כשאתה לא יכול לסמוך על עצמך, איך תוכל לצפות לזה ממישהו אחר?
עברו חודשים מאז עזב איידן קולט את הצבא, והזיכרונות ממשיכים לרדוף אותו.
כשעבר לגור בסירה הקטנה מול חופי קליפורניה, הוא חשב שמצא את המקום המושלם לברוח מהחיים. ואז הופיעה סויר והפכה את חייו הפשוטים על פיהם. סויר היפהפייה, והמתוחכמת, נראית לא שייכת לעיירת החוף הנינוחה הזו. משהו דוחף אותה לחוות את כל מה שאפשר – כולל את איידן, אבל על אף שהוא רוצה אותה מאוד, מערכת יחסים כזו מסכנת את שניהם. עבור איידן, העבר לא נשאר בעבר; הוא מופיע באופן בלתי צפוי, בלי שליטה, מבלי להבחין בחיים של מי הוא פוגע.
על הסופרת:
ג’יי. בי. סולסברי, סופרת רבי המכר של הניו־יורק טיימס, גרה בפניקס, אריזונה, עם בעלה ושני ילדיה. את רוב ימיה היא מבלה אבודה בעולם של מאבקי כוחות, רומנים מתפתחים ומכשולים בלתי אפשריים, כשהסיפורים ממלאים את תת־המודע שלה ומתחננים לצאת אל החופשי, ואל הדף.
אהבתה לספר סיפורים הובילה אותה ללמוד תואר בתקשורת. עם הרקע העיתונאי שלה, הכתיבה הייתה תמיד חלק מחייה, והאהבה שלה לרומנטיקה דחפה אותה לכתוב את הרומן הראשון שלה.
מאז שנת 2013, היא הוציאה שישה רומנים רבי מכר וזכתה בפרס RONE.
פרולוג
לפני שלושה חודשים...
איידן
“היי, סמל, אפשר להחליף איתך מילה?”
אני יושב על המיטה המתקפלת ומתכופף לשרוך את נעליי, כשאני מתחמק ממבטו של לארוי. אם אצור קשר עין, הוא יראה בזה הזמנה לבטא את חששותיו. אותם חששות מטופשים שהוא העלה בשבועות האחרונים. “לא עכשיו.”
קול צעדי מגפיו הקרבים רומז לי שהוא לא מתכוון לשחרר את החרא הזה. “קולט.”
במשיכה אחרונה של שרוכי הנעליים, אני קם ונעמד מול אחי לנשק. “מאז שנלחמנו זה לצד זה, כמה פעמים אכזבתי אותך?”
לוחם הכוחות המיוחדים המיומן שבו גורם לו להקשיח את עמוד השדרה, והוא יורה במהירות, “אף לא פעם אחת, אדוני,” אבל הבעתו הזהירה מסגירה את הדאגה שלו לחברו.
“גרנט, אמרתי את זה בעבר, ואני אגיד את זה שוב.” אני חוגר את הציוד שלי וממשיך. “אין לך מה לדאוג. ממשלת ארצות הברית נתנה לנו משימה לאמן את הכוחות העיראקים, כדי שיוכלו להגן על עצמם מפני דאעש. עשינו זאת, ויש לנו צוות מצוין שיעיד על כך.”
“אני לא חולק עליך, איידן, אבל...” הוא מסתובב לאחור לעבר קולות אנשינו המפטפטים בעודם מתכוננים למבצע שלנו – המבצע האחרון של ההצבה שלנו לפני שנזכה לחזור הביתה לארצות הברית.
האוויר טעון באנרגיה מוחשית שמזכירה לי את הימים של משחקי הפלייאוף בתיכון, כשחדר ההלבשה רחש מהתרגשות של קבוצה שעמדה לחסל את המתחרים.
גרנט מתקרב כדי שלא ישמעו אותנו. “אני לא דואג לבחורים, אלא למנהיג שלהם.”
