בלתי שבירה חלק א'

התחתנתי עם זר.

יותר מזה – התחתנתי עם רוצח. אולי עשיתי את זה כדי לשרוד; אולי האמנתי לו כשהוא אמר שלא יהסס להרוג אותי.

אולי אני מאמינה שהוא היחיד שיכול להציל אותי מהגורל שנכפה עליי על ידי אבא שלי.
קראו לי אלמה סוארז. כשהייתי בת שמונה, אימא ואני עברנו מפוארטו ריקו לגור במיאמי, לאחר שאבא נהרג בקטטה בכלא. ככה האמנתי עד לרגע שבו אימא נרצחה, ואז הבנתי שכל החיים שלי היו בעצם מסכת של שקרים. אני יודעת את זה כי אני נרדפת על ידי הרוצחים שלה, שדורשים לדעת היכן הומברטו סוארז מסתתר.

נאמר לי שיש אדם אחד עלי אדמות שיכול להציל את חיי, והוא… הוא הפך אותי לאשתו.

היום קוראים לי אלמה נבארו, והחיים שלי הם שקר אחד גדול.

בלתי שבירה הוא ספר שיסחף אתכם למסע מסחרר מלא באקשן, ברומנטיקה ובפשע. בלתי שבירה הוא ספרה השישה־עשר של סופרת רבי המכר ליליאן סלמה נחום, שכתבה בין היתר את סדרת נשבעת בדם, את דואט כוכב באפלה ואת שאהבה נפשי.

פרולוג

"נטי, אני צריכה שתבטיחי לי שתמיד תהיי שם בשביל הבת שלי ושאף פעם לא תעזבי אותה," אני מתחננת בדמעות.
"על מה את מדברת? מה אמור לקרות? קרלה, בבקשה, ספרי לי ממה את בורחת?" היא מבקשת בהיסטריה, "את רוצה שאגיע לפוארטו ריקו? איפה הומברטו?"
"הבוקר הגיעו לכאן שוטרים ועצרו אותו. הוא חשוד ברצח הבוס שלו." אני מתקשה לבטא את המילים. הבטן שלי כואבת מהמחשבה על אדמרי ועל הילדים שלה.
"הוא גילה את האמת על אלמה?"
"אל תגידי את זה אפילו בצחוק," אני נלחצת. "אסור שאף אחד ידע את האמת."
"או־קיי, תירגעי ותסבירי לי מה קורה," היא מבקשת.
נקישות חזקות נשמעות בדלת. ליבי פועם במהירות. "אתקשר אלייך מאוחר יותר. נוקשים בדלת ואני לא רוצה שאלמה תתעורר."
"מי זה בשעה כזאת?"
"אני לא יודעת."
הנקישות מתחזקות. אני מנתקת את השיחה, רצה אל הדלת, פותחת אותה וקופאת במקומי כשאני רואה את דנילו ואת האנשים שלו.
"ערב טוב, קרליטה," הוא אומר בחיוך מצמרר.
"מה אתה עושה כאן, דנילו? הומברטו אמר לי שהוא כיסה את כל החובות שלו," אני אומרת בפחד.
"לצערי הוא שיקר לך. אפשר להיכנס?" הוא לא מחכה שאסכים, הודף אותי לאחור ונכנס. אני מועדת והוא ממהר לתפוס אותי ומתבונן לתוך עיניי. "חבל עלייך, קרליטה. לא היית צריכה לבזבז את זמנך עם אפס כמו בעלך."
"בבקשה, דנילו, אשלם לך כל סכום שתרצה, רק אל תפגע בי. לבת שלי לא נשאר אף אחד מלבדי," אני מתחננת, דמעות שוטפות את פניי. הוא מושיט את ידו אל לחיי ומוחה את הדמעות.
"את לא יכולה לשלם את החוב, מאוחר מדי בשביל זה." קולו חלש. הוא מעביר את כף ידו על שערי הארוך, סוגר את אגרופו סביבו ומושך בו בחוזקה. בבקשה, אלוהים, שאלמה לא תשמע דבר, אני מתחננת, שהבת שלי לא תשמע אותם.
"בעלך עשה ממני צחוק לעיני כול והגיע הזמן לשלם את המחיר. כל האנשים ידעו שאסור לשחק איתי."
הוא שולף אקדח ומצמיד אותו לראשי. רגליי רועדות, הדמעות לא פוסקות. אם אלמה תמצא את גופתי היא לעולם לא תתגבר על הטראומה. "בבקשה, דנילו, בבקשה," אני מפצירה בבכי, "אל תהרוג אותי, אני מתחננת."
"את רוצה לחיות, קרליטה? תפשטי את השמלה," הוא פוקד.
"מה?" אני שואלת בפחד.
"שמעת אותי. תפשטי את השמלה ורדי על הברכיים."
מבטו נחרץ, חסר רחמים, החלטי. כפות ידיי רועדות. אני נושמת עמוק ועושה כדבריו, פותחת את כפתורי השמלה ומניחה לה ליפול לרצפה ואז יורדת על ברכיי ומשפילה את מבטי.
אלוהים, אני מתחננת בפניך, תציל את הבת שלי. תשמור עליה. היא לא אשמה בכלום.
דנילו שולח את כפות ידיו אל חגורת מכנסיו, פותח אותה ושולף את איברו. "תפתחי את הפה, זונה," הוא פוקד ותופס בשערי בחוזקה.
"בבקשה, דנילו," אני מתחננת. הוא מחזק את האחיזה בשערי ומושך בו בפראות.
"שמעת אותי. תפתחי את הפה!"
אני עושה כדבריו ועוצמת את עיניי בכניעה.
זה רק הגוף שלי. הבת שלי חשובה יותר. זה רק הגוף שלי. הוא לא יכול לאנוס את הנפש שלי. זה רק הגוף שלי. אלמה זקוקה לי.
אני חוזרת על הדברים בראשי כמו מנטרה, מתנתקת ממגעו האכזרי, מריחו, מהפלישה לגופי, מהכאב. הומברטו הרס את חיי, לא אתן לו להרוס גם את חייה של הבת שלי.
רעש חזק מחזיר אותי למציאות. דלת הבית נפרצת והוא נכנס, יורה בשני האנשים של דנילו ומכוון אליו את האקדח עוד לפני שהוא מספיק להרים את נשקו מהרצפה.
"מה אתה עושה?" דנילו שואל בחוסר הבנה וסוגר את מכנסיו. "אתה מוכן להרוס את היחסים שלנו בשביל זונה?"
"התעסקת עם הדבר היחיד שאסור היה לך להתעסק איתו, אקוסטה," הוא מסנן ובלי לחשוב פעמיים יורה בראשו. דם ניתז עליי. אני מסתכלת על הכתמים בהלם מוחלט כאשר נשמעת צרחה מחרישת אוזניים. אני מפנה את ראשי ומאבדת את היכולת לנשום כשאני רואה אותה עומדת בעיניים פעורות, מכסה את אוזניה וצווחת בקולי קולות.
"אלמה!"

פרק 1

אלמה

 
החיים האלה שייכים לך. אם את מרגישה חסרת אנרגיה זה אומר שהעברת את השליטה למישהו אחר. תדרשי את האנרגיה בחזרה בעזרת מעשים והחלטות, אל תניחי למישהו אחר להחליט עבורך.
 
