החופשה האיטלקית שלי

"הבחורים המזדמנים בחיי הם התזכורת שאני היא שקובעת את הכללים.. זו מן תחושת שליטה כזו, כדי לא להיפגע שוב ולהרגיש חסרת אונים”.

אביגיל, בחורה ישראלית אשר מגיעה לאיטליה בניסיון להתרחק מעברה הטראומטי, בחיפוש אחר חופש ושחרור. בתחילה, אביגיל מצטיירת כבחורה משוחררת וקלילה, אך מתחת לפני השטח מסתתר סיפור מורכב יותר. במהלך החופשה היא פוגשת את ניקולס, איטלקי מקסים שמצליח לשכנע אותה לצאת איתו.

הספר עוקב אחר מערכת היחסים המתפתחת בין השניים, דרך טיולים ברחבי איטליה ואירועים דרמטיים. לילה אחד, לאחר אירוע מטלטל, אביגיל חושפת בפני ניקולס את הסיפור שעברה בצעירותה ששינה אותה.

"החופשה האיטלקית שלי" הוא סיפור על כוחה של החלמה בהתמודדות עם טראומה, ההזדמנות להתחיל מחדש, ואת האומץ הנדרש כדי לפתוח את הלב מחדש למרות הפחדים והפצעים מהעבר.

ג’יין יעקב־דפנה עובדת עם נוער בסיכון, כותבת בספר זה על השלכות והתמודדות עם טראומה, מאפשרת הבנה של המורכבות הרגשית של הפגיעה וההחלמה במקביל.

פרק 1

נשמתי עמוק את האוויר של איטליה אחרי שלוש שעות וחצי של טיסה מלאה בכיסי אוויר, שהעלו בי מחשבות על התרסקות בכל מיני דרכים. אוזניי התענגו על צליל השפה האיטלקית. העמסתי את המזוודות שלי על עגלת המשא, ודחפתי אותה לכיוון היציאה. כשהדלתות הלבנות האוטומטיות נפתחו, נכנסתי לאזור קבלת הפנים. הסתובבתי בין האנשים הרבים והזרים המחכים לפגוש אנשים אחרים, עד שראיתי בחורה נמוכה, עגלגלה מעט, מחזיקה שלט קטן, ששמי כתוב עליו בעט דהוי.

"צ'או", היא אמרה כשניגשתי אליה, ואז המשיכה לדבר בשטף מילים בצליל מתגלגל. הדבר היחיד שהבנתי הוא שהשם שלה הוא מריה.

"לא איטלקית", אמרתי באנגלית. היא נאנחה וסימנה לי לבוא אחריה.

הדרך לדירה הייתה ארוכה. הסתכלתי מבעד לחלון, התפעלתי מיופייה של נאפולי, מהבניינים הצבעוניים, מהעיצוב של הגינות והפארקים, מעומס המכוניות על הכבישים ומאי־הסדר בתנועה. הכול שונה ודומה כאחד לישראל. אחרי שהעליתי את כל הציוד שלי לדירה עם מריה, המתווכת של הדירות להשכרה, היא ערכה לכבודי סבב היכרות בדירה. היא הסבירה באיטלקית ואני הנהנתי בנימוס, לא הצלחתי להבין אם היא הבינה שאני לא דוברת איטלקית בכלל או שהיא רק ניסתה להיות מנומסת. חייכתי אליה וניסיתי לחזור על ההסבר שלה באנגלית. מריה הסתכלה עליי במבט מיואש והלכה לכיוון הדלת. היא נופפה לי לשלום ומלמלה משהו שנשמע כמו "נתראה". החזרתי לה נפנוף, והדלת נסגרה אחריה.

השעון הראה שהשעה רק עשר בבוקר, אחרי שסיימתי לסדר את כל הציוד שלי. סידרתי את הבגדים בארון, תליתי את השמלות, סידרתי את הנעליים בשורה בתחתית הארון. ליד דלת הכניסה לחדר הייתה כוננית כוורת קטנה בצבע חום כהה. על מדף אחד סידרתי את כל מוצרי האיפור שלי. על המדף השני הנחתי את מוצרי השיער. במדף ליד סידרתי את כל הקרמים שלי. שמתי על שידת הלילה ליד המיטה שני ספרי קריאה, ולידם הנחתי את המחשב הנייד שלי.

קרסתי על המיטה ופרסתי את ידיי על צידי המיטה וחייכתי לעצמי. סוף סוף אני מגשימה חלום, חופשה ארוכה בדרום איטליה אחרי שלוש שנים אינטנסיביות של לימודים באוניברסיטה. הנשימות שלי הלכו ונרגעו, והרגשתי איך העייפות משתלטת עליי. לאט לאט עיניי החלו להיעצם עד שנרדמתי.

