גברים בעלי כבוד 3 - להתנגד לפיתוי

פיית’

חונכתי להאמין שהאמונה מסובבת את העולם, עד שיצאתי למשלחת הומניטרית בעיראק וכל מה שהאמנתי בו עד לאותו רגע התנפץ. לא הייתי חוזרת משם לולא קייד ווקר. קייד שונה מכל הגברים האחרים שאי פעם פגשתי. הוא מופנם וסודותיו רבים, אך ליבו עצום. לו רק היה נותן לאל ולאהבה להיכנס אליו. עברו של קייד מונע ממנו להושיט יד אל כל הדברים שהם כל עולמי, ואף שאני חבה לו את חיי ורוצה לבלות את כל ימיי איתו, אינני בטוחה שזה אפשרי.

קייד

הדבר שהיא אוהבת יותר מכול לקח ממני את הנפש היחידה שאי פעם אהבתי. הוא כמעט לקח מפיית’ את חייה, ובכל זאת היא מתעקשת להמשיך בדרכה. ראיתי כבר כל־כך הרבה רוע בחיים ועיניי המפוכחות לא מאפשרות לי לראות את הדברים בדרך שלה, ועל אהבה אני בכלל לא רוצה לדבר.

הצלתי אותה פעם והיא בתמורה רוצה להציל אותי, אבל אני לא חושב שאני זקוק להצלה. לפחות לא באופן שבו היא חושבת.

להתנגד לפיתוי מאת סופרת רבי המכר קיי. סי. לין הוא רומן עכשווי על מסע של שני אנשים שחוו בחייהם דברים קשים, ועל הנחישות שלהם לא לאבד בדרך את כל מה שחשוב ויקר להם בחיים.

זהו הספר השלישי בסדרת גברים בעלי כבוד. הספר הראשון, להילחם בפיתוי, והספר השני, המתיקות שבפיתוי, יצאו בהוצאת אדל. כל ספר בסדרה עומד בפני עצמו ויכול להיקרא כספר יחיד. הסדרה כיכבה ברשימות רבי המכר בעולם וזכתה להצלחה רבה.

פרולוג
קייד
גיל חמש־עשרה
אדרנלין פועם בוורידיי כשאני שוכב במיטה ונזכר בקטטה שבה הסתבכתי מוקדם יותר הערב, עם קליי רוג'רס. זו הפעם האחרונה שאני מניח לעצמי להיגרר למסיבה של ספורטאים מבית הספר שלי. לרוג'רס יש מזל שהוא יצא מזה רק עם אף שבור ופה פצוע. אולי בפעם הבאה הוא יחשוב פעמיים לפני שיפתח את הפה שלו על המשפחה שלי.

אני יודע שאבא היה אלכוהוליסט מתעלל ושאימא שלי מסוממת. הוא לא צריך להזכיר לי זאת. מעולם לא שכחתי מאין באתי. איך אני יכול לשכוח כשאני חווה את הגיהינום מדי יום? אומנם הזקן שלי מת עכשיו, אבל אני נושא את הדי־אן־איי שלו. אותה אפלה שחיה בו מתחבאת בתוכי, מוסתרת באזורים החשוכים ביותר של נפשי. למרות זאת, לעולם לא אהיה הוא, או אימא שלי, לצורך העניין.

לא, לא אימא. מריה. היא לא ראויה לכינוי 'אימא'.

יש תקופות שאני חושב שהיא גרועה יותר ממנו. הוא היה מכה אותי עד למצב שהייתי מרותק למיטה במשך ימים ארוכים, והיא אף פעם לא שמה זין. היא אף פעם לא הייתה חזקה מספיק כדי להתייצב מולו.

הדבר הטוב ביותר שאי פעם קרה למשפחה שלנו היה כשהמזדיין השתכר עד אובדן חושים והתנגש בעץ עם הטנדר שלו. חשבתי שהיא תחזור למוטב אחרי זה ותתחיל להיות האימא שהיא תמיד הייתה אמורה להיות, אבל זה לא קרה מעולם.

עד לפני זמן קצר היא כמעט לא עבדה, היא תמיד הייתה עסוקה מדי בלהתעלק על כל לוזר שהיה מוכן לספק לה את המנה הבאה, והשאירה אותי לדאוג לאחותי הקטנה. מיה היא הסיבה היחידה לכך שאני עדיין כאן. זו הקרבה שאעשה עד יום מותי.

כאילו מחשבותיי זימנו אותה, היא מופיעה בפתח. אני בקושי מזהה את צדודיתה הקטנטונת בחושך. "היי, שפריץ. למה את עדיין ערה?"

"אני יכולה לישון איתך שוב?"

זו הפעם הרביעית השבוע. בדרך כלל אני אפילו לא שומע אותה כשהיא נכנסת ומתעורר כשהיא צמודה לגבי או לחזי. זה לא מתאים לה ומתחיל להדאיג קצת. עם זאת, אני לא יכול לסרב לה. "כן, בואי."

אני זז לאחור. היא מטפסת למיטה ונשכבת לצידי. אני גדול יותר מרוב בני גילי, זה הדבר היחיד שירשתי מאבי שעליו אני אסיר תודה. אך מיה היא ההיפך הגמור. יחסית לילדה בת שבע היא קטנה מרוב הילדים בגילה. היא גם מתוקה, תמימה ומושלמת. אין בה אפילו לא שביב של אפלה. אנחנו הפכים גמורים והיא החלק הטוב ביותר במשפחתי. היא חשובה לי יותר מהכול בעולם כולו.

אשמה ממלאת אותי על כך שאני לא מסוגל לעשות יותר כדי להוציא את שנינו מכאן והרחק ממריה. אימא אומרת שדברים ישתפרו בגלל הבחור החדש שאיתו היא יוצאת, זה שיעזור לה לצעוד בדרך הנכונה, דרך האלוהים.

ממש.

הבחור מטורף על כל הראש, ומריה משוגעת אפילו יותר אם היא חושבת שיהיה לנו קשר כלשהו אליו. שמעתי אותם מדברים על זה שנעבור לגור במתחם שלו שנמצא באמצע שום מקום. המקום הזה מבודד ודפוק לגמרי. חשבתי שהוא מכת ה'אמיש' או משהו, אבל מריה אומרת שלא. אני לא יודע מה הקטע שלו, אבל אני יודע שאחותי ואני לא ניטול בו שום חלק.

