מארז דואט הגבולות
דואט הגבולות + אהבה מסט ראשון
"יש גבול דק בין אהבה לשנאה, דק כל־כך שאפשר בקלות לא לשים לב שיצאת מאיזון עד שכבר נהיה מאוחר מדי."
קנדי
דיין וינטרס.
הנער שמירר את חיי.
הגבר שחושב שהוא יכול לשחק בי.
הוא שונא אותי.
אני שונאת אותו.
כך זה אמור להיות. לא?
מעולם לא תכננתי לחצות את הגבול.
אז למה אני לא מצליחה להוציא אותו מהראש?
דיין
קנדי מונרו.
הנערה ששנאתי.
האישה שאני לא יכול לקבל.
היא לא אשמה.
אני לא אשם.
אלה החיים שנולדנו אליהם.
היא הייתה מטרה נוחה, עד שהיא התחילה להילחם בחזרה.
אז למה אני לא מצליח לשמור ממנה מרחק?
סיפורם של קנדי ודיין הוא סיפור על אהבה כנגד כל הסיכויים, משונאים לאוהבים, והוא ההוכחה הניצחת שלפעמים במקום שבו שנאה תהומית מתקיימת, מספיק ניצוץ קטן כדי להצית אהבה בוערת.
טמסין בסטר היא סופרת רבי־מכר שכותבת סיפורים כובשים על אהבות גדולות מהחיים.
"הגבול הדק" הוא הספר הראשון בסדרת הגבולות. מומלץ לקרוא אחריו את הספר השני, "גבולות מטושטשים".
פרולוג
דיין
גיל 16
עמדתי בצד מאחורי הקלעים וראיתי איך הכול מתפתח. הקול של ג'ייסון עלה ומשך את תשומת הלב של התלמידים שעברו במסדרון. קנדי הסתכלה סביבה, עיניה ריצדו, ולחייה האדימו ממבוכה. שיחקתי עם ג'ייסון בנבחרת הפוטבול. הוא היה הקוורטרבק הכוכב, אידיוט מוחלט בעיניי, ומה שהכי לא אהבתי בו היה העניין שלו בקנדי מונרו. הוא בכיתה י"ב והיא בכיתה י', כמוני. הוא היה יכול לבחור כל אחת אחרת בבית הספר, למה דווקא אותה?
"ג'ייסון, בבקשה, אנחנו יכולים ללכת למקום פרטי ולדבר על מה שמשגע אותך ככה?" הקול של קנדי היה רך ומלא ייאוש.
"זה נכון?" שאל ג'ייסון. הוא התנשא הרבה מעל לגוף הקטן של קנדי, ואם לא הייתי מתזמר את כל העניין הזה, הייתי אומר לו לעוף ולעזוב אותה בשקט. אבל לא יכולתי, היא הייתה האויב.
אבא שלי הזהיר אותי מפני משפחת מונרו. מאז שאני זוכר את עצמי הוא תמיד אמר לי להתרחק מהם, ושבין המשפחות שלנו יש שנאה מאז שאבותינו ייסדו את העיירה הזאת. במשך זמן מה הקשבתי, התרחקתי, הרשיתי לאיבה הבלתי מתפשרת והגלויה של אבי למשפחת מונרו להפוך לשלי. אבל הכול השתנה כשחזרנו מחופשת הקיץ האחרונה.
קנדי השתנתה. תוך שלושה חודשים היא הפכה מילדה כועסת ומסורבלת לנערה יפהפייה שפלשה למחשבות שלי, ולא משנה אם הייתי ער או ישן. היא התחילה ללמוד אצלנו בבית הספר שנה קודם, מה שהפך אותה לצעירה יותר מכולנו, ועל מה שחשבתי שחסר לה בכישורים חברתיים, היא בהחלט פיצתה בחוכמה. היה בה כל מה שרציתי אבל לא יכולתי לקבל, וזה מה שהוביל אותי לכאן.