משהו בגוף הציק לי, קול מוזר גרגר ודגדג בתוכי. התהפכתי לצד וחיבקתי את הרגליים קרוב לחזי, בתקווה שהקול הזה ייפסק וייתן לי להמשיך לישון. אך בסוף הוא ניצח, הרעב העיר אותי משנתי הקצרה. השעון הראה שישנתי רק שעה אחת. גלגלתי עיניים ונשמתי עמוק, הגוף שלי היה כבד וזעק למנוחה, הוא גם היה חלש כי לא אכלתי כבר כמה שעות, בעצם מאז שנסעתי לשדה התעופה בחצות, כמעט שתים־עשרה שעות. בחוסר חשק התרוממתי וגררתי את עצמי מחוץ למיטה. נזכרתי שראיתי את המקרר הריק כשמריה פתחה אותו לכבודי מוקדם יותר היום. משכתי את תיק הצד שלי מהשולחן ויצאתי מהדירה.

צעדתי בשדרה של ויה דואומו, ובסופה פניתי ימינה לרחוב סאן ביאג'יו, שהוא אחד משלושת הרחובות המרכזיים. הוא צר, ומשני צדדיו ישנן חנויות שונות, חנויות של בגדים, מזכרות, תיקים, תכשיטים, ובכל כמה חנויות יש בתי קפה קטנים ופיצריות. עברתי את פיאצה סאן ג'יטאנו והמשכתי ללכת ישר לאורך הרחוב בחיפוש אחר בית קפה שייראה מזמין. הרחוב היה עמוס באנשים, ורועש מדיבורים של אנשים, מקטנועים שפילסו את דרכם בין ההמון וממונית שזחלה עד שנתנו לה לצאת אל הכביש. המשכתי לרחוב סאן פאולו ונעצרתי ליד בית קפה שנמצא מימיני. השם "ליאו" היה כתוב בגדול בלבן בגופן של כתב יד מחובר על רקע שחור. ריח של בצקים, אספרסו ומשהו חריף, כנראה אלכוהול, נדף מתוך החנות החוצה. ערבוב של ריחות שמשכו אותי להיכנס פנימה. התפעלתי מהעיצוב של המקום, בגוונים של שחור ולבן. הרצפה הייתה לבנה ומנוקדת בנקודות שחורות גדולות. הבר היה שחור בוהק, הקירות היו דומים לרצפה, לבנים ומנוקדים בנקודות שחורות קטנות. התיישבתי ליד שולחן עגול והסתכלתי סביבי על האנשים שעמדו ושתו קפה ליד הבר, הניחו את הכוס הריקה, נופפו לברמן והלכו. בחורה התקרבה אליי ובידה תפריט. היא לבשה חולצה לבנה מכופתרת ומכנסיים שחורים ועל מותניה היה קשור סינר שחור ועליו השם של המקום.

"שלום", התחלתי את השיחה באנגלית. המלצרית נראתה מופתעת לכמה רגעים, אך מייד החזירה לי חיוך מבין. "אני רוצה ארוחת בוקר איטלקית טיפוסית".

"בטח", היא חייכה, "איזה קפה את שותה?"

"קפוצ'ינו גדול". היא רשמה את זה בפנקס הקטן שהחזיקה.

"אוקיי, בעוד עשר דקות אחזור", היא אמרה ונעלמה. בזמן שחיכיתי ניסיתי לקרוא את מה שכתוב על הקירות בבית הקפה, ותרגמתי אותו בגוגל — לשתות, לאכול, גלידה, סופלה מתולתל. מה? כנראה גוגל לא תרגם נכון.

"בבקשה", המלצרית חזרה והניחה מולי ספל קפוצ'ינו גדול, "וזה מאפה באבא עם קרם וניל", היא המשיכה והסבירה את מה שיש בצלחת. הסתכלתי על המאפה בצורת פטרייה גדולה ותפוחה, היא הייתה מבריקה, כאילו מרחו אותה במשהו, וקושטה בקרם לבן. "זה עם רום", היא אמרה, כאילו קראה את מחשבותיי, "זה מה שאוכלים בדרך כלל באיטליה, מאפים. אני מבטיחה לך שזה טעים", חייכה ועזבה אותי לבדי. נשמתי עמוק וחתכתי חתיכה קטנה מהמאפה. נדרשו לי כמה רגעים כדי להבין את הטעמים שהתערבבו בפי. בצק טבול באלכוהול, ברום, וקרם וניל אשר המתיק את הכול. הטעם בפה שלי התאים בדיוק לריח שהרחתי קודם, בצק, מתוק ואלכוהולי יחד. חייכתי לעצמי, אני יכולה להתרגל לזה, חשבתי.

"אני מניח שלא אכפת לך", שמעתי קול גברי עמוק ומעורר מצידי השמאלי. הוא הניח את הנייד שלו על השולחן שלי ולגם מהספל שלו. הזדקפתי לפתע, המומה. הסתכלתי סביבי וראיתי שכל השולחנות תפוסים. הבחור היה יחסית רזה וזרועותיו שריריות מעט, הדבר העיד על כך שהוא מתאמן, עיניו חומות דבש, שערו שחור קצוץ ואת פניו עוטפים זיפים שרק החלו לצמוח. הוא שידר ביטחון גבוה וכריזמה, שגרמו לי להצטמרר.

