יממה אחת באוקטובר

7 באוקטובר 1973 היה היום הקשה ביותר במלחמת יום הכיפורים, בו כיבוש רמת הגולן על ידי הסורים נראה כאפשרות מעשית. ובכל זאת, בערבו של היום, בעקבות תבוסת צבאו בקרב על נפח, החליט נשיא סוריה, חאפז אל-אסד, לבקש מברית המועצות שתשיג עבורו הפסקת אש ברמת הגולן.

אבות רבים היו לניצחון הדרמטי של צה"ל בנפח ביום השני למלחמה, אבל החשוב בהם היה גדוד השריון במילואים 266, הכוח הישראלי הראשון שעלה לרמת הגולן אחרי תחילת המלחמה על מנת לתגבר את כוחות הצבא הסדיר שקרסו תחת המתקפה הסורית במרכז הרמה. במשך 12 שעות היווה הגדוד את הכוח הגדול ביותר, ולפרקים היחיד, שבלם את הכוחות הסוריים שאיימו לכבוש את אזור נפח, וזאת כאשר הוא נלחם עם טנקים לא תקינים, עם מעט תחמושת, עם אנשי צוות שרבים מהם לא הכירו זה את זה וללא סיוע אווירי או ארטילרי.

קרבות הגבורה של הגדוד, המסופרים כאן לראשונה, מנעו מהסורים לממש את תוכניתם להתקדם אחרי כיבוש נפח מערבה, לגשר בנות יעקב שעל נהר הירדן, וצפונה, להשמדת הכוחות שלחמו תחת פיקודה של חטיבה 7 בעמק הבכא, בצורה שהייתה חורצת את גורל מרכז הרמה וצפונה להיכבש על ידם עוד בסיום היממה הראשונה למלחמה.

 פתח דבר

גדוד 266 , גדוד מילואים של חיל השריון מ"חטיבת הגיוס המהיר" 179 של פיקוד הצפון (עוצבת "ראם"), היה הכוח הראשון שעלה לתגבר את כוחות צה"ל ברמת הגולן, כמה שעות לאחר תחילת מלחמת יום הכיפורים. משימתו הייתה בלימת כוחות סוריים שהגיעו כבר במוצאי יום הכיפורים תשל"ד למרחק של קילומטרים ספורים מנפח – הבסיס החשוב ביותר של צה"ל ברמת הגולן, "לב הרמה", שבו ישבו המפקדות של רוב הכוחות שלחמו ברמת הגולן עם תחילת המלחמה, לרבות חבורת הפיקוד הקדמית (חפ"ק) של אלוף פיקוד הצפון.

לקרבות הגבורה של כוחות הגדוד במרחב נפח ובמרחב סינדיאנה, מלפנות בוקר ועד שעות אחר הצוהריים של 7 באוקטובר 1973, היה חלק משמעותי ביותר בבלימת התקדמות הכוחות הסוריים במרכז הרמה, בדרך למימוש תוכניתם להמשיך מנפח מערבה, לכיבוש גשר בנות יעקב, ולהמשיך מסינדיאנה צפונה ומזרחה לכיתור אפשרי של כוחות חטיבה 7 ולהשמדתם, הן בעמק הבכא וצפונה לו והן בפתחת קוניטרה הדרומית. מימוש התוכנית הזו על ידי הסורים היה חורץ את גורלן של מרכז הרמה וצפונה – להיכבש על ידם כבר ביממה הראשונה למלחמה. הצלחת כוחות הגדוד במשימותיהם במהלך היום השני למלחמה גם העניקה לכוחות המילואים את השעות הקריטיות שלהן היו זקוקים כדי להתארגן בימ"חים שלהם, להגיע למרכז הרמה בצורה מאורגנת ככל האפשר וליטול את הפיקוד על המשך הקרבות, עד לסילוק אחרון הסורים מהרמה, פחות מארבע יממות מתחילת המלחמה.

