עוצמה של קהילה

אני עומד ורק בוכה, לא מצליח לזוז. אימא שלי בוכה גם היא. פתאום כולנו יחד חבוקים, פורקים שנים של סבל, געגוע וציפייה. דקות ארוכות של דמעות חמות על הלחיים. מפה כבר אין שאלות, אין מילים.

עוצמה של קהילה הוא סיפור נוגע ללב, המגולל את מסעם של משפחת דסטה וחבריה מאתיופיה אל ארץ ישראל.
רגע האיחוד המרגש מסמל את כוחה של המשפחה ואת החוסן האנושי, ומעיד על יכולתם למצוא נחמה גם ברגעים הקשים ביותר.
עוצמה של קהילה הוא לא עוד סיפור עלייה. זהו סיפור על כוחה של הקהילה האתיופית, קהילה חזקה ועוצמתית, הגאה בשורשיה. הספר מזמין אותנו לבחון את עמדותינו כלפי האחר, ולהתמודד עם נושאים, כגון קבלה, שוויון וצליחה של אתגרים.
זהו מסע מרתק אל ליבה של משפחה אך גם סיפורה של קהילה ושל עם שלם. זהו סיפור על תקוות, פרדות, קשיים והישרדות, אך מעל לכול – על עוצמת הרוח האנושית.
יש בספר הצצה מרגשת לחייהם של עולי אתיופיה, ושאלות חשובות על ערכי החברה הישראלית.

זהו ספרו השלישי של רמי מספין־דסטה, אב לשישה, בעל תואר ראשון בחינוך ותעודת הוראה ותואר ראשון במשפטים. רמי שימש כראש צוות פשעים במשטרה, חוקר אלימות במשפחה וראש צוות חקירות נוער

הקדמה מלב חצוי

יהודי אתיופיה כונו פלאשים וכושים1 — הם היו בגלות, במדינה לא להם. הם היו בצד, מבודדים מהאוכלוסייה המקומית. בספר הקדוש של עם ישראל, התנ”ך, גם אברהם אבינו נקרא ‘אברהם העברי’, כי כל העולם כולו היה בצד, בעבר אחד, ואילו הוא היה מעברו השני.

כרעם ביום בהיר נקרא אברהם בציווי האלוקים לקום וללכת. לעזוב את כל המוכר, את הרגליו ואת חלומותיו, לעקור את שורשיו וללכת לעבר הלא נודע. אברהם בחר לקבל את הציווי באהבה ובהבנה ומתוך רצון. מתוך הכרה שהציווי הוא מאת הבורא, אדון הכול.

גם אנחנו במהלך חיינו נקראים בידי אחרים או אפילו מעצמנו פנימה לעקור את ההרגלים שלנו, את השורשים שלנו ואת כל מה שחשבנו שטוב עבורנו, ומחליטים ללכת לעבר יעד שלא בטוח כי יביא איתו משהו טוב יותר. אכן, גם השהות שלנו במקום הנוכחי, לא בטוח שמתאימה לנו וטובה עבורנו להמשך.

החברה הישראלית לא מכירה את ההיסטוריה המפוארת של קהילת ‘ביתא ישראל’. לקהילה הייתה ממלכה משלה. לאורך מאות שנים שמרו אנשיה על הדת היהודית בדקדוק, לפי הכתוב בתורה (דברים יג, א): “אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ”.

זו הקהילה היחידה שארץ מוצאה, ‘שבא’, נזכרת בתנ”ך עשרים ושש פעמים. הם שמרו את הדת היהודית כפי שציווה אלוקים את עם ישראל בזמן מתן תורה לנביאנו משה, למרות ניסיונות של לא מעט שליטים לחייב אותם להתנצר. חלקם נאבקו במסירות נפש על שמירת הדת היהודית ועל מסירת התורה מדור לדור.

יהודי הקהילה סבלו יותר מכל היהודים בגולה עד לזוועות השואה. אנשיה נאלצו להמיר את דתם, נרצחו בהמוניהם, נשרפו חיים, אך למרות הכול נשארו נאמנים לדת היהודית, לאלוקי אברהם ולא איבדו את האמונה. הם היו עטופים בתקווה להגיע לארץ הקודש.

האמונה של הוריי בה' הייתה אבסולוטית. הם התפללו תדיר להגשים את החלום להגיע לעיר הקודש 'ירוסלם'. הם האמינו בכך לחלוטין והעבירו גם לנו את האמונה כי כל יום עשוי להיות היום שבו נגיע לארץ הקודש. כששאלנו מתי נגיע, היו אומרים לנו "עכשיו!" הם סיפרו לנו כי בירושלים חיים אנשים צדיקים, ואם תמעד ותיפול על אדמת ירושלים — תקום כולך מצופה זהב. כילד גדלתי על המיתוס הזה, חלמתי להגשים אותו, אך למרות שהיה נוכח וחי בתוכי, הגשמתו נראתה רחוקה כמרחק שנות אור.

באתיופיה גדלתי בכפר פסטורלי. היו לי חיים מאושרים. מבחינה טכנולוגית וקִדמה החיים היו כמו בתקופת ‘המהפכה החקלאית’, פער עצום לעומת מדינת ישראל. להוריי לא הייתה השכלה אקדמית, אך הייתה להם בשפע חוכמת חיים אדירה ונדירה וכן יכולת להבין את הטבע האנושי. ליבם היה רחב, ונר לרגליהם היו נתינה אין־סופית, נימוס וכבוד לאחר. “איש לא יכעס עליך לעולם בהיותך מנומס מדי”, היו משננים באוזניי. כך גדלתי וכך אני מנסה לנהוג. הם כיבדו את האדם באשר הוא אדם. הם שפעו סבלנות וידעו לקבל את השונה; בדעות, במראה או בתפיסת עולמו. כל זה היה להם כמצפן ערכי לחיים.

***

בספר שמות מסופר כי בעקבות מכת בכורות נכנע פרעה ושחרר את בני ישראל, אולם מאוחר יותר הוא התחרט ורדף אחריהם שלא יימלטו. עם ישראל, בהנהגתו של משה ובהשגחה אלוקית, יצאו סוף־סוף ממצרים.

במאה הקודמת הייתה ‘יציאת מצרים’ של ‘ביתא ישראל’ חלום כה רחוק, אך הוא קם ונרקם למציאות. יהודי אתיופיה עלו ארצה ממש כמו ביציאת מצרים. וכשם שעם ישראל עבר תלאות וייסורים לפני הגעתו לארץ המובטחת, כך גם יהודי אתיופיה עברו קשיים רבים, כדי לזכות בהזדמנות חד־פעמית לקיום המצווה העצומה: “לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ” (בראשית יב, א). בדרך להגשמת חלום של אלפי שנים חוותה הקהילה תלאות, זוועות וטלטלות. הם החלו את המסע המפרך במדבריות סודן, ושלמו מחיר כבד ביותר של קשיים בלתי אנושיים2 רעב, צמא ומוות. גם אני ומשפחתי עברנו את אותם תלאות וקשיים.

ישתבח שמו הגענו ארצה, אך המפגש עם מדינת ישראל היה טראומטי, נתקלנו במכשולים רבים. גילינו שבארץ ישראל יש גם ישראלים שהם לא יהודים. ועל אף שהמילה ‘יהודי’ מסמלת את הפן הדתי של עם ישראל, נתקלנו כאן ביהודים ‘חילונים’ שאינם מאמינים בקדוש ברוך הוא. לא כולם היו צדיקים כפי שדמיינו. אומנם ירושלים קדושה, אבל לא כולה זהב...

איש לא הכין אותנו או הסביר לנו שעברנו סוג של שואה קהילתית. נכון, אסור להשוות את הדרך שבה יהודי אירופה מצאו את מותם בתקופת השואה, כתוצאה מאכזריותם של הנאצים ועוזריהם. אך מוות הוא מוות, קהילת ‘ביתא ישראל’ עברה שואה קהילתית — משפחות שלמות נספו על אדמת סודן ולא זכו לקבורה ראויה.

כמו אברהם העברי, שהיה מֵעֵבֶר — מהצד האחר לעומת שאר העולם, גם יהודי אתיופיה היו מֵעֵבֶר. מעבר עבור השלטונות והתושבים הלא־יהודים באתיופיה, וגם עבור העם היושב בציון; הם לא נחשבו יהודים, גם לא בקרב אחיהם במדינת ישראל.

מאבקנו לשוויון בחברה הישראלית והצורך להוכיח לציבור היהודי שאנו יהודים מקוריים ומסורתיים, בעלי עבר מפואר, ששמרו את התורה ככתבה וכלשונה כפי שה’ ציווה — גרמו לנו להזניח את הרצון הטבעי לחשוף את התרבות המפוארת של קהילת יהודי אתיופיה לשאר העדות בישראל.

