלת." ברגליים רועדות אני מטה את גופי מעט כדי לפנות לו מקום, ומחווה בידי לכיוון היציאה. הוא עובר ממש צמוד אליי, קרוב, אבל לא נוגע, ריח הבושם שלו ממלא את האוויר בינינו, ריח משכר. הוא עוצר לרגע ופונה אליי, מביט בי בעיניים האלה כשהוא ממש מולי. זיפי הזקן לא מצליחים להסוות לסת חזקה ועצמות לחיים מסותתות. ליבי הולם בחזי בקצב רצחני. "תודה," הוא מסנן בהבעה רצינית להחריד, פונה הלאה ממני ויוצא מהחדר.

            דלת הבית נטרקת מאחוריו. רק אז אני שמה לב שאני לא נושמת, ומשחררת אוויר עצור מריאותיי. מה היה הדבר הזה? מי זה האל היווני הזה שירד ממרומי האולימפוס היישר למקלחת שלך?

            כן, נעים מאוד, עוד אחת מיצירי דמיוני. אין לה עכבות, אין לה רסן, אלת הפיתוי, אפרודיטה, וכן, רוב הזמן היא פשוט פרֵחה. לפעמים יש לה נטיות רומנטיות, לפעמים רק חרמנות לשמה, אבל אני משתדלת מאוד לא להקשיב לה. מה שהכי אירוני זה שברגע שאני מגיעה למצב אינטימי, היא בורחת, זנבה מקופל בין הרגליים. הכול טוב ויפה כל עוד לא מנסים באמת להתקדם, וזו בעיה בפני עצמה - 'תסביך' או 'מיניות חסומה', כפי שכינו אותה לא פעם הפסיכולוגים שטיפלו בי. אלפי שקלים יצאו מכיס הוריי ונכנסו בזרם שוטף לכיסם של טובי המומחים בתחום, אך אף אחד לא הצליח, וגם לא יצליח, להביא אותי לסלוח לו או לשכוח את מה שהוא עשה לי, ובשל כך הגברת הזו תישאר בתולה לא מסופקת עד יומה האחרון!

***

שש ועשרים בבוקר. למה לעזאזל לא סגרתי את התריס? אני מתהפכת במיטה, מודה, עדיין חושבת על איש התחזוקה מאתמול. לא ברור אם אני יותר כועסת על ההתנהגות שלו או יותר סקרנית לדעת פרטים עליו.

            בשעה שמונה וחצי אני כבר בעבודה. מיילים, טלפונים, תיאום פגישות, ארוחת צוהריים עם שירין, ועוד יום עבר, בדיוק כמו היום שלפניו. אני יודעת שיש בנות שיהרגו עבור משרה כמו שלי. לעבוד במגזין אופנה, לפגוש דוגמניות, מעצבים ופרסומאים, אבל אני? אני צריכה ליצור, לעצב. מדגדג לי בקצות האצבעות לשרטט, לתפור ולקשט. הצורך ליצור בוער בי ומכלה כל חלקה טובה, ואני כל כך מתגעגעת למכונת התפירה שלי.

             סיבוב המפתח במנעול, שוב בבית, נזרקת על הספה. הטלפון מצלצל בתוך התיק. אני מושיטה יד בעצלתיים.

            "הלו," אני עונה בחוסר חשק.

            "היי, בובה," נשמע קול מוכר וקופצני במיוחד.

            "היי, אימא, מה חדש?"

            "הכול מעולה, חוזרים מחר."

            שכחתי לגמרי. כבר עברו שבועיים מאז גררה את אבא לכנס כושר והתעמלות עולמי בגרמניה. אימא היא פריקית של ספורט. מאז ומתמיד שמעתי את הסיפורים על אימא - מתעמלת הקרקע האולימפית, ואחר כך מדריכת הכושר בעלת השם העולמי. לא פעם 'זכיתי' לשמוע איך ההיריון הרס את הקריירה שלה ואיזה מזל שאני בת יחידה. כשהשתחררתי מהצבא, בהזדמנות הראשונה שהייתה לי, עזבתי את הבית ושכרתי דירה עם שותפה ברמת גן. שם למדתי עיצוב, ומאז אני מקפידה על מינימום אינטראקציה עם אימא. אל תבינו לא נכון, אני אוהבת אותה מאוד אבל נמנעת משהייה במחיצתה מעבר למה שאני חייבת. אבא לעומת זאת היה תמיד המשענת שלי. אימא נהגה לכנות אותי 'ילדה של אבא' כאילו היה זה כינוי גנאי.

             אני נכנסת למקלחת, מודה בליבי לתכול העיניים על לחץ מים תקין. אני יוצאת עטופה בחלוק מגבת, מברישה את שערי. נקישות חזקות בדלת מקפיצות אותי ממקומי והמברשת נשמטת מידי. מה יהיה איתי, כל דבר קטן מבהיל אותי. קצב הנקישות גובר ומתחיל להרגיז.

            "רק רגע, סבלנות," אני קוראת, וניגשת אל הדלת בעודי מחזקת את חגורת החלוק סביב מותניי.

            אני מביטה אל תוך העינית. זיפי זקן ועיניים כחולות. מה הוא עושה כאן? אני מסובבת את המפתח ופותחת את הדלת לרווחה.

            "היי," אני אומרת במבוכה. בכל זאת, רק חלוק לגופי.

            "השארתי כאן צרור מפתחות," הוא אומר ביובש, מחווה בסנטרו לעבר חדר האמבטיה.

            "אני לא חושבת שזה כאן, לא ראיתי צרור מפתחות." אני מביטה סביבי אולי בכל זאת פספסתי משהו.

            "זה כאן!" הוא אומר בחוסר סבלנות משווע ונכנס בצעדי ענק, ישירות אל חדר האמבטיה.

            אני עומדת המומה מהחוצפה שלו, וכבר לא מעניין אותי כמה טוב הוא נראה. מי הוא חושב שהוא? איך הוא מעז להתפרץ כך לבית שלי? הכעס מתחיל לבעבע בתוכי והווריד ברקתי פועם בחוזקה. אני לא מספיקה להגיב והוא כבר יוצא מחדר האמבטיה וצרור מפתחות בידו. הוא קרב אליי, מחזיק מול פניי את הצרור כמנסה להוכיח משהו, ויוצא, משאיר אחריו שובל ריח שהופך לי את הבטן.  

            מנסה להסדיר את מחשבותיי אני מדדה לעבר הספה וצונחת עליה באחת. מה בדיוק קרה כרגע? הביצ' משלבת ידיים, המומה. באמת נתת לו להיכנס כך אלייך הביתה? ומה אם הוא היה רוצח סדרתי או גרוע מכך - גבר מכוער?! לפחות דבר אחד טוב יצא מה'תקרית' הזו, הוא יצא מהראש שלי. אין לי שום כוונה להקדיש אפילו דקה אחת של מחשבה על הגבר החצוף, גס הרוח והזועף הזה. יתרה מכך, אני גם לא רוצה להכיר אותו או לדעת עליו יותר. אם כך הוא מתייחס למישהי שהוא כלל לא מכיר, אני לא רוצה לחשוב איך הוא מרשה לעצמו לנהוג במכרים שלו. פשוט גבר ממורמר, עצבני וחסר סבלנות.

***

הבקרים הבאים הגיעו מהר מדי והערבים נמרחו. שירין הגיעה לפני כמה ימים עם גיסתה לעתיד ועזרה לי להיזכר למה אני כל כך אוהבת לעצב. התלהבותי חזרה במלוא הדרה, שרטוטים וחלקי תחרה התפזרו בסלון שלי, והבלגן הזה היה מבורך וייצג את כל מה שאהבתי. ליצור, לתכנן, ולרקום חלומות. מלבד אותו ערב אשר הפיח מעט רוח חיים בשגרה הכה משעממת שלי, חלפו הימים ללא כל ייחודיות, בעבודה חסרת סיפוק, בערבים נטולי ריגושים ובבהייה במסך הטלוויזיה. יופי, תמשיכי להתמרמר. אני מבינה שאת סוללת לעצמך את הדרך לחיים של בדידות. לצלצל לדודה לאה שתפנה לך חדר אצלה? אל תשכחי לקחת איתך גם כמה חתולים להשלמת התמונה. עכשיו קומי מהספה, זרקי עלייך משהו וצאי לראות קצת אנשים! אולי זה מה שאני צריכה כרגע, נזיפה הגונה מהגברת התורנית. אז כמו ילדה טובה וממושמעת אני מתקשרת לשירין, שחוגגת את ההזמנה שלי בצרחות הפתעה נלהבות, כאילו הצעתי לה נישואין.