מיה מתכרבלת לידי ומחבקת את ארנב הפרווה הוורוד שלה שהולך איתה לכל מקום. זכיתי בו בשבילה ביריד בשנה שעברה, ואלו היו חמשת הדולרים הטובים ביותר שבזבזתי אי פעם.

היא מציצה לעברי בעיניה החומות הגדולות. קשת השיער הלבנה שהיא עונדת בכל לילה לפני השינה נופלת הצידה. "דברי אליי, ילדה. מה קרה?"

היא מושכת בכתפה. "לא יכולתי להירדם."

"את בטוחה שזה הכול? את באה הרבה לאחרונה."

"אני בטוחה."

אני לא מאמין לה, אבל אני לא לוחץ. היא תגיד לי כשתהיה מוכנה. אנחנו עד כדי כך קרובים. הכול שקט כמה דקות ואני חושב שהיא נרדמה, אך היא מעמידה אותי על טעותי כשהיא מדברת שוב, קולה לא יותר מלחישה.

"קייד, אתה מאמין באלוהים?"

השאלה תופסת אותי לא מוכן והאלכוהול שערפל את מוחי לפני כמה דקות מתחיל להתנדף. אני לוקח שנייה כדי לחשוב על תשובה ואז מחליט ללכת על האמת. "אני לא יודע. אני לא חושב על כך הרבה. יש זמנים שאני חושב שאולי יש, ובפעמים אחרות שלא."

איזה מן אלוהים מניח לאחותי הקטנה והמתוקה להיתקע בחור שכזה? זה דבר אחד לזרוק אותי לתוכו, אבל לא את מיה. מגיע לה את כל האושר שיש לעולם הזה להציע, לא אימא כמו מריה. "למה?" אני שואל, מביט לעברה.

"מר צ'רלס אומר שהוא מיוחד ושאלוהים מדבר אליו. הוא אומר שאנחנו חייבים לציית להוראותיו של אלוהים אחרת לא נגיע לגן עדן."

ידעתי. מטורף, דפוק על כל הראש. "הוא מזבל בשכל, מיה, או־קיי? הבחור מטורף." משהו שהייתי צריך לדעת, היות ומריה מתעסקת איתו.

"אימא מכריחה אותי ללכת לכנסייה מחר בבוקר. תבוא איתי?" אני נושף בכבדות וחושב על דרך לסרב לה בעדינות. "בבקשה, קייד," היא מתחננת, "אני... אני לא מחבבת אותו כל־כך."

אני נלחץ מהפחד שבקולה. "למה? הוא אמר או עשה משהו שפגע בך?" אם הוא עשה, אני אזיין לו את הצורה.

נדרש לה רגע לפני שהיא עונה. "לא. אני פשוט לא מחבבת אותו, ואימא מכריחה אותי ללכת לשם מחר לבד, מפני שהיא עובדת. בבקשה, תבוא איתי."

אני מביט מטה בעיניה הגדולות, מלאות התקווה, ויודע שאני לא יכול לאכזב אותה. "אל תדאגי, אני אבוא." וגם אנהל שיחה קטנה עם האפס על החרא שהוא פולט. גם אסביר לו שאף פעם לא ניקח חלק בחייו הדפוקים. החיים שלנו מספיק על הפנים גם ככה.

"תודה, קייד. ידעתי שאני יכולה לסמוך עליך." היא זורקת את זרועה הפצפונת סביב מותניי וטומנת את ראשה בחזי החשוף.

"אין בעיה, ילדונת."

דממה ממלאת שוב את האוויר ועיניי נעצמות לאט. השינה משתלטת עליי, עד שהיא מדברת שוב. "אתה חושב שאני ילדה טובה מספיק כדי ללכת לגן עדן לאחר שאמות?" היא לוחשת.

עיניי נפקחות שוב לרווחה וגופי נמתח. אני נשבע, האפס יחטוף מכות רציניות ממני. "כן, מיה. אם למישהו מגיע ללכת לגן עדן, זה לך."

היא מתכרבלת קרוב יותר לצידי, נראית מסופקת מהתשובה. "אני אוהבת אותך, קייד."

"גם אני אוהב אותך. אל תדאגי לגבי מחר. אהיה שם והכול יהיה בסדר."

היא מהנהנת שוב נגד חזי וזה הדבר האחרון שאני שומע ממנה. אני נותן לעצמי לשקוע בשינה עמוקה, אך לא לפני שאני שומע אותה לוחשת שתי מילים קטנטנות.

"אני מצטערת."

* * *
כשאני מתעורר בבוקר יש בפי טעם מגעיל ופעימות אדירות מאחורי עיניי. אני מסתובב ואז קופא במפתיע כשאני נזכר שמיה לצידי. אני מביט מטה ורואה שהיא לא בקרבת מקום. אני מציץ לעבר השעון ורואה שהשעה כבר עשר בבוקר.

שיט!

אני קופץ מהמיטה בפאניקה, לובש את הבגדים שלבשתי אמש ואז פונה לעבר המטבח. שם אני רואה את מריה מוזגת לעצמה כוס קפה, נראית גרוע יותר ממה שאני מרגיש. "איפה מיה?"

היא מתעלמת מהשאלה שלי, שופכת את תוכן תיק היד שלה על השיש ומחטטת בו עד שהיא מוצאת את מבוקשה. היא לוקחת בקבוקון, מנערת ממנו שתי טבליות, זורקת אותן לפיה ואז לוגמת מהקפה.

"איפה מיה, לעזאזל?" אני שואל שוב, הסבלנות שלי פוקעת.

היא מעווה את פניה, עיניה מצטמצמות. "תפסיק לשאול. צ'רלס אסף אותה לפני שעה בערך כדי לקחת אותה איתו לכנסייה שבמתחם."

הפאניקה שלי חוזרת בזרם אדיר ומחוזק. "על מה, לעזאזל, את חושבת כשאת נותנת לפסיכי הזה לקחת אותה לאנשהו?"

היא זורקת לעברי מבט עצבני. "היא הייתה איתו לבד כבר. היא בסדר."

"היא התחננה בפניי שאבוא איתה, היא אמרה לי שהיא שונאת אותו."