במעמד מרגש בהר סיני, כאשר עם ישראל קיבל את עשרת הדברות, ניתנו לו חוקים ומשפטים הבאים להגדיר גבולות מסוימים של תרבות, נורמות חברתיות, צדק ושגרת חיים שמטרתם להנעים את חיינו ואת חיי הסובבים אותנו.

עם קבלת לוחות הברית עם ישראל אמר “נעשה ונשמע” אבל בסופו של יום, אנו יודעים, הוא עתיד לחטוא.

מאז חטא העגל לא השתנה דבר. עם ישראל חטא, חוטאים גם היום, לא חלילה כולם, ולא מתוך כוונת מכוון או רצון להרע, אלא מתוך תפיסות עולם שגויות ודעות קדומות.

כולנו נופלים מדי פעם, מתקשים ונכשלים בקיום אותם חוקים ונורמות שנקבעו לנו משמיים, אבל הגרוע מכול הוא שרובנו צופים מהצד על אותם ‘חוטאים’ ולא פועלים דבר לשינוי המצב, לא אצל עצמנו ולא בקרב כלל החברה.

בסיפור קליטת יהודי אתיופיה היו טעויות אין־ספור וחטאים רבים במודע ובלא מודע. הקולטים החליטו שהקהילה לא מסוגלת להיות אחראית לגורלה שלה. החליטו עבורה וגרמו לנזק אדיר שאת השלכתו רואים בימים אלו, שנת 2024. אנו רואים צעירים שמנסים להיות שווים בין שווים, יוצאים להפגין, להשיג את המובן מאליו — שוויון.

החברה הישראלית שפגשה את יהודי אתיופיה מייד עם עלייתם, לאחר טרגדיות, מוות, רעב, צמא ומחלות קשות, ראתה אותם רזים וחלשים. היא צפתה בקהילת ‘ביתא ישראל’ על מסכי הטלוויזיה כשהם יורדים מהמטוס רעבים, רזים וחולים. החברה הישראלית לא מכירה את עברה של הקהילה ובשל הרושם הראשוני, תופסת אותה כחלשה וכמסכנה. זאת התמונה שנצרבה בתודעת החברה הישראלית, תמונה שמלווה אותה עד היום וגורמת לה לחשוב שעלינו ארצה לשם קבצנות. הפתגם הידוע אומר שאין הזדמנות שנייה לעשות רושם ראשוני, וזה נכון. המפגש הראשון הוא ייחודי וקובע. קשה מאוד לתקן מפגש שמשאיר רושם רע. זה מה שקרה ליהודי אתיופיה.

התפיסה הזאת גרמה למשבר עמוק בקרב קהילת ‘ביתא ישראל’, ומאז ועד היום, כמה עשורים אחר כך, אנו עדיין נתקלים בגילויי גזענות ואפליה.

יש להודות, עם חלוף השנים אני מבין שהקליטה שלנו הייתה כושלת, כיוון שהקולטים החליטו וקבעו מראש שהם יודעים מה טוב לנו ואילו אנחנו לא יודעים כלום. הם קבעו שהגענו מארץ שוממה, כעניים וכדלים. אנשי משרד הרווחה גרמו נזק אדיר לקהילה שלמה בכך שנכנסו עמוק לתא המשפחתי. הם שלחו רבים מאיתנו למוסדות חינוך לא מתאימים. משרד החינוך קבע מראש שאין מה להשקיע בילדינו, ולכן הם הוסללו לבתי ספר מוחלשים. משרד השיכון ריכז אותנו בשכונות החלשות ביותר במדינת ישראל — מודל החיקוי של ילדינו היו עבריינים ולא אנשים משכילים. הרשויות התערבו בתוך התא המשפחתי בלי לדעת את המנטליות, את הקוד התרבותי של הקהילה, וגרמו לשבר ענק. עשרות נשים נרצחו על ידי בעליהן, בניגוד מוחלט לקוד האתי של הקהילה — רצח אישה היה נתפס כמעשה שפל ולא היה לו מקום בקרב הקהילה. עשרות גברים שמו קץ לחייהם, חיילים וצעירים רבים קיפחו את חייהם.3 כל זה נבע בעיקר מהתפיסה הישראלית, שאנשי הקהילה הגיעו למדינת ישראל כקבצנים. איש לא התחשב בקשיים שהורינו עברו בדרכם לסודן. הורים שקברו את ילדיהם, ילדים שקברו את הוריהם, רבבות שלא זכו לקבר מכובד, אלא לענף עץ בלבד. איש לא התחשב בטראומה שהם עברו. אומנם דבר לא נעשה בזדון, אלא מתוך תפיסה חיצונית, מתוך תפיסה פרימיטיבית שנובעת מדעות קדומות, ואשר הביאה לזלזול בקהילה, תוך פרשנות מוטעית וניצול של תמימות הורינו, אשר האמינו בממסד בצורה אבסולוטית. על המדינה היה מוטל לעשות איתנו תהליך נכון. להבין את הקוד התרבותי. אם היו עושים כך, ההיערכות הייתה אחרת. למרות שהורינו לא היו משכילים מבחינת לימודים אקדמאים, כל אחד מההורים היה ספר מהלך, מלא תבונה, אך נציגי המוסדות במדינה לא נתנו בהורינו אמון. אם היו מתייעצים איתם, מדברים ומשתפים, התוצאה הייתה אחרת, היה שיתוף פעולה. אבא שלי היה מעניק את כל כולו. אחרי שנפטר, אנו נתקלים בהתלבטויות בנוגע למצבים שונים בחיים ואין לנו את מי לשאול.

