דואט הגבולות 2 - גבולות מטושטשים

"אני רוצה שתנשק אותי, ריד, כמו בפעם הראשונה, כשלא יכולת להיאבק בזה," היא החוותה בין שנינו, "בדיוק כמו שאני לא יכולתי."

אני לא זוכר חיים ללא ג'ייד מת'יוס.

הילדה שהייתה שלי עוד לפני שידעתי את משמעות המילה. הנערה שמתחה בינינו גבול בלתי נראה. האישה שדרשה ממני לחצות אותו.

ואני צייתי.

כמו אידיוט.

ואיבדתי אותה לנצח.

-

"הוא היה חלק מהחיים שלי מהרגע שנולדנו, והרגשתי בחוסר שלו. כל. פאקינג. יום. אבל הוא המשיך הלאה, ואני הייתי צריכה לחיות עם זה."

אני לא יודעת מי אני בלי ריד קול.

הילד שגירש את המפלצות שהסתתרו מתחת למיטתי. הנער שתמיד היה שם בשבילי. הגבר שלא הצליח לסרב לי.

ואני ניצלתי את זה.

הרחקתי אותו.

ועכשיו אני צריכה להתמודד עם ההשלכות.

ג'ייד וריד מביאים עימם סיפור אהבה יפהפה ומרגש, על טעויות, השלכות, ועל אותו חלום שממנו נולדות האהבות הכי גדולות. רכבת הרים רגשית מטורפת שתיקח את לב הקורא למסע חוצה זמן ואהבה ללא גבולות.

טמסין בסטר היא סופרת רבי-מכר שכותבת סיפורים כובשים על אהבות גדולות מהחיים. "גבולות מטושטשים" הוא הספר השני בסדרת הגבולות. מומלץ לקרוא לפניו את הספר הראשון בסדרה, "הגבול הדק".

פרולוג

ריד
חודש נובמבר
ג'ייד בהתה בי, עיניה החומות־שוקולד היו אדומות ומעט נפוחות, ואני נאבקתי בדחף הטבעי לעטוף אותה בזרועותיי. לאורך כל חיינו היינו ידידים. היא תמיד הייתה הגורם הקבוע היחיד בחיי — גם כשלא היה בהם שום דבר בטוח. אבל בחודשים האחרונים הדינמיקה בינינו השתנתה, וזה הפחיד אותי בטירוף. עברנו מחברות יציבה לזוגיות מלאת תשוקה, ממערכת יחסים רדומה לאינטנסיבית ומחשמלת, ובתוך האפלה הסתובבנו זה אחר זה בניסיון להבין מהי משמעות החברות שלנו.

"אני רוצה שתנשק אותי, ריד, כמו שעשית בפעם הראשונה לפני כמה שבועות, כשלא יכולת להיאבק בזה," היא סימנה בין שנינו, "בדיוק כמו שאני לא יכולתי."

אחרי הלוויה של סבתא שלה, עמדנו בווילה של משפחתה בברצלונה, וג'ייד הייתה מפורקת. באתי איתה כי ידעתי כמה קשה זה יהיה, ולא יכולתי לא להיות כאן אם הבחורה שלי הייתה צריכה אותי.

הבחורה שלי.

כבר זמן מה חשבתי עליה ככה, ולו רק בראש שלי.

"ג'ייד, אני —" היססתי, ושפשפתי את ידיי על הפנים. ראשה לא היה צלול, והייתי מודע לזה. לכן, להיכנע לבקשה שלה היה רעיון נורא. ידעתי שברגע שאנשק אותה, אתפתה ליותר, והדבר האחרון שרציתי היה שהיא תחשוב שאני מנצל אותה כשהיא כל כך פגיעה וחשופה. כי זה בדיוק היה המצב שבו היא הייתה שרויה.

פגיעה.

חשופה.

"בבקשה," היא התחננה חרישית. הרעד בקולה גרם לחזה שלי לכאוב. כאב לה, ורציתי לעשות מה שיכולתי כדי לעזור לה לעבור את זה.

