דואט חופשיים 2 - ללא מעצורים

סוחט דמעות * מרגש * לא רוצה שתציל אותי * סיכוי נוסף לאהבה

אשלי מיטשל

נראה שאין עשן בלי אש, ובמקרה שלנו המוניטין המפוקפק שלו מתברר כנכון. מעולם לא חשבתי שאפשר לרדת נמוך כל־כך, אבל נראה שלתהום הזאת אין תחתית. החיים שלי נכנסו למעין סחרור שאין ממנו דרך מוצא. הגבר שאהבתי, זה שסמכתי עליו, בגד באמון שלי, ואני לא מתכוונת לתת לו שום הזדמנות לכפר על מעשיו.

טאנר גאריסון

הבנתי שאני רוצה אותה, שאני אוהב אותה, אבל מתברר שזה מאוחר מדי וכעת אני מאוהב באישה שלא רוצה כל קשר איתי. אני רגיל לשחק על המגרש, אבל עכשיו הגיע הזמן לשחק מחוצה לו, ואני לא מתכוון לאפשר לטעות מטופשת אחת, גדולה ככל שתהיה, לשנות את כל מהלך חיי. היא גביע האליפות שלי, ואני מתכוון להילחם עליה עד שאזכה בה שוב.

בונוס! הספר כולל את הנובלה ללא גבולות!

ללא מעצורים מאת סופרת רבי המכר קיי. איי. ברג הוא רומן עכשווי ועוצמתי על סודות ועל שקרים המצלקים את הנשמה, אך בכל זאת צריך ללמוד לחיות איתם וליצור זיכרונות חדשים.

זה הספר השני בדואט חופשיים. הספר הראשון, ללא עכבות, יצא בהוצאת אדל. הספרים כיכבו ברשימות רבי המכר בארץ ובעולם וזכו להצלחה רבה.

פרולוג

אשלי
"הכול יהיה בסדר, מתוקה," קווין אומרת ולוחצת את ידי.

"אני יודעת," אני מסכימה ומחייכת אליה חיוך קטן מפני שזה כל מה שאני מסוגלת לעשות כרגע. אלה כבר לא פרפרים שאני מרגישה בבטני, אלא דרקונים. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הייתי לחוצה או חרדה כל־כך.

דפיקה בדלת מסיחה את דעתנו, והטכנאית הבלונדינית והעליזה, זו שפגשנו מוקדם יותר, נכנסת לחדר כשהיא דוחפת לפניה עגלה ענקית שעליה מונח מכשיר שנראה כמו מחשב עתיק, עם מקלדת ועם גלגל מסתובב באמצע, ובצמוד אליו מונחים כל מיני אביזרים. המכשיר נראה כמו זה שהיה בחדר של דוקטור מרקוס, רק גדול יותר.

"אנחנו נשתמש במכשיר הזה," היא מציגה את מכשיר האולטרסאונד כאילו היא נערת הגלגל ואנה וייט, "ואני אהיה זו שתבדוק אותך היום." החיוך הרחב שעל פניה רומז על כך שהיא ממש אוהבת את עבודתה. "זאת הסקירה הראשונה, והיא תארך כחצי שעה. כשאסיים אשלח את התוצאות לרופא שלך. הוא יעבור איתך על כל הממצאים כשתגיעי לתור הבא שנקבע לך."

אני מהנהנת בהבנה ומחייכת. אי אפשר שלא לחייך לנוכח הדפס החתלתולים המרקדים שעל המדים הוורודים שאותם היא לובשת.

"אני אכבה עכשיו את האורות. תורידי קצת את המכנסיים ותרימי מעט את החולצה בבקשה."

אני עושה כבקשתה, וכשהיא מתיישבת לצידי היא יוצקת מעט ג'ל על הבטן שלי. הקור הפתאומי גורם לי לקפוץ במקומי.

"סליחה, הייתי צריכה להזהיר אותך," היא אומרת בטון מתנצל.

"זה בסדר."

היא מקלידה על המקשים ומראה לי את המסך, שואלת אותי אם הכול מובן ואז מוציאה את אחד המתמרים מהמתקן. "אני מצטערת. אני לא מאמינה שלא שאלתי קודם. אנחנו מחכים לאבא שיצטרף אלינו?"

"לא," אני עונה בנימה מרוגזת שלא מופנית אליה, "אין אבא."

החיוך שלה מתפוגג. "בסדר, אז בואי נתחיל."

פרק 1

טאנר
"אתה רץ כאילו שדדת בנק ושוטרים רודפים אחריך."

