קיום קודם להורות

ברגעים מאתגרים חוזרים ואומרים ש"משפחה לא בוחרים". אך האם גורלנו נקבע בלידה? האם המשפחה משפיעה על זהותנו בלי יכולת בחירה? האם המהות שלנו מוכתבת מהתרבות והמדינה? ספר זה בוחן את האבסורד, את הייאוש, את החרטה, ואת היופי של חיי המשפחה.

הספר עשיר בתובנות של הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית ושל מדעי המוח ומציע "הורות קיומית" כפילוסופיית חיים המודעת לאיזון העדין בין חופש, אחריות, ואותנטיות. קיום קודם להורות סוקר אתגרים בחיי המשפחה כמו: האם הורות היא בהכרח חיונית? מה המחויבות של ההורים כלפי הילדים? כיצד לשמר משמעות אישית עם אחריות משפחתית? והאם ילדים הם בעלי חוב להורים? ספר זה מציע שמהות חיינו לא נבחרה עבורנו, אלא אנו יכולים ליצור את המרקם המשפחתי באמצעות פעולתנו.

קיום קודם להורות הוא דיאלוג בין עבר להווה, בין פילוסופיה ותיקה לדרכי חשיבה חדשות, בין אם לבתה. ספר זה דן באתגרים הקיומיים של אלה מאיתנו שהם הורים או הורים לעתיד, אלו שעדיין מתלבטים, או שפעם היו ילדים. הספר מוקדש ומכוון לכל מי שחי במשפחות מודרניות ושואף לאותנטיות, יצירתיות, הגשמה, תוך כדי טיפוס בסולם האושר החלקלק.

ד"ר שרון זמיגרוד היא חוקרת, פסיכולוגית ומטפלת בשיטה נוירו-קיומית עם דגש על טיפולים להורים המתמודדים עם המורכבות של חיי המשפחה.

בתה ד"ר ליאור זמיגרוד היא חברת סגל במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת קיימברידג', מחקרה עוסק בפסיכולוגיה של חשיבה אידאולוגית, דוגמטית וקיצונית.

פרק 1

להפוך להורה: החלטה קיומית

“We had no say in existing — we were not given any choice. We just woke up into the world and found ourselves in it״. 

(Bryan Magee, Ultimate Questions)

מתי אנחנו נהפכים להורים? האם זה ברגע ההתעברות? או בשעת הלידה? האם זה במהלך היריון כשמפנימים “כן, אנחנו יוצרים משפחה״ ורצים לחנות לדברי תינוקות ומתחילים לקרוא ספרי הדרכה? או אולי זה קורה מאוחר יותר, כשאנחנו מביטים בילדים והם בציפייה ובתלות אלינו מבט מחזירים, ולפתע אנו קולטים: “אנחנו ההורים, אנחנו האחראים״. אצל האקזיסטנציאליסטים “להפוך ל...״ (becoming) הוא רגע מיוחד, רגע שהחלטנו עליו במודע. לא רגע שנגררנו אליו בחוסר רצון או ברירה. כאשר אנו “נהפכים ל...״ אנו מכירים בכך שאין דרך אחת קבועה לחיינו, שאנו חופשיים להחליט ולקבוע באיזו דרך לבחור, איך לחיות ובמה להתנסות.

הוגים אקזיסטנציאליסטים מאתגרים את הרעיון שנולדנו עם זהות קבועה ומובנית. הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה (Nietzsche) התעמק רבות בנושא של “להפוך למי שאתה״. הוא הדגיש שזהו תהליך שנמשך כל החיים ולא מתבצע רק פעם אחת. “להפוך ל...״ דורש גמישות והתאמה, ונכונות להשתנות בניגוד להיצמדות למסורות ישנות או לדוֹגמות קיימות. בצורה קצת אחרת, הפילוסוף הדני סרן קירקגור (Kierkegaard) הגדיר את הרעיון של “להפוך ל...״ בממד הדתי. הוא טען שלא מספיק להיוולד לתוך דת מסוימת ולקיים את המצוות והחוקים שבה, אלא אמונה בנצרות או בכל דת אחרת צריכה להיות החלטה אקטיבית — ולא החלטה פסיבית שנגררים אליה מלחץ חברתי או משפחתי. טענה אחרת, ואפילו קיצונית יותר, הייתה של הפילוסופית הצרפתייה סימון דה בובואר (de Beauvoir) ש״One is not born, but rather becomes, woman״ (de Beauvoir, 2011, p. 293). כלומר, בובואר יוצאת נגד המציאות שבה המהות הנשית מובנית ומעוצבת על ידי החברה הפטריארכלית, ותומכת ברעיון שנשים צריכות ליצור בצורה חופשית את המהות שלהן.