אני מתנגד לדחף לצבוט את גשר אפי. “אל־בישי חזק, אבל הוא לא מזיק –”
“איך אתה יודע את זה, איידן?” כעס נשמע בקולו, והבזק של משהו פראי נוצץ בעיניו הכהות.
“כי הוא בן עשרים ושש והוא בעל ואב לשתי ילדות קטנות שחיות בעיר הנשלטת על ידי רוע. הוא מעוניין בהצלחת המשימה שלנו.”
הוא מעוות את פניו בלעג. “זה מה שהוא אמר לך?”
“לא, זה מה שתחושת הבטן שלי אומרת לי, והבטן שלי לא אכזבה אותנו עדיין.”
הוא נסוג לאחור בנחרת צחוק חסרת הומור. “בסדר, אבל גם אני מושקע במשימה שלנו, קולט. אני במרחק של עשרים ושמונה שעות מטיסה הביתה לאשתי ולתינוקת שלא ראיתי יותר משנה.”
“זו לא משימה קשה, התפקיד שלנו הוא רק לספק גיבוי במידת הצורך. אל־בישי ואנשיו מסוגלים להתמודד עם זה לבדם, ואין סיבה שלא תוכל להגיע הביתה לקים ולאווה.”
הוא מושך בכתפיו. “אני שם עין על החרא הקטן הזה, ואם אראה אפילו שריר נע בכיוון הלא הנכון, אני אדאג להכניס כדור בגולגולת המזוינת שלו.”
עכשיו, אני זה שמתקרב אליו. “גרנט, הבנתי. אתה מרגיש את השפעות ההצבה של חמישה־עשר חודשים. הפרנויה, תאמין לי, אני פאקינג מבין את זה –”
“אתה לא מבין שום דבר.” הוא מסתובב לצאת מהחדר אבל חוזר בפעם האחרונה ועיניו נוצצות בפראות שאני שומע בקולו. “התחמש, סמל. ככל שתוכל לשאת נשק עליך. אנחנו נצטרך את זה.”
***
“האד’יהי לאייסת מונאוורה.” זה לא תרגיל. אני פונה בערבית לצוות העיראקי וגם לצוות שלי. “קיבלנו מידע ששני מנהיגי דאעש מסתתרים כרגע בכפר הזה.” אני פונה אל אל־בישי שעומד לשמאלי. “אתם תקבלו פקודות מאל־בישי. הצוות שלי קיבל הוראה לספק גיבוי בלבד. יש שאלות?”
שמונה־עשר הגברים שומרים על שתיקה ואני מהנהן לאל־בישי כדי שיפקד על אנשיו.
“שוקראן לאק יא סדיק’.” תודה, חבר.
מעולם לא הרגשתי בנוח שהוא קרא לי ‘חבר’, מכיוון שזה רמז על כך שאנחנו שווים, כשבפועל אני המפקד שלו, אבל נתתי לזה להחליק כדי לשמור על שלום. כשאני מרגיש בעיניים עליי, אני מוצא את לארוי נועץ בי מבט חודר. עוד עשרים וארבע שעות, גרנט. החזק מעמד, אחי.
אל־בישי עובר על פרטי התוכנית - לצעוד את ארבעת הקילומטרים עד לפאתי הכפר הקטן ואז להקיף את הבית, וכשכולם יהיו בעמדות, לחדור.
כשאדרנלין זורם בעורקינו, אנו גומאים במהירות את ארבעת הקילומטרים אל העמק ומקפידים להישאר ערניים ולשמור על פרופיל נמוך, כדי להימנע מזיהוי. הרעש היחיד שאנחנו משמיעים הוא קול מגפינו על העפר.
ריחות בעלי חיים מזהירים שאנחנו קרובים, ואני מסמן לבחורים שלי להשתופף ולעמוד על המשמר. גאווה ממלאת את החזה שלי כשאני רואה את אל־בישי נותן פקודה דומה לאנשיו, והם ממלאים מייד אחר פקודתו.