"מה נכון? אני לא יודעת מה נכנס בך, אבל אנחנו לא יכולים לעשות את זה מול כל בית הספר."
קולה החזיר אותי למציאות, ואני הזדקפתי מהלוקר עליו נשענתי בצד השני של המסדרון.
"תפתחי את הלוקר שלך, קנדי."
התקשחתי כשהקול של ג'ייסון התגבר עוד יותר, אבל הזכרתי לעצמי שאני חייב לצפות ולא להתערב או לנסות לעצור את מה שעומד לקרות.
קנדי התעסקה עם הקוד של המנעול וברגע שהוא נפתח, תמונות נפלו על הרצפה. כולן היו של ג'ייסון, הפנים שלו מקרוב, הוא בזמן אימון ואפילו הצלחתי להשיג כמה כשהוא בחדר שלו בביתו. הכול נראה כאילו סטוקרית עקבה אחריו.
התעליתי על עצמי. חיוך מרושע מתח את שפתיי.
"מה נסגר?" ג'ייסון שאג והרים כמה מהתמונות הפזורות על הרצפה. "אני לא מאמין, הוא צדק."
החיוך שלי ירד מעט, והתפללתי לאלוהים שהוא לא יזכיר את השם שלי.
"אלה לא שלי," אמרה קנדי במהירות. "אני נשבעת, ג'ייסון, הן לא שלי." היא הושיטה את ידה לתפוס את זרועו, אבל הוא התרחק.
"אני לא צילמתי אותן!" קנדי אחזה בכמה תמונות בידה והביטה בג'ייסון כדי שיאמין לה. אבל אני ידעתי שהוא לא יאמין לה, דאגתי לכך.
"אז למה הן בלוקר שלך?"
"א־אני לא יודעת," השיבה.
ג'ייסון הניד בראשו והעיף מבט אחרון בלוקר של קנדי ואז בה. "דיין צדק," — פאק — "את פשוט פריק."
התלמידים צחקו, וקנדי סגרה את דלת הלוקר בטריקה לפני שנמלטה לכיוון חדר השירותים של הבנות, דמעות נוצצות בעיניה.
זה היה מהלך של מניאק, ובכל זאת תחושת סיפוק חולנית התפשטה לי בבטן. זה היה פשוט קל מדי.
"באמת עשית את זה."
הסתכלתי הצידה וראיתי את ריד, החבר הכי טוב שלי, עומד לידי.
"ברור."
הוא נאנח. "אתה כזה בן זונה."
התרחקתי מהלוקר שלי והנחתי את רצועת התיק שלי על הכתף לפני שהלכתי לשיעור הבא שלי.
"אני יודע."
קנדי
גיל 15
קול הצחוק הדהד באוזניי ונעלם כשדלת השירותים נסגרה מאחוריי. נכנסתי לתא השירותים הקרוב וסגרתי את מושב האסלה לפני שהתיישבתי ונשמתי עמוק. הלב שלי הלם ופניי להטו. ההשפלה גרמה לעורי לבעור ולדמעות לזלוג על לחיי. לא הייתי אמורה להרגיש מופתעת, אבל השקט של דיין בשבועות האחרונים גרם לי לחשוב שאולי הצורך שלו להביך אותי על בסיס יומי הגיע סוף־סוף לסיפוקו. אבל נראה שהוא היה עסוק בתכנון המתיחה האחרונה שלו.
מחיתי את הדמעות והוצאתי את הטלפון הנייד מהתיק. אסרו עלינו להחזיק את הטלפונים שלנו בתיקים, אבל אני תמיד שמרתי את שלי על שקט ובהישג יד למקרה חירום. אם משהו יקרה בבית הספר, הם יתקשרו לאבא שלי, ורציתי להימנע מזה בכל מחיר. היה רק אדם אחד שיכולתי להתקשר אליו כשנזקקתי לעזרה, רק אדם אחד שהכרתי שיעזוב הכול כדי להיות שם בשבילי.