ההוגים הקיומיים טוענים שיש לנו את החופש והאחריות לבחור את מעשינו. כשאנחנו “נהפכים ל...״ זה לא רק בגלל נסיבות החיים, אלא בחירה אישית שמשקפת את פילוסופיית חיינו. ולכן נחשוב שוב: מה המשמעות של “להפוך להורה״? האם המשמעות היא פשוט שיש לנו צאצא עם אותו DNA (או כל דרך אחרת שמצרפת ילדים למשפחה) או שצריך לקבל החלטה מודעת ו״להפוך להורה״? בליבת הפילוסופיה הקיומית עומד העיקרון שעלינו למצוא את הערכים שאנחנו רוצים לחיות על פיהם וליצור את עצמנו באמצעות מעשינו, כלומר, לחיות בצורה אותנטית את חיינו. שום דבר לא קבוע — כולל עצמנו והאידאלים שלנו — ולכל דבר יש פוטנציאל להשתנות ולצמוח. התהליך של “להפוך להורה״ עוסק בהחלטה אם להיות הורה ובבחירה של סגנון ההורות שאנו רוצים לספק לילדינו מבלי להיכנע למסורות משפחתיות או תכתיבים חברתיים. “להפוך להורה״, מנקודת מבט קיומית, זו בחירה פעילה ורציפה (שנמשכת כל החיים, כפי שניטשה אותנו הזהיר), הכוללת יצירה של זהות ויחסי גומלין עם המשפחה.

בפילוסופיה הקיומית חירות ואחריות הן במסלול של התנגשות. יש לנו אומנם חופש לבחור כיצד לנהוג, אך יש לנו גם אחריות מלאה על הבחירות ועל התוצאות. ואכן “להפוך להורים״ מעצים את האחריות כלפי הילדים על חשבון החירות ויכולת הבחירה האישית. הורות מגיעה בשלב שבו רובנו כבר בחרנו לנו זהות ומשמעות מסוימת לחיים. אך בתהליך של “להפוך להורים״, זהות נוספת נולדת שאולי מתחככת במהות הקודמת, ואולי זהות זו אינה מאפשרת את החיים העצמאיים שכבר התרגלנו אליהם ומצאנו אותם מתאימים. הרעיון הקיומי בהורות הוא לא לקבל את ההורות בצורה פסיבית או כעבודה זמנית שבה יש לספק לילדים עזרה עד שהם עצמאים. הפיכה להורים היא פעולה דינמית ויצירתית.

מה זה אקזיסטנציאליזם?

אקזיסטנציאליזם (קיומיות) היא גישה פילוסופית שמתמקדת בחופש הבחירה של האדם ועוסקת בשאלות של קיום, מהות ומשמעות כאן ועכשיו. ההוגים הנמנים עם שורותיה אינם דווקא פילוסופים, יש רבים מהם המשויכים לתנועה עקב תרומתם לרעיונות הקיומיים בספרות, באומנות, בתיאטרון ובקולנוע. המוטיב המרכזי שמקשר בין הוגים אלו הוא המצב האנושי (human condition). הפילוסופיה הקיומית מתמקדת באנשים ובדרך שהם יוצרים, מעצבים ונותנים משמעות לחיים האישיים.

הדגש בפילוסופיה הקיומית הוא על האדם, ואכן הומניזם הוא שם המשחק. הרעיונות ההומניסטיים, שפותחו כבר בתקופת הרנסנס, דוגלים בחופש הפרט, בכבוד האדם, בחיים כאן ועכשיו עם אחריות למעשים ולאנשים אחרים, ויש כאלו שמרחיבים את האחריות ומכלילים בה גם את הטבע ובעלי החיים. התנועה האקזיסטנציליסטית התפרסמה לציבור הרחב לאחר הרצאתו המפורסמת של הפילוסוף הצרפתי ז’אן־פול סארטר (Sartre) בסיום מלחמת העולם השנייה (1945) בשם “האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם״. בהרצאה זו סארטר הדגיש כמה נושאים עיקריים של התנועה: החופש לבחור את מהות חיינו, האחריות שלנו לכל מעשינו, האחריות שלנו גם לאחרים וההדגשה לאופטימיות זהירה בכך שהפילוסופיה הזו משחררת אותנו ממחויבויות שחשבנו שהן כבר נחלתנו.