אני מפרסמת תמונה חדשה באינסטגרם ומצרפת קוד שיעניק הנחה לאלו שיזמינו את בגדי האימון באינטרנט. לאחר מכן אני עונה לשיחה מדילן, חבר ילדות שלי. "היי, יש חדש?" אני שואלת בציפייה.
"תיכף מגיע, צאו החוצה."
אני מנתקת את השיחה, מזנקת מהמיטה ורצה לכיוון המטבח. "אימא, בואי מהר."
"מה קרה?" היא שואלת בבהלה.
"יש לי הפתעה בשבילך. תעזבי את הסירים. זה יום ההולדת שלך, את אמורה ליהנות היום, לא לבשל."
"בגילי ליום ההולדת כבר אין שום משמעות."
אני מחבקת אותה חזק. "בשבילי יש ליום ההולדת שלך הרבה משמעות. את הדבר הכי חשוב לי בחיים, אני לא יודעת איך הייתי מתקיימת בלעדייך."
"היית מתקיימת בזכותך. את לא צריכה אף אחד כדי להילחם ולשרוד. את האדם הכי חזק שאני מכירה, אלמה. אל תפקפקי בזה לעולם."
"אל תתחילי, את תגרמי לי לבכות. קדימה, בואי." אני מושכת אותה החוצה בדיוק כשדילן נכנס לחנייה הפרטית ומחנה את המכונית החדשה שקניתי לאימא.
"קנית רכב חדש?" אימא מבולבלת.
"קניתי לך רכב חדש," אני מכריזה בחיוך רחב, "מה דעתך?"
היא מכסה את פיה ופוערת את עיניה. "אני לא מאמינה שעשית את זה, אלמה. אני לא מאמינה שבזבזת עליי סכום כזה!" היא נוזפת בי כצפוי, "את צריכה לחסוך את הכסף שלך, לא לבזבז אותו."
"אל תדאגי," אומר דילן שנעצר מולנו, "הבת שלך לא שברה את קופת החזיר שלה, היא מרוויחה יפה ויכולה להרשות לעצמה לשמח את אימא שלה. את שוכחת שעבדת קשה כדי לגדל אותה? תני לה להחזיר לך ותהיי רגועה." הוא מחבק את אימא ומנשק את ראשה. "יום הולדת שמח."
"אני לא מאמינה, אני לא מאמינה לזה," היא ממלמלת ומביטה בי בעיניים דומעות. "זה באמת בשבילי?"
"מובן שזה בשבילך, אלא בשביל מי?" אני צוחקת ומחבקת אותה פעם נוספת. "לאימא שלי מגיע הכול ותודה לאל, סוף כל סוף הגעתי למצב שבו אני יכולה לפנק אותך קצת. בזכותך אני אדם טוב יותר. לימדת אותי לעסוק במה שאני אוהבת, להיות עצמאית ולא להקשיב לאלה שמנסים לגרום לי להרגיש טובה פחות. את הכוח שלי ולעולם לא אפסיק להודות לאלוהים על כך שהעניק לי את האימא הכי טובה בעולם."
"את הגאווה, האושר והנחת שלי. לא יכולתי לבקש בת טובה יותר."
"קדימה, קחי אותי לסיבוב במכונית החדשה שלך." אני מוחה את דמעותיה ומובילה אותה אל מושב הנהג. היא מתיישבת ומכוונת את הכיסא ואת המראות. אני שולחת חיוך אסיר תודה לדילן ומתיישבת לצידה. אימא יוצאת מהחנייה בזהירות ומשתלבת בתנועה, מתלהבת מהמכונית ומהעיצוב שלה. בתקופה האחרונה הרכב הישן שלה גרם לה הרבה כאבי ראש. כמעט מדי שבוע חלק אחר התקלקל ורוב הזמן היא נאלצה להתנייד באוטובוסים. היא לא רצתה להטריח אותי או לבזבז את כספי. מבחינתה אני צריכה לחסוך כל סנט כי בעתיד היא לא תוכל לתמוך בי כלכלית. לי ברור שהדבר הכי חשוב כרגע הוא לדאוג לביטחון שלה. לא יכולתי לסבול את המחשבה שהיא נוסעת בתחבורה ציבורית בשעות המאוחרות של הלילה.
"הערב נצא לחגוג עם המשפחה במסעדה האהובה עלייך," אני מעדכנת כאשר אנחנו מגיעות הביתה.
"הרבה זמן לא ביקרנו בה."
היא לא נשמעת נלהבת במיוחד. לאחרונה היא כבויה. משהו מטריד אותה אך היא לא מוכנה לשתף אותי בו, ואם יש דבר שלמדתי זה לא ללחוץ עליה. עליי לתת לה זמן ולהרעיף עליה אהבה כדי להזכיר לה מה באמת חשוב בחיים.
"נכון. העבודה משתלטת עלינו והגיע הזמן לפנות קצת זמן להנאות הקטנות של החיים. ערב אחד בלי ספירת קלוריות ועם הרבה אוכל טעים."
"הזמנת את נטי ואת סבתא?"
"זה לא ברור מאליו? סבתא הייתה הורגת אותי אם לא הייתי מזמינה אותה לחגוג איתנו את יום הולדתך."
אנחנו נכנסות הביתה ואני ממשיכה לכיוון חדרי, חוזרת לעבוד על האתר. אם לפני שלוש שנים היו אומרים לי שהבלוג שלי, 'תמיד אישה', יהפוך להצלחה מסחררת, הייתי צוחקת. לא חסרות ברשת בלוגריות לענייני תזונה וכושר, אבל אני בניתי מערך מעצים במיוחד עבור נשים בכל הגילים. בבלוג אני לא רק מדברת אלא גם מדגימה תרגילים שאפשר לתרגל בבית וברחוב, משהו שעוזר לנשים שלא יכולות להרשות לעצמן לרכוש מינוי למכון כושר, וגם מעניקה עצות בכל הנוגע לתזונה. אני מעצימה נשים ומעניקה להן פינה חמה שבה הן יכולות לשתף נשים אחרות בקשיים שהן חוות.
"יש לך שיעורים היום?" אימא שואלת, מציצה לתוך חדר השינה שלי.
"לא, ביטלתי את כל השיעורים כדי לבלות איתך היום."
"אף פעם אל תבטלי עבודה, אלמה. זה חסר אחריות," היא נוזפת בי.
אני צוחקת. "מה יקרה אם לא אעבוד יום אחד? אני מבטיחה לך שלא אפשוט את הרגל."
"אין לי בעיה שתהיי בחופש, אני פשוט לא אוהבת שאת לוקחת חופש בגללי."
"תפסיקי לדבר שטויות. תיכף אעזור לך להתארגן, הערב אני רוצה לראות אותך זוהרת במיוחד."
"את מגזימה, כמו תמיד."