ההיסטוריה נלמדת בזכותם של מי שכתבו אותה, ועל־פי גרסתם. שנים רבות הובלט, ובצדק, חלקם של גדודי שריון מחטיבות 7, 188 ו־679, ומהאוגדות המשוריינות 210 ו־146 בקרבות הבלימה ברמה. אך לעומתם, סיפור הגבורה של כוחות גדוד המילואים 266 סופר בקיצור רב, אם בכלל. ספר זה מבקש לתקן עוול היסטורי בן עשרות שנים ולספר על הישגי כוחות הגדוד בקרבות הבלימה ברמה, שאותם יש להעלות על נס – בייחוד לאור המחדלים של הדרג המדיני ושל הדרג הצבאי הבכיר בישראל בימים שלפני המלחמה. בעטיים של מחדלים אלה נכפה על הגדוד להצטייד בטנקים פגומים ולהעפיל עימם בבהילות לרמת הגולן בלוח זמנים שהיה קצר משמעותית מזה שנקבע בפקודות שנכתבו לפני המלחמה. לוח זמנים חפוז זה גרם לכך שלא הייתה ללוחמי הגדוד אפשרות להצטייד בתחמושת בכמות מספיקה, כמו גם בציוד אופטי מתאים למערכות בקרת האש של הטנקים ובמפות קוד של רמת הגולן. חוסרים אלה פגעו ביכולתו של הגדוד לפעול במהלך קרבות הבלימה ברמה בצורה המאפיינת את רמתם המקצועית הגבוהה של מפקדיו וחייליו, שרבים מהם היו לוחמים מאומנים ובעלי ניסיון רב שנצבר במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה ובמבצעים בין המלחמות.

גדוד 266 נפגע באופן משמעותי במהלך הקרבות שבהם השתתף באותו יום באוקטובר. כמעט כל הסגל הבכיר שלו נפגע: המג"ד נפצע קשה, הסמג"ד ואחד המ"פים נהרגו ומ"פ נוסף נפל בשבי. כמו כן, נהרגו ונפצעו מפקדים ולוחמים רבים מהגדוד. היקף אבדות זה גרם לכך שכוחות הגדוד הפסיקו להתקיים ככוחות עצמאיים כבר בצוהרי היום השני למלחמה. ואולם, עשרות ממפקדיו ומלוחמיו של הגדוד, ששרדו את התופת במרכז רמת הגולן, היו שותפים מלאים להתארגנות מחדש של כוחות צה"ל ברמה, שלאחריה לחמו רבים מהם תחת פיקודן של חטיבות 679 ו־7, הן עד סוף שלב סילוק האויב הסורי מכל שטחי רמת הגולן בבוקר 10 באוקטובר, והן בהתקפת הנגד של צה"ל לתוך "המובלעת" הסורית, שהחלה ביום שלמוחרת.

במהלך כתיבת הספר התגלה לי שכוח נוסף של חטיבה 179 פעל במרחב נפח, ללא קשר לפעילות כוחות גדוד 266. מדובר בפלוגת החרמ"ש (חיל רגלים משוריין) של גדוד 96 של החטיבה, שהגיעה לנפח ב־7 באוקטובר, לפנות בוקר. פלוגה זו התארגנה להגנה על הבסיס מפני חדירת קומנדו סורי ולחמה בגזרה ביום ראשון בצוהריים, בקרב הגורלי שמנע מהסורים לכבוש את המחנה. למיטב ידיעתי, באף ספר שנכתב על המלחמה בכלל ועל הקרבות במרכז הרמה בפרט לא הוזכרו שמה ופועלה של פלוגה זו, שאיבדה בקרב על נפח חמישה מלוחמיה. על כן החלטתי לכלול את קורותיה של הפלוגה בספר.

