היה הייתה את

יש דרך אחת מיוחדת לגלות את עצמך באמת.

לכל אחת יש את סיפור חייה. זיכרונות וחוויות מעולמנו הפנימי שמעצבים אותנו כנשים בוגרות. מהרגע שבו אנחנו בוחרות להתחבר מחדש ולספר לעצמנו שוב את הסיפור במלואו, אנו זוכות להולדה מחדש. 

היה הייתה את הוא ספר ייחודי ועוצר נשימה, המשלב בתוכו סיפור חיים יוצא דופן וסדרת תרגילי העצמה נשית מעולם ההתפתחות האישי. ספר זה מוביל את הקוראת להבנה שכל אירוע אקטואלי שקורה בחייה איננו אקראי וסתמי, אלא מצפן שראוי שיוביל להתעוררות פנימית ולמיצוי מקסימלי של החיים שלה בעולם. הספר משתף בכנות וברגישות בסיפורים אישיים, בהתלבטויות, בשאלות ובנקודות למחשבה שגורמות להעצמת ההתבוננות הפנימית ולחשיפת מציאות חדשה ובוגרת. בספרה זה מצעידה הסופרת את הקוראת לשימוש אופטימלי במצפן החיים.

אורטל הופמן נולדה בישראל ומתגוררת בניו יורק עם בעלה וילדיה. יזמית, מרצה ובעלת תארים אוניברסיטאיים מישראל ומארצות הברית בחינוך, באומנות ובשפות.

דרך הרצאות ועולם הבמה, וכן בליווי אישי, היא משתפת נשים בסיפורה המחבר בין עולמות ומובילה אותן לצמיחה פנימית דרך חסידות ועולם ההתפתחות האישית.   

הקדמה

כשישבתי עם דבורה, חברתי הטובה, במרפסת, היא זרקה לי רעיון שדיבר אליי.

“אולי תכתבי ספר?” היא אמרה בצחוק, אבל אני כבר ידעתי עמוק בפנים שזה רק עניין של זמן, ואז היא נתנה בי מבט שובב, “אבל בואי נראה אותך כותבת בזמן היריון. הגיע הזמן להוריד עוד נשמה לעולם, לא? אחרי ההיריון האחרון שלך... זה יהיה תיקון נחמד!”

“להיכנס להיריון כדי לכתוב ספר...” מלמלתי לעצמי.

“כן”, היא הדגישה, “יש לך סיפור חיים מעניין, ויש לך מה לומר”.

אחרי הגיהינום שעברתי... תהיתי ביני לביני. כבר יש לי חמישה ילדים, ובגילי כבר חושבים פעמיים אם להיכנס בכלל להיריון נוסף. ההיריון האחרון אומנם עבר בשלום, וגם הלידה, אבל את החודשים הנוראיים שהגיעו אחרי קשה למחוק.

בעולם ישנן נשים שבוחרות לא ללדת, ישנן שיולדות ללא הפסקה, ישנן נשים יחידניות, נשים שעוברות טיפולי הפריה וגם כאלה שלא יזכו לפרי בטן. יש נשים שהחלק השני שלהן עדיין לא נמצא, וחלק שהן בתהליך... אבל משהו משותף יש לכולנו – מגיע לנו לחגוג את הסיפור שלנו וללדת אותו פעם אחר פעם. להתלהב, לרגש, לחלוק רגשות ולשתף בחוויות שלנו.

רעיון יפה ששמעתי מפי הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון, מרצה בעל שם עולמי, שהותיר חותם בחיי וליווה בזמנים לא פשוטים:

בזמן בית המקדש, ביום הכיפורים, כהן גדול היה נכנס לקודש הקודשים לכפר על עוונות העם ולזכות להיות בצל השכינה. מין התייחדות כזאת עם הבורא בכבודו ובעצמו.

מתוך כל התפילות והבקשות הוא היה מתמקד בבקשה אחת – שלא תפיל אישה את ולדה. והשאלה הנשאלת היא, למה דווקא לבקש על נשים? ועוד על נשים מעוברות, שלא מהוות את רוב העם ולא מייצגות את ההמון. לא חבל על ברכות אחרות שיכולות היו להיאמר בזמן ייחודי כזה, נבחר וגדול? האם הוא לא יכול היה להתמקד בברכות גשמיות אחרות כמו גשם, עושר, כבוד, הצלחה?

אישה הריונית מחזיקה בבטנה פוטנציאל עצום. תינוק, שכשיגדל יהיה מסוגל לשנות עולמות. תינוק הוא בבחינת רעיון, חלום, מחשבה חדשנית, שבעצם ניתן רק לנו. לכל אחד ואחת בעולם הזה ניתנו כוחות הולדה מיוחדים, כאלה שרק הם יכולים לממש, ובעיניי הכהן גדול בעצם פונה לכולנו – שלא נפיל את הרעיונות שניתנו לנו מלמעלה, שלא נוריד אותם לטמיון. למאמינות שבינינו, התפילה ביום הכפורים היא שניקח את הפוטנציאל העצום שניתן לנו מלמעלה ונממש אותו בעולם הפיזי, פה למטה. אישה מעוברת, עם ולד בתוכה, מייצגת את כולנו; את הכוחות המנטליים, הרגשיים, הפיזיים והרוחניים שמקיפים אותנו ביום־יום, ושתפקידנו לתת להם ביטוי בעולם הפיזי ולהוליד אותם כדי שהעולם יֵדע מהם, ייהנה מהם ויפיח בהם רוח חיים. אם נשמור אותם לעצמנו ונשכח מהם, או חס וחלילה נשתמש בהם באופן לא רצוי, זה יהיה בבחינת “הפלה”... ואם נעניק אותם לאחר, נמקד את המסר ונעשה כל שביכולתנו כדי שהרעיון יתגשם, נזכה ל”הולדה”.

אתן מוזמנות להיכנס אל דפי חיי, לשוטט בזיכרונות ובחוויות מחיי הפרטיים, שעיצבו אותי כאישה בוגרת. ספר זה נועד לכל מי שיש לה רעיון כלשהו, חלום או סיפור חיים הנמצא בתוכה עמוק פנימה ואולי עדיין לא יצא לאור. אני מזמינה אתכן לחגוג את היותכן, לחגוג את הסיפור שלכן, להבין עד כמה אתן חשובות.