העברתי את עיניי למטה ולמעלה על גופה ושלי הגיב כמו תמיד כשאני רואה אותה. משהו התעורר עמוק בתוכי, וזה היה הרבה יותר מסתם תאווה. זה היה צורך עז להיות איתה, לכבוש אותה... לאהוב אותה.

ואלוהים, אהבתי אותה.

אהבתי אותה כל כך.

אבל מה יקרה אם אעשה עם זה משהו?

הפחד שלי לאבד אותה גבר בהרבה על הצורך הפיזי שלי להיות איתה. עם כל הצורך הרגשי שלי לספר לה כמה אכפת לי ממנה, לא הייתי בטוח אם החברות שלנו תישאר אותו הדבר אם אעשה זאת.

התקרבתי אליה, הנחתי את ידי על העורף שלה והצמדתי את המצח שלי לשלה.

היה חושך בחוץ, אבל יכולתי לראות את התחינה שעל פניה, בעיניים שלה. רציתי לתת לה את העולם כולו, אבל בתוך תוכי התנהלה מלחמה. מה שהיא ביקשה ממני ברגע של פגיעות נדירה, כשהיא חשופה לחלוטין, היה הרבה יותר מזה.

"אם אני אנשק אותך," לחשתי, "לא תהיה דרך חזרה. לעולם לא נהיה אותו הדבר, וזה מפחיד אותי."

"זה מפחיד גם אותי," היא ענתה. "אבל מה שמפחיד אותי יותר זה ללכת לישון בחדר ליד בלי לדעת איך זה היה מרגיש. איתך."

ה'זה' שהיא התכוונה אליו היה יותר מנשיקה, כי לא נוכל להסתפק רק בזה. על אף ששנינו רצינו להתעלם מכך, היינו חייבים להיות מודעים לאופן שבו זה ישפיע על עשרים השנים שבהן היינו חברים.

היה לי קשה לחשוב על כך שהיא הייתה חלק מהחיים שלי במשך זמן רב כל כך. האימהות שלנו היו בהיריון באותו הזמן, ילדו אותנו בהפרש של ימים והאבות שלנו היו החברים הכי טובים מאז התיכון. החיים שלה היו שזורים בשלי באופן בלתי נפרד, והנוכחות שלה תמיד הייתה עוגן עבורי.

הייתה לי הרגשה שאחרי הלילה הכול ישתנה.

לא הייתי מוכן.

אנחנו לא היינו מוכנים.

אבל זה היה חייב לקרות, כמו שהשמש אמורה לעלות בכל בוקר ולשקוע בכל ערב.

"את בטוחה?" שאלתי. חלק ממני קיווה שהיא תבין שזה רעיון רע, שהחברות שלנו לא תחזיק מעמד אם הדברים ישתנו בצורה קיצונית כל כך, אבל החלק השני רצה לדעת שהיא רוצה את זה בדיוק כמוני.

"מעולם לא הייתי בטוחה יותר בשום דבר בחיי," ענתה.

האישור הזה לבדו גרם לגוף שלי להמהם בציפייה.

הצמדתי את השפתיים שלי לשלה, בהתחלה בעדינות, ואז הלשונות שלנו נפגשו והשאר בא לי בקלות, כמו נשימה.

כל נגיעה.

כל גניחה.

כל שאיפה.

כל נשיפה.

שאפתי פנימה את הריח שלה, את הקולות שהיא השמיעה והאופן שבו הגב שלה התקמר כשהידיים שלי שוטטו לאורך גופה העירום. היה קריר, רוח קלה נכנסה דרך דלתות המרפסת, אבל הלחות כיסתה את עורה הזהוב בברק קל של זיעה ואני ליקקתי בלהט את הטיפות המלוחות. רגליה נפשקו, וכשנכנסתי לתוכה הרגשתי כאילו הגעתי הביתה. נאבקתי להשיג מעט איפוק, רעדתי בעודי מחזיק את עצמי מעליה.

"ריד," היא נאנחה והניעה את ירכיה, מחזיקה את הזין הקשה שלי בתוכה. "אתה לא צריך להיות עדין איתי. אני לא אישבר."

לא, אבל אני כן.

