הריון עם פפיון

פרק 1

בעלי רוצה ילדים

בעלי רוצה ילדים. אני מבינה אותו, גם אני אוהבת ילדים, במיוחד כשהם יפים קטנים ונקיים והעיקר – שקטים. עוד אין לנו משלנו, אבל אנחנו מוקפים באחים ואחיות וגיסים וגיסות שכולם מוקפים בילדים וילדות והריונות חדשים. שלא תבינו לא נכון, אני בעד ילדים. במיוחד של אנשים אחרים. מתה עליהם כשהם ישנים. הם פשוט מושלמים.

אבל בינינו, הרצון החל לבעור גם בי , אז לאט לאט התחלנו לנסות.

בחודש הראשון לא הצלחנו. אז היינו אופטימיים והמשכנו בשלנו. כשגם בחודש השני לא הצלחנו התחלתי לתהות האם יש דבר מה שאני לא יודעת ופה ושם, כשהיה לי זמן פנוי בעבודה, גלשתי באינטרנט וניסיתי לדלות מיני פרטים על העניין הזה ואיך כל המערכת עובדת.

כשגם בחודש השלישי לא נכנסנו להריון, החלטנו שאנחנו טיפשים ובורים והתחלנו לקרוא ספרות מקצועית בעניין. מאד הפכנו אני ובעלי לשני פרופסורים חסרי תואר בעניין ביוץ,שחלות ובדיקות הריון שונות ומשונות. מתוך שינה בעלי יודע לדקלם את שמות הבדיקות השונות, איזו בדיקה מגלה הריון 4 ימים לפני קבלת המחזור, איזו בדיקה מגלה יומיים ואילו בדיקות מגלות הריון רק ביום קבלת המחזור ובאותן בדיקות הוא מזלזל, כי הם לא משוכללות מספיק. לאט לאט שמתי לב שהתחלתי לשתות הרבה יותר מים מבעבר, כדי שאם אצטרך את אחת הבדיקות, יהיה לי מספיק שתן כדי שהתוצאה תהיה ברורה.

הימים חלפו ונושא השיחה של המשפחה הפך ללחשושים ורכילות על הסיבה שבגינה אני עוד לא בהריון. שלא יובן לא נכון, אני צעירה ובריאה וכך גם בעלי (תודה לאל) והרצון לילדים בער בנו רק בגלל שמשום מה לא הצלחנו. עם הזמן שחלף מאז אותו הערב שבו החלטנו לנסות ולהיכנס להריון, השתטחתי על 3 קברי צדיקים בצפון,עשיתי דיאטה מיוחדת להולדת בנים (האמת שזייפתי קצת כי נורא רציתי בת),אכלתי ריבה מיוחדת שרקחה מכשפה זקנה מיפו ש "בטוח תכניס אותי להריון בתוך יומיים ושיהיה במזל",לקחתי כדורים להגברת הביוץ וכשזה קרה, קראתי לבעלי מישיבה דחופה בעבודה ובגללי הוא הפסיד במכרז,בדקתי חום כל בוקר וכשסוף סוף הוא עלה הייתי בטוחה שזהו,הנה,אני מבייצת, אבל נפלתי למיטה לשלושה ימים ומסתבר שזו הייתה בכלל שפעת.

קראתי תפילות להולדת בנים וניסיתי להיות נחמדה יותר לתינוקות של אחרים, התיישבתי על כסאות שעליהן ישבו לפניי נשים הרות כי "זה בטוח יעזור, הכיסאות האלו מביאים מזל וברכה" אמרה הרבנית והלכתי למקווה – מקום נחמד לכשעצמו, אבל אני מעדיפה את הבריכה של מלון הילטון.

אחרי חצי שנה של רצון עז להיכנס להריון,אלפי שקלים מבוזבזים על בדיקות שונות ומשונות והבטחה (בכתב) מהרופא שאין לי שום בעיה ואני יכולה להיכנס להריון,נראה לי שהבנתי את הבעיה.