"משהו כזה, המאמן," אני מתנשף.

הוא נשאר לעמוד לצידי, ואני יודע שצפויה לי הרצאה ארוכה. אני מאט את קצב ההליכון. הצלחתי לשמור על מהירות די גבוהה בשעה האחרונה, וההפרעה שלו קצת מעצבנת אותי.

"אתה עובד קשה מהרגיל לאחרונה. תיזהר. הקבוצה תיפגע מאוד אם נאבד אותך בגלל משהו טיפשי כמו אימון מוגזם." הטון שלו קשוח כמו בכל פעם שהוא רוצה להבהיר משהו, אלא שבדרך כלל הוא עושה זאת עם השחקנים החדשים כדי להוריד להם קצת את האף. אני נהנה מזה, לראות איך הוא מלמד אותם לשמור על צניעות במחנה האימונים.

"זה להתאמן או לשתות. מה אתה חושב שיהיה יעיל יותר?" אני שואל בסרקסטיות, מנסה להסתגל לקצב הריצה החדש.

הוא רוכן לקדמת ההליכון, בוהה בלוח התצוגה ומנענע את ראשו. "בהתחשב בעובדה שרצת עשרים וחמישה קילומטרים ושאין לך שום כוונה להפסיק בקרוב, אלכוהול בהחלט יזיק פחות לגוף שלך."

"אתה אומר לי להשכיח את הבעיות שלי בשתייה?" אני שואל, המום מכך שההצעה הזאת יצאה מהפה שלו.

"מה שאני מנסה לומר הוא שבשבועיים האחרונים אתה דוחף את עצמך עד הקצה. זה יחזור לנשוך אותך בתחת במוקדם או במאוחר, כשתפגע בעצמך. הקבוצה צריכה אותך. אתה הרי יודע שזאת התקופה החשובה ביותר בעונה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו טעויות מטופשות. אם אתה צריך להעסיק את עצמך במשהו אז תמצא איזשהו הרגל אחר, אבל תפסיק להשתמש באימונים כדי להשכיח את מה שזה לא יהיה שמטריד אותך. אני מעדיף שפעם בשבוע תצא לבלות ותשתכר מאשר שתקרע את הגוף שלך בריצה. רק תוודא שמה שאתה עושה חוקי. הקבוצה לא צריכה שערוריות מטופשות." הוא לא ממתין לתשובה ממני, אלא מסתובב ויוצא.

הוא רציני? הוא באמת מעדיף שאני אדפוק את הראש מאשר שאתאמן? נכון, אני מרבה להתאמן לאחרונה, אבל זה לא עד כדי כך נורא. כמו שאמרתי למאמן, זה או זה או לשתות כאילו אין מחר, כפי שעשיתי בימים שאחרי הבגידה של אשלי.

השתכרתי כי רציתי לשכוח, וזה פגע באיכות המשחק שלי באותו סוף שבוע. לא הפסדנו כי שחקני ההגנה גיבו אותי, אבל בלעדיהם המשחק היה הופך למרחץ דמים. במשחק ההוא חטפתי הפלות רבות יותר מאלו שחטפתי במהלך העונה כולה, והרגשתי כל אחת ואחת מהן ביומיים לאחר מכן. אשלי הרסה לי הרבה עם התעלול הקטן שלה. זאת הייתה הפעם היחידה שהיא השפיעה על המשחק שלי, ואני לא אתן לה לקחת ממני גם את הפוטבול.

במשך שנים השתמשתי בזיונים כדי לפרוק את התסכולים שלי, אבל מאז הפרידה שלנו אני לא מסוגל לחשוב על סקס. הנה עוד דבר שנהרס לי, תודות לאשלי. חשבתי שאתגבר עליה במהירות, אלא שכבר עברו כמה שבועות מאז שמעתי ממנה בפעם האחרונה ואני עדיין לא מצליח להוציא אותה מהראש.

זה ממש מרגיז.

אולי אם אשתכר מספיק, אצליח להפסיק לחשוב על כל הדרכים שבהן בחורה יכולה לדפוק אותי ברגע שאני דוחף לתוכה את הזין שלי. אני אפילו שוקל להשתמש בשני קונדומים בכל פעם.

אני מציץ בלוח התצוגה של ההליכון. רצתי שמונה קילומטרים נוספים מאז הרגע שבו שקעתי במחשבות. באמת כדאי לי לסיים להיום. לפחות האימונים האלה שיפרו את הסיבולת שלי למרחקים ארוכים. בעבר לא הייתי מסוגל לרוץ יותר מחמישה־עשר עד עשרים קילומטרים, ועכשיו זו כבר לא בעיה.

