האוצר של מיכל

מיכל נהנתה מהחופש, מהמשחק במגרש ומהאוויר הנעים, ולא שמה לב שהמגרש התרוקן מכל ילדי הקיבוץ.
בין הנדנדות למגלשה ולחבל שמעה לפתע את ותיקי הקיבוץ משוחחים ביניהם. היה נדמה לה שבין הדברים שנאמרו שם שמעה את המילה ״אוצר״.
סקרנותה של מיכל התעוררה והיא החליטה לשנות את תוכניותיה לחופשה

מה תבחר לעשות? לאן תוביל אותה סקרנותה? מה תגלה בדרך, ומה תלמד על עצמה?
כל זאת ועוד תוכלו לקרוא ולגלות בספר האוצר של מיכל.

קרן רונן היא מאמנת NLP לילדים ונוער, שמטרתה ללמד ילדים להיות מודעים לכוחם ולמיוחדותם, לשיים את יכולותיהם ואת המשאבים הפנימיים העומדים לרשותם ולהאמין בעצמם. על מנת להגיע לכמה שיותר ילדים ולהעצים אותם, כתבה את תוכנית ״האוצר בתוכי״, תוכנית העצמה רב־תחומית לטיפוח מצוינות, המבוססת על הנחות היסוד של
ה־NLP והנלמדת במספר מרכזים. ספר ביכוריה, האוצר של מיכל, נולד מתוכנית זו,

״אתה תמיד הרבה יותר ממה שאתה חושב שאתה״

האוצר של מיכל הוא ספר ילדים קסום הלוקח את קוראיו להרפתקה מרגשת ומלאת מסתורין. הסיפור מעורר בילדים השראה להאמין בעצמם וביכולות שלהם. המסר המעצים של הסיפור מעודד את הקוראים לאמץ את כישרונותיהם הייחודיים ולסמוך על האינסטינקטים שלהם, ומזכיר להם שיש להם כוח להתחבר לפוטנציאל הטמון בכל אחד מהם, להתגבר על מכשולים ולהשיג דברים גדולים. ילדים, הורים ומחנכים יכולים למצוא ערך רב במסרים השזורים בספר זה.
אורית פרי, בוגרת אוניברסיטת חיפה בחוג לחינוך מיוחד ואומנות,
NLP Trainer, מרצה, מאמנת וסופרווייזרית בתחום ה־NLP.

דרך עלילה חווייתית ומסקרנת מתוודעת מיכל, גיבורת הסיפור, לכוחותיה
הפנימיים ומגיעה להבנה שלמעשה הם היו שם מאז ומתמיד וימשיכו
להתקיים ולסייע לה גם בעתיד.
זהו מסר חשוב ומחזק עבור כל ילד!
רונית גולדברג, עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית לילדים ונוער,
מנהלת מטרות – המרכז הבין־לאומי ל־NLP.

גילוי מעניין במגרש המשחקים

הכול התחיל ביום הראשון של החופש הגדול.

מכיוון שהיה קיץ, השמש שקעה מאוחר ולא היה בית ספר למחרת, ההורים של מיכל הרשו לה להישאר עוד קצת במגרש המשחקים שליד חדר האוכל בקיבוץ, שבו אהבה לשחק. 

מגרש המשחקים הגדול היה מקום מפגש לאנשי הקיבוץ, גדולים וקטנים.

סביבו ניצבו ספסלי ישיבה, ובהמשכו השתרע הדשא הגדול.

כשהייתה קטנה אהבה מיכל להסתובב בקרוסלה ולהתגלש במגלשה, וכשגדלה אהבה בעיקר להתנדנד בנדנדה החורקת ולקפוץ ממנה אל החול, לטפס במהירות על החבל ולשחק תופסת בין המתקנים עם חבריה לכיתה. 

בדרך כלל ראתה סביבה רק ילדים והורים, אך באותו היום היא פגשה שם לראשונה גם את ותיקי הקיבוץ, אלה שמגיעים בדרך כלל אחרי שהיא כבר הולכת הביתה. 

בשעות הערב של הקיץ אהבו ותיקי הקיבוץ לשבת על הספסלים שליד מגרש המשחקים, כשהרוח מנשבת והאוויר נעים. 

מיכל לא הכירה כל כך את כל הוותיקים, אלא בעיקר את אלו שהיו סבים וסבתות של חבריה לכיתה. חלקם היו ילידי הארץ, וחלקם עלו לארץ ממדינות שונות. 

היא שמעה סיפורים על כך שכשהיו צעירים, עזבו את בית הוריהם בארץ או בחו"ל והקימו את הקיבוץ על גבולות המדינה הצעירה כדי להגן עליה. 

הוותיקים, שהיו אז צעירים, חיו בתחילה באוהלים ואחר כך בצריפי עץ. היה להם צריף קטן ששימש חדר אוכל, והיו בו רק שני שולחנות אוכל ארוכים.