שמידט מתרומם לצידי ומחייך אליי חיוך נלהב. מעולם לא פגשתי אדם נלהב לקרב כמו קמדן שמידט. זה כאילו שהוא יצא מהרחם חייל, ואף שאני אוהב את ההתלהבות שלו, הצמא שלו לקרב, עלול להפוך אותו לבלתי צפוי.
“לא.”
הוא צוחק בשקט. “אוי, נו, סמל. פעם אחרונה, לפני שאני חוזר לבריטני ונתקע בחיים האזרחיים.”
“התפקיד שלי הוא להביא אותך לחתונה שלך בחתיכה אחת, אחרת בריטני תחתוך את הביצים שלי.”
ידעתי שאני לא צריך להזכיר לו את התפקיד של הצוות שלנו במבצע הזה, אבל אני בכל זאת עושה את זה. “גיבוי בלבד.”
“משבית שמחות.” הוא שב להתכופף, כשכולנו משתופפים מתחת לחומה המקיפה את הכפר הקטן.
אנחנו מתפרשים מאחורי החיילים העיראקים ומחכים שהם ייכנסו מבעד לשער. אל־בישי נותן את הפקודה ואנשיו זורמים כמו מים ומקיפים את הבית.
אני מחווה בידי, כדי שהצוות שלי יבוא אחריו, ומרגיש את לארוי מחפה עליי. זה גורם לי להרגיש טוב יותר. אני רושם לעצמי לדבר איתו על האפשרות לקבל עזרה כדי להתמודד עם הפרנויות שלו מייד כשנגיע לאדמת ארצות הברית.
הצוות שלי, המונה שמונה אנשים, עובד כמו מכונה צבאית משומנת היטב. לאחר שנלחמנו זה לצד זה בשלוש השנים האחרונות, אנחנו מסוגלים לקרוא את שפת הגוף אחד של השני בזמן שאנחנו מתקבצים מאחורי הצוות העיראקי. החושים שלי בעוררות שיא כשאני מזהה ריח עשן מאש דועכת, והעין שלי קולטת את המטבח המסודר ואת הקולות של – איפה כולם?
הרגליים שלי קופאות. הנשימה שלי נעצרת.
הצליל היחיד שאני שומע הוא הפעימות המהירות של הדופק שלי באוזניי.
זהו מארב פתע בבית מגורים. היכן הנשים והילדים?
מוחי מגיע למסקנה בדיוק כשקולות האש המהירים מתפוצצים סביבנו.
אני מכוון את הנשק שלי, אבל לא רואה את האויב שאנחנו יורים עליו.
קירות גבס מתפוצצים ומתנפצים.
אני נופל על הקרקע ומתגלגל אל המטבח, כדי לתפוס מחסה ואז אני רואה אותם.
מליציית טרור לבושה כולה בשחור חודרת מבעד לדלתות ולחלונות. גופות של גברים לבושים במדי ארצות הברית נופלים סביבי בערפל ורוד.
טמנו לנו פח.
גרנט.
פאק!
“זו מלכודת!” אני יורה בנשק שלי ומפנה את הדרך כדי לזחול החוצה בחיפוש אחר אנשיי. “צאו החוצה!”
האוזניים שלי פועמות כשיריות מתפרצות מכל עבר. אנחנו מוקפים. אני תופס את אוקונר כשהוא יורה ביד אחת וגורר איתו חייל עיראקי מדמם ומחוסר הכרה. “תפסו מחסה!”
“לא!” הוא יורה. הגופה נופלת. “אני לא אסתתר!” כדור חולף על פניי ונעצר בצווארו של אוקונר.
דם ניתז לי על הפנים.
הוא נופל ולופת את גרונו.
“פאק!” אני מסתובב ויורה כדור בגולגולת של מישהו.
זעם משתלט עליי.
אל־בישי הוא איש מת.
