דמוקרטיה במצוקה

מה קורה לדמוקרטיה הישראלית, מדוע משבר רודף משבר?
החלטות מיעוט בנושאים חשובים התקבלו בכנסת. איך זה קרה לנו?
רמה נמוכה של חברי כנסת רבים. הזהו עם הספר ששולט ב-22% מפרסי נובל?
דמוקרטיה במצוקה עוסק בדמוקרטיה בכלל ובישראלית בפרט. בו ניתוח של מצב השלטון בישראל בראייה עמוקה, מפוכחת. הוא מצביע על כשלים מובנים בשיטה שאינם פתירים, אך מציע גם קרן אור: פתרון לוגי המתבקש מכל אלה: דמוקרטיית הריבון. פתרון מפתיע, המיועד לכל מושבות האדם באשר הן.
הספר מוביל למסקנה הכרחית שדמוקרטיה היא ערך עליון, קו מכונן, ועם זאת מעיין מחדש בערך דמוקרטיה.
ספר זה חשוב לכל אדם בכל מקום וזמן. כן, גם לרוסי ברוסיה ולסיני בסין. כי כן מדובר ברוח הספר, בתרגום המנטאלי שלו במרחב ובזמן מישראלית לאמריקאית, ליפנית, לסינית ולהודית, לתרגום המנטאלי שלו משנת 2024 לשנים עתידיות. ולמה הספר חשוב לכל אדם? כי הוא מטיף לחרות האישית והפוליטית של האדם, לשליטתו בגורלו הוא וצאצאיו לעד. להקנות לכל אדם את זקיפות הקומה הנדרשת לקום ולטעון: השלטון עובד למעננו! רק דמוקרטיה! רוב-עם לכל החלטה! זו, האחרונה, תהיה סיסמת הספר לאורך הדרך.

שמי חיים פדידה, יליד 1954 מהרי האטלס שבמרוקו. איש מחשבים וחשיבה. עליתי ארצה כילד בשנת 1962 וגיליתי עולם שונה, פרדיגמות חדשות. ובכלל, מדוע יש עולם?
עקבתי גם אחר הפוליטיקה הישראלית וסביבתה: מפלגות, ח"כים, ממשלות, משטר וממשל. מצאתי דמוקרטיה אכולת סתירות, חסרת היגיון. למעשה אינה ממלאת את תפקידה כלל ועיקר. היא מגמגמת, כושלת, מקרטעת. דמוקרטיה במצוקה.
עסקתי בניתוח ממצאים ופיתוח פתרונות, וכך גם בספר זה: הממצאים הם תעלולי הפוליטיקה העולמית בכלל והישראלית בפרט. כך הכשלים, הזיגזגים והצליעה. אפשר היה להבחין בתבנית החוזרת על עצמה בכל התופעות, בכל הכשלים. היא מקור הכאוס הזה. מכאן הדרך לשיטת דמוקרטיה ייחודית שאין דומה לה. שיטה הפותרת את הבעיות הנוכחיות באופן ישיר, ויותר מכך: היא כוללת יכולת מובנית לפתור גם בעיות עתידיות שטרם התעוררו.
השתדלתי להימנע משפה יבשה, לקצר, לדבר ישירות אך בלי לוותר על דיוק. שכרי המבוקש הוא שפתרון זה יהיה מונח על המדף, רלוונטי מיום ליום עד שתבוא שעת כושר ליישומו. לא רק בישראל. בכל מקום.

עמ' ראשונים:
פרק 1
מהי דמוקרטיה ולמה דמוקרטיה
יש רק שתי צורות שלטון: דמוקרטיה ודיקטטורה. אלה הם הקטבים. כמו שחור ולבן, כמו אפס ואחת. כל צורת משטר שעל פני הכדור היא תערובת שלהן במינון זה או אחר.
דמוקרטיה: המאפיין היחיד של דמוקרטיה הוא שהעם שולט בגורלו: מחליט את החלטותיו וממנה את משרתי הציבור המנהלים את המדינה.
דיקטטורה: שלטון מיעוט של יחיד או של קבוצה המכריזה על שלטונה ומחזיקה את השלטון בכוח הזרוע. דיקטטורה של בריון מקומי, של גנרל המכריז על נשיאותו, של מלוכה העוברת מאב לבנו.