"כבר התיישבת", אמרתי וחזרתי למאפה שלי.

"תיירת", קבע עובדה. הבטתי בו בפה מלא, וחשבתי מה להגיד אחרי שאבלע.

"כן, אני מניחה שגם אתה", אמרתי בביטחון. הנחתי זאת רק משום שהוא פתח את השיחה איתי ישירות באנגלית.

"אפשר לומר", הוא חייך ולגם עוד לגימה. אחרי זה הוא הקליד משהו בנייד שלו והניח אותו בחזרה. בחנתי את תנועותיו. "מאיפה את?" שאל.

"ישראל, ואתה?" עניתי בתקווה שהוא לא ינסה לפתח איתי שיחה על ישראל.

"פירנצה". גבותיי התרוממו בהפתעה.

"אז אתה לא תייר, אתה איטלקי", אמרתי. הוא חייך חיוך צדדי וגיחך מעט.

"צפון איטליה שונה לחלוטין מדרום איטליה, בגלל זה אני מרגיש פה תייר", הוא הסביר את עצמו ברוגע. נראה שהוא רגיל שאנשים מופתעים מכך שהוא מציג את עצמו כתייר במדינה שהוא נולד בה. "לכמה זמן הגעת?" בחן את פניי והביט בעיניי, כאילו ניסה לקרוא את מחשבותיי.

"חודש", עניתי אחרי שסיימתי לאכול את המאפה שלי. עכשיו נשאר רק הקפוצ'ינו.

"וואו, הרבה זמן". הנהנתי לחיוב. "את פה לחופשה או לעסקים?"

"חופשה", עניתי בקצרה. התחלתי להרגיש מוזר בנוכחותו, זה היה ערבוב חושים. מצד אחד, הייתה לי תחושה שאני צריכה להתרחק ממנו, שלא אסתבך. ומצד שני, הגוף שלי התחיל להגיב אל הבחור הזר והחצוף עם החיוך המושך, שלא ידעתי את שמו.

"תיהני", הוא אמר, "אני פה לעסקים, אני כבר מכיר את העיר בעל פה".

המשיכה אליו השאירה אותי יושבת. הסתכלתי עליו ומחשבותיי התחילו להתבלבל, לא הצלחתי למצוא את המילים המתאימות. הראש צעק, תשאלי במה הוא עוסק! תשאלי מה השם שלו! באיזה מלון הוא נמצא! רציתי שיהיה כאן מישהו שאוכל לבלות איתו, מישהו שיוכל להראות לי את העיר, כדי שלא ארגיש בודדה, אבל המבטים שלו העבירו בי תחושות חזקות של ביישנות בתחתית הבטן. הוא שידר ביטחון, כריזמה ושלווה. פתאום, בשניות בודדות, ההרגשות התחלפו לנורות אזהרה שאותתו לי להתרחק ממנו, כמו אז, אחרת שוב אקבל כווייה. תפסה אותי תחושת בטן של סכנה הרפתקנית, שאני לא בטוחה שאני רוצה להיכנס אליה. קמתי מהכיסא כדי ללכת, ונזכרתי שלא שילמתי את החשבון, אז התיישבתי בחזרה. הרמתי את ידי למצרית וסימנתי לה שאני רוצה לשלם. הרגשתי את מבטו עליי, ושמעתי אותו צוחק בצחוק עמוק ומתגלגל. החזקתי את עצמי כדי לא להסתכל עליו. כל מה שרציתי לעשות היה בסך הכול ללכת, וגם זה יצא עקום, וכרגע הבכתי את עצמי.

"את מצחיקה", הוא אמר לבסוף אחרי שנרגע, "בכל אופן, שתהיה לך חופשה מהנה". הוא הוציא מארנקו מטבעות בודדים והשליך אותם על השולחן. הוא הכניס את הארנק והנייד לכיס הג'ינס ויצא מבית הקפה, ואפילו לא המתין שאגיד משהו. לא ידעתי אם הייתי צריכה לענות. גם אם רציתי, הייתי המומה ומובכת מדי מהסיטואציה שהייתה לפני רגע.

אחרי שמילאתי את בטני שקרקרה, טיילתי ברחובות הצרים עם החנויות והדוכנים והתפעלתי מחדש מהיופי העתיק ומהצבעוניות של המקום. חזרתי בחזרה לסאן ביאג'יו. המשכתי לטייל ולבחון את החנויות לאורך השדרה. נכנסתי לכל מיני חנויות של מזכרות, ויצאתי בלי לקנות שום דבר. יש עוד זמן, חשבתי.