"אוי, תפסיק עם זה, קייד. אתה מגוחך. חוץ מזה, צ'רלס לא רצה שאתה תביא אותה לשם. הוא לא חושב שתתאים למקום."

"זה מפני שהבחור הזוי!"

בבקשה, קייד. אני לא רוצה להיות שם לבד, אני לא מחבבת אותו כל־כך.

קרביי מתכווצים כשאני חושב על כמה מפוחדת היא נשמעה. לפתע אני נתקף בתחושה שמשהו לא בסדר. אני ניגש למריה ומושיט את ידי. "תני לי את המפתחות לרכב שלך, עכשיו."

"לא, אני צריכה להגיע לעבודה בקרוב. ושים לב לאיך שאתה מדבר אליי. צ'רלס צודק. אני צריכה לשלוח אותך לפנימייה צבאית. איך לך שום כבוד אליי."

האפלה הזאת שאני דואג לנעול בתוכי מתחילה לפלס את דרכה בציפורניה לעבר פני השטח. אני פוסע באיום קדימה, והיא נסוגה לעבר השיש. "את לא רוצה להתעסק איתי עכשיו, מריה. תני לי את המפתחות לרכב שלך." היא בולעת בעצבנות, אך לא עושה שום תנועה כדי למסור לי אותם. "מייד!" אני הולם בידי על השיש, מקפיץ אותה במקומה.

היא זורקת לעברי את המפתחות. "היא בסדר גמור, קייד, אתה תראה."

"כדאי מאוד שכן אחרת הוא לא יהיה היחיד שישלם."

"אם אתה חושב שמישהו במתחם ייתן לך להיכנס כשאתה נראה כאילו אתה עומד לרצוח מישהו, תחשוב שוב. כולם שם נאמנים לו מאוד."

"תודה על העצה." אני הולך משם, פונה לחדר שלה והופך את הארון שלה עד שאני מוצא את האקדח שאבא שלי הניח שם. אותו אחד שבו השתמש כשהצמיד אותו לראשי ולחץ על ההדק כחלק ממשחק חולני. אולי הוא ידע שהוא לא טעון, אבל אני לא ידעתי.

"מה, למען השם, אתה חושב שאתה עושה?"

אני מתעלם ממנה ויוצא מהבית בריצה, קופץ לתוך הרכב החלוד והגרוע שלנו ומשתגר משם. החרדה שלי גוברת עם כל קילומטר שאני עובר. היא חייבת להיות בסדר. היא הייתה אומרת לי אם משהו רע היה קורה, נכון?

ככל שאני חושב יותר על השאלה הזאת, כך הפחד שלי הולך וגובר. נדרשת לי בסך הכול רבע שעה כדי להגיע למתחם. אני מזהה שורה של מכוניות במרחק, משתרכות זו אחר זו בתור ארוך בעודן יוצאות מבעד לשער גדול ושחור. כשאני רואה שהשער מתחיל להיסגר אני לוחץ על הגז, שולח את הרכב לדהרה מהירה קדימה ומספיק בדיוק בזמן.

אני נוסע לאורך הרחוב המאובק, קולט בזווית העין את הבתים העשויים מעץ. כמה נשים הלבושות כאילו נלקחו ממאה אחרת עומדות בחצרות הקדמיות שלהן ומתבוננות בי בפחד. אני לוחץ חזק יותר על הגז כשאני מאתר את הכנסייה לפניי, בצד ימין. אני עוצר בחריקת בלמים ממש מחוצה לה ויוצא מהרכב, האקדח בידי.

"אתה לא יכול להיות כאן, אתה חייב לעזוב מייד," אומרת אישה צעירה.

אני מסתובב לאחור ונסוג, כמעט נופל על הישבן כשאני רואה שהבחורה בערך בגילי, אך בטנה הריונית וגדולה מאוד. מה, לעזאזל?.

לא נדרש לי הרבה זמן כדי להבין שהמקום הזה אפילו דפוק יותר ממה שחשבתי. הפחד שלי גובר, מעוות את בטני לגוש מאובן. "איפה אחותי?" ברור שהיא יודעת על מי אני מדבר, אך היא לא אומרת כלום. אני מכוון לעברה את האקדח, המתכת הקרה כבדה בידי. "תגידי לי איפה היא או שאדפוק כדור מחורבן בראש שלך."

הדבר האחרון שאני רוצה הוא ליטול חיים של מישהו, אבל אם זה יגיע לכדי כך לא אחשוב פעמיים כדי להגן על אחותי.

"פשוט תגידי לו, הלגה," אומרת נערה נוספת, מפוחדת.

"אתה לא יכול לשנות את רצון האלוהים," אומרת הלגה. "אלוהים דיבר אל צ'רלס על אחותך והיא נמצאת איפה שהיא צריכה להיות."

מילותיה מעצימות את הפאניקה שלי. אני משחרר את הנצרה ויורה לעבר האדמה לרגליה. שתיהן צורחות וקופצות לאחור. "לכו להזדיין, אתן והאלוהים שלכם. תגידו לי איפה אחותי תכף ומייד!" היד שלי מתחילה לרעוד מרוב ריסון, האצבע שלי מרחפת מעל ההדק.

"היא בחלק האחורי של הכנסייה, בחדר הקדוש שלו," פולטת הצעירה יותר.

ללא מחשבה שנייה אני מסתער במעלה מדרגות הכנסייה, רואה בחורה נוספת פורצת מבעד לדלת לפניי. אני נאבק לעמוד בקצב שלה בעודה ממהרת לאורך אחד המסדרונות, עוצרת ליד הדלת האחרונה מצד ימין.

"האב צ'רלס, יש צרות!"

אני הודף אותה מדרכי ומנסה להיכנס, אך הדלת נעולה. "מיה!" אני צועק, הולם באגרוף על הדלת. "את שם?"

קללות מעומעמות וגרירת רגליים חודרים מבעד לצעקות הנשמעות באוזניי. ואז אני שומע משהו שגורם לחזי להתכווץ בייאוש – יבבות קטנות, שקטות.

של אחותי.

אני נסוג, מפיל את הדלת בבעיטה ומסתער פנימה, אך המחזה שנגלה לעיניי גורם לי לקפוא במקומי. רגליי מאיימות לקרוס תחתיי כשגוש מבחיל מטפס במעלה גרוני. אני ממצמץ כמה פעמים, חושב שמה שאני רואה לא אמיתי. זה לא יכול להיות אמיתי.

