חלק I

1

ליסה

אני מוזגת שוט נוסף לשני הגברים החמודים שמפלרטטים איתי על הבר. כשאחד מהם מציע להזמין אותי לשוט, אני מסכימה ומוזגת לשלושתנו שוט של וודקה 'ואן גוך' בטעם כלשהו. אין לי מושג מה בחרתי כי אני כבר בראש טוב מכל השוטים הקודמים ששתיתי עם גברים אחרים.

"לחיים." אני מרימה את הכוסית והם מרימים את שלהם.

"לחיי זיון חזק וקשוח," אומר בחיוך סוטה זה שהזמין אותי לשוט ואני משיבה לו בחיוך כי מה זה משנה מה הוא יגיד? אני יודעת שהוא לא יעז לגעת בי. בטח לא אחרי שהוא יראה מי נכנס עכשיו לבר והולך להרוס לו את כל התוכניות.

אני מגלגלת את עיניי כשאני רואה את החיוך שמרוח על הפנים המושלמות שלו. "אנחנו סגורים!" אני קוראת מעל המוזיקה שאני בעצמי מגבירה כדי לא לשמוע אותו.

"באמת?" הוא מסתכל בשעון. "מוזר, רק תשע בערב וכתוב באתר שאתם סוגרים רק באחת בלילה."

"כן? טוב, האתר טועה ומטעה." אני מנגבת את הבר בצד הרחוק ממנו כדי להמשיך להפנות לו את הגב.

"את מבינה שהבעלים של הבר שוכר מהמשפחה שלי את המקום, נכון?" הוא שואל וגורם לי לקפוא.

לנון, הבעלים של הבר, גם חבר קרוב שלי ואני לא רוצה שהוא ייפגע.

"מעניין איך הוא יגיב כשישמע שהחלטנו להכפיל לו את השכירות כי הברמנית שלו מסרבת לתת לי שירות."

אני מסתובבת. "לך תזדיין, ג'ונתן." משלבת את זרועותיי על חזי, ממש לא מתכוונת לשרת אותו.

"משכתי את תשומת ליבך? יופי. תכיני לי בבקשה ויסקי עם קרח," הוא אומר בחיוך המעצבן והלבן והמושלם שלו, שהוא בטח קנה אצל איזה רופא שיניים יקר. ככה זה אצל העשירים, הם קונים כל דבר שאלוהים לא סיפק להם בגנים.

"תמזוג את הוויסקי המחורבן שלך לעצמך." אני מוציאה את הבקבוק מהבר ומטיחה אותו מולו לצד כוס זכוכית.

"היום נכנסה לך משכורת. כמה הצלחת לחסוך, דבש? עוד אלפייה?" הוא מוזג לעצמו מהוויסקי. "כמה נשאר לך לחסוך עד שתצליחי לשלם על לימודים בקולג'?" הוא ממשיך להתגרות בי.

החלטתי לחסוך לקולג' בעצמי במקום להיעזר בג'יימס מארס, שלקח אותי לביתו אחרי שאבא שלי מת, אימא שלי נכנסה לכלא על ניסיון לרצח של משפחה שלמה ואחי נכלא בפנימייה צבאית לנערים, שזה בעצם כלא במסווה של פנימייה. לפחות כך רוי הגדיר את זה.

יכולתי גם להיעזר בלילי, בת הדודה שלי, והחלטתי שלא. עכשיו ההחלטה שלי מתחילה להיראות מגוחכת לחלוטין.

אבל לא אקח מאף אחד ולו סנט אחד. אני לא מתכוונת להיות כמו שאר בני המשפחה שלי, שהכסף עיוור אותם עד כדי כך שלא הייתה להם בעיה לרצוח. מזל שהם לא הצליחו.

נשאר לי עוד הרבה לחסוך וכנראה לא אגיע לסכום המלא שאני צריכה כדי ללמוד בקולג' אף פעם. הציונים שלי טובים ואני יכולה לנסות לקבל מלגה, אבל גם עם מלגה, אצטרך כסף כדי לממן את הוצאות המחיה שלי. "חסכתי מספיק כדי לצאת בקרוב מהעיירה המחורבנת הזאת ולהתחיל חיים חדשים רחוק ממך," אני אומרת בחיוך כי הדפוק הזה לא אמור לדעת מה מצבי הכספי.

הוא צוחק ושותה את תכולת הכוס שלו. "דבש, לא משנה לאן תלכי, אבוא אחרייך. עדיין לא הספקת להכיר אותי?"

"אתה מודע לזה שאתה בלתי נסבל?"

"את מודעת לזה שלא תצליחי להיפטר ממני?"

"מה אתה רוצה מהחיים שלי, ג'ונתן?"

"רק דייט אחד קטן."

"לא." אני יוצאת מהבר והולכת למשרד של לנון. "אני יוצאת מוקדם היום."

"מה קרה?" הוא שואל. הוא לא צריך למצוא מחליף, הוא עושה את העבודה טוב מאוד בעצמו.

"אני מרגישה לא טוב."

"עוד פעם החרא הזה, ג'וני? לא אשחרר אותך כי הוא חופר לך. די, תהיי ילדה גדולה ותתמודדי איתו," הוא אומר.

ג'ונתן, שנכנס זה עתה למשרד, מהנהן לצידי. "אני מסכים בהחלט, אל תוותר לה הפעם."