עברתי ליד בר קטנטן של יינות. שלושה שולחנות שחורים גבוהים ניצבו בחוץ. מסביב לכל שולחן היו שלושה כיסאות בר שחורים. בשעות הצוהריים הבר נראה שומם, רק שני אנשים ישבו בתוכו, מתחבאים מהשמש השורפת. לפני שנה אלון ואני ישבנו בדיוק שם, בשעות המוקדמות של הלילה, ושתינו יין אדום. חייכתי לעצמי והוצאתי את הנייד.

"אני חייבת מסז', הלכתי הרבה", כתבתי. שלחתי את ההודעה לאלון ולחצתי על "שלח".

לא עבר הרבה זמן עד שקיבלתי תשובה ממנו, כשעוד עמדתי מול בר היינות.

"מסז' ארוטי?"

"עכשיו אתה מדבר. אני בנאפולי, מול אותו בר שישבנו בו בפעם הקודמת. חשבתי עליך, אתה פנוי להיפגש?" רשמתי בחזרה. ראיתי שהוא מקליד, וחיוך רחב נמרח על פניי בציפייה לתגובה שלו.

"את קרובה אליי, אני בבית, אצא לפגוש אותך".

שלחתי פרצוף מחייך, והתחלתי להתקדם לכיוון הבית שלו, לפי המיקום שהוא שלח לי לנייד. כשהתחלתי להתקרב לכיוון היעד, בתחושות של ניצחון, ראיתי אותו מרחוק. הוא נשען על החומה וראשו רכון למטה לעבר הנייד שהחזיק, בעודו ממתין לי שאגיע. הוא נשאר אותו דבר ממה שזכרתי אותו, אפילו התווספה לו חושניות. בכל צעד שעשיתי לכיוונו, ליבי פעם בחוזקה, מעין התרגשות ואי־נעימות בו־זמנית. אלון הרים את ראשו, הוא חייך אליי את החיוך שכבש אותי מהפעם הראשונה, התקרב אליי וצמצם את המרחק בינינו.

"אלון!" קראתי בקול מתרגש.

"משוגעת", הוא קידם את פניי בחצי חיוך ובחצי בלבול.

"היי גם לך", אמרתי והתחבקנו לשלום.

"אני לא מאמין שחזרת לפה", אמר בחיוך, ואני צחקקתי מעט. זיכרונות הציפו את ראשי, זרמים חלפו במורד גופי, וגופי זעק למגע שלו.

נכנסתי לדירה שלו, אחרי שפתח את הדלת לרווחה וסימן לי בידו לעבור דרכה ראשונה. דירה קומפקטית שיש בה סלון ומטבח מרווחים, הקירות צבועים בצבע כחלחל. באמצע הסלון הייתה ספה פינתית לבנה, ולידה שולחן מרובע קטן מעץ. עליו היו מונחים בקבוק מים וכוסות. מאחורי הספה היה שולחן אוכל מלבני ואי משיש שחצץ בין השולחן לכיור. בקומה העליונה נמצא חדר שינה קטן שהיו בו מיטה זוגית וארון קטן המתאים ליחיד. הכול עורר בי הרגשה מוכרת, שום דבר לא השתנה, ובאוויר ריחף אותו ריח גברי עדין. אלון התיישב על הספה בשיכול רגליים, ומזג שתי כוסות מים מהבקבוק. גם אני התיישבתי לידו בספה, על ברכיי קרוב אליו.

"מה דעתך", התחלתי את המשפט בשקט, והתקרבתי עוד קצת והנחתי רגל אחת על הרצפה, "שנתחיל את המסז'?" שאלתי. הוא הפנה אליי את מבטו, עיניו ניצתו וחיוכו גדל. הבטנו זה לזה בעיניים לכמה רגעים ארוכים. קמתי מהספה והלכתי לכיוון המדרגות שהובילו לקומה העליונה, בזמן שהסתכלתי עליו הולך אחריי. כשנכנסתי לחדר הוא תפס את זרועי וסובב אותי אליו. נפלתי על המיטה מחוסר שיווי משקל, והוא נפל עליי. לא הצלחתי להתאפק ופרצתי בצחוק. לאלון לקחו כמה שניות להצטרף לצחוק שלי.

"שלום", הוא אמר והביט בי בעודו שוכב מעליי. יד אחת שלו נשענה על המיטה ליד ראשי, החזיקה אותו מעט. היד השנייה שלו הונחה על מותני.