ההחלטה לכתוב על קורותיו של הגדוד ביממה הראשונה למלחמה גמלה בליבי ביוני 2023, כמה חודשים אחרי שפרסמתי פוסט ברשת החברתית "פייסבוק" ובו פירטתי על לחימת הגדוד באזור נפח, כפי שהבנתי אותה מהמעט שקראתי על אודותיה בספרים שחוברו על האירועים ברמה במהלך המלחמה. זמן קצר אחר כך, באחד מערבי השבת בחודש מאי, יצר איתי קשר יעקב פרלשטין (פֶרָלֶ'ה), שהיה בתחילת המלחמה מפקד מחלקה בפלוגה ב' של הגדוד. הוא התנצל על כך שהוא מתקשר בעיתוי לא נוח, ובמשך שעה ארוכה דיבר בהתרגשות על קורות הוריו באירופה בזמן השואה, על קורותיו בצה"ל במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה, על חלקו בקרבות הגדוד במלחמת יום הכיפורים ועל לחימתו לאחר מכן בשורות חטיבה 679, עד פציעתו, בעומק המובלעת הסורית. פרל'ה הדגיש בדבריו את העוול שנעשה לגדוד בכך שעד היום רבים מהכותבים על־אודות המלחמה התעלמו, או שסיפרו מעט, על גבורת מפקדי הגדוד ולוחמיו באחד הקרבות החשובים במלחמת יום הכיפורים.

את ארוחת השבת הפסדתי ברצון. הרווחתי, כבונוס, את ההיכרות עם פרל'ה ואת עידודו שאכתוב ספר שיתאר את אותה יממה קריטית בחיי הגדוד. אני רוצה להודות לפרל'ה על ההשראה לכתיבת הספר, על עשרות שיחות טלפון, על מאות הודעות SMS שהחלפנו בתהליך כתיבתו, ובעיקר על הידע הרב שהעניק לי ועל סבלנותו הרבה לענות לשאלותיי בנושאים הקשורים לגדוד, לפני המלחמה ובמהלכה, בכל שעות היום והלילה.

לא קל לספר את סיפורה של יחידה צבאית, המורכב מסיפוריהם של עשרות מלוחמיה, גם כאשר מדובר ביום אחד של לחימה, גורלי ככל שיהיה. קשה יותר לעסוק בקורותיה ממרחק של חמישים שנה, במהלכן מתעמעם הזיכרון, ואולי אף נבנה מחדש ומתעתע במקרים מסוימים. אשר על כן, ובשל הרצון לדייק ככל הניתן בפרטי סיפורו של הגדוד, חזרתי וקראתי ספרים רבים שנכתבו על מלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן, הן מההיבט המדיני והן מההיבט הצבאי, ואשר המתואר בהם מהווה מסגרת שבתוכה ניתן להבין את סיפור לחימתו של הגדוד. כמו כן, ערכתי ראיונות עם כשישים מפקדים ולוחמים בגדוד ועם מפקדים בכוחות נוספים שלחמו במרכז הרמה ובנפח לצד הגדוד, וכן עם אלמנות, יתומים ויתומות של לוחמי הגדוד שנפלו בקרבות. בשיחות אלה ביקשתי להתחקות אחר קורותיהם של הלוחמים מרגע קבלת צווי 8 ביום הכיפורים בצוהריים ועד שכוחות הגדוד חדלו להתקיים. שמעתי מהמרואיינים שלי גם על פעילותם בהמשך המלחמה של לוחמי הגדוד ששרדו את קרבות 7 באוקטובר, וגם על קורותיהן של משפחות החללים מרגע שנודע להן על נפילתם בקרבות ועד עצם היום הזה.

אחד מהקשיים המשמעותיים שבפניהם עמדתי במהלך כתיבת הספר נבע מכך שכל שלושת הכוחות הפלוגתיים של הגדוד, שנטלו חלק בקרבות, עלו לרמה כאשר הם לא אורגניים, וזאת בשל החשיבות הרבה שיוחסה לעלייתם המהירה לנפח, לאור פריצת קווי ההגנה של צה"ל במרכז הרמה ובדרומה בשעות הראשונות למלחמה. לוח הזמנים הקצר שנכפה על פלוגות אלה מרגע הגעת הלוחמים לימ"ח בפילון ועד יציאתם ממנו לקרבות ברמה, הביא לכך שהטנקים שהיו ברשות הגדוד לא אוישו באנשי הצוותים שתוכננו לאייש אותם, על־פי השיבוצים הקרביים שנקבעו לפני המלחמה. במקום זאת, אוישו הטנקים של הגדוד בלוחמים שהגיעו ראשונים לימ"ח. אי לכך, אוישו רבים מהטנקים של פלוגות הגדוד בלוחמים שלא השתייכו לאותן פלוגות, ואף בלוחמים שהשתייכו לגדודים אחרים בחטיבה. במקרים רבים הורכבו צוותי הטנקים אך ורק מאנשי צוות שבהכשרתם היו קצינים ומפקדי טנקים (מט"קים). כוח פלוגתי אחד של הגדוד הורכב ממפקדי טנקים שכמעט כולם היו קצינים.