אני מתאפקת לא להכניס לו אגרוף בפנים. "אני באמת מרגישה לא טוב, קיבלתי מחזור ויש לי כאבי בטן." אף גבר לא יודע להתמודד עם אישה במחזור.

"בולשיט. אל תאמין לה, לנון. גם לפני שבוע היא אמרה שהיא במחזור," ג'ונתן מתערב שוב.

אגרוף נראה לי כמו עניין פעוט. אולי אכניס לו בקבוק זכוכית בראש?

"כמה זמן נמשך מחזור?" לנון שואל.

גברים הם עם מנותק לחלוטין מהמציאות, אני חייבת לציין. "שלושה שבועות," אני משקרת.

"יומיים," ג'ונתן משיב.

"אתה מאמין לו? הוא גבר! הנוזלים היחידים שיוצאים לו מהגוף הם שתן או זרע," אני אומרת. הבוס שלי מעביר את עיניו ממני לג'ונתן.

"טוב, אין לי כוח אליכם. עופו לי מהבר," הבוס הנחמד שלי אומר ואני מסתובבת לכיוון היציאה.

"אני אקפיץ אותך," ג'ונתן פותח עבורי את הדלת.

אני מתעלמת מהג'נטלמניות שלו והולכת ברגל לכיוון האחוזה של מארס, שם אני גרה. ג'ונתן לא מוותר והולך לצידי בקצב שלי. אני מתכוונת לצעוק עליו שיניח לי לנפשי, אבל רכב עוצר לידנו בחריקת בלמים ואני נבהלת.

ג'ונתן מחזיק במותניי ומעביר אותי אל מאחורי גופו הרחב והשרירי, משמש חומה מול מי שיוצא מהרכב בטריקת דלת.

"אז עכשיו אתה שומר הראש שלה?"

אני קופאת לשמע הקול הזה. הגוף שלי נכנס להלם והדופק שלי מזנק.

"עוף מכאן." ג'וני מאבד כל שעשוע שבדרך כלל מתלווה לדיבורו.

"למה? בסך הכול באתי לומר שלום."

אני יוצאת מאחורי גבו של ג'ונתן ורואה את פניו המחייכות של רוי. רוי, אחי הגדול, הפסיכי שניסה לעזור לאבא לרצוח את האנשים שכל פשעם היה להעסיק אותנו בביתם, אותו אחד שהיה אמור להיות בפנימייה צבאית סגורה למשך השנים הקרובות.

"שלום לך, אחותי הקטנה והיפה. התגעגעת?"

הוא מתקרב אליי שני צעדים ואני הולכת באינסטינקט לאחור ונתקלת בגופו של ג'ונתן, שמייצב אותי בידיו החזקות. איך הוא נעמד מאחוריי? ולמה אני מרגישה מוגנת בין זרועותיו?

"מה אתה רוצה?" אני שואלת כשאני מוצאת את הקול שלי.

"אני? רק רציתי לומר לך שלום אחרי כל־כך הרבה זמן שלא התראינו. לא התגעגעת אליי?"

הוא מתקרב ואני מתרחקת. אני לא יודעת למה לצפות ממנו כי אף שהוא אחי, הוא גם אדם שאיים על חיים של אנשים חפים מפשע וניסה לרצוח את נואה בטביעה באגם.

"כדאי לך להישאר רחוק ממנה," ג'ונתן אומר בקול שקט מאחוריי. מעולם לא שמעתי את הטון הזה שלו.

רוי צוחק. "מה, היא נתנה לך לזיין אותה סוף־סוף? אתה כבר מכור לכוס שלה?"

זה אחי. פאקינג אחי. מה נסגר?!

ג'ונתן נוהם מאחוריי ואני יודעת שהוא מתכוון להתנפל עליו ולהכות אותו, אבל אני מחזיקה בידיים שלו שעוטפות את גופי ולא נותנת לו לעזוב אותי כדי שלא תתחיל עכשיו אלימות פיזית ביניהם. ג'ונתן מקשיב לבקשה האילמת שלי ועוצר את עצמו מלהתנפל עליו. "מתי שחררו אותך?" אני שואלת. אני לא בטוחה שהוא עבר את השיקום שהיה אמור לעבור.

הוא נראה בדיוק אותו הדבר, עם אותו מבט זדוני, רק שהפעם המבט הזה מלא בצורך בנקמה.

"הבוקר. שוחררתי על התנהגות טובה. אני גר באוסטין, אבל אני מבטיח שאבוא לבקר," הוא אומר בחיוך.

"אל תטרח."

"אל תדאגי, אחות קטנה, לא אני זה שיטרח."

"מה זה בכלל אומר?" אני שואלת כשהוא מסתובב לרכב שלו.

"זה אומר שהגיע הזמן להתחיל לפצות."

הוא נכנס לרכב שלו ומסתלק. אני מתנתקת מהמגע של ג'ונתן ולא יודעת אם להתפרץ עליו או... פאק.

מה אני אמורה לעשות עכשיו? למה הוא השתחרר מוקדם כל־כך?

אני הולכת בחזרה לבר, לוקחת בקבוק ומוזגת לעצמי כוס.

שיכורה. אני צריכה להיות שיכורה, ודחוף.