"היי", אמרתי בקול שקט, כאשר אני מודעת לאצבעותיו המשוטטות על בטני. הוא לא הוריד את עיניו ממני והנמיך את פניו לכיווני. עצרתי את נשימתי לכמה רגעים, והמתנתי לעומד לבוא. שפתיו פגשו את שפתיי, תחילה בעדינות. פישקתי את שפתיי מעט ונתתי ללשונו להיכנס ולפגוש את לשוני. הנשיקה הפכה להיות מהירה יותר, מלאה בתשוקה. הכנסתי את שתי ידיי מתחת לחולצה שלו ומשכתי אותה למעלה, ליטפתי את גבו והרגשתי את שריריו. התהפכנו, כך שהייתי מעליו, התיישבתי עליו, כל רגל בצידו האחר, והורדתי את שמלתי מעליי. אלון בחן אותי, כאילו מעולם לא ראה אותי כך, עיניו שוטטו מפניי לאט למטה, אל חזי ואל בטני, ואז שוב החזיר את מבטו לפניי. הוא התרומם מעט במהירות ונישק אותי שוב, הפעם יותר בפראות, כשהוא מחזיק את ראשי קרוב אליו ביד אחת, וביד השנייה הוריד ממני את החזייה והשליך אותה לרצפה. הוא השכיב אותי על גבי, התכופף ונשף על בטני התחתונה. הוא הוריד ממני את התחתונים והשליך גם אותם. הוא נשף עליי ורפרף בשפתיו על בטני ועלה למעלה לחזי. הוא צבט מעט את פטמותיי. שחררתי אנחת הנאה, תפסתי את מכנסיו ופתחתי את הכפתורים. הוא הוריד את המכנסיים עם התחתונים, וחזר לשכב מעליי. ליטפתי את גבו, כרכתי את רגליי סביבו. הוא ליטף את פניי, הישיר אליי מבט ארוך, ונכנס פנימה בעוצמה. החסרתי פעימה להנאה שגרם לי. הוא התחכך בי וזז במהירות. העונג שבתוכי פרץ החוצה בהנאה מרובה, העברתי את ציפורניי על גבו בעוצמה. הרגשתי את גופו מזיע על גופי, הריח שלו הטריף אותי. "הו, כן", מלמלתי. הידקתי את רגליי סביב גבו. אלון עצם את עיניו, יצא ממני ופרק את סיפוקו. הוא נשכב לידי, הסדיר את נשימותיו, וכך גם אני.

אחר כך הזמנו טייק אווי ממסעדה אסייתית קרובה לדירתו. ישבתי בשיכול רגליים על הספה, וגופי עטוף במגבת קצרה שכיסתה רק את המקומות המוצנעים שלי, ושערי אסוף לפקעת מרושלת. אכלתי נודלס בקר וירקות במקלות אכילה מקופסת קרטון קטנה ששימשה צלחת. הסתכלתי על אלון שישב מולי, לבוש רק בתחתוני בוקסר שחורים עם רצועת גומי לבנה, ושערו פרוע. הוא ישב וגבו שעון על גב הספה, ורגלו הימנית מונחת על רגלו השנייה. הוא התמקד באכילת אורז עם רצועות אנטרקוט במקלות אכילה מקופסת קרטון קטנה הדומה לשלי. בחנתי את פניו ואת לסתו המרובעת כאשר הוא הכניס את המקלות לפיו. הרגשתי את דמי מתחמם מחדש, מחשבות חזרו למוחי, והרגשתי איך ההתרגשות מתגנבת לבין רגליי. הנחתי את קופסת האוכל על השולחן, לקחתי את גביע היין האדום, נשענתי בחזרה על כתפי על גב הספה, והמשכתי להתבונן בו בשקט. גם הוא הניח את קופסת האוכל שלו על השולחן, ליד הקופסה שלי, נשען אחורה והביט בי במבט רציני. חייכתי חיוך צדדי לנוכח הבעתו וההתרגשות בתחתית בטני.

"את יודעת", הוא החל לדבר ושבר את הדממה. מבטו היה רציני להפליא. בלעתי את רוקי והמתנתי שימשיך. "אני חושש מזה", הוא המשיך בקול שקט. נשמתי עמוק. "מהרגש, הכוונה".

"כבר דיברנו על זה כמה פעמים בעבר, למה אתה עדיין תקוע על זה?" שאלתי.

"והינה המשכנו לדבר, ואת שוב פה", הוא הסתכל לתוך עיניי. עיניי נפקחו לרווחה בעקבות הרמיזה שנאמרה. התרחקתי מעט אחורה.

"רגע, אלון, אתה חושב שטסתי ממדינה אחרת לכאן, לאיטליה, בשביל להיות איתך?" בקולי היה משהו ציני, מופתע ומעט פוגע. הוא הופתע מעט והשפיל את מבטו. שחררתי אוויר של גיחוך שניסיתי לשמור לעצמי. "המשכנו לדבר, כי אף פעם לא אמרנו שננתק את הקשר. ואני פה כדי ליהנות". הוא הרים את מבטו בחזרה אליי למשמע דבריי.

"אבל הגעת לפה לחודש", אמר. הרגשתי כאילו הוא מנסה לשכנע אותי או את עצמו במשהו.

"הגעתי לחודש, כי הביקור הראשון שלי לא הספיק לי. אני רוצה לראות את המקומות והערים שדיברנו עליהם, לחוות הרפתקאות וללמוד דברים חדשים. זו הסיבה שאני כאן, שוב".

"אז מבחינתך זה רק סקס? בלי מחויבות?" הוא שאל בתקיפות ונראה קצת מבולבל.