אני מרים את המגבת ומנגב את הזיעה שנוטפת מגופי. החולצה שלי, שהייתה בצבע אפור כהה, ספוגה בזיעה והמכנסיים הקצרים דבוקים לרגליי, מה שגורם לתחתוני הבוקסר להידבק לי לביצים. ייתכן שהמאמן צודק, ואני מגזים באימונים. אני מותש ומת מצמא. מקלחת טובה וארוכה נשמעת כמו גן עדן.

בדרכי ללוקר אני מניח את בקבוק המים הקרים על עורפי. עורי סומר לנוכח הבדלי הטמפרטורה שבין הבקבוק לגופי. אני בטח נראה כמו מי שהרגע חווה התכווצות שרירים כי גופי רועד ללא שליטה, ולשמחתי אין פה איש מלבדי.

אני עוצר ליד הלוקר ושותה את שארית המים בלגימה, מוציא את תיק הרחצה ואז מתקלח במים קרים, תוהה מה עליי לעשות בהמשך היום כדי להסיח את דעתי.

אני לובש בגדים נקיים והולך לחדר ההקרנה, מחליט לצפות במשחק שהתקיים בשבוע שעבר. אני כמעט מתבייש להודות שזה אני שם על המגרש. אני לא מסוגל לראות איך קורעים לי את הצורה ולכן אני עובר לצפות בהגנה של 'באפלו' כהכנה למשחק הבא. אני צופה במהלכים פעם אחר פעם, עד שרק על פי הבעות פניהם של שחקני ההגנה אני מסוגל לנחש אלו מהלכים יהיו בכל התקפה. בסיום הצפייה אני יכול לומר בפה מלא שאני מכיר כל מהלך שההגנה שלהם ביצעה במהלך העונה. אני חוזר לצפות במלוא הריכוז במהלכים החדשים של הקבוצה שלנו, עובר על כולם בזה אחר זה, עד שלבסוף אני מרגיש שאוכל לדקלם אותם מתוך שינה.

איך הגעתי למצב שבו כל חיי מצטמצמים לכדי ניסיון להסיח את דעתי מבגידתה של אישה? הכול היה מסודר ומתוכנן, והייתי מרוצה מהאופן שבו הדברים התנהלו, אז למה התאהבתי בה? למה שכנעתי את עצמי שמגיע לי משהו טהור כל־כך? נראה שלא למדתי מהטעויות שלי, או שאולי הייתי עקשן מדי. אני מתנער מהמחשבות האלו. ייתכן שלעולם לא אצליח למצוא תשובות לכל השאלות שקשורות לבלגן הזה, אבל אני חייב לספוג את זה ולהתקדם, לעזאזל. אני טאנר גאריסון; מתי נעשיתי נקבה?

די עם החרא הזה!

אני בוהה במשך כמה דקות בתרשים המסירות ואז מחליט לצאת כדי לנקות את הראש. אני סוגר את פנקס המהלכים בדיוק כשהטלפון שלי מצלצל. מליסה. היא הסחת הדעת המושלמת. היא כמו סימן מלמעלה המבשר על כך שאני מוכן ומזומן להמשיך הלאה ולשכוח מכל השטות הזאת עם אשלי.

"היי, מליסה." אני מנסה להישמע עליז.

"אתה נשמע שמח וטוב לב לשם שינוי."

"כן, החלטתי שהגיע הזמן להתקדם. אני חייב להפסיק לשקוע במחשבות על אשלי," אני מודיע לה, אם כי קולי נטול נחישות.

"באמת? בדיוק תהיתי כמה זמן אתה מתכוון להישאר עם פרצוף חמוץ בגלל הזונה הזאת." אי אפשר להתעלם מהנימה העוקצנית שבקולה. אני לא יודע למה מליסה עוינת כל־כך כלפי אשלי, וזה גם לא משהו שאני צריך להמשיך לדאוג בגללו, אבל זה מעצבן אותי מאוד.

"את יכולה להכניס בחזרה את הציפורניים. היא כבר לא חלק מהחיים שלי... טוב, אלא אם התינוק שלי, אבל אני בספק."

"אני חייבת להודות שכבר ממבט ראשון לא התרשמתי ממנה. היא כזאת פשוטה. איזו בחורה לא אוהבת לעשות קניות?" היא אומרת בחוסר אמון, לא מסוגלת להבין איך מישהו לא נהנה מקניות בזמן שהחיים שלה סובבים סביב זה כי חשוב לה להיראות כמו דוגמנית.