בשביל ההוגים הקיומיים המצב האנושי הוא לא מצב פסיבי או מובן מאליו אלא הוא מצב שלאדם יש אחריות ליצור ולעצב כפי ראות עיניו. כבר ביוון העתיקה סוקרטס דיבר על פילוסופיה כדרך חיים ולאו דווקא כתאוריה אקדמית שנמצאת אצל פילוסופים מעטים. הפילוסופיה היוונית התמקדה בשאלה במה כרוכים החיים הטובים ואיך להשיג רמת אושר גבוהה. סוקרטס הדגיש שחיים טובים וראויים ניתנים להשגה על ידי התבוננות וחקירה, ולכן הוא הרבה לשאול שאלות בקשר לצדק, אומץ, מתינות ותבונה. סוקרטס התמקד במציאת מכנה משותף למושגים האלה כדי להבין את מה שהוא כינה “הסגולה הטובה״. גם אצל ההוגים האקזיסטנציאליסטים יש חקירה מעמיקה, אבל הדרך היא שונה במהותה. בניגוד לפילוסופיות המתארות אמיתות אוניברסליות וכוללניות (כמו תורות של ידע, לוגיקה או אתיקה), הפילוסופיה הקיומית מסתכלת על החיים דרך נקודת מבט סובייקטיבית ואישית. אין צדק כולל, אין אומץ כשלעצמו. אפילו נושאים של מגדר ומיניות סימון דה בובואר העיזה לחקור. זוהי תפיסה שזרה לפילוסופיה האקדמית העכשווית מכיוון שהכל נובע מבפנים: מהרגשות, מהתחושות, מהחרדה הקיומית שמבעבעת בכולנו, גם אם אנחנו לא פילוסופים קיומיים. אחד ההוגים הנחשבים מאבות התנועה (אם כבר דיברנו על משפחה), סרן קירקגור, הדגיש את האמת הסובייקטיבית בשונה מהאמת האובייקטיבית. הוא חיפש את האמת שהיא אמת בשבילו, את הרעיונות שעל פיהם הוא יחיה וימות. קירקגור הדגיש בכתביו שהאמת האובייקטיבית לא יכולה באמת להועיל לו. הוא זה שצריך למצוא משמעות אישית ופרטית לחייו.

יש הטוענים שהמשמעות של המושג אקזיסטנציאליזם הוא פילוסופיה שנובעת מבדידות וניכור, וכן מהתפיסה של האבסורד שבעצם אין באמת משמעות לקיום. האבסורד מקורו בזמניות של החיים, של כדור הארץ, של מערכת השמש, באפסיות ובקטנות שלנו אל מול היקום כולו. ובשל כך, על פי המדענים, עוד מספר מיליארדי שנים לא יישאר זכר לכל מה שאנחנו מכירים. אלברט קאמי (Camus), פילוסוף וסופר צרפתי, זוכה פרס נובל לספרות, הוסיף וטען שהשאלה הפילוסופית הגדולה ביותר היא מדוע עלינו לא להתאבד בעולם ללא משמעות והכוונה. אבל רוב האקזיסטנציאליסטים כולל קאמי דוחים בשאט נפש את הנגטיביות על החיים. זוהי אינה פילוסופיה שלילית וניהיליסטית מעיקרה אלא היא פותחת צוהר להתחדשות ויצירה. כי באין משמעות ומהות מיוחדות אנחנו יכולים לבחור את הדרך, אנחנו יכולים להיות אדריכלי העצמי, הכול פתוח והכול אפשרי. יש תקווה ויש מוצא, אם כי לעיתים הדרך לא פשוטה.

נקודה נוספת שיש להבהיר, זוהי אינה פילוסופיה שעוסקת ברמה הדתית. השאלה של קיום האל לא רלוונטית בתפיסה הכללית. ישנם הוגים דתיים ממגוון של דתות כמו קירקגור, דוסטוייבסקי, מרטין בובר היהודי ועוד, וישנם שיותר אתאיסטים כמו ניטשה, קאמי, סארטר ובובואר. ולמרות הניואנסים ביניהם, הם עוסקים בשאלות דומות וגם התשובות ברובן חופפות. כדי לרדת לעומק העניינים נציג בהמשך הפרק את התמות המרכזיות של הזרם האקזיסטנציאליסטי: קיומיות ומהות, חירות ואחריות, אותנטיות, זמניות והאבסורד, ונטווה חוטים מקשרים להורות ולחיים משפחתיים.