"מבחינתי זה רק סקס, והרבה ממנו", עניתי בחיוך חושף שיניים. "רק שתדע שאני לא מתכוונת להתחייב, ואני יכולה להיות מאוד קרה ולחתוך את הדברים ברגע". שתקתי ושילבתי את ידיי. "אני לא רוצה שזה יעיק עלינו ואחשוב על זה הרבה, ואני לא רוצה שזה יהפוך למשהו על בסיס יומי, ובטח שזה לא יהיה קבוע", המשכתי בנשימה אחת.

אלון נשם עמוק ובדק תגובה מסוימת בפניי. שתקתי לכמה רגעים ופרצתי בצחוק מרוב לחץ, וראשי נמתח אחורה וכתפיי עלו מעט.

"סליחה", אמרתי אחרי שנרגעתי וראיתי את פניו המופתעות והמשועשעות בו־זמנית. לא הצלחתי לקרוא אותו. לא הבנתי אם הוא רוצה להתחייב אליי וחושש מהרגש כדי שלא יפגע בעתיד, או שהוא לא רוצה להתחייב בכלל. לבסוף החלטתי שאין צורך לנסות לפענח את מה שבאמת מסתתר מאחורי הסיבה שבגללה פתח את הנושא, כי אני היא זו שלא רוצה להתחייב אליו.

"גם לי לא יהיה זמן להיפגש על בסיס יומי", הוא ענה בפנים רציניות. הוא חייך אליי בהקלה. לגמתי מגביע היין כדי להעביר את ההרגשה של השיחה הזו. הרגשתי את טעם המרלו נוזל בגרוני ומעביר חמימות בחזי ובבטני.

"הגענו לעמק השווה?" שאלתי בחיוך צדדי.

"כן, רק רציתי שנהיה באותה מחשבה", הוא ענה, בוחן את פניי ואת שפתיי. התמתחתי לשולחן כדי להניח את הגביע בחזרה. נעמדתי מולו והורדתי את המגבת ממני, חשפתי לפניו את גופי העירום, שכבר ראה אותו זמן קצר לפני כן. אלון נעמד קרוב אליי, משכתי אותו לכיוון פינת האוכל והתיישבתי על השולחן בפישוק רגליים.

יצאתי מהדירה של אלון בשעות הלילה המוקדמות. הייתי מלאה באנרגיות ולא רציתי ללכת לדירה הריקה, אז החלטתי להמשיך לטייל ולהתפעל מיופייה של נאפולי גם בחושך. פניתי ימינה בסוף רחוב סאן ביאג'יו, ולמול עיניי נגלתה רחבה גדולה ובה מבנים צבעוניים ופסל של קדוש מסוים באמצע הרחבה. התקדמתי הלאה בסקרנות. "פיאצה דנטה", היה כתוב על השלט. סקרתי את המקום בחשכה וראיתי אנשים והמולה באחת הסמטאות הצרות בהמשך הדרך. העפתי מבט אחרון בפסל והלכתי לכיוון הרעש. התערבבתי בין האנשים, שמעתי רעש חלש ורחוק של מוזיקה, והתקדמתי לעברו. בכל צעד שעשיתי, המוזיקה התחזקה יותר ונשמעה קרובה יותר. נעצרתי ליד מועדון "גלריה 1" והעליתי חיוך צדדי, בידיעה שהלילה אני הולכת לבלות.

נכנסתי למועדון מלא באנשים. הרעש החזק של המוזיקה הקפיץ את רוב המבלים וגרם להם לרקוד. היה ריח שונה במקום, ריחות שונים של אלכוהול מעורבבים בעשן סיגריות וריח של מריחואנה. היה מתח באוויר בין כל האנשים, במיוחד בין גברים לנשים, היה מתח של סקס. עברתי בין האנשים שרקדו ברחבת הריקודים, והתיישבתי על הכיסא היחיד שהיה פנוי ליד הבר. בזמן שהמתנתי שהברמן יתפנה אליי, הסתכלתי סביבי על האנשים הבודדים שישבו ליד הבר. בחורה הניחה את הכוס שלה על הבר, קמה מהמקום ודידתה לכיוון רחבת הריקודים ונעלמה בין הרוקדים. חבורת גברים ישבה מקובצת, מסביבה הרבה כוסות של בירה ושוטים, נראה שהם הסתודדו וצחקו מבדיחה שוביניסטית כלשהי.

"צ'או", שמעתי קול של גבר שנבלע ברעש של המוזיקה. הפניתי את מבטי לעבר הקול, וראיתי את הברמן מסתכל עליי, והוא נשען עם גופו על הבר.

"שלום", החזרתי באנגלית. גבותיו התרוממו למעלה בפליאה, ולאחר מכן חיוך חושף שיניים התפשט על פניו ועיניו החלו לנצוץ. המבט שלו רמז על כך שמצא את הטרף הבא ללילה.

"מה תרצי לשתות, תיירת?"