סבא וסבתא של מיכל סיפרו לה שפעם הייתה רק מקלחת אחת לכולם, וילדי הקיבוץ ישנו יחד בבית הילדים. רוב ותיקי הקיבוץ עבדו בחקלאות – בפרדס, בלול וברפת.

ההורים של מיכל, שנולדו שניהם בקיבוץ, סיפרו לה שכשהיו ילדים היו טלוויזיה אחת לכולם במועדון וטלפון אחד בחדר האוכל.

מיכל נהנתה מהחופש, מהמשחק במגרש ומהאוויר הנעים, ולא שמה לב שהמגרש התרוקן מכל ילדי הקיבוץ. 

בין הנדנדות למגלשה ולחבל שמעה לפתע את ותיקי הקיבוץ משוחחים ביניהם. היה נדמה לה שבין הדברים שנאמרו שם שמעה את המילה "אוצר".

המילה הזו, שהזכירה לה אגדות וסיפורים, עוררה את סקרנותה.

מיכל התלבטה, האם שמעה נכון? 

היא הרגישה שסקרנות מתפשטת בכל גופה, כמו דגדוג פנימי שעולה ועולה, אך התלבטה אם לגשת ולשאול.

מיכל החלה לשוחח עם עצמה: 

"לא אגש, אני ביישנית."

"אבל הם אמרו אוצר! זה מעניין!"

"לא, לא נעים לי."

"אבל אני חייבת לדעת על איזה אוצר מדובר."

"בכל זאת לא אגש, הם לא מכירים אותי."

אבל הסקרנות בערה בה וגברה על הביישנות. 

מיכל ניגשה אל ותיקת הקיבוץ שישבה על הספסל, שאותה הכירה. זו הייתה חנהל׳ה, הספרנית של הקיבוץ. כשמיכל 

הייתה בגן היא נהגה להגיע לספרייה פעם בשבוע עם שאר ילדי הגן לשעת סיפור, וכיום היא פוגשת אותה בכל פעם שהיא באה להחליף ספר. 

"מה, יש כאן אוצר?" שאלה מיכל את חנהל׳ה.

חנהל׳ה לא הבחינה בה והמשיכה לשוחח עם חברתה. 

מיכל חשבה לוותר, אבל המילה "אוצר" שוב הדהדה בתוכה. "סליחה..." פנתה שנית לחנהל׳ה הספרנית, ונגעה בכתפה כדי להסב את תשומת ליבה, "יש בקיבוץ אוצר?" 

חנהל׳ה חייכה וענתה לה, "יש סיפור ישן שמסתובב בין ותיקי הקיבוץ, על כך שבזמן שלטון הטורקים בארץ, לפני מאה שנה, היה כאן כפר. כשהבריטים כבשו את הארץ הכפר ננטש, ואנשיו השאירו מאחוריהם תיבת אוצר." 

רותי, חברתה של חנה שישבה לידה, הוסיפה בחיוך, "את רואה את עץ האורן הגדול שם בפינה? אומרים שכבר אז הוא עמד פה. הוא ותיק אפילו יותר מאיתנו."

מיכל הכירה גם את רותי, היא גרה בשכנות לסבא ולסבתא שלה. בכל פעם שבאה לבקר אותם ראתה את רותי יושבת במרפסת וקוראת ספרים בצרפתית. סבא וסבתא סיפרו לה שרותי עלתה לארץ כשהייתה צעירה.

השמש נטתה לשקוע, ומיכל חזרה הביתה מלאה במחשבות.

בבית ישבו הוריה בפינת האוכל ושתו כוס תה. מיכל שיתפה אותם בהתרגשות בסיפור האוצר שזה עתה שמעה. "אימא, אבא, זה נכון?" היא שאלה, "גם אתם שמעתם על זה כשגדלתם כאן?"

אימא של מיכל ליטפה את שערה, שהיה פרוע בעקבות ההשתוללות במגרש המשחקים, והגישה לה כוס תה מתוק שכבר הספיק להתקרר. "קחי מיכלי, שתי רגע, נראה שהוצאת הרבה אנרגיה במגרש ובדרך הביתה." 

מיכל התיישבה לידם בפינת האוכל והחלה ללגום מהתה. אביה קילף תפוח עץ והגיש לה פלח. "כל כך הרבה שנים אני שומע על אוצר בקיבוץ," אמר, "אלה בטח שטויות. אם באמת היה כאן אוצר, מישהו כבר היה מוצא אותו, לא?"

אבל הסיפור על האוצר הצית את דמיונה של מיכל, והיא הייתה נחושה להאמין בו. 

באותו הלילה, כששכבה במיטתה, התרוצצו המחשבות בראשה: אם יש אוצר בקיבוץ – למה לא מצאו אותו?

האם חיפשו אותו בכלל?

הלוואי שיכולתי אני למצוא את האוצר. מחר אדבר על זה עם אורי ואלון. אני לא יכולה למצוא אותו לבדי.