קיומיות ומהות

אחד המוטיבים המרכזים של הזרם הקיומי מתבטא באמרתו המפורסמת של ז’אן־פול סארטר ש״קיום קודם למהות״, כלומר, האדם לא נוצר לתכלית מסוימת, הוא קודם כול נוצר ואחר כך, באמצעות פעולותיו, הוא בוחר את התכלית ואת המהות של חייו. האדם “נזרק״ לעולם, כפי שההוגים הקיומיים נטו לתאר, ועליו ליצור ולעצב את עולמו. גישה זו עומדת בניגוד לנטייה הטבעית שלנו להמשיך במנהגים, מסורות ואמונות של החברה שבה גדלנו והתחנכנו. הוגים אקזיסטנציאליסטים מכירים בעובדה שאנחנו נולדים למשפחה מסוימת, במדינה עם שפה ותרבות מסוימות, ויונקים את החוקים ואת המנהגים מילדותנו. האקזיסטנציאליסטים מכנים זאת ה״עובדתיות״ של הקיום (facticity). אלו הן אפוא העובדות הקשורות לקיומנו אשר מגבילות את החופש שלנו, לטוב ולרע. אם נבחן דוגמאות קונקרטיות, העובדה שנולדנו להורים מסוימים משפיעה על המבנה הגנטי שלנו גם מבחינה פיזיקלית (גובה, משקל, צבע עור) וגם מבחינה אישיותית וקוגניטיבית (כמו אינטליגנציה ומזג). העובדה שנולדנו למשפחה במצב חברתי־כלכלי מסוים משליכה על החינוך שקיבלנו, על החוויות שחווינו ועל המהות שניסו להנחיל לנו. העובדה שנולדנו במדינה מסוימת יכולה להגביל את היכולת שלנו לגור במקום אחר ומכתיבה את השפה שאנו דוברים. העובדה שנולדנו לתרבות שייתכן שיש לה הטיה דתית או אידאולוגית, ייתכן שמגבילה אותנו באמונות ובנטיות שלנו. ויש עוד שפע של דברים שמשפיעים עלינו בגלל נסיבות חיינו. הנטייה הפסיכולוגית של רובנו היא לקונפורמיסטיות, לציות, לקבלה של המהות שנקבעה על ידי המשפחה, התרבות והמדינה. זוהי הדרך הפחות סבוכה: הדרך שבה חונכנו, ושעליה הודרכנו, ואנשים אחרים בסביבתנו צועדים לאורכה. הדרך הזו היא סלולה ובטוחה, ואם נפסע בה נזכה להכרה מהחברה, מהתרבות ומהמשפחה.

ההוגים האקזיסטנציאליסטים מציעים דרך אחרת, מאתגרת יותר ולא צפויה, לעיתים מלאת חתחתים ודי בודדה. זו הדרך האישית שנבחר בה לשוטט. אם אנחנו מוכנים בכך להסתכן וכנגד הזרם להלך, אז עלינו להיות מודעים לכך שהתגובות מהחברה לא תמיד יהיו בעלות גוון אוהד. דוגמאות אפשר למצוא בשפע: זה מתחיל ביחס לאנשים שרוצים לגור במקום אחר, שמגיעים ממקום שונה, שרוצים להתחתן עם מישהו אחר (מגדר, דת, לאום, עדה), הולכים לתנועה ה״לא נכונה״ או שיש להם דעות שלא תואמות את האחדות הלאומית במדינה. הדרך האישית היא תמיד יותר קשה. במצבים שבהם יש קונפליקט בערכים או בהגדרות של החיים, יש צורך להתמודד עם דחיות וחוסר קבלה מצד הסובבים. אז ראו הוזהרתם מההתחלה, כי הדרך לא תמיד סוגה בשושנים או קלה למעבר. ההוגים הקיומיים סבורים שלמרות הקושי התגמול הוא גדול, כמו שהנוף מרהיב לאחר טיפוס ארוך. זוהי דרך שמקרבת לתחושת השגה וכמעט הגשמה, אף על פי שאין סוף ברור לדרך ואין מטרה קבועה. סארטר מתריע שאם לא ניצור דרך אישית, אנחנו חיים בשקר עם עצמנו. ובעצם הוא מדגיש שאין ברירה, כי גם חוסר בחירה זוהי קבלת החלטה. ואכן, פסיכולוגים רבים מוצאים שרבות מהבעיות הנפשיות מתרחשות עקב לבישת מסכות חברתיות שלא תואמות את מי שאנחנו.