"אני רוצה קוקטייל כלשהו, תפתיע אותי", עניתי בקול פלרטטני מעט, כשאני נשענת בגופי קרוב יותר אליו כדי שישמע אותי.

"אני כבר חוזר", קרץ ונעלם לעבר הבקבוקים.

המשכתי לשבת ולחכות שיחזור, ובינתיים המשכתי לבחון את האנשים מסביב. גופי היה צמא למגע נוסף, לעוד ריגוש. בקצה השני של המועדון ראיתי בחור רזה, זיפים על פניו. הוא פגש במבטי ולא הוריד את עיניו ממני. גופי החל להגיב למבטו, והרגשתי את העקצוצים בין רגליי.

"בבקשה", אמר הברמן, ובכך גרם לי לסובב את ראשי בחזרה אליו. הברמן הניח לידי כוס ובה נוזל בצבע כתום בהיר עם קוביות קרח ופלח של תפוז. "זה אפרול שפריץ", אמר בתגובה להבעת פניי המבולבלת, "זה יין לבן יבש, עם קצת סודה ותפוז", המשיך. לקחתי לגימה קטנה כדי לטעום, והוא הסתכל עליי במבט מרוצה עוד לפני שהספקתי להגיב. אחרי שטעמתי, חייכתי בחיוך חושף שיניים. "תיהני", אמר לפני שהספקתי להגיד תודה, והמשיך ללקוח הבא.

סובבתי את ראשי בחזרה לקצה השני של המועדון, בחיפוש אחר אותו בחור שהסתכל עליי לפני כמה דקות, אך הבחור כבר לא היה שם. חיפשתי אותו בעיניי בין הרוקדים, אך לשווא. הרגשתי לרגע תחושת פספוס ואכזבה. המשכתי לשבת והתענגתי על הטעם של היין הלבן שזלג במורד גרוני, אכן התפוז הוסיף לטעם. סיימתי לשתות את הקוקטייל וחיכיתי שוב שהברמן יפנה את מבטו אליי. כשזה קרה, סימנתי לו בכוס הריקה שאני רוצה עוד אחת.

המועדון התחיל להתרוקן מאנשים, ואני המשכתי לשבת על הכיסא ליד הבר, כאילו שמרתי עליו מכל משמר. הברמן חילק את זמנו בין תיזוז בין לקוחות אחרים ובין פיתוח שיחה פלרטטנית איתי, שנקטעה בכל פעם מחדש על ידי מבלה אחר. הברמן סימן בידו לעבר מלצר אחר שהסתובב כל הערב בין השולחנות של המבלים שהתעצלו לקום להזמין מהבר. המלצר הגיע והברמן לחש משהו באוזנו. המלצר הנהן והתחיל להגיש משקאות למבלים אחרים בבר.

"מרגשת אותי המחשבה לרקוד איתך", הברמן אמר לי כשהוא נשען על הבר. ליבי החל לפעום בחוזקה. חייכתי אליו וקמתי מהכיסא בפעם הראשונה מאז הגעתי.

"מרגש אותי שהמחשבה הזו מרגשת אותך", קרצתי.

הלכתי לרחבת הריקודים וידעתי שהוא מסתכל עליי. הזזתי את גופי בקצב של המוזיקה, הרמתי את ידיי מעל ראשי והורדתי אותן בקצב כשעיניי עצומות. הרגשתי את ידיו המחוספסות נוגעות בי ומלטפות את הבטן. אהבתי את הצמרמורות שידיו גרמו לי, והמשכתי לזוז. לאחר כמה רגעים הוא התקרב אליי יותר וזז לפי הקצב שלי. הוא נשם על הצוואר שלי, ובשפתיו נגע מעט באוזני. האנרגיה והריגוש מילאו את גופי, המתח המיני שנוצר בינינו והמגע הצמוד גרמו לי להיצמד אליו יותר ולהתחכך בו, וגבי עדיין מופנה אליו. לקחתי את ידיו בידיי והרמתי איתן את שולי שמלתי. הסתובבתי כך שפניי מול פניו, והנחתי את ידיי על כתפיו.

"עדיין מתרגש?" קירבתי את שפתיי לאוזנו. הוא בתגובה הצמיד אותי אליו יותר.

"ומה את חושבת?" שאל.

"אני חושבת שכדאי שנעבור למקום אחר", עניתי וזזתי מעט ממנו, כדי להסתכל עליו. עיניו ברקו.

"אני מכיר מקום", הוא משך אותי אחריו.

הוא הוביל אותי לחלק האחורי של המועדון. השלט "לעובדים בלבד" התנוסס על הדלת. הוא פתח את הדלת ומשך אותי לתוך המחסן. ליבי החל לפעום בהתרגשות, הרגשתי את הרטיבות מצטברת בין רגליי ונספגת בתחתונים שלי. עצרתי לרגע והסתכלתי סביבי. קירות מלאים בבקבוקי אלכוהול למיניהם, התאורה הייתה עמומה בגוני כתום. הברמן סגר את הדלת בחוזקה והצמיד אותי לדלת. הרעש של המוזיקה הרועשת נשאר מחוץ למחסן, והרעש היחיד ששמעתי היה הנשימות שלו, קרובות אליי. שפתיו נגעו לא נגעו בשפתיי, ידו ליטפה את צווארי ואת כתפי החשופה.