אחותי קשורה למיטה, לבושה בשמלה לבנה המורמת עד לירכיה וחושפת את איבריה המוצנעים. שני גברים אוחזים במגבות ספוגות בדם. פחד חקוק על פניהם כשהם בוהים בי ובאקדח. מבטי נוחת על צ'רלס ס. וינסטון, הבחור שמכנסיו עדיין פתוחים, מוכתמים בצבע ארגמן.

"תישאר במקומך, בני," הוא מזהיר, מרים את ידו, "זה רצון האל ואתה לא יכול לשנות את מה שהוא רוצה."

האפלה שתמיד הסתרתי משתחררת בשיא הכוח ואני מקבל אותה בברכה, נותן לה לבלוע אותי כליל. "בן־זונה חולני!" אני מסתער לעברו, מתנגש בו ומפיל אותו אל הקרקע.

האקדח עף מידי מעוצמת הנפילה אך אני לא מניח לכך לעצור בעדי. אגרופיי נוחתים על פניו בכבדות ובעוז. הזעם מלבה את האלימות שלי, מכלה אותי עד לליבי השחור.

ידיים תופסות בי, מושכות אותי ממנו ונועלות את זרועותיי מאחורי גבי. זה נותן למניאק הזדמנות להחזיר לי אך אני לא מרגיש את המכות שלו, אני לא מרגיש דבר מלבד הזעם הפועם בוורידיי.

בסופו של דבר אני מצליח לקרוע מעצמי את הזרועות המחזיקות בי ונוחת לצד האקדח. אני מושיט את ידי לעברו וכשאני רואה את האפס נע לעבר אחותי אני לא מהסס. הנפץ מחריש אוזניים, מהדהד בחדר שהכדור מוצא את דרכו למרכז הגולגולת שלו.

כשהוא קורס אל הרצפה אני מתרומם על רגליי. אני מכוון את האקדח לעבר השניים הנותרים והם נמלטים לעבר הדלת.

"קייד." יבבותיה החלושות של אחותי גורמות לי לרוץ קדימה. רק אז אני רואה עד כמה היא נפגעה, גופה הקטן טובל בבריכה של דם.

"שיט." מילה הנאמרת בקול חנוק מבעד לעצירות שבגרוני. אני דג במהירות את הטלפון הנייד שלי מכיסי ומחייג למוקד החירום, פולט את המיקום שלנו. האישה מפצירה בי להישאר על הקו אך אני מנתק, רוצה להעניק את כל תשומת ליבי לאחותי.

אני פורם את הקשרים סביב מפרקי כפות ידיה, עולה על המיטה מאחוריה, מושך אותה אל בין רגליי ומערסל את גופה על חזי. נשימותיה המאומצות מאותתות לי שהמצב חמור. "למה לא סיפרת לי?" אני חורק מבעד לאש הפורצת בגרוני.

"אני מצטערת," היא מתייפחת, "הוא אמר שיהרוג אותך אם אספר."

היא פחדה עליי. היא שמרה על הסוד כדי להגן עליי. האשמה מכה בי חזק ומהר, מתערבלת בכל הרגשות הכואבים האחרים הפועמים בגופי.

"אני מפחדת," היא בוכה.

"אל תפחדי, ילדונת, הכול יהיה בסדר. אני מבטיח." אני רוכן מטה ומניח נשיקה על מצחה הקר והלח, צופה בדמעות הלוהטות הנשפכות על פניה החיוורות, המתערבבות עם שלה. רק אז אני מבין שהן שלי. זה רגש זר לי. לא בכיתי מאז מותו של אבי. לא משנה כמה חזק אני אוחז בה ומייחל לכך שהיא תהיה בסדר, זה לא קורה.

אחותי מתה בזרועותיי לפני שהאמבולנס מספיק להגיע בכלל. הרגע שבו היא נוטלת את נשימתה האחרונה זה בדיוק הרגע שבו ליבי מתכסה בכפור. זה היום שבו אני מפסיק לחיות ומאז רק מתקיים.

פרק 1
קייד
לאחר עשר שנים – עיראק
האדמה הנוקשה מתפצחת תחת מגפיי כשאני מדדה בין העצים על הדשא היבש, עושה את דרכי לעבר היעד שבו אני מבקר בלילות האחרונים בתקווה לראות אותה שם שוב. את האישה שפלשה לכל מחשבותיי וחדרה מבעד לקירות שהייתי בטוח שהם בלתי חדירים.

אישה שמעולם לא פגשתי אפילו.

אני יודע על אודות נוכחותה עוד לפני שאני רואה אותה; הצליל הנפלא של קולה נודד באוויר כמו נעימה הרמונית, מכה בי בחזה כמהלומה עוצמתית. כשאני מגיע לקרחת היער המכוסה בדשא אני מאתר אותה, ושוב החיזיון המקסים שלה חודר עד לעמקי נשמתי. היא יושבת בשיכול רגליים, שעונה על עץ, פורטת על גיטרה ושרה משהו שנשמע כמו שיר קאנטרי. זו מוזיקה שלא הייתי מאזין לה מיוזמתי, אך אם הייתי יודע שתמיד אאזין לנגינתה, הייתי שמח להקשיב לה מדי יום עד סוף חיי.

שערה האדמוני והארוך משתפל במורד גבה ותוחם את כתפיה הדקות, שתופסות מעט מקרני השמש. עיניי נודדות דרומה ואני רואה שהיא לא לבושה בשמלת הקיץ הרגילה שלה. היא לבושה בגופייה לבנה ובמכנסי ג'ינס קצרים שמציגים את רגליה החלקות, הנעולות במגפי בוקרים משופשפים. השמש השוקעת מציפה אותה בזוהר והיא נראית כמו מישהי לא אמיתית. היא נראית כמו מלאכית, כמו משהו שאנשים מנסים לדחוף לך לראש, משהו שאני יודע שהוא זיון שכל. אבל אם הייתי מאמין במלאכים, הייתי מוכן להישבע שהבחורה הזאת אחת מהם.

לפני שלושה לילות עזבתי את המחנה ויצאתי לסיבוב. הייתי חייב להיות קצת לבד. במהלך הטיול, במרחק כמה דקות הליכה מהבסיס, צחוק מתוק ורך תפס את תשומת ליבי. הלכתי אחרי הקול לקרחת היער הזאת, כאן מצאתי אותה עם חבורת ילדים מקומית. היא רדפה אחרי הילדים במהלך משחק כלשהו.