בשנת 2015, עת נורה ונהרג סלומון טקה על ידי שוטר, נערכה הפגנה ששינתה את פני הדברים לטובת הקהילה — אחרי ההפגנה החל תהליך שבו הכירו בזכויותיהם של אנשי הקהילה, והיום רואים מעט תוצאות ושינוי.

הפרק החותם את הספר סוקר את יחס רשויות המדינה לבני הקהילה במגוון תחומים, מתוך מגמה להציג את הדברים כהווייתם, עד כמה שאפשר, בתקווה ובתפילה לשינוי רחב יותר כלפי בני הקהילה, הן בקרב הרשויות והן בקרב החברה הישראלית כולה.

***

כמי שספג את אהבת ישראל בבית, ראיתי במשטרת ישראל סמל המייצג את המדינה. החלטתי להתגייס כדי לשרת את העם בישראל בנאמנות, ללא הבדל דת, גזע או צבע. ניסיתי ועודי מנסה להיות נותן שירות מתוך כבוד לאדם ושמירה על חוקיה של המדינה. במהלך השנים התחלפו ראשי ממשלות ומפכ”לים. הייתי כפוף להוראות החוק. בתקופתו של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, צייתּי לחוק ומילאתי אחר ההוראות. במהלך פעילות נפצעתי משני כדורים שהפכו אותי לנכה. חבריי מגדירים אותי ‘גיבור ישראל’ וכך כתב גם המפכ”ל, כי סיכנתי את עצמי להציל חיי אדם בעודי פצוע.

את רוב שנותיי הענקתי למדינה ועודני, אך אני מזכיר לעצמי כי המדינה כלכלה אותי, כלכלה את ילדיי, הודות לה זכיתי להתפתחות אישית מרשימה. עם זאת, בתחילת דרכי במשטרה פגשתי קולגות שגרמו לי לחוות גם עולם אחר — נציגי מדינת ישראל בשיא כיעורם. נחשפתי לגילויי גזענות בחברה הישראלית הבכירה, שאף היא תפסה את אנשי הקהילה כמסכנים, כאנשים שהגיעו לקבץ אוכל.

לא עברתי את המסע המפרך לארץ ישראל כדי לקבץ אוכל. גם לא הגעתי לכאן להיות נחות מאדם זה או אחר. עליתי לכאן מתוך אמונה, יש לי עבר מפואר שאפשר להתגאות בו. מעולם לא היינו חלשים וההוכחה לכך שלמרות הקשיים תוך כמה עשורים, אנו אנשי הקהילה’ משמשים כבעלי תפקידים בכל סקטור, מתמודדים בגבורה עם גילויי גזענות ואפליה ותורמים תרומה אדירה למדינת ישראל.

מלחמת ‘חרבות ברזל’ העניקה הצצה נדירה לגבורתם ואהבת הארץ של בני הקהילה. עשרים ושישה חיילים ושוטרים מקרב יוצאי אתיופיה נפלו במלחמה, ובהם אחיין של אשתי, אדיר אשטו בגולה, לוחם גולני, בנוסף לשלושה אזרחים שנרצחו. עוד עולה מהנתונים כי שיעור הנופלים בקרב יוצאי אתיופיה גבוה בהרבה משיעורם באוכלוסייה, וכן בקרב החיילים המצטיינים, וכדברי אחד הגורמים: “יוצאי אתיופיה נלחמים שם כמו אריות. הם נחשבים ביחידות האלה לחיילים מעולים”.

אנחנו אוהבים את המדינה, אין לנו ארץ אחרת.