יוון העתיקה היא ערש הדמוקרטיה. ברבות השנים מאז עברה הדמוקרטיה שינויים מדור לדור תוך השתדלות לשמר עיקרון זה. על פני הכדור יש כיום לדמוקרטיה צורות שונות וכללי יישום שונים. בישראל הדמוקרטיה היא בשיטה ייצוגית-פרלמנטרית שהובאה מהבריטים. בצרפת ובארה"ב שיטה נשיאותית. מדינות נוספות ברחבי העולם הצטרפו אף הן לחבורת המדינות הדמוקרטיות: מדינות באסיה, אמריקה, הודו, יפן, אוסטרליה וניו זילנד. וישראל.
מדינות רבות ברחבי הכדור מתהדרות ב"שלטון דמוקרטי". אך הדמוקרטיה שלבשה שמלות שונות, נכשלה לא מעט פעמים בקיום הדרישה הבסיסית מדמוקרטיה: החלטות תואמות לרצון הרוב. הכישלון הזה חוזר על עצמו שוב ושוב, ואנו רואים ותוהים: הזו דמוקרטיה? האם לא קם הגולם על יוצרו?
מהי דמוקרטיה?
זהו משטר האמור להתנהל בהתאמת ההחלטות המתקבלות לרצון רוב העם. למעשה אין דמוקרטיה בלי קיום דרישה זו. משטר ובו החלטות משמעותיות שאינן תואמות את רצון העם — על משטר זה לא נוכל לומר שהוא דמוקרטי.
חשוב לציין במפורש ולדעת להבחין שמדובר בכל החלטה והחלטה. כלומר שהחלטה בעניין א תהיה כדעת רוב הציבור, וכך בנפרד גם בעניין ב, וגם בעניין ג. רוב עם לכל החלטה.
ועם זאת, מן הראוי להדגיש באופן ברור כי הכוונה היא לרצון העם באופן ישיר. רצון עם ודאי ומוחלט. לא באמצעות נציגים ובוודאי לא באמצעות קואליציה של נציגים. ועוד ידובר בנפרד על עניין זה, הקרוי קואליציה.

ואיך מבררים את רצון העם? חכמי אתונה החליטו שכל מי שמגיע למקום האספה — יוכל להצביע. כמובן, מלבד נשים ועבדים.  אך ברבות הימים התברר לכול כי הציבור אינו יכול להתייצב בהמוניו להצבעה. תקנות שונות תוקנו במדינות שונות כדי להתגבר על בעיה זו. ברבות השנים תקנות אלה עיוותו את רצון הבוחר אם מעט ואם הרבה. התקנות הסתבכו יותר ויותר עד שמחוקקים והמנגנון שסביבם איבדו את הצפון. איבדו את המטרה המקורית שלהם: לזהות את רצון העם ולבצעו.

הערה:
מעתה אשתמש במינוח חי"ס או חיס כדי לציין חוק-יסוד, הסיבה היא — התאמה לשפה העברית שאינה מטיבה לטפל בצמדי מילים. ובכן, במקום חוק-יסוד: כבוד האדם וחרותו, עם הנקודתיים המפרידות, נאמר: חיס כבוד האדם וחרותו — בלי נקודתיים.