ברגע שמבטי נחת עליה משהו קרה לי, משהו שלא הרגשתי שנים. אין לי מושג למה זה קרה. מובן שהיא יפהפייה, אבל ראיתי הרבה נשים יפות. גם זיינתי רבות מהן. ובכל זאת משהו בבחורה הזאת השאיר אותי מתחבא מעיניה. צפיתי בה עד שהיא הלכה. היא הייתה הדבר היחיד שעליו חשבתי כל אותו לילה וביום הבא, מה שעצבן אותי מאוד.

בערב הבא חזרתי בתקווה לראות אותה שוב, מתוך רצון לשכנע את עצמי שהייתי אידיוט, ושהיא לא כפי שדמיינתי לעצמי שהיא. במקום לזכות באישור לו הייתי זקוק, אותה תחושה חזרה, רק שהפעם היא הייתה עוצמתית אפילו יותר, מפני שהייתה לה גיטרה והיא שרה.

צליל קולה קרקע אותי למקומי ותפס את ריאותיי. אם זה היה אפשרי, הוא היה מפיל אותי על הישבן. מעולם לא שמעתי שום קול דומה לזה.

באותו ערב ישבתי שם שעתיים והאזנתי לה שרה, משהו שאני אף פעם לא מקשיב לו. הרגשתי רע על כך שעקבתי אחריה, אך לא הייתי מסוגל לעזוב.

אני עדיין מנסה להבין איך זה אפשרי שאחרי עשר שנים של היעדר כל תחושה נערת כפר יפהפייה ואדמונית מעוררת בי משהו שמזמן נעלם ושאף אחד אחר לא הצליח להעיר. התחושות האלה זרות לי, ואני כל הזמן תוהה מה, לעזאזל, היא עושה במקום כזה. אף שרוב הכוחות הצבאיים כבר פונו מהמקום וסוף המלחמה הוכרז, זה עדיין אזור מסוכן, ופעילויות המרד עדיין ממשיכות. למעשה, לאחרונה הן אפילו החריפו. זו הסיבה לכך שאני כאן.

אך למה מישהי כמוה נמצאת כאן?

תשומת ליבי נמשכת לעבר הצד השני של השדה. ילד צעיר ניגש אליה. ניכר שהיא מצפה לו ואפילו שמחה לראותו, אם החיוך שלה הוא עדות למשהו. חיוך שעושה לי משהו מוזר בחזה. רגש שאני לא מסוגל להגדיר.

הילד מתקרב אליה בביישנות ומושיט לה פרח לבן. חיוכה מתרחב כשהיא מקבלת אותו והיא אפילו מנשקת אותו על הלחי.

ממזר קטן בר מזל.

היא נשענת שוב לאחור ופורשת את זרועותיה לעברו. הוא מסתובב, מתיישב בחיקה והיא מניחה את הגיטרה בידיו. זרועותיה מקיפות אותו בעודה עוזרת לו לפרוט על הגיטרה. חיוך ענק מפציע על פני הילד ושניהם מתחילים לשיר שיר יחד.

אני מוצא את עצמי לא מסוגל ללכת משם, כך שאני מתיישב ליד העץ שלידו ישבתי בשלושת הערבים האחרונים וסופג ממנה את כל מה שאני רק יכול, לא מפסיק לתהות מדוע יש לה השפעה כזאת עליי.

* * *
פיית'
 

קולי שקט כשאני שרה 'הללויה' עם עדיל, הילד המתוק שהכרתי לפני כמה ימים. ליבי נמלא חום לנוכח חיוכו המידבק. אני בטוחה שהוא אוהב מוזיקה בדיוק כמוני. התאמנו על השיר הזה מאז הוא מצא אותי שרה בשדה הזה, לפני כמעט שבוע.

האנגלית שלו לא מושלמת, אך הוא השתפר מאוד ביכולתו לשיר איתי. באתי לעיראק כחלק ממשלחת מיסיונרית עם הכנסייה שלי לפני כמה שבועות וזה שינה את חיי לנצח. הכרתי כמה מהאנשים המיוחדים ביותר בחיי במהלך הזמן שלי כאן, אחד מהם הוא הילד הקטן הזה.

זיהיתי אותו מקשיב לי מבין העצים, פליאה אפפה את פניו הצעירות. הוא היה זהיר כשניגשתי אליו, אך הוא נפתח אליי מהר מאוד. מכאן והלאה הוא כבש את ליבי במלואו ובכל ערב מאז הוא מגיע לפה כדי להיות איתי. לפני כמה ימים הוא אפילו הביא איתו קבוצת חברים והעברנו זמן נפלא במשחקים.

העובדה שאני עוזבת את המחנה מטרידה את בת', מנהיגת המשלחת המיסיונרית. ניסיתי להביא את עדיל אלינו, אך מסיבה כלשהי הוא מפחד להיראות איתי. הפחד שבעיניו טורד את מנוחתי ולא רציתי ללחוץ עליו, אז הבטחתי להיפגש איתו כאן מדי ערב עד שאסע. כשהיום האחרון הזה יגיע, אני לא יודעת איך אתמודד איתו. הוא נעשה חשוב מאוד בשבילי ואני לא מצפה לרגע הפרידה ממנו.

לאחר שאנחנו מסיימים לשיר עדיל מסתובב אליי, נראה גאה בעצמו. "זה היה טוב יותר הפעם."

"נכון. התאמנת בלעדיי?"

הוא מהנהן. "אבל רק פה." הוא מקיש על הרקה שלו.

"אני רואה. הצלחת יפה מאוד, עדיל. אני גאה בך."

הוא קורן. אני בדיוק מתכוונת להציע שנשיר שיר נוסף, אך קול כועס המדבר בערבית גונב את תשומת ליבי. מעברו השני של השדה גבר זועם רץ לעברנו, צועק. עדיל מתנשף בבהלה. "אוי, לא. זה אבא שלי." פחד טהור שוטף את פניו והוא נעמד.

אני עושה כמוהו ומניחה את ידיי על כתפיו הקטנות והרועדות, מקווה להעניק לו תחושת ביטחון, אף שאשקר אם אומר שאני לא מבועתת ברגע זה. ליבי משתולל בחזי לנוכח האיום שבנוכחותו של הגבר.

עדיל מתחיל להציף אותו בהתנצלויות, אך אביו לא מוכן לשמוע. לא נדרש לי זמן רב כדי להבין שהוא כועס על עדיל על כך שהוא מבלה זמן איתי. אני מתפללת שהוא מבין אנגלית, בולעת בחוזקה את הפחד ומרימה את ידיי, אומרת לו ברוגע שאין לי כוונות רעות.

"תסתמי, כלבה!"

אז הוא כן מבין אנגלית.

ברגע שהוא מתקרב למרחק נגיעה הוא מרים את ידו כדי להלום בעדיל. "לא!" אני נועלת את זרועותיי סביב גופו הקטן ומסובבת אותנו, מכינה את עצמי למהלומה העוצמתית שאני עתידה לקבל, אך היא לא מגיעה. לאחר כמה שניות מתוחות אני מציצה מעבר לכתפי ורואה מאחוריי גבר גבוה, כהה ומאיים למראה. חייל אמריקאי. אצבעותיו אוחזות במפרק כף ידו של אביו של עדיל, מונעות ממנו להכות אותי. הבעת פניו הרצחנית משחררת פחד שמדלג לאורך עמוד השדרה שלי. למרבה המזל, אני לא האדם שעורר את חמתו.

"תתעסק בעניינים שלך, חייל," אומר אביו של עדיל בכעס, וברור שאין לו שום היגיון בריא כשזה נוגע לגבר הזה, היגיון שהיה מופעל אצל כל אדם שפוי בדעתו. "אתה לא יודע עם מי אתה מתעסק."

החייל דוחף את הגבר, חזק מספיק כדי לשלוח אותו לנחיתה על גבו בחבטה קשה. "לא אכפת לי מי אתה. לך מכאן עכשיו או שאקרע את עמוד השדרה שלך מגופך."

וואו!

לפי מראהו הרצחני של החייל אין לי ספק שהוא יעשה את זה. אם באביו של עדיל יש היגיון בריא כלשהו, הוא יישמע לאזהרה. למרבה המזל נראה שהשכל הישר אכן מתעורר בו. הוא קם על רגליו, מעביר את עיניו הזועמות מהחייל לעדיל. הוא צועק משהו בערבית, ועדיל נרתע בפחד. אני מחבקת אותו חזק, מנסה להעניק לו כמה שיותר תמיכה.

אביו גורר את מבטו הזועם בחזרה לחייל. "זה לא נגמר. עשית טעות חמורה מאוד," הוא מאיים לפני שמסתובב ושב לכיוון שממנו בא. החייל לא נראה מודאג. הבעת פניו הקרה והנוקשה לא משתנה עד שאביו של עדיל נעלם בין העצים.

נשיפת הקלה פורחת מחזי והדופק המהיר שלי מתחיל להאט. אני מתכוונת להודות לאמריקאי, אבל יפחותיו השקטות של עדיל עוצרות אותי. אני נופלת לפניו על ברכיי ומרימה אליי את פניו הקטנות והמפוחדות. "אתה בסדר, עדיל?"

"לא. אני חייב לחזור הביתה."

פאניקה אוחזת בחזי, אני חוששת ממה שיקרה לו כשהוא ייאלץ להתמודד עם אבא שלו לבדו. "אני חושבת שזה רעיון לא טוב. הוא כועס מאוד עכשיו. אולי תישאר איתי עוד קצת ותיתן לו זמן להירגע?"

אף שיש לי תחושה ששום פרק זמן לא ירגיע את האדם הזה.

הוא מניד בראשו לשלילה, דוחה את ההצעה על הסף. "ככל שאחכה יותר, כך זה יהיה גרוע יותר."

ההצהרה הזאת גורמת לליבי לצנוח ולטבוע בבריכה אדירה של פחד. "עדיל, אני חוששת לשלומך. תחזור איתי למחנה ונמצא דרך לעזור לך."

"אני אהיה בסדר, אני מבטיח. אני אלך לאומָּה."

אימא שלו.

הוא זורק את זרועותיו סביב צווארי ומניח נשיקה על לחיי. רגש סותם את גרוני ודמעות נאגרות בעיניי כשאני מחבקת אותו חזק. "בבקשה תחזור כדי שאדע שאתה בסדר," אני מפצירה בלחישה.

"אבוא כשאוכל, אני מבטיח." הוא קוטע את החיבוק שלנו ואז מציץ לעבר החייל בביישנות. "תודה לך, אדוני." המילים נופלות ממנו בשקט לפני שהוא רץ אל הכיוון שאליו הלך אביו. אני צופה בו עד שהוא נעלם בין העצים. אני קמה על רגליי, מסתובבת לעבר החייל ומלקקת את שפתיי היבשות. נוכחותו עדיין מפיצה אווירה מאיימת.

"תודה לך," אני אומרת, בקושי מצליחה לבטא את המילים. "אני לא בטוחה איך מצאת אותנו, אבל אני שמחה שעשית זאת. הוא היה..."

"מה הבעיה שלך, לעזאזל?"

אני נרתעת מנימת דיבורו הקשה, נתפסת לא מוכנה. "סלח לי?"

"שאלתי מה הבעיה שלך, לעזאזל? את לא יודעת שהייתה מלחמה איתם עד לאחרונה? זה מסוכן, במיוחד עבור אנשים כמוך."

אנשים כמוני?

"והנה את, יושבת פה ללא שום דאגה שבעולם, פורטת על הגיטרה שלך כאילו את חיה בלה־לה־לנד."

"היי!" אני מוחאת בכפיי מול פניו, קוטעת את הטפת המוסר הגסה שלו, "קודם כול, חצוף שכמוך, אני יודעת בדיוק כמה מסוכן יכול להיות המקום הזה. המחנה שלי נמצא במרחק כמה דקות מכאן ואני תמיד זהירה מאוד – "

"זהירה?" הוא שואג, "את רוצה להגיד שלקפוץ לעבר אגרוף של גבר זה להיות זהירה? אלוהים, אני רוצה לראות מה זה 'בטוח' בשבילך."