תפסתי את שפתיה בשלי והתחלתי לנוע. הגוף שלה התמסר לשלי כמו ששלי נכנע לשלה, ובמשך אותו שבריר זמן קצר ועוצמתי, לא דאגתי לגבי מה שיקרה ללבבות שלנו. ללב שלי. ויתרתי, נכנעתי, וכשהשמש עלתה למחרת בבוקר, ג'ייד כבר לא הייתה.

צדקתי.

דברים השתנו אחר כך.

וידעתי ששנינו לא נתאושש לעולם.

איבדתי את החברה הכי טובה שלי.

פרק 1

ג'ייד
חודש מרץ
נכנסתי לדירה שחלקתי עם קנדי, החברה הכי טובה שלי, והחנקתי אנחה כשמצאתי אותה משחקת הוקי לשונות עם החבר שלה, דיין. היה לי יום קשה, ולא ממש הייתי במצב רוח לראות אותם מתמזמזים על הספה שלנו.

"היי."

ראשה של קנדי התרומם בחדות לשמע קולי, והיא קמה מברכיו של דיין מייד. "היי. לא ציפיתי שתחזרי הביתה כל כך מוקדם."

"כן," גיחכתי. "אני רואה."

דיין הרכין את הראש וקנדי מלמלה, "סליחה." לחייה האדימו.

"הכול בסדר," אמרתי והלכתי לחדר שלי. "בפעם הבאה שימי גרב על הדלת כדי שאדע למה לצפות." קרצתי, כדי להבהיר לה שאני צוחקת, וניסיתי לדחוף למטה את פרץ הקנאה מלראות אותה עם דיין. שמחתי בשבילה, בשביל שניהם. אחרי הגיהינום שהם עברו עד שהם מצאו זה את זה, באמת הגיע להם. אבל בזמן האחרון הרגשתי שהחיים דוחפים לי לפנים את הדברים שרציתי ולא היו לי. ונמאס לי מזה.

זרקתי את התיק שלי על הרצפה והנחתי את תיק העבודות שלי על השולחן. הייתי סטודנטית בשנה השלישית שלי באוניברסיטת ברייטון, ולמדתי לתואר ראשון בעיצוב, בתקווה להיות מעצבת אופנה.

ידעתי לצייר, ומאז שההורים שלי קנו לי מכונת תפירה בגיל שש־עשרה, תפרתי בעצמי את רוב הבגדים שלבשתי.

אהבתי את הלימודים, אולי כי זה היה הדבר היחיד בחיי שהרגשתי שהולך כמו שצריך. יכולתי לשלוט בתוצאה של החלק הקטן הזה בעולם שלי, וזה בדיוק מה שעשיתי מאז שהקרקע נשמטה מתחת לרגליי בנובמבר האחרון.

הייתי מותשת, אבל למרבה המזל, חופשת האביב כבר הגיעה ולא יכולתי לחכות לכמה ימים של חופש.

"את בסדר?" שאלה קנדי כשנכנסה לחדרי. התיישבתי על המיטה שלי, נאנחת בעייפות ועניתי, "הכול בסדר. אני פשוט קצת תשושה."

קנדי חייכה, והתיישבה לידי. "אני מבינה אותך. אבל אני ממש מתרגשת לקראת הנסיעה שלנו לקאבו. החופשה הזו היא בדיוק מה שאנחנו צריכות."

אה. נכון. אנחנו טסות לקאבו בבוקר, והייתי צריכה לומר לעצמי שוב ושוב שאני מתרגשת בדיוק כמו קנדי לבלות כמה ימים על החוף. למען האמת, די חששתי מזה.

"כן, יהיה מעולה," אמרתי בניסיון שנכשל חרוצות להישמע אפילו קצת נלהבת.

"את בטוחה שאת בסדר? את לא ממש מתנהגת כמו עצמך בשבועות האחרונים." הרמתי את מבטי, ורציתי להתכווץ כשראיתי את הפנים של קנדי מלאות בדאגה וסימפתיה.

"אני באמת בסדר," שיקרתי. "זו פשוט תקופה קצת עמוסה, ואני גם עייפה." זה לא היה שקר. הייתי עייפה יותר מהרגיל, וגם הרגשתי יותר עמוסה רגשית. שמטתי את כתפי בטענה שכנראה מדובר בהורמונים וב'זמן הזה של החודש'.

קנדי נשפה והתבוננה בי בעיניה הירוקות. היא ידעה בדיוק מה עובר עליי, אבל הערכתי את זה שהיא לא אמרה שום דבר.

"אנחנו יוצאים לארוחת ערב, את רוצה לבוא?" היא שאלה ושינתה נושא.

"מי בא?"

היא נשכה את השפה וכרסמה אותה בעצבנות. זה היה אחד הסימנים המסגירים שלה, וידעתי שאני לא הולכת לאהוב את התשובה שלה, אף שידעתי בדיוק מה היא הולכת להגיד.

"דיין ואני, כמובן, ואני חושבת שגם צ'ייס ואש יהיו שם. גם גריידי בא..." הקול שלה הפך לאט ללחישה, ואני השלמתי את דבריה. "וריד, וסטלה."

היא הסיטה את המבט שלה ממני, ואני שנאתי שהיא ריחמה עליי כשלא הייתה לה סיבה. אומנם ריד היה החבר הכי טוב שלי, אבל בחודשים האחרונים הדברים בינינו השתנו באופן קיצוני, כך שאני אפילו לא בטוחה שזה עוד נכון. בימים אלה הוא הרגיש יותר כמו זר.

אבל אני חושדת שזה היה קשור יותר לחברה שלו ולשנאה שלה אליי, מאשר לכך שהוא ניסה להתחמק ממני בפועל.

"אני חושבת שאני הולכת להישאר בבית הלילה, לנוח," אמרתי ונעמדתי. "אולי אראה איזה סרט, או אקרא ספר. דווקא מתאים לי ללכת לישון מוקדם."

שלפתי בגדים מהארון והתחלתי לארוז אותם במזוודה.

"את לא צריכה לברוח מהם בכל פעם שאנחנו יוצאים," אמרה קנדי. "אני אדפוק לכלבה הזאת אגרוף בכוס אם היא תנסה לשחק משחקים."

צחקקתי. "את יודעת היטב שאני יכולה להתמודד עם ההוביט הזו בלי שום בעיה. האמת שרק רציתי להירגע לפני הנסיעה שלנו."

ללכת לארוחת ערב עם ריד והחברה שלו, סטלה, הידועה גם בתור ה'ההוביט' היה מפתה כמו בדיקת פאפ, ומשהו שעוד יכולתי להימנע ממנו. לעומת זאת, לנסוע איתם למקסיקו לשבוע שלם, היה משהו שלא יכולתי להתחמק ממנו. לאורך כל חודש ינואר, התחננה קנדי בפניי, ובסוף הסכמתי, כי קיוויתי שאוכל להתמודד עם ריד במשך הזמן הזה. אבל אז זה הפך ל'ריד וסטלה', והיה מאוחר מדי בשבילי לבטל. ולכן לא יכולתי לצאת מזה.

"מה אגיד לריד? את יודעת שהוא ישאל איפה את."

קנדי צדקה. אומנם התרחקנו, אבל לריד עדיין היה אכפת. למורת רוחה של סטלה.

"תגידי לו שאני לא מרגישה טוב," אמרתי. זה היה די נכון, אז לפחות לא הייתי צריכה לבקש מקנדי לשקר. "הוא יראה אותי מחר, אז זה לא צריך להיות כזה סיפור."

באנחה כבדה כרכה קנדי את זרועותיה סביבי, והניחה את ראשה על כתפי. "הלוואי שיכולתי לתקן את כל מה שקרה בין שניכם. אני מתגעגעת למופע של 'ג'ייד וריד'."

הרגשתי את הכאב המוכר בחזה שלי, והתעלמתי ממנו, כמו שנאלצתי לעשות כשריד התחיל להתרחק ממני. אבל לא הכול היה באשמתה של סטלה. זו הייתה גם אשמתי וחלק מהבעיה שלי להתמודד עם האשמה שהרגשתי.

"אני לא חושבת שאפשר לתקן את זה," ניסיתי, אבל בסופו של דבר רק החמרתי את המצב. "אבל אני מתגברת על זה. אם ריד מאושר, אני מאושרת."

היה לי ברור שקנדי לא האמינה לחלק של 'אני מתגברת על זה', ולצערי, גם אני לא. הוא היה חלק מהחיים שלי מהרגע שנולדנו, והרגשתי בחוסר שלו. כל. פאקינג. יום. אבל הוא התקדם, ואני הייתי צריכה לחיות עם זה.

"את יודעת שהוא לא מאושר, ג'ייד. הוא מתגעגע אלייך. אין לי מושג מה הוא מוצא בבחורה ההיא. היא סתם הוביט רוקד."

צחקתי, דמיינתי הוביט בחצאית טוטו, והנחתי את ראשי על ראשה. "את שונאת אותה כי היא החברה הכי טובה של איימי. וגם כי היא אמרה לריד שאסור שיהיה לו שום קשר איתך, והוא אפילו די מקשיב לה."

כן, לא רציתי לדבר עליהם יותר.

טפחתי על זרועה של קנדי, וניסיתי לחייך אליה. "לכו ותיהנו מארוחת הערב שלכם, ואם את ודיין חוזרים לכאן, תנסו לשמור על השקט."

היא הסמיקה ופלטה צחקוק. "אני אדאג שנלך אליו אם נרצה... את יודעת."

"רעיון טוב," צחקתי. "אולי את וסטלה יכולות לערוך תחרות צרחות."

קנדי עשתה פרצוף. "אה. אני לא רוצה לדעת איך נשמע הוביט בזמן סקס. אבל אני חושבת שבכל מקרה נחזור הביתה אחר כך, הטיסה שלנו יוצאת די מוקדם."

הנהנתי והנחתי את המזוודות על הרצפה למרגלות המיטה שלי. "צחקתי. אני בטח אהיה מעולפת לגמרי כשתחזרו."

קנדי הלכה לכיוון הדלת ואמרה, "תתקשרי אליי אם את צריכה אותי, בסדר?"

"אני אתקשר."

בשנייה שהיא יצאה, החיוך נעלם מפניי. הרגשתי חבולה מבפנים. חשבתי על ריד וכמה השתוקקתי אליו. הייתה רק דרך אחת שבה יכולתי לשכוח מזה מספיק זמן כדי לגרש את הרגשות הבוערים בחזה שלי.

לקחתי את פנקס הסקיצות שלי משולחן העבודה והתחלתי לצייר.

השעה הייתה מעט אחרי חצות ובדיוק הצלחתי להירדם, כששמעתי את דלת חדר השינה שלי נפתחת. תהיתי מה הסיבה לכך שקנדי תבוא לראות אותי בשעה כזו. אלא שזו לא הייתה קנדי.

הריח שלו הסגיר אותו.

הוא השתמש בבושם של דולצ'ה וגבאנה שקניתי לו לחג המולד בשנה שעברה. זה היה הבושם היחיד שהוא אהב. גם אני אהבתי, אבל גם שנאתי באותו הזמן.

המזרן נמעך תחת משקל גופו, ואני התפתלתי כדי להדליק את המנורה שליד המיטה שלי.

"ריד?"

עיניו הירוקות התבוננו בי. עיניים ירוקות שלא חשפו דבר, הסתירו הכול, ועדיין הצליחו לחדור דרכי, עד עומק נשמתי.

"מה אתה עושה פה?" התיישבתי והחזקתי את השמיכה שלי אל החזה כמו שריון.

"קנדי אמרה שאת לא מרגישה טוב," הוא ענה ושפשף את ידיו על פניו העייפות למדי למראה. פנים שמעולם לא יכולתי לדמיין את העתיד שלי בלעדיהן. "רציתי לבוא ולוודא שאת בסדר."

הוא לבש מכנסי ג'ינס כהים, ז'קט עבה שמתאים לקור של החורף, ונעל את המגפיים השחורים האהובים עליו. עם שערו הבלונדיני הפרוע, וזיפים קצוצים על הלסת שלו, הוא נראה בדיוק כמו הקלישה של שחקן הפוטבול הסקסי שהוא היה.

אבל לא יכולתי להגיד לו את זה.