            אני צועדת בנחישות אל חדר השינה, נעמדת מול הארון הקטן והרעוע מאיקאה, תרה בעיניי אחר בגד שיהלום את המטרה שלשמה התכנסנו, אני ונערת הפיתוי שלי, והמטרה - לא להיות לבד הערב. אם להיות כנה, הפעם האחרונה שהחלטתי לצאת 'להתרועע בכרמים' הייתה לפני עשרים וחמישה קילוגרם, כששירין גררה אותי למסיבת סילבסטר איומה במיוחד, מסיבה כל כך גרועה שלא יכולנו למצוא אפילו אדם אחד פיכח. נדמה היה כאילו נקלענו לתחרות 'שיכור נולד', וכולם הגיעו לגמר. לא הפסקנו לצחוק באותו ערב, בעיקר כשהקנטתי את שירין על התפרצותה למסיבה שלא הוזמנה אליה. היותה מוסלמית במסיבה לרגל חג נוצרי די שעשע אותי. היינו כמו תחילתה של בדיחה - יהודייה ומוסלמית הגיעו לחגיגות ראש השנה הנוצרי... בינינו, הכול הצחיק אותי באותו ערב. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהשתכרתי, וכשאני מכילה תשעים אחוזים של אלכוהול ועשרה אחוזים של חסה, הכול מצחיק.

            אז לאחר שאני מודדת את כל הארון, פעמיים, אני בוחרת מכנסי ג'ינס כחולים, גופייה אדומה, וז'קט אפור מחויט. ראש למטה, ניעור תלתלים והדיפה של הראש למעלה, וואו, סחרחורת קלה. ליפסטיק אדום? אני מתלבטת, ספק מוגזם - ספק מושלם, שיהיה אדום! למה לא, בעצם? צופר מכוניתה של שירין נשמע בדיוק כשאני מסיימת לנעול את נעלי העקב השחורות. אני חוטפת את תיק היד, מעיפה עוד מבט אחרון במראה, וטורקת את הדלת על ערב נוסף של רחמים עצמיים.

            אנחנו נכנסות ל'בר גיורא', מזמינות יין לבן לי ויין אדום לשירין, ומתיישבות במרפסת, הרי לא נוכל לבקש משירין לא לעשן ערב אחד, נכון? על מרצפות האבן מוצב שולחן עגול ומעל ראשנו עץ מלאכותי שנראה כאילו צמח ממש מעלינו. אני אוהבת את האווירה במקום. העץ מחזיר אותי הביתה לשדות הירוקים, ובעיקר לשדה הפרחים הצבעוני שלנו.

            "אז?" מתחילה שירין, ומציתה סיגריה שנייה. היא משחררת סילון של עשן לחלל ומביטה בי.

            "אז?" אני עונה בשאלה.

            "את מודעת לזה שאת כמעט בת עשרים ושש ועדיין רווקה," היא פולטת הערה חסרת טקט. ואני חשבתי שרק לי יש ביצ' בראש.

            "אחחח, כמה טוב שיש חברה טובה שתזכיר לך את כל מה שאת רוצה לשכוח," אני אומרת בציניות.           

            "רק בשביל זה אני כאן," היא לוגמת מהיין. את יודעת שהיא צודקת. היא מנקרת בראשי. "את רוצה לעשות עם זה משהו או שאת מעדיפה להמשיך במסורת שלך, לשבת בבית ולרחם על עצמך?"

            רגע אחד, נדמה שיש כאן איזו התאגדות נגדי. מה קורה כאן? אני מביטה בה בפנים חתומות שלא מסגירות שום הבעה.

            "אני אשקול את העניין בכובד ראש ואחזיר לך תשובה. בכמה עותקים תרצי את תשובתי?" אני שואלת בקול מונוטוני וברצינות מרבית.          

            "את יודעת שאני מתה עלייך אבל לעולם לא תכירי אף אחד אם תסתגרי בבית בחלוק אמבטיה, נכון?" היא אומרת בטון מודאג.     

לעולם לא אודה בזה, אבל אני חושבת שבמקום מסוים בתוכי כבר השלמתי עם כך שאולי כבר לא אתחתן. אני יודעת שאני לא נעשית צעירה יותר, השעון הביולוגי מתקתק בקול צורם, ואם לא פגשתי את האביר על הסוס הלבן עד עכשיו, מה הסיכוי שאפגוש בו ואספיק להתחתן וללדת ילד או שניים? בינינו? אני אסתפק באביר על סובארו. יודעים מה? בטלו את עניין האבירות. מספיק לי נַגד במילואים עם קצבת נכות וקורקינט יד שנייה מרופא.

            "היי!" שירין קוראת, מקישה באצבעותיה מול פניי. "לאן ברחת?"

            אני מנערת את ראשי, מנערת גם את המחשבות המטרידות ולוגמת מהיין.

            "את יודעת טוב מאוד שלהכיר מישהו זו לא בעיה. המשך הקשר זה סיפור אחר לגמרי," אני מזכירה לה בחצי חיוך.

