דואט חופשיים

דואט חופשיים מכיל את שני הספרים :

1. ללא עכבות
2. ללא מעצורים

פרק 1

אשלי
האם אי פעם דמיינתם איך החיים היו נראים אם אפשר היה להתחיל מחדש? בששת החודשים האחרונים חיי היו רצופים מכות, שבאו בזו אחר זו, והבוקר המחורבן הזה הוא הדובדבן המזורגג שבקצפת. למה כלום לא הולך לי? מה כבר עשיתי בגלגול הקודם שמגיע לי כזה מזל רע? אני רק בחורה פשוטה שמנסה להגשים את החלומות שלה. זה נשמע סביר, נכון?

למרות כל הבקרים שבהם הייתי יכולה להרשות לעצמי לאחר ולהיתקע בפקקים, זה היה חייב לקרות דווקא היום.

לעזאזל.

גם הישיבה במכונית שלי, 'הונדה סיוויק' מודל 1999, כשאני מזיעה בטירוף כי המזגן החליט להפסיק לעבוד דווקא הקיץ, לא ממש תורמת למצב הרוח שלי. וכמובן, כל זה קורה בקיץ שבו ניו ג'רזי סובלת מגל חום שלא נגמר. עדיין לא עשר בבוקר, והטמפרטורות כבר גבוהות משלושים ושתיים מעלות.

פניי מתלהטות בשמש ועורי נעשה שמנוני. המכונית לא נעה מהר מספיק כך שגם אם אפתח את החלון זה לא יועיל. אין ספק שאיראה נפלא עם האיפור המרוח ועם השיער הדבוק לפניי כשאגיע, בסופו של דבר, לריאיון הזה.

הבוקר התעוררתי באיחור של שעה הודות ללילה הלבן שבו התכוננתי לריאיון הזה עם טאנר גאריסון, הקוורטרבק של ה'ג'טס'. זאת אמורה להיות העונה הכי טובה שלהם, הודות למזל שהיה להם בדראפט1.

אחרי שהם העבירו שחקן לקבוצה אחרת כדי לקבל הזדמנות טובה יותר בבחירת השחקנים החדשים, הצליחו ה'ג'טס' לגייס תופס מעולה, שכולם ניבאו לו עתיד מבטיח. הוא אמור היה להיות זה שיחזק את מערך ההתקפה שלהם, שסבל מחוסר במוליכי כדור טובים.

כאילו יש לי מושג מה זה אומר. וזו בדיוק הסיבה שבגללה מלכתחילה לא רציתי להיות זאת שמבצעת את הריאיון הזה.

ג'יימס קרטר הוא כתב הספורט הקבוע של העיתון, אבל לפני שלושה ימים אשתו ילדה את בנם הראשון, ואני נבחרתי להחליף אותו. אני לא מבינה כלום בספורט, אבל דומיניק קרנמר, העורך שלנו, אמר שבהתראה קצרה כל־כך אני הבחירה הטובה ביותר לתפקיד. כן, אני כתבת טובה, אבל לא כתבת ספורט.

"אשלי, מכל האפשרויות שיש לי, את הכי מוכשרת," דום אמר אתמול לאחר שהפיל עליי את הפצצה. "הסוכן של גאריסון הסכים סוף־סוף לריאיון, אבל הוא אמר שהאפשרות היחידה שלהם היא מחר. הם לא יקיימו ראיונות נוספים בעונה הקרובה. זה בעצם ריאיון בלעדי, וזה ריאיון גדול!" הוא כנראה חש בחוסר החשק שלי מפני שהוסיף, "חוץ מזה, את תמיד מתלוננת על כך שאת לא מקבלת הזדמנות ליצור כתבות גדולות, אז הנה ההזדמנות שלך."

