טירה צרפתית אחת (מתפוררת).

שני אויבים ממבט ראשון.

חופשה של פעם בחיים.

למרי דה־לוקה יש בעיה – בעיה גדולה. אחותה בדיוק התחתנה עם החבר הכי טוב שלה, הגבר היחיד שהיא אי־פעם אהבה. חייה יורדים במהירות לטמיון, ואין לה תוכנית מילוט.

לכן כשמרי מקבלת הצעה לחופשה של שלושה חודשים בטירה רומנטית באזור הכפרי של צרפת, היא מזנקת על ההזדמנות. מרי יודעת שהחופשה הצרפתית שלה תתקן הכול – יהיו בה מאפים מעוררי תיאבון, פלרטוטים נפלאים (חסרי משמעות), וטיולים איטיים בתוך כרמים בשקיעה. החופשה שלה תהיה מושלמת.

לפחות זה מה שמרי חושבת עד שהיא מגיעה ומוצאת את נואה רייט – השושבין בחתונה של אחותה והאיש הנורא ביותר שהיא הכירה אי־פעם – מתאכסן בטירה שלה.

נואה – ביום יוצר מפורסם של סרטים דוקומנטריים על מסעות, ובלילה שטן יהיר – מסרב לעזוב את הטירה. מה שאומר שמרי ונואה תקועים יחד בצרפת, בטירה מתפוררת, בחופשה שבה שום דבר לא מתנהל כמו שצריך.

לא למרי ולא לנואה.

לכן הם מחליטים על הפסקת אש – הם יחיו כמו שותפים לדירה במשך שלושה חודשים, ואז הם ייפרדו בידידות ולעולם לא יתראו שוב.

אבל הבעיה עם ידידות? לפעמים סודות נחשפים. מתגלות תעלומות. לבבות נפתחים. וידידות יכולה להתפתח לאכפתיות. אולי גם לאהבה.

ידידות אפילו יכולה לגרום לך לרצות שהחופשה לא תסתיים.

פרק 1

את יכולה לעשות את זה. קדימה, מרי, את יכולה לעשות את זה.

אלה רק שלושים ושבעה צעדים — ספרתי אותם אתמול — במורד המעבר המקושט באדמוניות ורודות, לאורך בד המשי.

זה לא מפחיד.

זה לא קשה.

זה קל.

את הולכת מגיל אחד־עשר חודשים. אימא תמיד טענה, "לא התחלת ללכת, מרי, מייד התחלת לרוץ!"

הנה. בבקשה.

את יכולה לעשות את זה.

זה ממש לא יכאב. הנה ליאו בקדמת הכנסייה, נראה בדיוק כמו שהוא נראה אתמול, ושלשום, ולפני שנה.

ההבדל היחיד הוא שהיום הוא לובש טוקסידו שחור וסחלב לבן מוצמד לחזה שלו. אני נתתי לו את הסחלב, ניחוח הקינמון העדין שלו ריחף בינינו בזמן שהבטחתי לו שאני מאושרת.

כי ברור שאני מאושרת. ברור.

והוא נראה מאושר. חלק מהחתנים לחוצים, זיעה מכסה את המצח שלהם או שעיניהם נעות בעצבנות מהמעבר אל הכומר ובחזרה, וחלקם נראים חיוורים כאילו הם עומדים להקיא.

אבל לא ליאו.

הכתפיים שלו ישרות, הסנטר שלו מורם, וכשהוא רואה אותי בוהה בספסלים העמוסים, הוא מבזיק לעברי חיוך רחב וקורץ לי.

לעזאזל.

אני לוקחת במהירות צעד לאחור לתוך האזור הבטוח והמוצל של המבואה.

אוי לא. אוי לא.

הוא יכול לראות? האם הוא יודע? לא. הוא לא יודע.

"את לא אוהבת חתונות, נכון?" קימי פסקו שואלת בקול המאנפף שלה, שולחת אליי מבט מהצד.

"מה גורם לך לחשוב ככה?" אני שואלת בקלילות ומחייכת חיוך רחב. כנסיית האבן אפלולית ונשמעת בה מוזיקת עוגב שקטה, והריח הסכיזופרני והמחניק של אפטרשייב חריף ובושם בניחוח פרחים של מאתיים איש מתערבבים יחד בחלל הקטן והלח.

כשקימי מסתכלת בהדגשה על הידיים שלי, אני מבינה שמפרקי אצבעותיי לבנים. אני אוחזת חזק כל כך בזר הפרחים שלי שקשור בסרט ומכיל ורדים ריחניים וסחלבים מבריקים, עד שכמעט עצרתי את זרימת הדם שלי. אני לא בטוחה שאני יכולה להרפות את אחיזתי — גם אילו הייתי רוצה — אז יש משהו בדבריה. אני מרימה כתף בהבנה.

היא רוכנת קרוב יותר אליי, צבע החאקי של שמלת השושבינה שלה גורם לה להיראות אנמית באור החיוור. "את רוצה לדעת מה הסוד לשרוד חתונות?"