אשר על כן, רבים מהמפקדים ומהלוחמים שעלו במוצאי יום הכיפורים מהימ"ח למרחב נפח לא הכירו את אנשי הצוות שהיו איתם בטנקים, וממילא לא הכירו גם את מפקדיהם. מפקדים רבים לא הכירו את המפקדים שלחמו לצידם, אלא בכינוי שלהם ברשתות הקשר. חלק לא מבוטל מהלוחמים אינם יודעים גם היום מי היו אנשי הצוות שלחמו עימם בטנקים מאחר שלא היה להם פנאי לעשות היכרות כזו בהתארגנות המזורזת בימ"ח, בתנועה ממנו לרמת הגולן ובמהלך הקרבות. בעיות אלה הקשו מאוד על גילוי שמותיהם של המפקדים והלוחמים שנטלו חלק בקרבות הגדוד, וממילא הקשו על בניית תמונה כוללת ושיטתית בכל הנוגע לפעילות הגדוד לפני העלייה לרמה ובמהלך קרבות היום השני למלחמה.

במהלך הכתיבה גיליתי עד כמה קשה לדבר עם לוחמים ומפקדים שחוו אירועים קשים במהלך הלחימה ברמה. כמה פעמים במהלך התחקיר לספר נתקלתי במפקדים ובלוחמים שהתחילו את השיחה עימי בכך שהם לא מעוניינים לדבר על המלחמה, אבל אחר כך קשה היה להפסיק את שטף דיבורם, למרות הקושי שחשו כאשר סיפרו על האירועים הקשים שבהם נטלו חלק, ובעיקר אירועים שבהם נהרגו לוחמים ומפקדים בגדוד, וגם פקודים. רבים מהדוברים, גם אלה שרצו לספר, הדגישו כי הם סובלים במשך שנים רבות או שסבלו בעבר במשך תקופות ארוכות מתופעות של פוסט־טראומה.

זהותו של אחד ממפקדי הכוחות שלחמו באזור נפח, אשר התברר לי יותר מאוחר שכבר שנים אינו מגיע לאזכרות ולכנסים של החטיבה, לא הייתה ידועה כלל למשפחות השכולות של פקודיו אלא בכינויו, כפי שזה הופיע בחוברת לזכרו של אחד מפקודיו שנהרג בקרבות ליד נפח. כאשר מצאתי אותו, בעמל רב ובשיתוף פעולה של המשפחות השכולות ושל מפקדים בחטיבה, סיפר לי המפקד כי היעדרותו מפעילויות החטיבה נובעת מהקושי המנטלי להיזכר במה שקרה באותו יום באוקטובר. הוא קיבל באופן קשה את העובדה שמשפחות הלוחמים שהיו כפופים לו בזמן המלחמה לא יודעות עד היום על הנסיבות שהובילו לנפילת יקיריהם, כפי שלמדתי בסיור שערכה החטיבה לגדודיה ברמת הגולן בסוף יולי 2023. למרות הקושי לדבר על המלחמה, ולמרות שביקש שלא אשתף עם המשפחות את מספר הטלפון שלו, נתן לי אותו מפקד בשיחה בינינו פרטים ששופכים אור על פעילותו ועל פעילות לוחמיו, וביקש ממני שאעביר את הפרטים למשפחות השכולות כדי להפוך את סימני השאלה על אודות יקיריהן באותה יממה גורלית לסימני קריאה. וכך עשיתי.