התקשרתי לצ'רלי וחיכיתי שיענה. הוא חזר הביתה מהקולג' לסוף השבוע, וקיוויתי שהוא בסביבה. עדיין נשארו לי עוד ארבע שעות לימוד עד סוף היום, אבל הייתי חייבת לעזוב עכשיו. לא רציתי להישאר ולהתמודד עם עוד מהשטויות האלה, הספיק לי להיום.
הקול של אחי שבקע מהטלפון גרם לי להירגע, אם כי ממש מעט. "הלו? קני?"
"צ'־צ'רלי..." שפתיי התחילו לרעוד.
"קנדי, מה קרה?"
"אתה בסביבה?" שאלתי. "אתה יכול לבוא לקחת אותי, בבקשה?"
"תוך עשר דקות אני אצלך, מתוקה, תחזיקי מעמד."
הכתפיים שלי שקעו בהקלה. "אוקיי, אני בבית הספר, אפגוש אותך במגרש החניה שליד מגרש הספורט."
"אני אגיע."
ניתקתי את השיחה ואחרי שסידרתי את עצמי מול המראה, הצצתי אל המסדרון כדי לוודא שכולם, כולל המורים, נמצאים בכיתות. כשהיה לי ברור שהשטח פנוי, התגנבתי החוצה לכיוון היציאה האחורית של בית הספר. אף אחד לא ראה אותי, ויכולתי להבריז מהשיעורים שנותרו בלי שמישהו ישים לב. עד שהמורים יקריאו שמות, כבר אהיה רחוקה משם.
מעולם לא הברזתי משיעור. כאילו אף פעם. אבל היום הרגשתי שאני חייבת. הייתי חייבת לראות את צ'רלי ולא התכוונתי לחכות ארבע שעות עד שזה יקרה. לא ראיתי אותו כמעט חודש, ובלעדיו, הכול היה בלתי נסבל.
ברגע שהפורד F-250 הכחולה שלו עצרה במגרש, הוא היה מחוץ לרכב, כורך את זרועותיו סביבי לפני שהספקתי לומר משהו.
חיבקתי אותו חזק ונשמתי אליי עמוק את ריח העור והאורן המוכר שלו, זה שבנות תמיד השתגעו עליו. שום דבר לא השתווה לעובדה שהוא אחי הגדול, היחיד שיש לי ומי שהגן עליי במשך רוב חיי.
"אני כאן," הוא נשם לתוך השיער שלי.
התרחקתי ומחיתי את הדמעות הטריות שזלגו מעיניי. "התגעגעתי אליך."
הוא חייך אליי את החיוך הנערי שלו, עיניו בוהקות וכל כך חיות. שערו, שהיה בגוון בלונדיני־כהה, צמח וגלש על מצחו. הוא היה כזה גבר עכשיו, אבל עדיין ראיתי בו את הילד הקטן שתמיד חבש את הפצעים שלי, ואת הנער שליווה אותי בפעם הראשונה שקיבלתי מחזור כי אף אחד אחר לא היה שם כדי לעשות את זה איתי.
"בואי," הוא משך את ידי ועזר לי להיכנס לטנדר שלו. "אנחנו יכולים לאכול גלידה ולנסוע למקום האהוב עלינו, ואת תוכלי לספר לי למה את נראית ככה."
צ'רלי הסיע אותנו מבית הספר אל העיר, ואני צחקקתי, מרגישה את משקל החודש האחרון מתפוגג ממני. הוא קנה לנו גלידה ולקח אותי לאגם, המקום היחיד שהוא ידע שאני אוהבת יותר מכל מקום אחר.
האגם היה במרחק של עשר דקות נסיעה מחוץ לגבולות העיירה, ובתקופה זו של השנה הוא היה יפהפה, חם, שטוף שמש ובטוח.