"אבל דום, אני לא כתבת ספורט. אני לא יודעת כלום על פוטבול. אני כתבת במדור רכילות — מועדונים לוהטים, מסעדות שוות, הופעות, הצגות, כל מה שנחשב כרגע — אבל לא ספורט! כן, שמעתי על הבחור ואני יודעת איפה הוא אוהב לבלות, אבל אני לא יודעת דבר על החיים המקצועיים שלו. ג'יימס לא יכול לראיין אותו בטלפון? הוא לא יצטרך לצאת מהבית בשביל זה," הצעתי לו חלופה ראויה.

"לא, אשלי, הוא לא יכול." דום ביטל את דבריי בהינף יד. "אשתו תשוחרר מחר מבית החולים, והוא לא יודע איך ייראה לוח הזמנים שלו. אשחרר אותך להמשך היום. לכי הביתה. תחפשי קצת מידע ב'גוגל' על גאריסון ועל ה'ג'טס'. אני יודע שאת לא רגילה לכתבות מהסוג הזה, אז אבקש ממישהו לשלוח לך במייל את הרשימות של ג'יימס ואת הקווים המנחים לריאיון. אחרי זה תדברי עם ג'יימס כדי שהוא יעזור לך לכתוב כתבה טובה. תוודאו שהכתבה תתאים למדור ספורט."

אני יודעת שדום ניסה להיות נדיב עם לוח הזמנים, ובאמת שזה מספיק זמן כדי להתכונן לריאיון, אם היה מדובר בתחום שאני מבינה בו.

זאת הזדמנות מעולה, ואני אמורה להתרגש בטירוף. כבר חודשים שכולם מדברים על הסיכויים של ה'ג'טס' לנצח השנה. נותרו לי תשעים ושישה דולר בחשבון הבנק, ואם הריאיון יהיה מוצלח אקבל משכורת מעולה.

זה ריאיון בלעדי, לעזאזל.

נאנחתי בלב מתוך הבנה שאני לא יכולה לסרב למשימה הזאת והנהנתי. בדיוק נעמדתי כדי לצאת כשהוסיף עוד כמה מילות עידוד, "אַש, את תסתדרי. יש לך את הכישורים הנדרשים. אם את מצליחה להתמודד עם הסנובים שחוגגים במועדונים וחושבים שהם הדבר הלוהט הבא, אין ספק שאת מסוגלת להתמודד עם טאנר גאריסון. אם הייתי חושב שאת לא מסוגלת לזה, לא הייתי מפקיד את המשימה בידייך."

אני עובדת ב'סיטי פרֶס' כבר שלוש שנים, וכותבת עבור מדור הרכילות של העיתון. באיזה מועדון היה הכי עמוס השבוע, אילו ידוענים חדשים הגיעו לחגוג בניו יורק, לאילו מסעדות יש רשימת המתנה של חודש ומהם הטרנדים הבוערים — אלה הדברים שאני מסקרת. לא יותר מדי, אבל טוב מספיק. אני עושה מה שאני אוהבת, מה שתמיד רציתי לעשות, למרות חוסר שביעות הרצון של אימי.

אימא שלי אמרה שאין שום דבר רע בכתיבה עבור ה'סיטי פרֶס', אבל היא הוסיפה שהיא חושבת שעליי לעסוק במשהו יציב וקבוע יותר. "למה שלא תהיי מורה?" היא הציעה פעם. "את תהיי מורה נהדרת, אשלי." אבל מעולם לא רציתי ללמד. רציתי לכתוב.

בזמן הלימודים באוניברסיטה התקבלתי להתמחות במערכת העיתון ועבדתי קשה כל־כך, עד שהייתי המתמחה היחידה שהוצעה לה עבודה במשרה מלאה במערכת. דום חיבב אותי כבר מההתחלה, וזו כנראה הסיבה שבגללה הוא נתן לי את ההזדמנות הזאת. לא שאני כפוית טובה, אבל אני ממש שונאת להיות מחוץ לאזור הנוחות שלי. למען האמת, כבר חצי שנה שאני לא נמצאת באזור הנוחות שלי. ואיזו חצי שנה מתישה זו הייתה.