אך אל לנו לשכוח זאת אף רגע: סימן הזהות היחיד של דמוקרטיה הוא ביצוע מדיניות שרוב הציבור רוצה בה, בכל עניין ועניין, בוודאי בעניינים מהותיים או בעניינים הצצים ועולים שוב ושוב. במהלך השנים התקבלו חיסים שהוצמדו לדמוקרטיה. כגון חיס כבוד האדם וחרותו, חיס חופש הביטוי, חיס חופש העיסוק, חוקי הגנה על זכויות המיעוט ועוד. אנשי תקשורת רבים, פוליטיקאים ואף שופטים מנופפים בהם כאילו הם חלק מהגדרת הדמוקרטיה. לא, רבותיי, לא! אלה הם חוקים אנושיים טובים, אך הם רק חוקים שהתקבלו במסגרת המשטר הדמוקרטי. הם אינם מגדירים את הדמוקרטיה. יש אשר יאמרו: דמוקרטיה באה עם זכויות מיעוט, כבוד האדם וחירותו, זכויות להט"ב וכדומה. שימו לב למשמעות האמיתית של דבריהם: זכות הציבור לבחור כרצונו חוץ מהרשימה שעליה החלטתי ואציגה בפניכם. זו צביעות, כמובן. מס שפתיים לדמוקרטיה. מכניסים אותה בדלת הקדמית רק כדי לגרשה מן החלון.
[גם במקרה הקיצוני שבו הרוב יחליט לפגוע במיעוט, זה אבסורדי פחות מאדם שרוצה לקפוץ מהגג. ומי יאסור על הרוב? והלוא מי שיתיימר לאסור זאת הוא בהכרח בדעת מיעוט. אם השלמת עם זה, השלם גם עם זה. ומה על המיעוט האומלל? הציבור שבמדינה זו טרם הגיע לבגרות ובשלות, ומן הסתם ימשיך להתייסר בכור ההיתוך של האבולוציה. כולנו נשמח אם תמצא תשועה לאותו מיעוט, אך מדובר כאן ביחסים בינלאומיים שאינם מעניינו של ספר זה.]
רוב עם לכל החלטה חייב להיות אפוא המאפיין היחיד של דמוקרטיה. גם אם ההחלטה שגויה, וההחלטה תמיד שגויה לדעת המיעוט.  איש לא אמר שהדמוקרטיה אינה טועה, אך עדיף שנשלם את מחיר טעותנו ולא את מחיר טעות הדיקטטור.
מהם אותם עניינים מהותיים שיש לוודא לגביהם את רצון הציבור?
במדינת ישראל אנו מזהים רבים מאלה, ואיש אינו שואל את הציבור לרצונו בהקשר אליהם:
פטור משירות חובה. ראשי ממשלה שונים, החל מבן גוריון אך בעיקר מנחם בגין, פטרו את החרדים משירות צבאי. מפליא. איך הרשו לעצמם דבר שכזה? מנין נטילת הסמכות והחוצפה להבדיל בין דם לדם? מדוע איש מהם לא הביא עניין מהותי זה למשאל עם? הן בן גוריון והן בגין חטאו לעם בעניין זה — חטא גדול עד מאוד. עניין זה פילג את העם ויצר קרע. אבדה הסולידריות. אבדה האחווה. הנזק עצום, מי ישורנו. בן גוריון, שנתן פטור ראשוני ל-300 תלמידי ישיבה, הכה על חטא עוד בימי חייו. בגין, שנתן פטור גורף, לא הספיק לעמוד על טעותו.
מימון ישיבות. שוב. כל ההסכמים הקואליציוניים כפו על הממשלות מימון ישיבות. תקציבים אלה הלכו ותפחו ברבות השנים. יש ספק רב אם העם רוצה לממן אותם אף באגורה שחוקה. מדוע לא פנו לעם בעניין מהותי זה ששב ועולה בכל שנה? טענה זו מופנית הן לימין והן לשמאל. הציבור החילוני מממן בכספו חינוך עוין לדמוקרטיה, עוין לחילונים, עוין להשכלה, נגד נאורות. קרע, כבר אמרנו?
מימון אברכים, כלומר אנשים שבחרו מרצונם שלא לעבוד. תקציבים הולכים וגדלים. בשנת 2022 כפתה הקואליציה על הממשלה הכפלה של התקציב לכל אברך. גם כאן יש ודאות רבה שהציבור אינו רוצה לממן אברכים כלל ועיקר. מדוע לא שואלים את העם? שוב: הימין והשמאל אשמים בכך.
חוקי דת. כל הקואליציות שקמו בשיתוף המפלגות החרדיות הוסיפו חוקי דת חדשים. חוקים אלה הצטברו מקואליציה לקואליציה. מתרבים ומחמירים. גם כאן, לא שאלו את הציבור לדעתו על הכיבוש הזוחל.
ההתנתקות מרצועת עזה בוצעה בשנת 2005. אחדים הציעו משאל עם בסוגיה זו. אריק שרון, ראש הממשלה דאז, התנגד ולשיטתו — טעה. שכן רוב הציבור תמך בהתנתקות, אך לא רוב הליכוד. הוא ביצע משאל בין חברי הליכוד. למה? מה ההיגיון? חברי המפלגה מיוחסים? הוא הפסיד במשאל זה ל-60% שהצביעו נגד. סופו של דבר שביצע את ההתנתקות בכל זאת, על כן נראה נבוך ומזגזג. במשאל עם היה זוכה ומקבל משענת יציבה, כפי שהראו הסקרים.
אין ספק שבכל המדינות ה"דמוקרטיות" יש לציבור השפעה כלשהי על ההחלטות המתקבלות. אך האם השפעה זו שיש לציבור משמעותה שמדובר באמת בדמוקרטיה? האם יש לו שליטה בנעשה? מה רמתה של שליטה זו?
לחידוד שאלה זו נעיין בדוגמה:
אתה משחק קלפים עם חבריך. לפני החלוקה — אתה מערבב היטב את הקלפים.
האם באמצעות הערבוב השפעת על תוצאות החלוקה? כן.
האם באמצעות הערבוב שלטת כרצונך בתוצאות החלוקה? לא.
כלומר: ההצעה שהציעו לך לערבב את הקלפים — ריצתה את האגו שלך אך לא השפיעה על הסיכויים כרצונך. השפעתך מדומה.
[את המשל היפהפה הזה ראיתי בערך בשנת 2000 ואינני זוכר את הנסיבות. על כן אינני יודע למי לתת עליו קרדיט.]
האם דמוקרטיה פירושה השפעה בלבד או שליטה?
התשובה מובנת מאליה. הציבור רוצה שבחירתו תבוצע. הציבור רוצה לשלוט בתוצאה. הבוחר רוצה שקולו ייספר, ובמיוחד בנושאים חשובים. וראו נא מה רבה האירוניה בשתי מערכות בחירות אלה: