חבר ארתור

חבר ארתור פורש לפנינו את סיפור חייו ההֵרוֹאי והטראגי של שמואל מרדכי זיגלבוים (המכונה ארתור) – ממנהיגיה הבולטים של תנועת הפועלים היהודית (ה'בּונד'), בפולין בין שתי מלחמות העולם והשואה.
שמואל זיגלבוים (1943-1895), פעל במסירות נפש למען המון העם היהודי המושפל והמרוּשש – לשיפור מצוקתו הכלכלית החברתית ולהשכּלתו. עם הכיבוש הגרמני, עושה דרכו מגיטו וארשה ללונדון, תוך כדי מלחמה, להביא לידיעת העולם החופשי את השמדת עמו. כנציג ה'בּונד' בממשלת פולין הגולָה בלונדון בתקופת השואה, הוא מתגייס בכל כוחו, ללא כל היבּט מפלגתי, להצלת העם היהודי בפולין: “איני יכול לחיות כאשר שֹרידי העם היהודי בפולין, שאני נציגָם, נשמדים והולכים".
נוכח חוסר יכולתו לזעזע את מצפון העולם החופשי ומנהיגיו (בריטניה וארה"ב) “לשים קץ לפשע הגדול בתולדות האדם", שם קץ לחייו, ב-11 במאי, 1943 “אולי אשיג במותי את אשר לא השגתי בחיי – שתתחיל פעולה ממשית להציל עתה, אולי ברגע האחרון, את שרידי יהודי פולין, שעוד נותרו בחיים".
אברהם שמואל שטיין, היסטוריון, סופר, עיתונאי, עורך ומתרגם מחונן, מצליח להָחיות, דרך תיאור קורותיו של “החבר ארתור", הנשען על תיעוד היסטורי מהֵימָן – את תנועה ה'בּונד' על חבריה ומנהיגיה; ואמוּנתה בקיום של אומה יהודית חילונית סוציאליסטית, החולקת שפה (יידיש) ותרבות משותפים (אוטונומיה תרבותית-לאומית) בפולין המדינה.
*
תנועת ה'בּונד', אשר סחפה למעלה ממיליון יהודים פולנים טרם המלחמה, כמעט נעלמה בתום השואה ורבים בציבור הרחב אינם מכירים אותה. פרסום חבר ארתור יביא להֶכֵּרוּת טובה יותר עם תנועה מרכזית זו, שהתקיימה עשרות בשנים בעם היהודי ועם המנהיג שמואל מרדכי זיגלבוים (ארתור), שהקריב את חייו למען עמו.

פרופ’ חוי דרייפוס – בן ששון

בברית ה'בּונד': אדם, ספר, תנועה
פרופ' חוי דריפוס בן־ששון
ההוצאה המחודשת של ספרו של אברהם שמואל שטיין, חבר ארתור, היא לא רק מחווה ראויה לאדם — שמואל מרדכי זיגלבוים, ולתנועת ה'בּונד' — אלא יכולה להוות תרומה ממשית לשיח שאינו זוכה למקום הראוי לו בזירה הציבורית בישראל.
תנועת ה'בּונד' (אַלגעמיינער יידישער אַרבעטער בּונד אין רוסלאַנד, ליטע און פוילן), מפלגת הפועלים היהודית שהוקמה בשנת 1897, היתה מהכוחות המרכזיים והחשובים שפעלו בפולין במחצית הראשונה של המאה העשרים. ה'בּונד' האמין בקיומה של אומה יהודית חילונית החולקת שפה ותרבות משותפים — וקידם את שפת היידיש לא רק בחזקת לשון ההמונים היהודיים אלא כביטוי למהות הלאומית של העם היהודי, תוך מאבק מר בתנועה הציונית. כתנועה סוציאליסטית חרט ה'בּונד' על דגלו את המאבק בבורגנות היהודית והלא־יהודית כאחד וראה עצמו כשותף ממשי בעיצוב דמותה של פולין. שמואל מרדכי זיגלבוים (1943-1895), היה ממנהיגיה הבולטים של תנועת ה'בּונד', אך נודע לא פעם דווקא בשל הנסיבות הטרגיות של מותו: זיגלבוים שכיהן כאחד משני הנציגים היהודיים בממשלת פולין הגולָה בלונדון בתקופת השואה, התאבד במאי 1943 כמחאה על שתיקת העולם לנוכח השמדת היהודים: "אפשר ומותי יסייע לפריצת חומת אדישותם של אלה, שבידם להציל עתה, אולי ברגע האחרון, את שרידי יהודי פולין שעוד נותרו בחיים".
אנו מרבים לעסוק במותם של יהודי פולין בתקופת השואה; בה בעת, נראה כי תשומת לב מועטה יותר — ואולי אף זניחה — מוקדשת ללימוד קורות חייהם החשובים לא פחות. זאת ועוד, תנועת ה'בּונד' ורעיונותיה, אשר סחפו למעלה ממיליון יהודים פולנים טרם המלחמה, כמעט ונעלמו בתום השואה, ורבים בציבור הרחב אינם מכירים אותה כלל. פרסום מחודש זה של חבר ארתור — כינוּיו של זיגלבוים, מהווה תזכורת חשובה, כי ראוי לנו לעסוק בחיי הפרט והחברה היהודים טרם השואה, ולא רק במותם.
ואכן, ספרו של שטיין פותח צוהר ממשי לעולם החברה והתרבות התוסס של יהודי פולין בין מלחמות העולם ובתקופת הכיבוש הגרמני. שטיין הגדיר את הספר: "מונוגרפיה משולבת של ה'בּונד' ואחד מראשי פעיליו — שמואל מרדכי זיגלבוים, ארתור, ששלח יד בנפשו, בלונדון, ב־11 במאי 1943 — תגובתו על שבר יהדות פולין". ואומנם כן, הספר מצוי במתח שבין סיפור ביוגרפי למונוגרפיה של תנועה: דרך פעילותו וקורותיו של ה"חבר ארתור" טרם המלחמה ובמהלכה ודרך תיאור אהבתו ומסירותו להמוני העם היהודי ולתנועתו, נחשפים תחומי העשייה המגוונים והמרשימים של תנועת ה'בּונד'. פוליטיקה, ספרות, חינוך ותרבות קורמים עור וגידים לנוכח עיני הקורא, ומשקפים היבטים שונים בתפיסת העולם של תנועת ה'בּונד' ביחס לזכויות הפועל היהודי ולמקומו — המצוי והרצוי — בחברה הפולנית. קידום הרעיון של תרבות יהודית חילונית סוציאליסטית (אוטונומיה לאומית־תרבותית יהודית), עוררה דיון עֵר ואף מאבק ממשי בדבר מגוון זהויות יהודיות בעולם משתנה. בעזרת פסיפס של קולות ודמויות — ביניהם: הסופר יוסף איזביצקי (בייניש), המהפכן הירש לֶקֶרט, יקותיאל פורטנוי (נוח), חיים יענקל הלפאנד (ליטוואק) וארקדי קרמר ממייסדי תנועת ה'בּונד' — יצר שטיין תמונה תוססת של המאבקים הסוערים אשר אפיינו את חיי יהודי פולין ככלל ויהודי ורשה בפרט במחצית הראשונה של המאה העשרים.
ליבת הספר, מגוללת את התפתחותו האינטלקטואלית והציבורית של זיגלבוים, אשר נולד כדברי שטיין למשפחה "רבת בנים ומועטת פרנסה", והפך תוך שנים לאחד ממנהיגיה הצעירים של תנועת ה'בּונד'. במחציתו הראשונה של הספר עוקב הקורא
אחר זיגלבוים מילדותו ונעוריו, דרך עבודתו כפועל בבית חרושת והיכרותו הבלתי
אמצעית את סבל הפועלים היהודים וילדיהם העובדים, ועד להתעמקותו ברעיונות
ה'בּונד' כחבר מרכז האיגודים המקצועיים. השכלתו האוטודידקטית לצד נאומיו וחיבוריו משקפים את שתי החזיתות העיקריות בהן פעל ה'בּונד': האחת, מול האנטישמיות שפשטה ברחוב הפולני באותם הימים ולמען זכות הפועל היהודי לעבודה במשק הפולני; והשנייה, כנגד התנועה הציונית, בה ראה ה'בּונד' את יריבתו הראשית על נפש יהדות פולין. עבור זיגלבוים וחבריו לתנועת הפועלים, האנטישמיות היתה תופעה
אנטי־יהודית ואנטי־סוציאלית כאחד, והם האמינו כי ה'בּונד' יכול לתת מענה ממשי לתחושת העויינות שחשו יהודים מסביבתם הלא־יהודית. לשיטתם, הקמת חזית מאוחדת של כל הכוחות הסוציאליסטיים בציבור הפולני והיהודי תפעל נגד הקולות האנטישמיים בפוליטיקה הפולנית ותביא לשוויון אזרחי ולאוטונומיה תרבותית־לאומית לכל
המיעוטים הלאומיים בפולין, כולל המיעוט היהודי. זאת ועוד, היהודים שהיו אזרחים שורשיים בפולין "מולדתנו בת אלף השנים" וקשורים בגורל המוני הפועלים במאבק לשִחרור מעול המעמדות השליטים, יהפכו, עם ניצחון הסוציאליזם, לחלק בלתי נפרד
מן האומה הפולנית ברפובליקה הדמוקרטית השנייה — בזכות ולא בחסד. זיגלבוים
ומנהיגי תנועת הפועלים ניסחו באופן ברור את זיקתם לרעיונות נשגבים כסוציאליזם וכמהפכה העולמית העתידית, אך היו מסורים כל כולם להמון העם היהודי העני והמדוּלדל — לשיפור מצוקותיו הכלכליות והחברתיות ולהעלאת רמתו התרבותית, בפולין שבין שתי המלחמות.
חציו השני של הספר חבר ארתור מוקדש לימי מלחמת העולם השנייה והשואה:
כיבושה של פולין בשנת 1939 והשינוי הטרגי בחיי היהודים, כמו גם יציאתו של זיגלבוים, חבר היוּדֶנרָט [מועצה יהודית] הראשון, בדרך חַתחתים משטחי הכיבוש הגרמני
והשתלבותו כנציג ה'בּונד' בממשלת פולין הגולָה בלונדון, מתוארים על בסיס מִגוון מקורות מרשים.
בפרלמנט הפולני בלונדון, נוכח הידיעות על הרצח ההמוני, התגלה זיגלבוים כפרלמנטר מסוּר, שהתגייס במלוא כוחו לצַו השעה להצלת העם היהודי בפולין, ללא כל היבט מפלגתי: הוא זנח את האסיפות, הוועידות, הכינוסים, ההרצאות והפִּרסומים למען ובשם ה'בּונד', והתמסר לייצוג כלל יהודי פולין הנרדפים והנשמדים בזירה הפוליטית הבינלאומית הסוערת, תוך ניסיונות לקידום תמיכה וסיוע לאחיו המעוּנים.
במקביל, מתוארות נקודות השבר של התנועה בימי המלחמה ובהן מאסרם ורציחתם של שני מנהיגי ה'בּונד' הנריק ארליך (1942-1882) וויקטור אלטר (1942-1890) על ידי רוסיה הסובייטית. על רקע אובדנם ועם הגעת הידיעות הנוראות שהשמדת יהדות פולין "נמשכת ללא הפסקה", סערת רוחו של זיגלבוים הלכה וגברה. הוא הוכיח ללא חת את הממשלה הפולנית על אדישותה לגורל אזרחיה היהודים הנרצחים בפולין מולדתם ועל התחמקותה מטיפול בבעיית האנטישמיות; אף את מנהיגי העולם החופשי, בריטניה וארה"ב, הוכיח קשות על כי פעולה ממשית להצלה מידית של יהודי פולין אינה עומדת על הפרק במלחמתם למיגור גרמניה הנאצית. הוא גם יצא חוצץ נגד יהודי העולם החופשי על שאינם נוקטים בפעולות מחאה קשה ובהקרבה למען אחיהם בגטאות. תחושותיו הקשות ותסכולו הגדול הגיעו לשיאם עם היוודע פרוץ מרד גיטו ורשה ודיכויו האכזרי והנפשע. ימיו האחרונים של זיגלבוים מתוארים באופן נוגע ללב, ובעיקר תחושתו הקשה בשל חוסר יכולתו, כנציג העם היהודי, לזעזע את מצפון העולם החופשי ולחולל תגובה ממשית: "איני יכול לשתוק עוד. איני יכול לחיות כאשר שרידי העם היהודי בפולין, שאני נציגם, נשמדים והולכים. [...] לא זכיתי למות כדרך שמתו הם, יחד עמם [עם חברי לתנועה, במרד גיטו ורשה]. אולם אני שייך אליהם ולקברות ההמונים שלהם". המכתב האישי והפרטי אשר השאיר זיגלבוים לחבריו לתנועה, לצד מכתבי המחאה הפומביים שניסח טרם התאבדותו משקפים את שִברו האישי והציבורי כאחד: "ידידי היקרים, אם מי מכם יראה את מאַניה (רעייתו) או את אחד מילדי, אמרו להם, שמעולם לא יכולתי לסלוח לעצמי שהשארתי אותם (בורשה)."
חבר ארתור, ראוי להערכה מיוחדת בהתחשב בעובדה שהוא הספר הראשון על ה'בּונד' ואישיו שפורסם בעברית במדינת ישראל הצעירה, בשנת תשי"ג. אברהם שמואל שטיין (1960-1912), היסטוריון, סופר, עיתונאי, עורך ומתרגם בעל זיקות ציוניות, הוציא
תחת ידו חיבור אשר מתמקד ב'בּונד' ולא במאבקה ארוך הימים עם התנועה הציונית.
על אף המתחים האידאולוגיים שהתקיימו בין ה'בּונד' ובין הציונות אליה השתייך שטיין, אין בחיבורו ניסיונות להרשיע את ה'בּונד' או להצדיק את דרכו, אלא תיאור מרטיט
ורגיש של תנועה מרכזית שהתקיימה בציבוריות היהודית במשך עשרות בשנים. בכך
עשה שטיין חסד לא רק עם העבר — עם זיגלבוים, עם תנועת ה'בּונד' ועם יהודי פולין —
אלא גם עם ההווה, אשר ישכיל מהכרות טובה יותר עם תנועה מרשימה זו ועם האנשים שהנהיגו אותה.
חוי דריפוס בן־ששון
אוניברסיטת תל אביב: החוג להיסטוריה של עם ישראל, ראש המכון לחקר תולדות יהדות פולין ויחסי ישראל־פולין
יד ושם: המכון הבינלאומי לחקר השואה, ראש המרכז לחקר השואה בפולין

בפתח הספר
"בּוּנד" — פון בּינדן שטאַמט דאס ווארט.
משורש אֶגד נגזר השם "בּוּנד".
ולדימיר מֶדֶם
יש שׂכר לעם ישראל מפני שהוא נושא את הגָלוּת בין הכרח ורצון, כי אילו היה רוצה היה חובֵר לנוגשׂ אותו במילה שיאמר בלי טורח — כך הגדיר יהודה הלוי (הכוזרי ק"ט) את עמידתם המוסרית של ישראל בתקופתו. אולם, תור הזהב נסתיים במדורות האינקביזיציה של הצלב, אשר להבותיהן חרגו מגבולות חצי האי האיבּרי ואף לארצות מעבר לים הגיעו מאות בשנים אחרי הגירוש. ועם הגירוש נשמטה הקרקע מן הקיום היהודי, מקיום היהודים, על אדמת ספרד ופורטוגל. והשׂכר איה הוא?
אך הנה בא, בדורנו, תור הדָמים וההַשמֵד, כאשר נגזר כָּרֵת על ישראל ורוחו. שואַת אחרית הימים באה לנו. אך גם במצב־שמעבר־לייאוש, במצוקה ובמָצור ששום אומה לא נִתנסתה בהם, הִבהבה בגיטו שלהבת העמידה המוסרית על הנפש שהִתגַלמה בגיבורי־הרוח שלא מכרו את גופם לנוגשׂים בהם, להציל קורטוב של חיי־שעה בהפקרת הצלם האנושי והיהודי.
אך גם מחוץ למחוז השואה היו שחיו, תוך הזדהות מוחלטת, את עינוּיי התלָאות של אחיהם הנתוּנים בכַף־הקֶלַע, ואפשר כי מבחינה מסויימת היתה מצוקת נפשם חמורה יותר, שכן נוספו עליה ייסורי־המצפון על הניתוק מחזית הגורל; כּאבו של הנתון בשֶבי בשעה שאחיו ברוּח, היקרים־לו־מיקר, מתבוססים בדמם באין הצלה. האם נבוא בדִין עם אחד, שגדל לשאת בשליחות הרבים, ובבוא שעת המבחן וההַכרעה חשך עליו עולמו ושלח יד בנפשו? האחד — שמואל מרדכי זיגלבוים, ארתור, בן הדלוּת היהודית בפולין מגידוּליו של ה"בּונד", חלוץ תנועת הפועלים היהודית ואחרון השליחים הישרים של המחתרת בוארשה.
וגם הוא נפל כּרע — גוּפו בלונדון ורוחו שם, בגיטו וארשה, חולה אהבה לאחיו
המוּבסים שתבוּסתם הוא ניצחונם העליון; ועמם הקריב עצמו קורבן על המזבח הגדול... בניסיון נואש אחרון, לזעזע במותו את מצפון העולם האדיש לפעול לאלתר להצלת שארית עמו.
* * *
בהֶערות המבוא לסִפרי עלים טרופים ברוח (עם עובד, תשי"ב) עמדתי על מַעגלי ההיסטוריה הישראלית וצוּר־אחדוּתה בחֲליפות קורותיה, שאחד בה הגורל ואחד הגיבור; "הֶמשכם יבוא גם ביצירת המחבר" — רשמתי. הספר הזה בפרשת ארתור ותנועת ה'בּונד' — אף הוא מחוּליות־ההמשך: פרק מובהק בתולדות ישראל, גם אם הֵליטו כיסו פניהם הבּונדָאים מצִיון ומלשון הנביאים. עם העיון בפרשה זו, יעמוד הקורא על הנימים הסמוּיות של האֲנוּסוּת וקידוש השם המיוחדות לייסורי תולדות עַמנו בפזורה היהודית, ואשר נִרמזו גם בפסוקוֹ של המשורר יהודה הלוי המופיע לעיל בפתח הספר.
פרשה זאת — חשיבות רבה בה לדוֹר במולדתנו, שכן אין לך סכנה האורבת יותר לעתידנו מן הסכנה של שמיטַת עֶרכי העם, בייחוד המורשת והגורל היהודי. תנועת ה"בּוּנד" הרי מסלע המקור היהודי נחצבה ומסוֹד קיוּמו נִגלפו התעצבו לבָטֶיה ומאבקיה. היא לא היתה רק תַרגוּם; נגד אַדירי תנועת הפועלים [הכללית] ודגוּליה, אסרה מלחמה על טִשטוש חלקם של היהודים במהפכה וקיפוח הנאתם מפירותיה — וקודם כול בעצם הוויָיתהּ, דבקוּתה בהמוני העם, בלשון דיבורם, בכאבם ובשמחתם, הרי גם היא נשאה, בדרכהּ היא, בשׂורת גאולה ושיחרור בישראל.
כי נפתח הלב, בימינו אנו, לקראת הבנת הגולה, ידיעתהּ, חישוף אורה, כוחות יצירתה ומערכותיה הנואשות על הקיום ועל ההמשך.
* * *
ספר זה הוא מונוגרפיה משוּלבת של ה"בּונד" ואחד מראשי פעיליו — שמואל מרדכי זיגלבּוים, ארתור, ששלח יד בנפשו, בלונדון, ב־11 במאי 1943 — תגובתו שלו על שֶבר יהדות פולין...
לא מִמפַלסי דרכו ומעַצבֵי דמוּתו של ה"בּונד" היה ארתור, כי אם מאנשי המעשה המובהקים שלו, מחוּליות־האיגוּד המקשרות בין הצמרת לבין המוני החברים, מיסוד היסודות בכל תנועה. אולם, בבוא השואה, הועמד בחזית — מראשי המחתרת בוארשה ונציג ה'בּונד' בקהילה וליד שלטונות העיר, ואחר־כך בפרלמנט של הממשלה הפולנית הגולָה בלונדון.
חדוּר חֶרדת־אמת לצדק האנושי וההיסטורי היה המחבר־היריב [א.ש. שטיין הציוני], בהעלותו בספר זה — שאין בו כמובן מיצוּי — יסודות לדמוּתה של תנועת ה'בּונד' ואישיהָ ודמוּתו של ארתור שגדל על בִּרכיהם בכלל זה.
והרי זה ספר ראשון בלשון העברית על ה"בּונד" ואישיו, לרבים שפרק רב־הוד ורב־צער זה של "הסתדרות העובדים הכללית היהודית" הראשונה, הוא להם פרק סתום ולא מובן — כספר החָתוּם.
ולבסוף, יבואו על התודה: וועד התיאום של ה"בּונד" בניו־יורק, שסייע בפרטים מסויימים; המשורר נ. אלתרמן וד. לייבל שתירגמו את שיר "השבועה" מיידיש;
ש. מלצר וא. אופק שתירגמו את יתר השירים ומ. כוכבי (מורגנשטרן) שהתקין את
מפתח — השמות.
המחבר

חֲלוּצִים | א. ליאֶסין
לארקדי קרמר — שי
תַּפְסִיעוּ בְּשַׁחַר אָפֹר שֶׁל בְּרִיאָה;
פָּנָס מָאֳדָם בַּיָדַיִם.
תַּשְׁמִיעוּ בַּחֹשֶׁך קְרִיאָה:
"יֵאוֹר שִׁבְעָתַיִם!"
וְאוֹר מְנַגֵּחַ חוֹמַת עַרְפִּלִּים,
וְזֹהַר עַל אֶרֶץ נִרְחֶבֶת.
רַצֵּי נְגוֹהוֹת מִתְנַפְּלִים
בְּאֹדֶם־שַׁלְהֶבֶת.
תָּבוֹאוּ אֱלֵי עֲלִיוֹת נִדְכָּאוֹת,
עֲדֵי מַרְתֵּפִים שֶׁמִּתַּחַת.
נִלְווֹת עִמָּכֶם וּבָאוֹת
תִּקְווֹת שֶׁבְּנַחַת.
וזֶה שֶׁנִּכְנַע בְּאֵימַת דִּכָּאוֹן
וְנָדַם כַּכִּבְשָׂה הַנִּגְזֶזֶת —
אֵיכָה נְפַחְתֶּם בּוֹ גָאוֹן
וְרוּחַ נוֹעֶזֶת.
אֵיכָה יְמַהֵר הִזְדַּקֵּף בַּשְׁלִישִׁית
הַגַּב הַשָּׁחוֹחַ מִנֹּעַר,
וְעַיִן כְּבוּיָה, עֲשֵׁשִׁית,
נוֹצֶצֶת בְּזֹהַר.
מִתּוֹךְ אַשְׁפַּתּוֹת יִגְבְּהוּ חֵלְכָּאִים
וְעֵת יַעֲלוּ מַעְלָה מַעְלָה
תִּגְבַּהּ הָאֻמָּה אָז פְּלָאִים;
וּמִי עוֹד דָּמָה לָהּ?
כְּפֶלֶא־פְּלָאִים הַדָּבָר בְּעֵינַי,
כְּנֵס שֶׁל שָׁנִים בְּנוֹת אַלְפַּיִם.
רָאִיתִי אֻמָּה לְפָנַי
פּוֹקַחַת עֵינַיִם.
נִצַּבְתִּי מְלֵא־אֹשֶר נִפְעָם, מְקֻדָּשׁ:
הֲרֵי מִיֶּדְכֶם שׁוּב זָכִיתִי
בְּעַם־חֲלוֹמִי מֵחָדָשׁ,
שְׁליחוּת בָּהּ חָיִיתִי.