"מה ציפית שאעשה? לא התכוונתי לעמוד שם ולהניח לו להרביץ לו! חוץ מזה, למה אתה נובח עליי? אתה... נאד נפוח שכמוך!" אני מסתובבת על עקביי ורוקעת ברגליי כשאני מתרחקת משם, נותנת למזג החם שלי לגבור עליי. מתישהו אני מסתובבת לאחור ומסתערת לעברו, זועמת. גם בכעסי, אני שמה לב שהוא מריח מעולה.

אני מסרבת להניח לגודלו ולהבעת פניו הקרה להפחיד אותי. אני זוקפת את כתפיי ודוחפת את אצבעי לחזהו הקשה. "היי, חבוב, שתדע לך שאני לא סתם בחורה טיפשה שיושבת ופורטת על הגיטרה שלה בלה־לה־לנד, אז בפעם הבאה לפני שאתה שופט מישהי שאתה בכלל לא מכיר כדאי שתברור את המילים שלך ביתר זהירות, וכשמישהו אומר לך 'תודה', אתה אומר 'על לא דבר', אתה לא מקלל וצועק בתגובה! אז... כן! זה כל מה שיש לי לומר לך."

אני מרגישה קצת טוב יותר לאחר שהעמדתי אותו במקומו. אני מסתובבת שוב והולכת לעבר הגיטרה. לפני שאני מגיעה אליה המגף שלי שוקע בחור באדמה ואני מאבדת שיווי משקל. זרועותיי מכות באוויר וכאב חד משסע את הקרסול שלי. אני נוחתת בצורה מכאיבה ביותר על הישבן ואנחת הפתעה כבדה נדחפת מחזי.

אלוהים אדירים, זה לא קרה הרגע.

להט פושט בפניי. לחיי עוטות את גוון שערי כשאני מרגישה בנוכחותו של החייל הגס והסקסי מאחורי גבי. הוא בטח צוחק כמו מטורף עכשיו, אבל האגו הפגוע שלי מונע ממני לבדוק זאת.

בכל הכבוד העצמי שאני מצליחה לאזור, אני דוחפת את עצמי מהקרקע הגסה כדי לעמוד, אך ברגע שאני מניחה משקל על הקרסול הפגוע אני קורסת תחתיי. אני שואפת בחדות ונופלת שוב על הקרקע.

"זהירות שם, זיקוק," אומר המנוול בעודו מתקרב. הוא מתיישב לפניי ואני מצפה לראות שעשוע על פניו, אך מה רבה הפתעתי כשאני רואה את אותה הבעת הפנים שהייתה לו כל הזמן הזה.

"אני בסדר. אני רק זקוקה לרגע," אני ממלמלת.

הוא רוטן ומושיט את ידו לרגלי הנעולה במגף. אני נסוגה, הגאווה שלי מסרבת לתת לו לעזור לי. "אמרתי שאני בסדר. תחזור לעיסוקים שהיו לך לפני שהופעת כאן והתחלת לצרוח עליי."

הלסת שלו מתהדקת ושיניו חורקות. "תראי, אני מצטער שצעקתי עלייך, טוב?" הוא מתפרץ, לא נשמע מתנצל. "עכשיו תני לי להעיף מבט בקרסול המחורבן שלך כדי לוודא שהוא לא שבור."

הפה שלי נפער לרווחה לנוכח החוצפה שלו. "איזו מן התנצלות זאת?"

"היחידה שתקבלי ממני. ועכשיו תני לי את הרגל שלך!"

אני המומה מדי מהתנהגותו הגסה מכדי לחמוק ממנו בפעם השנייה. ידו תופסת במגף שלי בזריזות ומקרבת אותו אליו. בשיניים חשוקות אני מביטה הצידה כשהוא חולץ את המגף מרגלי. ידו הגדולה והחמה היא כמו ליטוף לוהט על השוק החשופה שלי, המגע הרך הוא ניגוד חד לגבר הנוקשה שיושב מולי. התנשפות פורחת מבין שפתיי כאשר גופי הבוגדני חש משהו שהוא לחלוטין לא צריך להרגיש.

עיניו מתרוממות לעבר עיניי וחמימות קלה חודרת לקשתיות עיניו האפלות. הוא קוטע את החיבור בינינו ומכחכח בגרונו לפני שממלמל התנצלות נוספת. הוא כנראה חושב שההתנשפות שלי נגרמה מכאב.

בעודו בוחן את הקרסול שלי אני מגלה שמבטי נמשך לעברו. עיניי טורפות אותו בהערכה. למרות ההתנהגות האיומה שלו אי אפשר להכחיש שהוא מושך. שערו השחור והפרוע קצת ארוך יותר ממה שהייתי מצפה מחייל, אך מחמיא מאוד לגוון עורו החם ולעיניו, התחומות בריסים עבים ושחורים, ריסים שהיו יכולים להיות מושא קנאתה של כל אישה.

פלג גופו העליון שרירי וחטוב ומעוצב ועל שתי זרועותיו קעקועים שבטיים, עד לכתפיו. כל דבר בו יפה באופן אפל. הוא מזכיר לי מלאך שנפל מגן עדן.

לשמע כחכוח גרונו עיניי חותכות לעיניו ופניי מתלהטות כשאני מבינה שנתפסתי על חם כשאני מפשיטה אותו במבטי. קחי את עצמך בידיים, פיית'!

הוא בוחן בעדינות את הקרסול שלי. "זה כואב?" אני מנידה בראשי לשלילה, דואגת מפני מה שקולי עלול להפגין. "הוא לא שבור, אך כנראה שתהיה לך רגישות וכאב במשך זמן מה."

הוא משחרר את רגלי ואני מייד חשה בחסרונה של ידו. "אני בטוחה שאהיה בסדר," אני אומרת, נמנעת מקשר עין, "רק אשב כאן ואזיז קצת את הרגל ואז אנסה ללכת שוב."

כשהוא לא מראה שום נכונות ללכת, אני מביטה בו ורואה שהוא בוהה בחזה שלי, עיניו אפילו עוד יותר קשות וקרות מאשר היו לפני כן.

אני מביטה מטה כאשר אני מביטה שעיניו נעוצות בתליון הצלב שעל צווארי. אני חופנת בעצבנות את המתכת הכבדה, מבולבלת מהזעף הפתאומי שלו. עיניו נודדות בחזרה לעיניי ולחלקיק שנייה אני מוכנה להישבע שאני רואה בהן כאב, אבל זה חולף מהר כל־כך, שאני מתחילה לחשוב שדמיינתי את זה.