            "אני חושבת שברגע שתכירי את האחד - הבעיה 'ההיא' כבר לא תהיה בעיה." היא קורצת לעברי וגומעת בבת אחת מכוס היין שלה.

            אני מביטה בה במבט מלא התפעלות.

            "פששש, התחלנו להיות רומנטיים לעת זקנה, אה?" אני מקניטה.

            שתי כוסות יין לאחר מכן אני תופסת מונית חזרה הביתה. שירין מנצלת את העובדה שבתה אצל אימה, וממשיכה את הערב עם 'ידיד' שפגשה כשיצאנו מהבר. המונית נעצרת מול הבניין שלי ואני אוספת את התיק ואת נעלי העקב בידיי. כבר אחת אחר חצות. אני דוחפת את דלת הלובי הכבדה ושמה פעמיי אל המדרגות. דמות גדולה היורדת מולי מפתיעה אותי, אני מועדת קלות ונאחזת בחוזקה במעקה. הוא חולף על פניי במהירות והריח המוכר מכה בי בבת אחת. זה הוא, הגבר חסר הנימוס!

            "אתה יכול לבקש סליחה, אתה יודע," אני מעירה בלחישה, בכל זאת אחת בלילה. הוא מסתובב, מביט בי בפנים מהורהרות. "אתה יודע, כשאתה כמעט מפיל מישהי במדרגות נהוג לבקש סליחה," אני מנסה להיות קצת יותר ברורה רק למקרה שהוא קשה הבנה לחלוטין.  

            "נפלת?" הוא שואל בענייניות, משלב ידיים על חזה רחב. אני מנידה בראשי לשלילה. "לילה טוב," הוא אומר בחוסר סבלנות, פונה הלאה ממני ויוצא מן הבניין.

            אני לא מאמינה. אני פשוט לא מאמינה שיש אנשים כאלה! כל כך קשה לומר סליחה? זה דורש כל כך הרבה מאמץ להיות בן אדם? העייפות מכניעה אותי ואני נכנסת למיטה בגופייה ובתחתוני 'סבתא' גבוהים, לא טורחת אפילו להסיר את האיפור. עיניים כחולות זועפות ושפתיים אדומות רודפות אותי, אני מתהפכת מצד לצד בחוסר נוחות, עד שהאדרנלין שוכך והשינה אוספת אותי אל זרועותיה הבטוחות.

***

בוקר שבת קופץ עליי בפתאומיות. שוב לא זכרתי לסגור את התריס ואני חשה צורך עז לבעוט בישבני על כך שגרמתי לעצמי להתעורר בשש בבוקר שבת. נו, טוב, אם אני כבר ערה אגרור את השאריות שלי לשירותים, ואחזור לישון. אני קמה באיטיות ומתיישבת במיטה, מבט חטוף במראה מבהיל אותי לרגע כשאני מבחינה בדוב הפנדה המשתקף בה, עדות לאיפור שלא הסרתי אמש. צעד אחד לתוך חדר האמבטיה וכף רגלי צוללת לתוך אגם קטן. נדרשות לי כמה שניות להבין שאני עומדת בתוך בריכה ביתית כתוצאה מפיצוץ של הברז בקיר המקלחון. אני זורקת על עצמי שמלה קצרה, רצה במורד המדרגות לעבר שעון המים הראשי, סוגרת אותו, וחוזרת הביתה מתנשפת. אני מסירה את האיפור מעיניי, שוטפת פנים ומצחצחת שיניים במים שנשארו בקומקום החשמלי, ומחכה לשעה שמונה כדי לטלפן לבעל הבית שישלח מישהו לתקן את הפיצוץ. ואז זה מכה בי - אני עומדת לראות אותו, וממש ממש לא בא לי לפגוש את האידיוט הזה שוב. הספיקה לי ההתנהגות שלו אתמול בחדר המדרגות.  

            אני מסבירה לנתן את המצב ומבקשת שישלח מישהו לתקן, רצוי לא את הבחור שהיה בפעם הקודמת. הוא עונה לי שסקיי הוא מנהל התחזוקה המטפל בבניין הזה והוא לא מכיר מישהו אחר. אז זה השם שלו - סקיי. אני מגלגלת את שמו על הלשון ולרגע אני לא מצליחה למצוא אפילו שם אחד שהולם אותו יותר מהשם הזה, סקיי, ממש כמו עיניו התכולות. פשוט מושלם.