כמה מהיתומות ומהיתומים שעימם דיברתי במהלך כתיבת הספר פירטו באוזניי את הקשיים שהם חווים מאז אביהם נעלם מחייהם, וזאת למרות הגיל הצעיר שבו נפרדו ממנו, ולמרות שחלקם נולדו רק לאחר שנהרג. שיחות אלה חידדו אצלי, וראוי היה שיחדדו גם אצל מקבלי ההחלטות בצה"ל ובמשרד הביטחון, את חשיבות ניהול "המלחמה שאחרי המלחמה", אשר במהלכה על מערכת הביטחון לסייע לאלמנות, ליתומים וליתומות, להתמודד מול מצב אישי ומשפחתי קשה שנכפה עליהם, ואשר משנה את חייהם מקצה לקצה.

מעבר לסיפורו של גדוד 266 כיחידה לוחמת, ביקשתי שהספר יהיה גם מסמך אנושי על ישראלים יפים בחורף 1973, שנעקרו ברגע אחד מבתיהם ושהוטלו על ידי צבאם ומדינתם, בחופזה ובחוסר סדר מוחלט, למלחמה שהייתה מהקשות שידעה מדינת ישראל מאז הקמתה. אני מודה למרואיינים ולמרואיינות שהקדישו מזמנם וסיפרו לי במהלך כתיבת הספר את סיפוריהם, שנשזרו יחד לסיפור אחד על יחידת מילואים מופלאה, שתרמה באופן משמעותי להצלת רמת הגולן מכיבוש סורי כבר ביממה הראשונה למלחמת יום הכיפורים.

חמישים שנה בדיוק אחרי קרבות הגבורה של גדוד 266 באזור נפח, ויום אחד לאחר שלוחמי פלוגה ג' של הגדוד חנכו גלעד לזכר חבריהם על ציר הנפט, דרומית לנפח, פרצה מלחמת "חרבות ברזל" ברצועת עזה. היא החלה עם כיבוש יישובי עוטף עזה על ידי ארגון הטרור חמאס, ונמשכה בהשבת השליטה הישראלית ביישובי העוטף ובכיבוש הרצועה על ידי צה"ל, במחיר כבד מנשוא של כ־1,500 חללים וכ־290 חטופים וחטופות, רובם המוחלט אזרחים – גברים, נשים וילדים חפים מפשע – שנכון למועד סיום כתיבתו של ספר זה רק חלקם שב לישראל בעסקאות עם ארגון הטרור חמאס או במבצעי חילוץ, כשהם חיים או מתים.

נסיבות פריצתה של המלחמה – ובמרכזן כשל מודיעיני ומבצעי, הזעקות הנואשות לעזרה מקו המגע עם האויב ביישובי העוטף, הכוח הצבאי הקטן שעמד מול חמאס בעטיו של המחדל והניסיון של כוחות צבאיים קטנים להשיב את המצב לקדמותו, תוך שהם מגיעים לחזית טיפין־טיפין מבסיסים בעורף, בבהילות ובצורה לא מתוכננת ולא מאורגנת – היו דומות בצורה מצמררת להתרחשויות ביממה הראשונה של מלחמת יום הכיפורים, שספר זה מתרכז בתיאורן.

על כן, לרבים היה נדמה, מאז תחילת המלחמה בעזה, כי המסקנות והלקחים מהמלחמה שהחלה ביום הכיפורים תשל"ד לא הופקו, ושייתכן כי הבעיות שהביאו לפריצתה בהפתעה אף החריפו בשמחת תורה תשפ"ד – בעיקר מבחינה מודיעינית ומבצעית – והביאו לתשלום מחיר כבד מנשוא בחייהם של אזרחים ישראלים, ובאובדן האמון של הציבור במנהיגיו הפוליטיים והצבאיים. נדמה לי שהקורא הערני יוכל לנתח לאחר קריאת הספר את מחדלי 1973 בהשוואה למחדלי 2023, בתקווה שהפעם, שלא כמו לפני חמישים שנה, יופקו הלקחים על ידי הדרג המדיני והצבאי, על מנת שישראל לא תחווה יותר את שחוותה בשתי המלחמות האלה.