הכול נעשה עוד יותר מביך בינינו. "טוב, תודה שבדקת את הקרסול שלי. שמור על עצמך." אני מעווה את פניי לנוכח הניסיון העלוב שלי לשכנע אותו ללכת לדרכו.

הוא נראה לא נעלב בכלל. "ניסיון יפה, ג'ינג'ית. אני לא משאיר אותך כאן לבד אחרי מה שקרה הרגע עם האפס."

אני לא יכולה להתכחש לאופן שבו ליבי מחסיר פעימה כשהוא מכנה אותי בכינוי הזה. "אתה לא צריך לעשות את זה. אני בטוחה שהוא לא יחזור. הוא היה כאן רק בשביל עדיל." בטני שוב מתהפכת כשאני חושבת על מה עלול לקרות לילד.

"מה את עושה כאן בכלל?" הוא שואל. מבטי פוגש במבטו, ראשי מוטה הצידה בשאלה. "בעיראק," הוא מדייק.

"אני במשלחת מיסיונרית עם הכנסייה שלי."

משהו קשה מבליח בעיניו אך לפני שאני יכולה אפילו לחשוב על זה, הוא מסיט את מבטו. "מה איתך?" אני שואלת, "אביו של עדיל צדק? אתה חייל?"

"משהו כזה," הוא עונה, לא מציע הסבר נוסף.

"איך ידעת שאנחנו בצרות?"

"יצאתי להליכה ועברתי פה במקרה."

"הבסיס שלך קרוב לכאן?" הוא משיב בהנהון יחיד. "מישהו אמר לך פעם שאתה ממש מדבר הרבה מדי?"

הוא לא מחייך כפי שקיוויתי. או־קיי...

למזלו של הבחור הוא נראה ממש טוב, מפני שאין לו הרבה מה להציע במדור האישיות. אני צריכה להיעלב, או אפילו לפחד מהאווירה שהוא מפיץ סביבו, אך במקום זה אני מוצאת את עצמי סקרנית לגבי החייל האפל הזה. "איך קוראים לך?" אני שואלת, רוצה לברר עליו כמה שיותר לפני שהוא ילך. כשהוא לא עונה, אני לוחצת. "בחייך. אלה רק שתי מילים. זו השאלה המושלמת בשביל אוצר המילים שלך."

הוא צופה בי ללא שום שעשוע, לא שותף למחשבה שלי שאני מצחיקה. אני מתחילה לחשוב שהוא לא יענה, אך הוא מפתיע אותי לאחר רגע. "קייד ווקר."

כמה צפוי, אפילו השם שלו סקסי. "מתאים לך," אני אומרת כמחמאה. במקום להגיד 'תודה', הוא ממשיך לבהות בי. ברצינות, מה הבעיה של הבחור הזה? "טוב, נעים להכיר אותך, קייד ווקר. לי קוראים פיית' ויליאמס."

צחוק נורה מחזהו, אך לא נשמע שהוא באמת צוחק. "נו, ברור."

אני נרתעת מנימת דיבורו הנוקשה. "יש לך בעיה עם השם שלי?"

כשהוא לא עונה, אני מנסה להבין מה מפריע לו, ונזכרת באופן שבו הוא הביט בזעם בתליון הצלב שלי. "יש לך משהו נגד אלוהים, קייד ווקר?"

"לא יכולה להיות לי בעיה עם משהו שאני לא מאמין בו."

אני לא נפגעת מהתשובה שלו. אני מכבדת את האמונות של כולם, אך אשקר אם אומר שזה לא מעציב אותי. ברור שיש לו הרבה בעיות עם אלוהים מלבד העובדה שהוא לא מאמין בו.

"איך הקרסול שלך, מרגישה טוב יותר?" הוא שואל, משנה את הנושא וקם על רגליו.

אני מאוכזבת מכך שלא זכיתי לדבר איתו עוד, אף שלא ברור לי למה, מפני שהוא לא מישהו שכיף לשהות במחיצתו. "כן. הרגל בסדר." אני מתכוונת לקום על רגליי והוא מושיט לי את ידו. אני מביטה לעברו, מופתעת מהמחווה המתחשבת. המבט הנוקשה הרגיל שלו מתרכך קצת כשהוא מחכה שאטול אותה. מצבי הרוח המשתנים של הגבר הזה מטלטלים אותי.

אני מניחה את ידי בידו הגדולה ושוב מוכה באותה התחושה שחוויתי כשהוא נגע ברגלי. זו תחושה זרה לי, אך מוצאת חן בעיניי מאוד. כשהוא מרים אותי אני קולטת מעט מהריח הנקי והגברי שלו ונדרשת לכל טיפה של כוח רצון כדי לא לרכון לעברו.

אני ממש מאבדת את זה.

הוא עוזב את ידי במהירות. ברור שאין לו את אותה הבעיה שיש לי לנוכח הקרבה שלנו. אני מנסה שלא לתת לזה להעליב אותי יותר מדי. "טוב, אז תודה שוב... על הכול." אני מתחילה לצלוע לעבר הגיטרה, מרגישה את עיניו הקשות קודחות בגבי.

"היי, ג'ינג'ית!"

אני מתעלמת מהצמרמורות הקטנות שקולו העמוק שולח בעורי ומסתובבת במקומי כדי להביט בו.

"תדאגי לא לחזור לכאן. בעיקר לא לבד."

אני תוהה למה אכפת לו. "מצטערת, אבל אני מתכננת לחזור לכאן גם מחר בערב ובכל ערב לאחר מכן עד שאראה את עדיל. זה המקום היחיד שבו הוא יודע שאחכה לו."

הבעת פניו מתהדקת בכעס. "את לא יכולה להיות כאן לבד, זה מסוכן מדי. למה את לא מבינה את זה?"

במקום לכעוס מהתשובה הזעופה שלו, אני מבזיקה לעברו חיוך רחב. "טוב, אז אולי אראה אותך שוב אחרי הכול, קייד ווקר."

אני מתכופפת, מרימה את הגיטרה ומרגישה בו צופה בכל צעד שלי. יש לי תחושה שזו לא הפעם האחרונה שבה אראה את קייד ווקר. כך אני מקווה, לפחות.