האנרכיה

"אוטופיה היא המציאות היחידה" [אליזה רקלו]

"אלה התוקפים אותה יכולים לעשות זאת במצפון שקט. אין ספק שתנועת השינוי תוביל למעשי אלימות ולמהפכות, אבל האם העולם הסובב אותנו אינו עולם של אלימות מתמשכת ומהפכה מתמדת? ובין העומדים משני צידי המתרס במלחמה החברתית, מי יהיו האנשים שיישאו באחריות? אלה המכריזים על עידן של צדק ושוויון לכול, ללא הבדל מעמדות ויחידים – או אלה המבקשים להותיר את המחיצות על כנן וכתוצאה מכך לשמֵר את השְׂנאוֹת והכיתתיות, אלה המוסיפים עוד ועוד חוקי דיכוי ושאינם יודעים לפתור בעיות אלא באמצעות חיילים, פרשים ותותחים?! ההיסטוריה מאפשרת לנו לקבוע בוודאות גמורה שפוליטיקה של שנאה גוררת תמיד שנאה, מחמירה בהכרח את המצב הכללי או אפילו מביאה לחורבן מוחלט. כמה אומות נכחדו כך, על המדכאים והמדוכאים גם יחד! האם גם אנו נִכחֵד בתורנו? אני מקווה שלא, וזאת הודות למחשבה האנרכיסטית המפלסת את דרכה יותר ויותר ומחדשת את היוזמה האנושית."

1.
אנרכיה אינה כלל תאוריה חדשה. המילה עצמה, שפירושה "העדר ממשל" או "חברה ללא מנהיגים", הגיעה אלינו ממקור עתיק והייתה בשימוש זמן רב לפני פרודון.[1] בכלל, איזו חשיבות יש למילים? שהרי היו אקראטיים[2] לפני היות האנרכיסטים, והאקראטיים, כלומר שוללי השלטון הללו, לא תיארו לעצמם עדיין ששמם מתקופת התארגנותם יוליד את המילה אנרכיה[3] לדורי דורות. מאז ומתמיד היו אנשים חופשיים, אנשים שרחשו בוז לחוק, אנשים שחיו ללא אדונים, מכוח הזכות הבסיסית, הפונדמנטלית של קיומם ושל מחשבתם. אפילו בזמנים קדומים אנו מוצאים במקומות שונים שבטים של אנשים המנהלים את חייהם כרצונם, ללא חוקים הנכפים עליהם, בלא כללי התנהגות אחרים מלבד רצונם, ובהתאם לכבוד שחלקו כלפי בורר שהכרעתו הייתה מקובלת עליהם — אם להסתייע בדבריו של רַבּלֶה. הם אף היו מוּנָעים על ידי רצונם לייסד התאגדויות כמו "האמונה העמוקה", "אבירים עזי נפש" ו"הגברות החמודות" שהתאספו במנזר תֶלֶם.[4]

אבל אם האנרכיה עתיקת יומין היא וימיה כימי האנושות, הרי המממשים אותה בתקופתנו מביאים משהו חדש לעולם. הם בעלי מודעות מדויקת של מטרתם ומכל כנפי תבל הם מאוחדים ברצונם להדוף כל צורת ממשל. חלום החירות העולמית חדל להיות אוטופיה פילוסופית וספרותית טהורה, כפי שהיה עבור מייסדי "עיר השמש"[5] או של "ירושלים השמימית"[6]; החופש העולמי הפך ליעד מעשי, מבוקש באופן אקטיבי, והמוני בני אדם מאוחדים משתפים פעולה בנחישות למען הולדתה של חברה, שבה לא יהיו עוד אדונים ולא עוד שומרים רשמיים על המוסר הציבורי; לא יהיו בה עוד סוהרים או תליינים, לא עוד עשירים או עניים אלא רק אחים הנושאים יחדיו בנטל להשגת פת לחמם היומית, אנשים שווי זכויות, שומרים על השלום בשל אחדותם הנלבבת ולא בשל ציות לחוקים, הכרוכים תמיד באיומים אימתניים להטלת עונשים, אלא באמצעות כבוד הדדי לאינטרסים המשותפים לחברה, ומתוך בחינה מדעית של חוקי הטבע.