אני מבקש להודות לכמה אנשים ונשים שבלעדיהם היה קשה יותר, ואולי בלתי אפשרי, לכתוב ספר זה.

תודתי המיוחדת נתונה למג"ד 266 עוזי מור, למ"פ ג', אמנון שרון, למ"פ א', ששי קרן ולסמ"פ א', יהודה וגמן, שהעשירו את הידע שלי על אירועי היממה הגורלית בחיי הגדוד, השיגו לי מידע שבאמצעותו יכולתי להגיע לעשרות המרואיינים והמרואיינות לספר, והיו זמינים לעשרות הודעות וטסאפ ו־SMS בכל שעות היממה, במהלכן דנו יחד במידע הרב שהצטבר על קורות הגדוד, בניסיון לגלות פרטים הקשורים בקרבות שבהם נטל חלק או באירועים הקשורים בלוחמים שכבר לא נמצאים עימנו, באופן שיעיד על מהלך לחימתם ועל נסיבות מותם.

תודה גם למ"מ הסיור של הגדוד במלחמה, שלום זוהר ('שולם'), שאסף לאחר תום המלחמה מידע רב שכלל את שמות אנשי הצוות שהיו בטנקים שבהם נהרגו לוחמים. זוהר, שהתנדב אחרי המלחמה לבקר את המשפחות השכולות ולשמור עימן על קשר, השתמש במידע שצבר כדי לחבר בין המשפחות ובין מי שהיו עם יקיריהן ברגעים האחרונים לחייהם. מידע זה, אותו השכיל זוהר לשמור במחברת, היווה קצה חוט חשוב ביכולתי לגבש לפחות חלק מהשיבוץ הקרבי של צוותי הטנקים של הגדוד, בצורה שאפשרה לי להגיע בהמשך לרבים מהם כדי לקבל את עדותם לצורך כתיבת הספר. תהליך זה עזר לי רבות להגיע לתמונה טובה יותר בנוגע לקורותיהם של כוחות הגדוד ב־24 השעות הראשונות למלחמה. זוהר, בוגר מלחמת השחרור, נפטר במהלך כתיבת הספר, בינואר 2024. יהי זכרו ברוך.

תודה לאלמנות, ליתומים, ליתומות, לקרוביהם של הנופלים, לשומרי ולשומרות זכרם ולמשפחות המאמצות שלהם, שבמהלך השיחות עימם הבנתי טוב יותר את ההיבט האישי והמשפחתי של האובדן, ושבזכותם התחברתי טוב יותר ללוחמים שאינם, וגם הבנתי איזו מדינה יפה יש לנו.

אני מבקש גם להודות למרכז למלחמת יום הכיפורים, שאתר האינטרנט העשיר שלו אִפשר לי להגיע בקלות לספרים שנכתבו על המלחמה ולמסמכים ראשוניים ששפכו אור על קורותיה של המלחמה ועל קורותיהם של מפקדים בגדוד; כגון דוח ועדת אגרנט ועדויות של מפקדים ולוחמים בפני אוספי החומרים של הוועדה, כמו גם עדויות של מפקדים ולוחמים בגדוד ובכוחות נוספים שלחמו במרחב נפח־סינדיאנה, כפי שהוצגו בפני אוספי החומרים של ועדת נבו ובפני אנשי מחלקת היסטוריה של צה"ל מייד אחרי המלחמה. כמו כן, אני מודה לפרויקט "דור כיפור 73", שמוביל יעקב חורין, על עזרתו במציאת לוחמים ומפקדים שהתראיינו לצורך כתיבת הספר, ועל הראיונות המצולמים שאותם מעמיד הפרויקט בדף הפייסבוק שלו לכל מי שמתעניין בקורותיה של המלחמה ובקורות הלוחמים שהשתתפו בה.

ספר זה מוקדש באהבה ובהערצה לאשתי, חגית, ולבנים שלי, רון וכפיר, שהם הסיבה לכל מה שאני עושה, ולגיבורי גדוד 266, החיים והמתים, שלחמו ב־7 באוקטובר 1973 במרכז רמת הגולן, ולבני משפחותיהם.