ככל הנראה המזל הרע החל לרדוף אותי כשגיליתי שג'ייסון, החבר שלי, בוגד בי. אם תשאלו את אימא שלי, היא תגיד שהמזל הרע החל כבר שנתיים וחצי קודם לכן, כשרק התחלתי לצאת עם ג'ייסון. ההורים שלי מעולם לא חיבבו אותו.

"הוא פשוט מעצבן אותי, אשלי," אימא נהגה לומר. "הוא לא הבחור הנכון בשבילך." היא טענה שאין בו שום פגם שהיא יכולה לשים עליו את האצבע, רק משהו כללי שלא הסתדר לה. ובכן, היא צדקה.

אני מניחה שהאינטואיציה של אימא שלי הייתה מדויקת, גם אם לעולם לא אודה בכך בפניה. היא עדיין לא יודעת את הסיבה האמיתית לכך שנפרדנו, או באילו חובות הוא סיבך אותי לפני שעזבתי אותו. בואו נגיד שאני לא מעוניינת לראות את המבט שלה כשהיא תגלה את האמת. היא תגיד שמאחר שהיא צדקה בכל הקשור לבחירה בו, אני צריכה גם לשקול לבחור בקריירה אחרת לפני שיתברר שהיא צדקה גם בקשר לזה.

ג'ייסון ואני גרנו יחד בדירה בג'רזי סיטי. כלומר, עד שתפסתי אותו בצהרי יום חמישי אחד עסוק בפעילות בין הסדינים עם מישהי שממש לא הייתה אני, וזאת במקום להיות בעבודה. זרקתי אותו.

עברתי בבית מוקדם באותו יום כדי לקחת כמה בגדים בדרכי לקווין, החברה הכי טובה שלי. התכוונו לצאת בערב כדי שאוכל לבקר במועדון שעל אודותיו חשבתי לכתוב למהדורת סוף השבוע של העיתון. ברגע שפתחתי את הדלת, ידעתי שמשהו לא בסדר. זוג נעלי נשים היה זרוק על רצפת הסלון. והנעליים האלו לא היו שלי כי לי לא היו נעלי סטילטו בצבע כחול בוהק.

ואז שמעתי אותם.

"כן! כן, ג'ייסון! חזק יותר!" צרחה האישה האלמונית ממקום כלשהו בדירה, האנחות, ההתנשפויות וצווחות העונג שלה ממלאות את החלל הריק.

"כן, את אוהבת את זה, נכון?" אמר ג'ייסון.

רגליי נשאו אותי לכיוון חדר השינה. אני עדיין לא בטוחה למה. היה לי ברור מה עמדתי לראות שם, אבל נראה שהעיניים שלי רצו להיווכח בעצמן.

הדלת הייתה פתוחה באופן חלקי, כאילו שכחו לסגור אותה בלהט הרגע.

כצפוי, כשהצצתי מעבר לדלת ראיתי אותם! ג'ייסון כופף אותה מעל המיטה וזיין אותה מאחור. הוא לפת את ירכה, מפרקי אצבעותיו מלבינים בעוד סימני אצבעות אדומים מכסים את עורה. ידו השנייה אחזה בשערה הבלונדיני המחומצן, מותחת אותו לאחור בחוזקה בעודו מטיח את עצמו לתוכה. ציפורניה האדומות כדם ננעצו בסדינים. בסדינים שלי! אותם סדינים שבחרנו ג'ייסון ואני כשעברנו לגור שם שנה קודם לכן.

הייתי בטוחה שהצחוק ששמעתי היה רק בדמיוני, אבל נראה שקודם לכן הוא כבר החל להיווצר בגרוני מפני שהוא החליק החוצה מפי לפני שהספקתי לעצור אותו. זה היה צחוק של אירוניה טהורה מפני שהשתוקקתי שג'ייסון יזיין אותי כפי שהוא זיין את הזונה הזאת, אבל מעולם לא היה לי מספיק אומץ לבקש. מובן שבדמיוני ביקשתי ממנו אלפי פעמים כששכבנו, אבל אף פעם לא הצלחתי לגרום למילים 'תזיין אותי!' או 'קח אותי!' לצאת מפי. ועכשיו הוא סוף־סוף זיין כמו שרציתי, אבל לא אותי.