"וואו, איזו יפה אימא שלי, את מתכוונת למצוא חתן הערב?"
אימא בחרה ללבוש שמלת מידי שחורה בעלת מחשוף נדיב בחזה ולשם שינוי העזה ומרחה אודם אדום. שערה הגלי הכהה מפוזר לאורך גבה וריסיה הארוכים מדגישים את עיניה הבהירות.
"עכשיו אני מסמיקה באשמתך, תפסיקי לדבר שטויות."
"למה שטויות? הגיע הזמן שתצאי לדייטים. את צעירה ויפה מדי מכדי להיות לבד," אני מחמיאה לה, "את יודעת מה? אמצא לך בן זוג. אולי אפתח תוכנית ברשת ואקרא לה 'מחפשים חתן לאימא קרלה'."
"אם תעשי דבר כזה אכחיש שאני אימא שלך," היא מאיימת בחיוך ויוצאת מהבית.
אני מחייכת ויוצאת בעקבותיה, מצטרפת אליה ברכבה החדש. "אימא, את קולטת איזו שווה את עכשיו? גם מכונית חדשה, גם סגנון לבוש מעלף. את בהחלט סכנה עבור גברים."
"החלטת לחבור לדודה שלך וללחוץ עליי בנושא? כמה פעמים אצטרך להבהיר לכן שאני לא צריכה בן זוג? טוב לי לבד."
"אני בטוחה שטוב לך לבד ואין סיבה שלא יהיה לך טוב. את אישה מעניינת, בטוחה בעצמה, יפהפייה ומצליחה, אבל בן זוג יכול להוסיף ריגוש לחיים שלך. אני יודעת שסבלת הרבה עם אבא ולמרות זאת החיים ממשיכים. את לא צריכה לבודד את עצמך או להפסיק להאמין באהבה. יש לך הרבה לתת ועוד יותר לקבל."
"את רוצה להיפטר ממני?"
"למה את נגד הרעיון? מה אכפת לך לצאת לדייט?"
"אני לא מעוניינת בדייטים או בבני זוג. הנושא סגור וחתום."
"את צריכה ללמוד מג'ניפר לופז, שמחליפה בני זוג צעירים וסקסיים על ימין ועל שמאל."
"אני לא ג'ניפר לופז."
"נכון, את צעירה ויפה ממנה."
"הגיע הזמן להקשיב למוזיקה. תמצאי תחנה לטינית," היא מבקשת. הפעם אני מוותרת ומניחה לה להשתיק אותי, אבל זה לא יחזור על עצמו הרבה. היא צריכה לשחרר את העבר ולחיות בהווה. אין סיבה שבגיל ארבעים וחמש היא תחיה לבד, מגיע לה להכיר גבר טוב שיאהב ושיכבד אותה.
אימא מחנה את הרכב בחניון המסעדה ואנחנו נכנסות ופוגשות שם את דודה נטליה ואת סבתא.
"אתן הראשונות להגיע?" אני שואלת בחיוך ומחבקת אותן. סבתא נראית מטופחת מתמיד, לבושה במכנסיים מחויטים בצבע שחור ובחולצה עדינה בצבע קרם המדגישה את עיניה הבהירות. על אף שמזמן חגגה שמונים, היא מקפידה להתאפר ולטפח את הציפורניים ואת השיער. נטי, לעומתה, הולכת על המראה הטבעי והיא האישה היפה ביותר שאני מכירה. כמו סבתא ואימא, גם היא זכתה בעיניים בהירות. שערה הארוך דומה לשערי ורגליה הבלתי נגמרות הן חלומו הרטוב של כל גבר. לאחר הגירושים המכוערים שחוותה לפני כמעט שש שנים החליטה לא להינשא שנית, והיא נהנית לצאת ולבלות עם גברים, אבל לא מעניקה לאף אחד מהם את ליבה.
"מליסה בשירותים ודילן כבר יושב ליד השולחן," עונה סבתא בקי ופונה לחבק את אימא. הערב לא הזמנתי אנשים רבים, רק את אלו שבאמת קרובים לאימא; את אחותה, את אימא שלה, את מליסה חברתה הטובה, ואת דילן ולוסיה, החברים הכי טובים שלי. רציתי שנבלה יחד ערב אינטימי שבו נרגיש בנוח לאכול ולצחוק, ערב שבו אימא תרגיש אהובה ואולי תשכח לכמה שעות מהדברים שמטרידים אותה.