לקחתי שמיכה מהטנדר ופרשתי על הדק, התיישבתי וטבלתי את בהונותיי במים. צ'רלי התיישב לידי, עוטף את כתפיי בזרועו הגדולה, והצמיד אותי לצידו.
"אוקיי, ילדונת, תסבירי לי מה דיין וינטרס עשה הפעם."
הסתכלתי עליו, מופתעת.
"ג'ול התקשרה אליי." הסביר.
ג'ול הייתה אחותו התאומה של דיין, ובעוד המשפחות שלנו לא יכלו לסבול זו את זו, ג'ול ואני הצלחנו להתקרב. לא יכולנו לבלות יחד, כפי שחברות הכי טובות עושות בדרך כלל, אבל בכל זאת הצלחנו לתחזק קשר יציב.
צ'רלי אמר את שמה בהערצה, ועל אף שרציתי לדעת במה מדובר, לא רציתי לחטט. הוא היה מספר לי אילו היה רוצה שאדע. עזבתי את זה ככה. היו לי נושאים דחופים יותר לטפל בהם, והדרך היחידה שיכולתי לעשות זאת הייתה לפרוק את הכול.
"דברי." אמר צ'רלי.
וכך עשיתי. סיפרתי לו הכול.
היום ההוא באגם היה אחד הימים האהובים עליי, ולא ידעתי אז, רק בשלב מאוחר יותר בחיי, שהוא יישאר אחד הזיכרונות האחרונים שלי מאחי.
פרק 1
קנדי
הווה
היה משהו עצוב באמת בלחזור הביתה, אחרי היעדרות של שנה וחצי. חשבתי על הרגע הזה יותר פעמים בשבוע האחרון ממה שהייתי מוכנה להודות. תהיתי אם יהיה כאן מישהו שיחכה לי, אבל ידעתי היטב שאין לי שום סיבה לצפות שכך יהיה.
שביל הגישה המרוצף היה חשוך, והאורות שהאירו בדרך כלל את בית הלבנים הגבוה היו כבויים.
אף אחד לא היה בבית.
עצרתי את הג'יפ שלי מול הדלתות וניסיתי לדכא את האכזבה ולהחליף אותה בהקלה מדומה. זה היה צפוי ובכל זאת הייתי תמימה מספיק כדי לקוות שאולי, רק אולי, הפעם זה יהיה שונה.
שאפתי את האוויר עמוק לריאות והידקתי את אחיזתי בהגה, שניהם מתוך ניסיון כושל לאזור מספיק אומץ כדי להיכנס פנימה.
זה רק ללילה אחד, אמרתי לעצמי.
אני אישן כאן רק לילה אחד לפני שאעזוב מחר לקולג'. הייתי מרגישה טוב יותר אילו יכולתי להעביר את הלילה הזה בג'ורג'יה, אבל המעונות ייפתחו רק מחר, ונסיעה של חמש־עשרה שעות בלילה לא הלהיבה אותי במיוחד.
טיפסתי החוצה והתקדמתי אל דלתות הכניסה. לשמחתי, המפתח שלי עדיין פתח את המנעול והצליל הדהד בקול בחלל החשוך.
"הלו?"
הקול שלי טייל לרגע בחלל הפתוח וחזר אליי. הייתי לבד.
"נהדר." מלמלתי.
סגרתי את הדלת והתקדמתי מהמטבח לסלון ומשם לחדר האוכל, מדליקה עוד ועוד אורות בדרכי. אחרי שלקחתי את תיק הגב הקטן שלי מהג'יפ, עליתי למעלה, מתעלמת מהתמונות המשפחתיות שקישטו את הקירות. הן היו שם רק כדי לגרום לאנשים מבחוץ לחשוב שאנחנו משפחה. אולי יכולנו להיות כאלה, אך בלילה של סיום התיכון שלי הכול השתנה, ומצאתי את עצמי לבד יותר מתמיד.
החדר שלי נשאר אותו דבר, להפתעתי. הייתי בטוחה שהאימא החורגת שלי תנצל את ההזדמנות להיפטר מכל מה שהשארתי ברגע שהפנסים האחוריים של הג'יפ שלי ייעלמו באופק. לקחתי איתי את רוב הבגדים והחפצים הקטנים כשעברתי דירה, אבל הרהיטים הגדולים נשארו. המיטה הגדולה עדיין עמדה כנגד הקיר הימני, השולחן והשידה משמאל. על הרצפה עדיין אותם שטיחים רכים, והקירות היו עדיין בגוון הוורוד הבהיר שבחרתי כשהייתי בת שלוש־עשרה.
הרגשתי מוזר לחזור לכאן. ציפיתי שיהיה לי הרבה יותר קשה, אבל משום מה הרגשתי מנותקת מהכול. הזיכרונות הטובים המעטים שהיו לי דהו כמו תצלום ישן. המשכתי הלאה או לפחות ניסיתי. עדיין היו כמה דברים שהייתה להם את היכולת להחזיר אותי לאחור, אם כי אף אחד מהם לא היה בעייתי כמו לראות אותו שוב. מצב הרוח שלי צנח מעט כשמחשבות עליו צצו בראשי ללא הזמנה.
"קנדי?"
המחשבות שלי נעצרו והסתובבתי לשמע הקול. הבטתי באישה הקטנה והמבוגרת שעמדה בפתח, חייכתי חיוך רחב ורצתי אליה.
"לוסי!"
כרכתי את זרועותיי סביבה ומחצתי אותה אליי. כשהתרחקתי ראיתי את עיניה הכחולות דומעות. שערה האפור היה אסוף לפקעת מתוחה, והחלוק התכלכל שלה עטף את גזרתה הדקיקה. היא הייתה אישה קטנטנה, שהזדקנה מאוד מאז שראיתי אותה בפעם האחרונה.
"קנדי," היא נאנחה, "זו באמת את." קולה נסדק והרגשתי את ליבי מתכווץ. מעולם לא חשבתי על איך העזיבה שלי תשפיע עליה. אילו הייתי חושבת על זה, יכול מאוד להיות שלא הייתי נוסעת וזה משהו שלא הייתי מוכנה שיקרה.
"זו אני, לוס."
היא עטפה את לחיי ביד רועדת. "הו, ילדה מתוקה, את נראית כל כך בוגרת. התגעגעתי אלייך."
"גם אני התגעגעתי אלייך." עניתי בכנות. לא היה אפשר לשקר לה. לוסי עבדה אצלנו עוד לפני שנולדתי, והיא גרה בקוטג' קטן בשטח שלנו עם בעלה, פרנק. הוא טיפל בגנים שלנו ותחזק את השטח עד שנפטר לפני שלוש שנים. במשך תקופת ההתבגרות שלי, לוסי הייתה המקור הקבוע היחיד שהעניק לי אהבה וחיבה. טוב, היא ואחי, צ'רלי.
"ראיתי את האורות נדלקים," אמרה לוסי, נכנסת לחדרי. "לו הייתי יודעת שאת חוזרת הביתה, הייתי מסדרת לקראתך."
"זה בסדר, לוס. אני כאן רק ללילה אחד. אני צריכה לארוז עוד כמה דברים לפני שאעבור למעונות בברייטון מחר."
"אני יכולה להכין לך משהו לאכול? נשאר לי מרק עוף ולחם טרי שאני יכולה לחמם. רק אני כאן והכנתי יותר מדי."
"זה יהיה נהדר." עניתי. "אני רק אתקלח וארד אלייך למטה."
"אני אשים לנו את ריקוד מושחת, ונוכל להתעדכן, בסדר?" לוסי מחתה דמעה מלחייה וירדה למטה.
שחררתי את הנשימה שעצרתי. כנראה לראות את לוסי היה כל מה שנדרש כדי שהרגשות שעבדתי כל כך קשה לקבור, יצוצו מחדש. אבל אטפל בהם מאוחר יותר. עכשיו אני צריכה לארוז.
התקלחתי במהירות ולבשתי גופייה שחורה ומכנסי כותנה קצרים, לפני שירדתי למטה למטבח. לוסי בדיוק סיימה לפרוס את הלחם והוציאה קערה של מרק עוף מהמיקרוגל.
"בדיוק בזמן," היא אמרה בחיוך. "תושיבי את הישבן שלך ותאכלי משהו. את רזה מדי."
צחקקתי והתיישבתי על כיסא הבר. "עדיין שתלטנית, אני רואה."
לוסי נתנה לי מכה קלה עם מגבת המטבח והתיישבה לידי. "לא השתניתי." היא אמרה. "אבל אני רואה שאת כן."
לגמתי מהמרק, הסטתי את המבט והמהמתי בהנאה. כל כך טעים.
"כולנו צריכים להתבגר, לוס. אני פשוט הייתי צריכה ללכת בדרך אחרת כדי להגיע לשם."
היא התעסקה עם המגבת, מוללה אותה בין אצבעותיה הזקנות, לפני שהביטה בי חזרה. המבט בעיניה אמר יותר ממה שכל מילה אמיתית יכלה לומר. שתינו ידענו למה השתניתי, למה נאלצתי להתבגר מהר יותר מרוב האנשים בגילי. אומנם הייתי רק בת שמונה־עשרה, אבל הרגשתי פי שניים מזה.
"אני בטוחה שאילו אבא שלך היה יודע שאת באה, הוא היה כאן." אמרה לוסי. גלגלתי את עיניי ולקחתי ביס מהלחם לפני שעניתי. "שתינו יודעות שזה לא נכון. גם כשהייתי ילדה הוא לא אהב להיות לידי, ואני בספק אם עכשיו הוא מרגיש אחרת. לאן הוא בכלל לקח את המפלצת החורגת המרושעת?"
לוסי כיווצה את שפתיה, יודעת שהיא לא יכולה להכחיש מילה ממה שאמרתי הרגע. היא ידעה טוב יותר מכולם איך היה אבי היקר בילדותי.
"הם בספרד. אמורים לחזור בעוד שלושה שבועות, אחרי שאביך יטפל בענייני עסקים בדאלאס."
הסתכלתי במה שנותר מהמרק ודחפתי את הקערה ממני, התיאבון שלי נעלם פתאום. המחשבה על אבא שלי והאישה שאיתו השפיעה עליי.
"זה היה טעים," אמרתי ואחזתי בידה של לוסי. "התגעגעתי לאוכל שלך."
היא הציצה בקערה וצקצקה, "בקושי אכלת משהו, לא פלא שאת רק עור ועצמות."
"אני לא כזאת רזה," השבתי. "רק ירדתי קצת במשקל."
לוסי צמצמה את עיניה אך לא אמרה דבר נוסף בעודה מנקה. מה היא יכלה לומר? באמת הייתי רזה יותר אחרי השנה שלי בג'ורג'יה, אבל לא דאגתי. אֵבֶל משפיע על אנשים בכל מיני דרכים, אצלי הוא גזל את הרצון לאכול. ולישון.
"את רוצה גלידה?" שאלה לוסי.
"תלוי. את עדיין קונה את הטעם האהוב עליי?"
היא גיחכה. "ברור. חמאת בוטנים ופאדג'."
"אז כן. נאכל בזמן שאת מתרפקת על פטריק סווייזי."
צחקקתי והתקדמתי אל הסלון. לוסי הצטרפה אליי על הספה, והתחלנו לשוחח על מה שעשיתי בחודשים האחרונים, עוקפות בעדינות את הנושאים הקשים יותר. הרגשתי אסירת תודה על כך. היו כמה דברים שלא רציתי לדבר עליהם — עם אף אחד.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