            שעתיים לאחר שיחת הטלפון נשמעות נקישות. אני פותחת את הדלת יחפה, התלתלים שלי אסופים לפקעת גבוהה, המכונה בפי תסרוקת ספונג'ה, מאחר שביליתי את הבוקר בספיגת המים שהציפו את הדירה. עיניים כחולות וצלולות מביטות בי ברצינות כמעט עוינת.

            "בוקר טוב," אני אומרת בשקט. הוא מהנהן ושועט לעבר חדר האמבטיה. אני מנערת את ראשי ומגלגלת עיניים בתסכול. "בוקר טוב, מה שלומך? איך אני יכול לעזור? אני מצטער שעשיתי עבודה כזו גרועה בפעם הקודמת." אני הולכת בעקבותיו ומדברת לעצמי, עוקצת בחיקוי עלוב של טון גברי.

            הוא פונה אליי ברוגז. "סיימת?"

            אני מסמיקה. למה לעזאזל אני מאפשרת לו לנהוג בי כך?

            שותקת אני הולכת למטבח. בזמן שאני ממתינה למים שירתחו אני מסמסת לשירין ושואלת אם בא לה לעשות היום משהו. לא, היום היא עם המשפחה. אני מעקמת את האף ושופכת מים לכוס. איפה הנימוס שלך? תציעי לו קפה. הקפצת אותו בשבת בבוקר. המעט שאת יכולה לעשות הוא להציע קפה.

            "אני מכינה קפה, להכין גם לך?" אני מציצה לחדר האמבטיה, עיניי ננעלות על שרירי הזרועות שלו המתהדקים עם סיבוב מפתח הצינורות.

            "לא, תודה, אני כבר מסיים," הוא עונה בלי להביט בי. אני מושכת בכתפיי, לוקחת את הכוס שלי ומשתרעת על הספה בסלון. "הכול מסודר," סקיי יוצא ופונה לעבר הדלת.

            "אני מציעה שתוודא שלא שכחת מפתחות או משהו אחר. לא היינו רוצים שתיאלץ לחזור הנה," אני מסננת בחיוך מאולץ.

            הוא פותח את פיו כדי לומר משהו אך סוגר אותו במהירות, יוצא וטורק אחריו את הדלת. אני ממשיכה להתענג על הקפה. לפחות הפעם לא נשארתי חייבת.

***

אז לאחר התלבטות קשה, בעיקר בין המיטה לבין הספה, הוצאתי תיק גב והשלכתי לתוכו ספר, שני תפוחים, בקבוק מים, מגבת ואייפוד, עליתי על סוזי והתחלתי לדווש. הכיוון? חוף הים. ולא, אל דאגה, לא תזכו לראות אותי בבגד ים. ספטמבר בחוף, לא אידיאלי לשחייה או לשיזוף. בואו נודה על האמת, גם באוגוסט לא תתפסו אותי בבגד ים, ובטח לא משתזפת. גוון העור שלי לבן כל כך ואני עוד עלולה לסנוור את השמש עצמה. מזמן ויתרתי על החלום להיות שזופה. בפעם האחרונה שניסיתי הגעתי לחדר המיון מעוטרת בכוויות איומות. לשמחתי הכוויות לא היו עמוקות מדי, בואו נאמר שהתעוררתי בזמן, אני מתכוונת פיזית, לאחר שנרדמתי בשמש.

            החוף הומה אדם, כיאה לחוף תל אביבי. שחיינים, גולשי גלים, ואפילו ילדים קטנים בונים טירות חול בעזרת הוועדה לתכנון ולבנייה בראשות אימא. אני מוצאת חלקת חוף בתולית הרחק מההמולה, פורשת מגבת, מוציאה ספר ונסחפת לתוכו, לא מבחינה בזמן החומק במהירות. כשהישבן שלי מאבד כל תחושה וקשר לגוף אני נעמדת ומנערת את החול מחפציי, מביטה בשקיעה ורואה איך היום נבלע אל תוך החשכה. השמש צוללת בים ושוב תוקפים אותי הגעגועים לשקיעות במושב. אם את כל כך מתגעגעת, תחזרי לשם, מקניטה אותי גברת מרגיזה אחת בראשי, מעמידה פנים שהיא לא יודעת למה עזבתי.

            כבר מאוחר. אני עומדת במטבח, חותכת כמה ירקות, מכינה כריך גבינה לא מושקע במיוחד ומתיישבת בסלון. אני לא טוענת שזו ארוחת גורמה אבל אני עייפה מכדי להכין משהו אחר. אני לועסת בחוסר תיאבון את הארוחה המשמימה שלי ובתשע בדיוק נכנסת למיטה וסוגרת את התריס על היום הזה.