כשאנחנו מתיישבים סביב השולחן דילן שואל, "אני הגבר היחיד שהוזמן הערב?"
"אתה הגבר היחיד שכולנו אוהבות." אני נושקת ללחיו.
"יותר מדי שיחות בנות עבורי, מאמיטה."
"אתה אוהב אותי ואת אימא מספיק כדי לסבול בשקט."
"שמעתי שקנית לאימא שלך מתנה שווה ליום ההולדת," נטי אומרת, "ומה איתי? מה אקבל ליום ההולדת עכשיו, כשאת עשירה?"
"אני לא עד כדי כך עשירה, אבל אני מקווה להיות עשירה עוד יותר עד יום ההולדת שלך."
"אני מצפה למתנה מושקעת לא פחות. בכל זאת, אני הדודה האהובה עלייך."
"התכוונת לומר שאת הדודה היחידה שלי. אין לי ברירה אלא לאהוב אותך."
המלצרית מגיעה לשולחן וכולנו מזמינים. לוסיה מצטרפת אלינו בדיוק בזמן כדי למסור את ההזמנה שלה.
"אלוהים, איזה יום. לרגע חשבתי שלא אצליח להגיע," היא מתנשפת ולוגמת מכוס המים שלי.
"לא היית צריכה להטריח את עצמך, יפתי," אימא אומרת בחמימות, "אני יודעת כמה קשה את עובדת בתקופה האחרונה."
"לא הייתי מפספסת את חגיגות יום ההולדת שלך, את כמו אימא עבורי."
"תפסיקי להגזים, זה רק עוד יום הולדת."
"זה היום שבו אלוהים החליט שהעולם לא יכול להתקיים בלעדייך. זה יום חשוב מאוד עבורי ועבור כל אלה שאוהבים אותך," אני אומרת. "תיהני מהיום שלך ותפסיקי לקרוא לו 'רק עוד יום הולדת'."
"תקשיבי לבת שלך, היא חכמה מאוד," סבתא בקי אומרת. אימא שולחת לי נשיקה באוויר ומחזירה את תשומת ליבה לאחותה.
אני מסתכלת על לוסיה. "היה עמוס במשרד?"
"הצגנו היום שני בתים למכירה וזה היה סיוט. במשך יום שלם עמדתי על נעלי עקב ונאלצתי לחייך ללא הפסקה. אני מרגישה ששרירי הפנים שלי תפוסים."
אני צוחקת. "קשה לך להיות נחמדה לבני אדם ולחייך?"
"את מכירה אותי מספיק כדי לדעת את התשובה. אני שונאת בני אדם."
"את צריכה למצוא בן זוג, אולי תאמצי גישה חיובית יותר לחיים," אני מתגרה בה בכוונה.
"אלוהים, את בלתי נסבלת. מתי התקלקלת והתחלת לראות את החיים בצורה חיובית כל־כך? תביני, העניין בחיים הוא לא האושר, העניין הוא הישרדות."
"ביום שבו תפקחי את העיניים ותסתכלי על הדברים המופלאים שמקיפים אותך, תביני עד כמה את מאושרת. תהיי אסירת תודה על כוס המים שאת אוחזת ביד, על כך שיש לך עבודה, על האנשים שמקיפים אותך והכי חשוב, על כך שאת בריאה ושלמה."
"די, הספיק לי, אני הולכת לשבת עם האנשים השליליים." היא קמה ממקומה ועוברת להתיישב ליד נטי ואימא.
דילן צוחק. "נראה לי שעליתי על שיטה איך להעיף ממני אנשים."
"תהיה חיובי, זה תמיד עוזר. אנשים שונאים את זה," אני עונה בחיוך והוא מנשק אותי בתגובה.
"אין לי בעיה עם החיוביות שלך."
"כי אתה אוהב אותי."
"יש בזה משהו."