ג'ייסון קפא ברגע שהוא שמע את הצחוק שנפלט מפי. הוא סובב את ראשו לעברי ועיניו נפערו. הוא התנתק מהבחורה שאיתה בילה את אחר הצהריים, סובב את כל גופו אליי והתחיל למלמל תירוצים פתטיים. "אש, מותק, זה לא כמו שזה נראה. זה לא מה שאת חושבת."

"וואו, אתה לא מסוגל ליותר?" המסננת, שווידאה תמיד שלא אוכל להביע בקול את כל הדברים שחלפו בראשי, יצאה כנראה לחופשה באותו הרגע מפני שהמחשבה חמקה ישירות מבין שפתיי.

"באמת, מותק, אני נשבע שאני יכול להסביר." הוא היה עדיין עירום לגמרי, וכך גם הבלונדינית, שלא נראתה מוטרדת מנוכחותי. כשהתבוננתי בשניהם בתשומת לב רבה יותר, הבחנתי בכך שהבן זונה אפילו לא טרח לשים קונדום. באותו הרגע משמעות המצב נחתה עליי בכל כובד משקלה. לא ייאמן, לעזאזל! כמה זמן זה כבר נמשך? וכמה פעמים הוא שכב עם מישהי אחרת ואפילו לא חשב על להשתמש בקונדום?

אלוהים! ומה אם הוא הדביק אותי במשהו? הוצפתי גועל ובחילה.

"עופי מפה!" צרחתי על הבלונדינית, שאפילו לא ניסתה לכסות את החזה הגדול והמזויף שלה, וגם לא את כל שאר גופה, בעצם. כשראיתי שהיא לא זזה מספיק מהר לטעמי צרחתי שוב. "עופי מפה, לעזאזל! עכשיו!" סוף־סוף היא התחילה לזוז כמו מי שהיא הייתה; זונה קטנה שנתפסה מזיינת גבר של מישהי אחרת.

ג'ייסון התחיל להתקדם לעברי, הזין המטונף שלו עדיין עמד, מנופף לעומתי את דבר בגידתו, ואז איבדתי את זה. "גם אתה!" נבחתי עליו. "עוף לי מהעיניים! לך עם הזונה שלך!" הצבעתי לכיוון הדלת, למקרה שהוא שכח איפה היא נמצאת.

"אשלי, בבקשה, תני לי להסביר. היא לא חשובה. אני נשבע!" ג'ייסון התחנן, עדיין פוסע לכיווני אך כבר לאט יותר, כאילו הייתי חיה הכלואה בכלוב, שממנה הוא חשש ולא היה בטוח מה תהיה תגובתה.

הייתה לו סיבה טובה לחשוש באותו הרגע. אפילו אני לא הייתי בטוחה בעצמי. לא הצלחתי להחליט איזה רגש צפוי לנצח בקרב; בגידה או גועל. השניים התחרו זה בזה בתוך ראשי, נאבקים להשתחרר. לא יכולתי להביט בו, והבטן שלי כנראה לא יכלה לסבול את זה יותר. הרגשתי בחילה.

"ג'ייסון, אם תתקרב אליי, אני אתלוש את הזין הבוגדני שלך ואדחוף לך אותו לגרון. תזדיין לי מהעיניים!" צרחתי, אם כי אני לא בטוחה שזו הייתה באמת צרחה. האדרנלין כבר לא זרם בעורקיי כמו קודם. הכעס התפוגג בהדרגה ואת מקומו תפסו כאב ומבוכה. רק רציתי שילך לפני שאאבד שליטה ואתחיל לבכות. רגשות רבים כל־כך שסוערים בו־זמנית בתוך אישה אחת זה דבר לא טוב. הייתי הר געש שעמד להתפרץ.