אין ספק שהאידיאל הזה נראה כִימֵרִי לרבים מכם, אבל אני גם בטוח שהוא נראה רצוי לרובכם בעודכם רואים בעתיד את הדימוי, המעורפל עדיין, של חברה שלווה, שבה אנשים יתפייסו מעתה, יניחו לחרבותיהם להחליד, יתיכו את תותחיהם ויפרקו את ספינותיהם מנשקן. יותר מכך, האם לא הייתם אתם אלה שבמשך זמן רב, תאמרו אלפי שנים, עובדים בבניין מקדש השוויון? אתם "בנאים" למען מטרה אחת ויחידה: "בנייה" של בניין בעל מידות מושלמות, שבשעריו יבואו רק אנשים חופשיים, שווים ואחים, הפועלים ללא הרף למען שלמותם ונולדים מחדש מכוח האהבה לחיים חדשים של צדק ושל חסד. בכך מדובר, האין זאת, ואתם אינכם בודדים! אינכם מתיימרים כלל להחזיק בבלעדיות על רוח הקדמה וההתחדשות. אתם אינכם נוהגים אפילו באותו אי־צדק של שכחת יריביכם, אלו האוררים אתכם ומטילים עליכם חרם, הקתולים השרופים המאחלים גיהינום לאויבי הכנסייה הקדושה, אך אינם מנבאים פחות מכך את בואו של עידן שלום מוחלט. פרנצ'סקו מאָסִיזִי, קתרין מסְיֵנָה, תֵרֵסָה מאָוִילָה[7] ורבים נוספים מקרב חסידיה של אמונה שאינה שלכם, רחשו ודאי לאנושות אהבה כנה ביותר ועלינו למנות אותם עם אלה שחיו למען אידיאל של אושר אוניברסלי. וכיום מילוני סוציאליסטים מכל הזרמים והמגמות נאבקים אף הם למען עתיד שבו ירוסק כוחו של הקפיטל ובני האדם יוכלו סוף סוף לראות את עצמם כ"שווים", ולא באירוניה!

[1] Pierre-Joseph Proudhon (1809–1865), תאורטיקן חשוב בתחום האנרכיזם. הגדיר את האנרכיה כ"סדר בלא שלטון". [כל ההערות הן של המתרגם אלא אם צוין אחרת]. [חזרה]
[2] הדוגלים באַ־קראטייה, מיוונית: "קראטוס" — שלטון, "אַ־קראטוס" — שלילתו של שלטון. וגם אקראסיה, מושג פילוסופי־פוליטי שאול מספרדית שפירושו העדר שלטון, ממשל ושליטה מרכזית באזרחים. [חזרה]
[3] ביוונית anarkhia, א־נארכיה, כלומר העדר הנהגה, שלטון סמכות מרכזית. [חזרה]
[4] במנזר של תֶלֶם, כותב רבלה, "כל חייהם (של הנזירים) התנהלו לא על פי חוקים, צווים וכללים, אלא על פי בחירתם החופשית וחפץ לבם. הם קמו כאשר טוב היה בעיניהם, אכלו, שתו, עבדו וישנו כאשר עלה מלפניהם וכאשר התחשק להם. איש לא העיר אותם משנתם; איש לא הכריח אותם לאכול, לשתות או לעשות כל דבר אחר, כי כך קבע גרגנטואה. בתקנון המחייב ביותר של מסדרם לא היה אלא סעיף אחד: 'עשה כרצונך!' שכן לאנשים חופשיים ממוצא הגון, שזכו בחינוך נאות, אנשים הרגילים בחברה ראויה, יש נטייה טבעית לעשות את הטוב ולהתרחק מן הרע, נטייה הנקראת כבוד. כאשר משעבדים אנשים כאלה בכוח הזרוע והכפייה גורמים להם להפנות עורף למידות הטובות שלהן נטו ולבקש לפרוק את העול הרודני שהושת עליהם. שכן אנשים מפתחים תשוקה לדברים אסורים ולמה שנשלל מהם." (פרנסואה רבלה, "גרגנטואה ופנטגרואל", מצרפתית: עידו בסוק, דביר, 2003). [חזרה]
[5] La Città del Sole, ספרו האוטופי של הנזיר הדומיניקני והפילוסוף טומאזו קַמפָנֵלָה (1568–1639) ראה אור ב־2007 בנהר ספרים. תרגם מאיטלקית: ארנו בר, עריכה מדעית ואחרית דבר: מירי אליאב פלדון. [חזרה]
[6] מושג מיסטי, ירושלים עיר האלוהים בקץ הזמנים. בראייה נוצרית נחשבת גם כדימוי לכנסייה. "וָאֵרֶא וְהִנֵּה הָעִיר הַקְּדוֹשָׁה יְרוּשָׁלַיִם הַחֲדָשָׁה יֹרֶדֶת מֵאֵת הָאֱלֹהִים מִן־הַשָּׁמָיִם וְהִיא מְתֻקֶּנֶת כַּכַּלָּה הַמְקֻשֶּׁטֶת לְבַעְלָהּ" (חזון יוחנן, כא, 2). [חזרה]
[7] Francesco d’Assisi (1181–1226), מייסד המסדר הפרנצ'סקני, העמיד את הסולידריות החברתית של הנזירים ואת הכמיהה לשלום עולמי בראש מעייניו; Caterina da Sienna (1343–1380) ו־Teresa de Avila (1515–1582), שתי קדושות במיסטיקה הנוצרית־קתולית. [חזרה]