"נהנית הערב?" אני שואלת ומניחה את הספר על הספה.
"מאוד. למה את לא ישנה?"
"לא הצלחתי להירדם אז החלטתי לנצל את הזמן כדי לקרוא ולחפש כמה ציטוטים שווים לאתר. רוצה לשבת איתי קצת?"
"אני אוהבת את ההתעסקות שלך בדברים החיובים בחיים במקום בשליליים. לאחרונה את פורחת וחייכנית יותר," היא מציינת ומתיישבת לצידי.
"הגישה החיובית תמיד הייתה חלק ממני. חלק שירשתי ממך."
"בחודשים האחרונים את מפיצה אפילו יותר אור ואת צריכה להמשיך ככה."
"אני לא אוהבת לראות אותך מדוכדכת."
"את לא צריכה לדאוג לי." היא אוחזת בכף ידי בחמימות. "חשוב לי שתדעי כמה את חזקה ושתזכרי שהאושר שלך תלוי רק בך. החיים לא שווים כלום אם אנחנו מבזבזים את הזמן על עצב ועל געגוע."
"זה לא מה שאת עושה כרגע?"
"לא, אני לא עצובה בגלל העבר. אני חושבת על העתיד ובעיקר עלייך, יפתי." דאגה מחלחלת לתוכי. "אני רואה איך הגלגלים מתחילים לעבוד אצלך בראש. אין סיבה לדאגה. לפעמים אנחנו שוקעים במחשבות על מחר, על היום שבו כבר לא נהיה כאן ועל הקרובים שנשאיר מאחור. הידיעה שאין לנו משפחה רחבה יותר מייסרת אותי. הנחמה היחידה שלי היא שיש לך את סבתא ואת נטי והכי חשוב, יש לך את עצמך."
"למה את חושבת על הסוף? את רוצה לספר לי משהו? אני מתחילה לדאוג, בעיקר כי את מבקשת ממני לא לדאוג."
אימא מחייכת בהבנה. "כולנו דואגים יותר כשמבקשים מאיתנו לא לדאוג ומצד שני, כולנו מבקשים מהקרובים אלינו לא לדאוג."
"תהיי כנה, יש משהו שאני צריכה לדעת?"
"אני חושבת שהגעתי לגיל המעבר," היא עונה.
אני צוחקת. "יכול להיות שמשבר גיל הארבעים החליט להראות את פרצופו המכוער עכשיו, כשאת בת ארבעים וחמש."
"מסכימה איתך. זאת מלנכוליה לא ברורה. אני מניחה שהיא תחלוף באותה מהירות שבה הופיעה," היא מסבירה.
"את זוכרת מה היית אומרת לי כשהייתי ילדה וחזרתי עצובה הביתה? לכתוב על דף את כל הדברים שגורמים לי אושר ואז לקרוא אותם שוב ושוב. אמרת שאחוש הכרת הטוב ואתמלא באנרגיה. אולי הגיע הזמן שתאמצי את השיטה הזאת? יש לך הרבה על מה להודות."
"אני מודה עלייך, יפתי. במהלך השנים פרנסתי אותך בכבוד, אבל לא הענקתי לך מותרות ואף פעם לא דרשת אותם. הסתפקת במה שהיה ובנית את עצמך בשתי ידיים. היום את לא תלויה באיש. העסק שלך הוא הצלחה מסחררת. הצלחת, בגילך הצעיר, לרכוש בית בשכונה טובה ולחסוך כסף. לא אוכל להתחיל לתאר במילים כמה אני גאה בך. את השראה עבורי."
"אני מי שגידלת אותי להיות, מי שלמדתי ממך להיות."
"את הרבה יותר טובה ממני, יקירתי, אל תשכחי את זה."
היא מחבקת אותי ברגש עצום ודמעות נאגרות בעיניי. השיחה הזאת נשמעת לי כמו שיחת פרידה. הרגשה לא טובה מחלחלת לתוכי ומתמקמת במרכז הבטן, מקשה עליי לנשום. "אימא, תבטיחי לי שאת בסדר," אני מתחננת.
"אני בסדר גמור, יפתי."