"בסדר, אש! את יודעת מה? לעזאזל עם זה," הוא אמר, הסתובב וחטף את מכנסיו מהרצפה. "בכל מקרה, זה הכול באשמתך," הוא הוסיף כשהתחיל להתלבש.

"אשמתי?" חזרתי אחריו בזלזול, "אתה זיינת עכשיו איזו זונה במיטה שלנו באמצע היום וזו אשמתי?" שאלתי, מבולבלת בבירור.

"אם לא היית חסודה כל־כך וקפוצת תחת, לא הייתי משתעמם איתך. לא הייתי צריך לדפוק מישהי אחרת כדי לספק את הצרכים שלי." הוא ירה את המילים באכזריות, כאילו ביקר בתוך ראשי וגילה מה הסתרתי.

לא, בחיים לא. לא התכוונתי לתת לו להפוך את הבגידה שלו לדיון בנוגע אליי. אין שום סיכוי שבעולם.

"צא מפה עכשיו! תסתלק או שלא אהיה אחראית למעשיי, ג'ייסון. בעוד שעה אני אמורה לחזור לעבודה. אני מציעה שתנצל את חלון הזמן הזה בשביל לחזור לפה כדי לקחת את הזבל שלך. אם לא תבוא, אני נשבעת שאשרוף את כל מה ששייך לך, חתיכת בן זונה דוחה!" נראה שהכעס ניצח בקרב הרגשות. צרחתי חזק כל־כך, שיכולתי להרגיש את התנפחות הוורידים בצווארי. הייתי צריכה להוציא את הכעס הזה, אחרת הייתי מתמוטטת על הרצפה. ההערה על כך שאני חסודה הייתה פגיעה ישירה, כאילו הוא ידע בדיוק לאן לכוון כדי לגרום לנזק המרבי.

איך הבן זונה הזה מעז להגיד לי שאני אשמה בכך שהוא לא מסוגל לדאוג שהזין שלו יישאר במכנסיים או בכך שלא היו לו ביצים לבקש מהחברה שלו לעשות סקס קשוח, או מה שזה לא יהיה שהוא רצה ולא קיבל?

תראו מי שמדברת והכול, אני יודעת, אבל לא הוא זה שמצא אותי שוכבת עם גבר אחר. לא נראה שהייתה לו בעיה לבקש מהכלבה הזאת לעשות כל מה שהוא רצה.

"כן, שיהיה, אשלי. האמת כואבת, נכון?" הוא פלט ויצא מחדר השינה.

שמעתי אותו טורק את הדלת מאחוריו והחלקתי במורד הקיר. ישבתי שם, מקווה להרגיע את הטירוף שהתחולל בראשי ומנסה להבין את כל מה שקרה.

אם הוא רצה יותר, למה הוא מעולם לא ביקש? האם פספסתי את הסימנים? האם אני משדרת שאני מעין ילדה טובה, כזאת שלא מוכנה לנסות דברים חדשים? האם זו באמת הייתה אשמתי?

חיפשתי בזיכרוני תשובות שלא הייתי בטוחה שרציתי לקבל. ניסיתי לזהות סימנים שאולי פספסתי, אם היו כאלה, אך דבר לא עלה בראשי.

אחרי כמה דקות של מרמור התעשתּי. ידעתי שאני חייבת להסתלק מהחדר. זזתי הכי מהר שיכולתי, חוטפת כל דבר שחשבתי שאזדקק לו למשך הלילה. הייתי חייבת להגיע לקווין. הייתי צריכה את החברה הכי טובה שלי. היא תדע איך ממשיכים מכאן.

1 תהליך שבו קבוצות ספורט מקצועניות בוחרות ספורטאים שאינם כבולים בחוזה עם מועדון אחר.