"מליסה, את צריכה לפתוח קצת את הראש. לא כולם אוהבים קניות כמוך. אם לא הייתי מחבב אנשים שלא מתלהבים מפוטבול כמוני, המעגל החברתי שלי היה מצומצם מאוד." אני צוחק, מכבה את האורות בחדר ההקרנה ויוצא. למה לא מוצא חן בעיניי שמליסה מלכלכת על אשלי? הבטחתי לעצמי להמשיך הלאה, והעובדה שעדיין אכפת לי ממנה מעצבנת אותי.

"המעגל החברתי שלך הוא בקושי מעגל גם ככה. בכל מקרה התקשרתי כי אני מודאגת בגלל הדיכאון הזה שהיית שרוי בו. רוצה לצאת לארוחת ערב? נגיד משהו כמו בעוד שעה?" אני שמח שהיא לא שמה לב לכך שההערות שלה לגבי אשלי הפריעו לי, או שהיא חכמה מספיק כדי להעמיד פנים שהיא לא שמה לב.

"בטח, למה לא? על איזה מקום חשבת?" מתאים לי לבלות את הערב מחוץ לבית, ליהנות קצת מחברה שונה מזו שעל מגרש הפוטבול.

"מה עם מסעדת 'דינה והאריסון'? אתה אוהב את המקום הזה."

לעזאזל, האישה הזאת באמת מכירה אותי טוב כל־כך. למה לא הסתפקתי בסידור שהיה לנו? הוא עבד מצוין במשך שנים. מליסה ואני נהגנו לאכול לעיתים קרובות במסעדת 'דינה והאריסון', אך בפעם האחרונה שסעדתי שם הייתי בחברתה של אַש. אני מקווה שהזיכרונות מאשלי לא יהרסו לי את ההנאה מהמקום.

"מעולה. נתראה שם?" אני דוחק את המחשבות על אשלי אל מעמקי מוחי. בין שהיא דוחה אותי ובין שלא, היא עדיין מצליחה להתגנב לי לתוך הראש בכל הזדמנות מזורגגת.

"אני ליד הבית שלך. למה שלא אאסוף אותך וניסע יחד?" היא מציעה.

עבר זמן מה מאז מליסה ביקרה אצלי. למעשה זה היה כשזיינתי אותה על האי במטבח, לפני שכל העניין עם אשלי התחיל.

"בטח. היית אצל ההורים שלך?" הוריה גרים בפרוורי פרמוס, מרחק של כרבע שעה נסיעה מביתי, כך שהבית שלהם הרבה יותר קרוב לביתי מאשר לדירתה של מליסה, שממוקמת בעיר.

"כן," היא נאנחת, "ועכשיו אתה מבין למה אני ממש צריכה כוסית."

"תספרי לי על זה בארוחת הערב. נתראה בקרוב."

"בכל פעם שאנחנו באים לכאן אתה תמיד מזמין את אותו הדבר," מציינת מליסה בגיחוך.

"זה טעים לי. בימינו קשה למצוא מקום שמכין סטייקים טובים. אגב, לא ידעתי שבמהלך השנים עקבת אחר ההעדפות הקולינריות שלי," אני צוחק ומרים את כוסי לעברה.

המלצרית מגישה לנו סלטים בשעה שאני פונה להביט סביבי. אני חש הקלה לנוכח העובדה שהמקום שקט בהתחשב בכך שיום חמישי בערב. פחדתי למצוא את עצמי במקום הומה אדם שבו קיים סיכוי לתשומת לב לא רצויה. לא מתאים לי להיתקל באיזה אוהד מתלהב שיצלם אותי בטלפון שלו רק משום שהוא מניח כי מתרחשת כאן שערורייה נוספת. הדבר האחרון שאני צריך הוא שיתפרסמו תמונות שבהן אני מתועד בעת בילוי עם מליסה. זה יגרום לאנשים לשאול שאלות, ואלה יובילו לדיבורים על אשלי ועליי. אולי הם אפילו יפנו לאשלי ויעניקו לה הזדמנות לפרסם בציבור את כל השקרים שלה. אני לא בטוח שהיא תעשה כזה דבר, אבל כבר ברור לגמרי ששיקול הדעת שלי לא כל־כך מוצלח בכל הנוגע לנשים. טוב, למעט האישה שכעת יושבת מולי ומקטרת על ההורים שלה.