"הגעת מוקדם," אני אומרת לדילן ולוגמת לגימה נוספת מכוס הקפה. אתמול בלילה הוא הבטיח שיגיע הבוקר ויתקין עבורי את הרמקולים בחדר האימונים הפרטיים החדש שעיצבתי בבית.
"ידעתי שתהיי ערה ורציתי לסיים לפני שאצטרך לצאת לעבודה."
"כדי שלא תאחר שוב," אני מדגישה את המילה האחרונה וצוחקת.
"קשה להתעורר בבקרים כשעסוקים בלילות," הוא קורץ לי. "איפה אימא שלך?"
"יצאה מוקדם, היא הבטיחה טרמפ למליסה."
"אז מי יכין לי ארוחת בוקר?"
אני פותחת את פי כדי לענות כאשר נשמעות נקישות בדלת.
"מי זה יכול להיות?" דילן שואל.
"אולי הדוור. הזמנתי כמה דברים ברשת." אני ממהרת אל הדלת, פותחת אותה ומגלה שני שוטרים. "איך אני יכולה לעזור לכם?" אני שואלת בחשדנות, לא אוהבת את הבעות הפנים שלהם.
"זה ביתה של גברת קרלה סוארז?"
"כן, אבל היא לא נמצאת."
"מי את?"
"הבת שלה," אני עונה בדאגה, "קרה משהו?"
"לצערי אין לי בשורות טובות," השוטר עונה. ליבי פועם כמו משוגע והפחד מרעיד את ברכיי. דילן נעמד מאחוריי ומניח את זרועו על כתפי.
"מה קרה, אדוני השוטר?" הוא שואל.
"אני מצטער, אך גברת סוארז נהרגה בתאונת דרכים."