אני מסתער על הבית ויורה לעבר החמושים הלבושים בשחור ומפיל אותם אחד אחד עד שאני מוצא את המפקד העיראקי.
זה שאימנתי בעצמי.
“אל־בישי!” הגרון שלי בוער, ובזמזום הירי שבאוזניי, קולי נשמע יותר כמו לחישה. “אתה מוג לב!”
ואז הוא מופיע כמעט כאילו צץ משום מקום, או שאולי גם הוא חיפש אותי. העיניים השחורות האלה זורחות בשמחת המוות שראיתי רק מול רוע טהור.
“סאדיק!” פניו המכוסות בדם נוצצות משמחה שמקורה במבצע מוצלח. “חזיר אמריקאי!”
המוות שלי נמצא במרחק שניות ספורות, וכשאני מרים את האקדח שלי, אני מברך על צריבת הכדור שבקרוב ייקח את חיי. זה מה שמגיע לי על שלא הקשבתי לגרנט. אוי, אלוהים, גרנט.
אני נושא תפילה חרישית שהוא יסלח לי על מה שעשיתי.
נשמע קול של ירי.
כוח נחבט בי.
אני נופל על הגב וגונח.
משקל כבד מכביד על ריאותיי ולא מאפשר לי לנשום נשימה מלאה.
למרבה המזל, אני לא חש כאב.
רק את הדם החלקלק והחם שזורם סביב גרוני.
אני עוצם את העיניים, אסיר תודה על כך שזה נגמר, כשמשהו מכה על לחיי.
“סמל! קום!” שמידט גוהר מעליי, ובפעם הראשונה מאז הכרתי אותו, הוא נראה מפוחד. “מגיע חילוץ!”
חילוץ. פינוי אווירי?
האדמה רועדת.
פצצה מוטלת.
“הגיבוי שלנו כאן!”
הוא מוריד את המשקולת מעל החזה שלי.
הבזק של שיער חום מכוסה בדם ובחומר אפור פוגע בראייה שלי.
בכוחות מחודשים אני דוחף את עצמי למעלה ו – אוי, אלוהים... “לא!” אני אוחז באפוד של גרנט ומנער אותו בידיעה שזה חסר טעם. צד אחד של ראשו נעלם. “לא!”
זה היה גרנט שנפל עליי.
הוא לקח את הכדור הזה במקומי.
אחרי שהתעלמתי מהחששות שלו, הוא הקריב את חייו... למעני.
“סמל, אנחנו חייבים ללכת!” שמידט מניח את זרועותיי מעל לארוי ואני קם על רגליי. פצצות ממשיכות לזעזע את הקירות וכדורי אש קטנים ממשיכים לקפוץ סביבנו באקראי.
אנחנו משתופפים ומתמרנים מעל הגופות. עוד יריות. אנחנו מתכופפים ומסתתרים מאחורי שולחן הפוך.
“לך אתה!” אני קופץ ויורה צרור יריות. מרגיש קהות חושים ובחילה. אני הודף את כל המחשבות ומאפשר לאימונים שלי להשתלט עליי. “אל־בישי שלי!”
“אני לא משאיר אותך מאחור!” הוא מרים את הראש למעלה, יורה כמה יריות ואז נופל בחוזקה לצידי.
אני דוחף אותו משם במרפק שלי. “לך! זו פקודה!”
הוא ממשיך ללחוץ עליי.
“שמידט, לעזאזל! נתת לך פקו–” הוא בוהה בי בעיניים חסרות חיים. דם פורץ בנהרות מאפו ומפיו. עשן מסתלסל מחור הקליע הקטן במצחו.
אני רואה אדום בעיניים.
אני קם למלוא גובהי.
קול הירי פסק.
החדר שקט.
גופות מתים מכסות את הרצפה.
הלם משתלט עליי. הידיים שלי רועדות, אבל אני לא מרגיש דבר.
רק מחשבה אחת חולפת במוחי הזועם.
זה הייתי אמור להיות אני.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