"את משגעת אותי, גברת תיירת", הוא הסתכל עליי בתשוקה בוערת והעביר את עיניו לשפתיי, כאילו חיכה לאישור. תפסתי אותו במותניו ומשכתי אותו קרוב יותר אליי.

"אז למה אתה מחכה, אדון ברמן?"

שפתיו פגשו את שלי בתובענות, ואני אפשרתי לו להיכנס לתוך פי. שלחתי את ידיי לחגורת מכנסיו, פתחתי אותה והורדתי ממנו את המכנסיים עם התחתונים. הוא ירד לנשק את צווארי וחפן את פלחי הישבן שלי. הכנסתי את ידיי מתחת לחולצתו וליטפתי את גופו החלק ואת הקוביות שהרגשתי בבטנו. הורדתי את התחתונים ממני וכרכתי רגל אחת סביבו, כשאני נשענת על הדלת.

"אני רוצה להרגיש אותך עכשיו!" דרשתי.

הרגשתי איך אני בוערת, דמי רתח וזרמים של התרגשות עברו בגופי. הוא הרים אותי והצמיד את גבי לדלת, כך שחסמתי כניסה לא רצויה של אחרים. כרכתי את שתי רגליי סביב גבו התחתון. בשנייה הרגשתי שהוא מילא את כולי. התענגתי על החיכוך שלו בי בכל סנטימטר. ההתנשפויות שלו הדהדו באוזניי, הוא חיזק את האחיזה שלו ברגליי, הרגשתי את אצבעותיו שוקעות בעורי.

"זה מגיע", אמרתי בין גניחה לגניחה, הרגשתי את האורגזמה שלי בדרך. "בבקשה אל תפסיק", לחצתי בציפורניי על גבו, חיזקתי את האחיזה של רגליי בו, כדי למנוע מרחק. הוא נכנס חזק ועמוק בפעם האחרונה. צעקתי, האורגזמה התפרצה ממני, הרטיבות התגברה והרגשתי את גופי רפה. ברגע אחד התרוקנתי מכל תחושה בגופי. הייתי ריקה מכל תוכן, הרגשתי שיש לי חור גדול באמצע החזה שלי. ראיתי את הסיטואציה הזאת מחוץ לגופי, כאילו הסתכלתי על בחורה אחרת ולא על עצמי. הרגשה של רִיק עצום, כאוס, נשאבתי לתוך מערבולת. לא הרגשתי את רגליי שכרוכות סביבו, לא הרגשתי אותו בכלל, רק ראיתי אותו זז. ראשי נדד למקום אחר. לפתע הייתי באותה סיטואציה, רק צעירה יותר. אותה הרגשה, חסרת יכולת להזיז חלקים מגופי, הייתי משותקת לחלוטין, ריקה מכל הרגשה ומבטי חלול.

"את לוקחת גלולות?" הוא החזיר אותי בחזרה למציאות.

"לא", נעמדתי על רגליי וזזתי ממנו. הוא הפנה את גופו הצידה ושפך את פרץ הנוזל הלבן על הרצפה.

"איך קוראים לך?" שמעתי אותו ממלמל בהיסוס בזמן שסידרנו את עצמנו.

"גברת תיירת", שלחתי אליו מבט חטוף אחרון, שלווה בחיוך צדדי, ובלי לומר מילה נוספת יצאתי מהמחסן והשארתי אותו לבדו. עברתי את רחבת הריקודים וחיפשתי את הדרך החוצה.

בסמטה היו רק מעט אנשים מלפני כמה שעות, קבוצה של חמישה אנשים ושני זוגות בקצוות שונים של הרחוב. הרחוב נראה שונה לרגע ושקט מאוד. הלכתי בדרך שבה הגעתי, ההליכה שלי הייתה מהירה ובצעדים גדולים. בדרכי חזרה לדירה חשבתי על מה שהיה, ואם הדברים היו יכולים להיות אחרת. הרי אלון כבר מילא להיום את הריק שהרגשתי, אז למה גם הברמן? האם הברמן היה עוזב אותי במנוחה אם לא הייתי ממשיכה איתו את השיחה? ואם כן, האם לא הייתי מרגישה פספוס כלשהו? מסיבה לא ברורה לי, אני ממגנטת גברים ומתמגנטת אליהם. אין לי היכולת לסרב, ואני גם לא רוצה לסרב, כמו שאני לא רוצה שיסרבו לי. חוץ מזה, אף אחד לא יכול לסרב לי, אף אחד לא יכול לעמוד בחיוך שלי. אני הרי משיגה כל מה שאני רוצה. ההרגשה של הריקנות התחלפה בהרגשה של גאווה.