נקודת מבט נוספת לרעיון ש״קיום קודם למהות״ היא שבשונה מאובייקטים ומחפצים דוממים שנוצרו למטרה מסוימת, לאדם אין תכלית ברורה. לדוגמה סכין נוצר בשביל לחתוך, שואב אבק נוצר כדי לנקות, מכונית נוצרה כדי לנסוע ומנוף כדי להעלות משאות כבדים. אובייקטים וחפצים אלו נשפטים לפי היעילות והשימושיות שלהם, עד כמה טוב הם מבצעים את תפקידם (הפונקציונליות שלהם). מכונה מקולקלת אפשר לזרוק לזבל, וכך כל חפץ שלא עובד, שאין בו שום תועלת. השאלה הנשאלת היא: האם גם לאדם יש תכלית שנקבעה מראש? מה התכלית של האדם? האם מי שלא מקיים תכלית זו בצורה מספיק טובה נזרק או ננטש? שאלות אלו נידונו ביוון העתיקה אצל אפלטון ואריסטו. הם תמכו ברעיון שלכל אובייקט יש אידאה מסוימת — אוסף תכונות רצויות — אם זה חי, צומח או דומם. גישה זו מכונה מהותנות (Essentialism). הם סברו שהאדם נוצר עם תכלית, כלומר, ה״מהות קודמת לקיום״ — הפוך מהפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית.

מהותנות היא גישה ששלטה הרבה מאוד זמן וגם היום נפוצה. זוהי השקפה שמניחה שכאשר נולדנו כבר היה לנו ייעוד ועלינו להגשים את מה שההורים והתרבות מייעדים לנו. לדוגמה, אנו פועלים בצורה מהותנית כאשר אנו בוחרים מקצוע בעקבות לחץ משפחתי או כשנשים מפנימות התנהגות כנועה וגברים מחצינים התנהלות כוחנית. בצורה דומה, החלטות לגבי אם להתחתן או אם להביא ילדים לעולם לעיתים מתקבלות עקב לחצים חברתיים ולא ממחשבה אותנטית וביקורתית שנובעת מבפנים. ההחלטות האישיות הללו מונעות ממהות שקיבלנו ולא מהמהות שבחרנו. כמו כן, קבלת מהות מאחרים יכולה להוות כר פורה ליצירת אידאולוגיות קיצוניות שונות, מאידאולוגיות דתיות ולאומניות עד לאידאולוגיות כלכליות ופוליטיות. הבעיה הקיומית בהפנמה של האידאולוגיות הללו היא שהאדם הבודד כמעט לא נחשב, וכל תכליתו היא לשרת את האידאה הגדולה יותר של החברה, המפלגה או המדינה. המנטרה הקיצונית הזו יכולה להיות מסוכנת שכן היא נותנת לגיטימציה לרצח, לסבל ולהקרבה של אנשים שאולי חשבו אחרת או שלא התאימו למסגרת. ולכן ההוגים הקיומיים הרבו לדבר על חשיבות חיי האדם, על מהות שמוגדרת על ידי האדם עצמו, על המרכזיות של האדם בעולם, על קיום כאן ועכשיו בלי הבטחות לעולם אוטופי, בין שבעולם הזה ובין שבעולם הבא.

אבל איך האדם קובע את מהותו? האם זוהי פעולה אנוכית שמתחשבת רק באדם הפרטי? האם אנחנו בונים מהות שהיא רק אישית בלי להתחשב בסביבה או באחרים? הדגש בפילוסופיה הקיומית הוא אומנם על האינדיבידואל, אך אין הכוונה רק ל״עצמי״ אלא לאנשים באופן כללי. האדם הבודד הוא לא פחות חשוב מהסביבה, וזאת בשונה מאידאולוגיות רבות שבהן החברה או המדינה קודמות לאדם. סימון דה בובואר התייחסה לכך שגם אחרים נותנים לנו משמעות. אנחנו יכולים להבין את עצמנו ביחס לאחר וליצור דרך זה מהות עמוקה יותר. בשביל מהות מספקת וקיום טוב ונעים רצוי להתחשב בסביבה ובחברה שבה אנו חיים כי גם אחרים רוצים לנהל חיים חווייתיים ומשמעותיים משלהם.

בספרה “לקראת מוסר של דו-משמעות״, סימון דה בובואר מתארת את התנודתיות החוזרת ונשנית שאנחנו חווים בין ה״עובדתיות״ של קיומנו (הדרישות של החיים והחברה מאיתנו) לבין הרצון שלנו להתעלות, לבחור את מעשינו ובכך למצוא את דרכנו. ולכן היא מדגישה שהעמימות היא חלק מהמצב האנושי, חלק מהקיום שלנו. הרעיון הקיומי הוא לשלב בין מה שיש ובין מה שאנחנו רוצים ויכולים לעשות, וכך למצוא דרך שבה אפשר לבנות חיים משמעותיים.