הדאגה שלו לא הייתה מפתיעה, עם זאת, הצורך שלו לבקר לא היה צפוי. "אני בסדר." שוב המילה המזדיינת הזו.

בסדר.

לא הייתי בסדר.

הייתי הכול חוץ מבסדר.

פיהקתי וכיסיתי את פי.

"סטלה יודעת שאתה כאן?"

ריד נאנח, והעביר את ידיו בשערו. הוא נראה מתוסכל. אפילו אובד עצות. "כן. רבנו בגלל זה."

"ברור שרבתם," אמרתי בשקט. "אבל מה שאני לא מבינה זה שאם ידעת שלבוא לבדוק מה שלומי ירגיז אותה, אז למה באת?"

כאב עבר בתווי פניו המחוספסים, ואני הסטתי את מבטי. לא הייתי מסוגלת לראות אותו פגוע, לא בזמן שאני עדיין ליקקתי את הפצעים שלי.

"כי את החברה הכי טובה שלי, ג'ייד," הוא ענה בפשטות.

זה היה הכול חוץ מפשוט.

"טוב, אין צורך שתבוא לראות מה קורה איתי אם החברה שלך לא אוהבת את זה. אני לא רוצה להיות מקור לסכסוך נוסף ביניכם."

ריד נרתע מהטון הקר שלי וכתפיו צנחו במה שיכולתי רק להניח שהוא תבוסה.

"לא אכפת לי מה היא אומרת," הוא ענה בשקט. "אם אני רוצה לבוא לראות מה שלומך אז אני יכול, ואני אעשה את זה."

"זו הסיבה שמאז שהתחלת לצאת איתה התרחקת ממני?" יריתי בחזרה. רציתי להאשים אותו בחלק ממה שקרה בינינו, אף שידעתי שאין לי זכות.

המבטים שלנו נפגשו, החום שלי מול הירוק שלו, והבחנתי בניצוץ של כעס קורן מעיניו הבוהקות.

"את אשמה בזה בדיוק כמוני, ג'ייד. את אפילו לא מוכנה להביט לי בעיניים כשאנחנו באותו החדר."

"אתה צודק," בלעתי את הרוק. "אתה תצטרך לסלוח לי שאני לא מסוגלת לראות אותך עם מישהי אחרת כשזו אמורה להיות אני."

פניו נפלו ותאמו את ההבעה העצובה שלי. "את לא רצית שנהיה יחד, ואני בסך הכול מנסה לכבד את זה."

"בכך שאתה עם סטלה."

"בכך שאני פאקינג מנסה להמשיך הלאה."

זה צרב, אבל סירבתי לתת לו לראות את זה. היה מותר לי להתפרק רק מבפנים, אף פעם לא מבחוץ. "הבנתי."

הדממה הסמיכה והקרה כל כך אפפה אותנו, וכמה שרציתי לדבר איתו על הנושא, ידעתי שזה מאוחר מדי לחברות שלנו. עשיתי עבודה מעולה בלהרוס אותה כשביקשתי ממנו לשכב איתי בנובמבר האחרון, כשהיינו בברצלונה ללוויה של סבתא שלי, ועוד פעם כשנפלתי באורח פלא למיטה שלו ממש לפני תקופת המבחנים בדצמבר. הוא רצה שניקח את החברות שלנו, ונהפוך את זה למשהו שהוא יותר, אבל לא יכולתי לעשות את זה. פחדתי שזה יפגע בחברות הזאת, ובסופו של דבר, איבדתי אותה בכל זאת.

עכשיו הייתה לו מישהי אחרת, ולי לא היה אף אחד. אבל מה שכאב לי יותר מכול היה שכבר לא היה לי את ריד.

"טוב, ראית. אני בסדר," אמרתי ולכסנתי מבט הצידה. "אתה יכול ללכת עכשיו, לפני שסטלה תבוא לחפש אותך."

כיביתי את המנורה שליד המיטה והתכרבלתי בחזרה מתחת לשמיכה, תוך כדי שאני מתעלמת מכך שהוא עדיין שם, יושב בחושך.

רציתי שנחזור לאיך שהדברים היו.

רציתי את ריד שלי בחזרה.

לו רק לא הייתי עקשנית מכדי לספר לו.