"כמה פעמים הם עוד ינגנו על זה? עברו כבר ארבע שנים!" היא אומרת בכעס ובייאוש. המזלג שלה עוצר בחצי הדרך לפיה. מה שיש לה לומר חשוב מכדי שהיא תמתין עד סיום הארוחה. "זאת לא אשמתי שאני בת יחידה ושאין לו למי להעביר את המורשת שלו. אלו המילים שלו, לא שלי."

"אני מבין אותו, למען האמת. אולי הוא לא תמיד מתבטא כמו שצריך כשהוא מנסה לשכנע אותך, אבל זה יכול היה להיות גרוע יותר. תחשבי על זה מנקודת המבט שלו. הוא בנה את החברה הזאת מאפס, ועבד קשה כל חייו. הוא רוצה להעביר אותה אלייך, לתת לך משהו בעל משמעות עצומה עבורו. זה עד כדי כך נורא?" אני לוגם מהיין ושולח לעברה מבט שאומר תחשבי על זה.

"לעזאזל איתך, טאג. אין פלא שאבא אוהב אותך. אם הרעיון נראה לך נפלא כל־כך, למה שלא תיקח לידיך את השליטה בחברה? אלוהים יודע שזה ישמח אותו מאוד. הרי לא תוכל לשחק פוטבול לנצח, ואתה כמו הבן שהוא תמיד רצה." היא דוחפת את הצלחת שלה הצידה ומניחה את זרועותיה על השולחן, ממתינה לתגובתי.

"אני בספק. הוא רוצה שהחברה תהיה שלך. אם בעלך לעתיד יתעניין בה, אבא שלך יוכל ללמד אותו הכול ועדיין להוריש לך את החברה." זה רעיון טוב, אם יורשה לי לומר.

הבעתה משתנה ושפתיה נמתחות לכדי חיוך שובב שפירושו צרות. "אולי, טאנר. אולי." זה כל מה שהיא מוסיפה בעניין לפני שהיא שואלת, "יש לך תוכניות נוספות עבור הילדים?"

עבר זמן רב מאז שוחחנו על ההתנדבות שלי עם ילדים מעוטי יכולת. בחג ההודיה עברתי מבית יתומים אחד לאחר כדי לבלות איתם. אני אוהב לתרום לקהילה ולהעניק לילדים האלה את ההרגשה שהם חשובים בעיני מישהו, ובמיוחד ביום שבו כולנו אמורים להכיר טובה על משהו. זה עצוב שהילדים האלה מתקשים למצוא משהו להודות עליו. שמחתי מאוד על כך שנתתי להם סיבה לחייך, והבילוי איתם גם הרחיק אותי ממשפחתי. זה היה דבר טוב כי לא הייתי מוכן לספר לכולם על מה שקרה עם אשלי. הגעתי להורים שלי בשעה מאוחרת ואמרתי לאימי את הדבר היחיד שנשמע לי הגיוני; שביליתי את כל היום עם אשלי, ושהיא הלכה להוריה.

"אין לי שום תוכניות עבורם עד חג המולד," אני מתנער מהחלום בהקיץ ומשיב לשאלתה של מליסה. "אבקר בבתי היתומים שאליהם לא הספקתי ללכת בחג ההודיה ואחלק לילדים מתנות. אני שוקל לעשות כמו השחקן ההוא מיוסטון. הוא לקח כמה ילדים לחנות צעצועים ונתן להם דקה לאסוף כמה שיותר צעצועים על חשבונו. כולם העריצו אותו על כך, אבל אני לא יודע איך הוא היה מסוגל לבחור רק כמה ילדים. אני לא מסוגל לעשות את זה לכל האחרים. אולי אקנה משהו גדול עבור כל בית יתומים, משהו שאי אפשר להשיג בקלות, כמו 'אקס־בוקס'. עצוב שיש ילדים שלוקחים כמובן מאליו דברים שהיתומים האלה לא יכולים אפילו לחלום עליהם."

"אתה באמת משהו מיוחד. אל תשכח את זה לעולם. אולי אתה צריך להקים קרן משלך מפני שכך תוכל להגיע ליותר ילדים, גם לכאלה שנמצאים מחוץ לשכונות הקרובות." היא מחייכת.

"זה רעיון גאוני!"