כשבעלי חזר הביתה מהעבודה, הודעתי לו שהיום הולכים לחגוג ולאכול בחוץ. "את בהריון?" הוא צווח בהתלהבות, "לא, אבל אני רעבה" עניתי, גם זו סיבה למסיבה.

יצאנו לארוחת ערב משמינה במיוחד. הזמנתי את כל המאכלים האהובים עלי (וזה הרבה) ולפני כל ביס ביקשתי סליחה מבורא עולם וממי שהמציא את הדיאטות והשמעתי קולות בכל ביס שלקחתי שהיו גורמים למג ראיין ב "כשהארי פגש את סאלי" להראות כמו טירונית לידי.

את הארוחה ליוו שני בקבוקי יין משובחים ואין סוף חיוכים וצחוקים ולקינוח הזמנו סופלה שוקולד עם 2 כדורי גלידה וליקקנו אותו בהנאה, בלי שום מילה על ילדים,תינוקות והריונות.

כשהגענו הביתה עשינו סקס מטורף ואינטימי. היין זרם בדם והרגשנו כמו שני ילדים קטנים ומולהבים. זה היה הערב הכי מדהים שהיה לנו ביחד. עשינו אהבה בכל חדר ואני לא מקנאה בשכנים…

לפני שנרדמנו , אמרתי לבעלי שאני אוהבת אותו ומצאתי את הבעיה. "אנחנו כבר חצי שנה כמעט עושים ילדים במקום לעשות אהבה" אמרתי וחיבקתי אותו חזק אליי.

ילדים לא עשינו באותו הלילה, כנראה שזה לא הזמן שלנו, אבל ערב כזה לא היה לי מעולם…

אחרי כמה ערבים דומים לזה שתיארתי, הרבה מאוד יין וחמישה קילו שהתמקמו בנוחיות מעצבנת על הישבן שלי בחודשים האחרונים הגעתי למסקנה שאני צריכה שינוי,או לפחות מהפך קטן ויפה שעה אחת קודם. כל כך נמאס לי מהעבודה שלי ואחרי 4 שנים הרגשתי שמיציתי את עצמי מזמן והגיע הזמן להתקדם. האמת היא שאני מרגישה ככה כבר שנה ולא היה לי את האומץ להתפטר. ואם אני לא אמצא עבודה בתחום שלי? וחשוב מזה – מהו התחום שלי??? אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה והבעיה העיקרית היא שאני כבר לא כל כך קטנה…29 שנים מאחורי (סיימתי בהצטיינות!) אבל מה הלאה?

במשך 3 ימים התאמנתי עם בעלי על השיחה שבה אני מודיעה לבוס שלי שאני עוזבת ועשינו שיחות סימולציה ומוטיבציה כאילו אני מינימום עוזבת את תוכנית החלל בנאס"א.

ביום ראשון התפטרתי.

ביום שלישי גיליתי שאנחנו בהריון.

הרי ברור שזה יקרה לי.שנה אני חושבת על זה ויום אחרי שסוף סוף אני אוזרת אומץ, אני מגלה שקטנו הסיכויים שלי בכמעט 100 אחוז למצוא עבודה חדשה ועכשיו אצטרך לשבת בבית תשעה חודשים ולהוציא את כולם מהכלים. האמת היא שאנחנו עוד לא יודעים אם זה בן או בת, אבל שמות יש לי בשפע. אורן טוען שמוקדם מדי. אני טוענת שפולנים לא מבינים את המושג הזה והכי טוב להתכונן מראש והרי אני פולניה גאה!

לא ידעתי אם לצחוק על ההיריון או לבכות על ההתפטרות. אחרי מחשבה עמוקה החלטתי לעשות את שניהם לסירוגין, בדיוק בשעה שאורן רואה את הדרבי התל אביבי ולהוסיף דקת דומיה לזכר חבריי הטובים, שליווני נאמנה דרך ארוכה-משפחת "מרלבורו לייט".כמובן שציינתי את דקת האבל בעמידה החלטית מול הטלוויזיה וברור שבדיוק היה גול.