אני לא מאמין שלא חשבתי על זה בעבר. אדאג שדיוויס יתחיל לעבוד על זה בהקדם האפשרי. בימים אלה כולם תומכים מאוד במטרות שלי, וזה בזכות הפרסום שקיבלתי כשהגנתי על ג'סי, הילד הקטן שכמעט נרמס על ידי האידיוט שהגיע לאימון הפתוח. התזמון פשוט מושלם.

אנחנו מסיימים את ארוחת הערב ואת היין בפטפוטים הרגילים שלנו, ואני מטפל בחשבון לפני שאנחנו חוזרים למכונית. בזמן הנסיעה אני משתף את מליסה בכוונתי לבקש מדיוויס שיברר במה כרוכה הקמת קרן משלי, וכמו חברה טובה, מליסה מציעה לעזור בכל דרך אפשרית.

כשאנחנו נכנסים הביתה אני אומר למליסה לקחת בקבוק יין מהמתקן שבחדר האוכל, ובינתיים אני מוציא כוסות מהארון. היא מצטרפת אליי ליד האי שבמטבח, מחזיקה בידה בקבוק בורדו. אני פותח אותו, מוזג לשתי כוסות ומניח אותן בצד, נותן ליין לנשום במשך כמה דקות בזמן שמליסה בוהה באי, גוון ורוד קל מציף את לחייה. נשימותיה נעשות כבדות, ויש לי הרגשה שהיא נזכרת בפעם הקודמת שהיינו כאן. היא מציצה אליי ואז מפנה שוב את מבטה אל האי, מקיפה אותו ומתקדמת לעברי. נדרשות לי כמה שניות כדי להבין שהיא מעוניינת בשידור חוזר.

פיה נצמד לשלי. היא מעבירה את קצה לשונה על התפר שבין שפתיי, ממתינה לאישור כניסה. אני פותח את פי, נותן לה את מה שהיא רוצה, והיא נצמדת לגופי ומלטפת את שרירי בטני. אני מחכה שהגירוי יגיע. לעזאזל, אני מוכן לקבל אפילו דגדוג קטן בזין, כל דבר שיאותת לי שהחלק הזה בגופי מוכן לשתף איתה פעולה. אני נותן לעצמי זמן להתרגל. אולי זה רק משום שזאת אישה חדשה, אבל אני מבולבל כי מליסה היא לא אישה חדשה. היא מניחה את ידה על הזין שלי וכשהוא לא מגיב אפילו במעט, אני יודע שזה אבוד.

אני מתרחק ממנה, משפיל מעט את מבטי ומתבונן בשפתיה המשורבבות. הן נראות מפתות פחות מהשפתיים של אשלי. מה, לעזאזל? למה אני חושב על השפתיים של אשלי כשמולי נמצאות השפתיים המוכנות והלא בוגדניות של מליסה? אין פלא שהזין שלי לא רוצה להצטרף למסיבה.

"מה קרה?" היא שואלת, מבולבלת וקצת עצבנית.

"האמת היא שאני לא ממש יודע." אני מטלטל את ראשי, מנסה להרחיק את אשלי ממחשבותיי.

"זה בגללה?" היא עוצמת את עיניה וממלמלת משהו שאני לא מבין.

"לא." אני משפשף את פניי בידיי בניסיון להבין מה קורה כאן. "כן. אני לא יודע. אולי," אני עונה בכנות. זה מה שתמיד היה בינינו. כנות.

"אני מצטערת." היא נשמעת מלאת חרטה יותר מאשר כועסת. "אמרת שאתה מוכן להמשיך הלאה, והערב... הרגשתי שזה כמו פעם. אני מתגעגעת לאיך שהיינו פעם. נראה שפשוט קיבלתי רושם מוטעה." עיניה מושפלות לרצפה וכתפיה שמוטות. היא נבוכה. אני חושב שמעולם לא ראיתי את מליסה נבוכה.

"אל תתנצלי. אני באמת מוכן להמשיך הלאה, אבל אני עדיין לא מוכן להתקדם בכיוון שאת רוצה. אנחנו צריכים לבסס מחדש את הידידות בינינו, לעשות ממנה משהו שהוא יותר מסקס." אני מחבק אותה ומנשק את ראשה.

היא נאנחת אל תוך חזי. "הידידות שלנו תמיד הייתה מבוססת על יותר מסקס." היא פגועה, וזה מדאיג אותי. אנחנו בשטח לא מוכר כי עדיין לא קרה שחזרנו זה לזה לאחר שאחד מאיתנו הפסיק את הסידור שלנו לטובת מערכת יחסים אחרת. אני תוהה אם קיימים כללי נימוסים בעניין הזה.