אני פוקחת את עיניי לרווחה ומתקרבת צעד אחד כדי לשמוע אותה לוחשת. ברור שאני רוצה לדעת. כלומר אני לא נואשת. כמובן. אבל אני רוצה לשמוע את הסוד.

קימי היא בת דודה שנייה שלי. היא גדלה בלונג איילנד, עשתה סקס כשהייתה בת חמש־עשרה כדי לסלק את 'בעיית הבתולים' מדרכה, ואז שיתפה בהתלהבות אותי ואת אחותי אנג'לה בסיפורים מטורפים על בחורים, סקס ושערוריות בחמש השנים שלאחר מכן.

ניתקנו קשר כשהיא הפכה לשיננית ועברה לקליבלנד. אבל היא כאן עכשיו. חזרה לכבוד החתונה.

"מה?" אני שואלת, בטוחה שתהיה לה את העצה הטובה ביותר.

זה בדיוק כמו כשהיינו ילדות, עטופות בשקי השינה שלנו בסלון, קימי חולקת איתנו את חוכמת החיים שלה, למשל תרגילים להגדלת החזה (לא עבדו), איך להשתמש בביצים קשות כדי לתרגל נשיקה צרפתית (תמיד זה הסתיים באכילת הביצה), ואיפה למצוא זיופים של תיקי לואי ויטון הטובים ביותר (מרתף מעופש של דירה ברחוב צדדי בפורסט הילס, מעולם לא הלכנו).

היא מגניבה מבט מעבר לכתפה, ריסיה הארוכים המלאכותיים מרפרפים על לחייה העגולות כשהיא מסתכלת לרגע על שלושת השושבינים, כולם בחליפות טוקסידו שחורות.

ואז היא מחזירה את מבטה אליי, ברק נוצץ בעיניה.

"לפני שהחתונה מתחילה, את בוחרת בחור. אחד מהשושבינים."

"בוחרת בחור?"

"כן. את בוחרת בחור. ואז בקבלת הפנים, אתם שותים כמה שמפניה שאתם רוצים, אוכלים כמה עוגות שאתם יכולים, ואחר כך את מזדיינת איתו עד אובדן חושים, בלי מעצורים, על הרצפה, על הקיר, במסדרון, בארון המעילים, בשירותים אם זה הקטע שלך... אתם עושים את זה כמה פעמים, לפחות שלוש —"

"שלוש פעמים?"

קימי מהנהנת, ואז שולחת יד לתוך המחשוף שלה ומוציאה משם שפתון. היא מסובבת אותו, האדום הלוהט מבריק כשהיא מורחת אותו על שפתיה. "את רוצה קצת?" היא מושיטה אליי את השפתון.

אני מנידה בראשי. "לא. אני אתנפח," אני מצביעה על שפתיי.

"אה, נכון. האלרגיה לחיפושיות."

היא מתכוונת לכרמין.

לא שרוב האנשים יודעים את זה, אבל הרבה מהצבע האדום עשוי מחרקים מרוסקים שנקראים קוכיניאל.

לצערי, אני אלרגית, ובכל פעם שאני משתמשת בשפתון שיש בו כרמין, הפה שלי מתנפח ומתחיל לגרד.

זה דוחה.

קימי מושכת בכתפיה, סוגרת את השפתון ודוחפת את השפופרת בחזרה בין שדיה. "בכל מקרה, אני מכוונת על הגבוה, רג'י. הוא נראה כאילו יש לו סיבולת. שמעתי שהוא שיחק כדורסל בקולג'."

היא מנענעת את הגבות שלה.

אני מתכווצת. קימי לא מכירה את רג'י, אבל אני כן. הוא חבר, בדיוק כמו שהשושבין השני הוא חבר שלי. אנחנו קבוצה. אני, ליאו, רג'י וג'ון. אין מצב שאני מתכוונת לרדת נמוך ולעשות דברים מלוכלכים עם מישהו מהם.

מן הסתם.

טוב, יש גם את נואה.

אז. לא.

קימי קולטת את ההבעה שלי. "אני יודעת, אני יודעת, זה נשמע מטורף. אבל תסמכי עליי. זו שמלת השושבינה השתים־עשרה שנאלצתי ללבוש."

היא מושכת בבד המשי בצבע חאקי ומכווצת את שפתיה בזעף. "ללא ספק זאת גם הכי מחרידה. תקשיבי, כולם יודעים שלהיות שושבינה זה מבאס. את נכנסת לדיכאון, וכולך, 'אוי, מה יהיה איתי, לא מצאתי את אהבת חיי, אני לא זו שנקשרת בברית הנישואים. אוי ואבוי. הדרך היחידה לפתור את ספירלת הדיכאון הזאת היא לשתות מלא שמפניה ולהתענג על זר סקסי. תאמיני לי, זה יאפס אותך מייד."

היא מחווה בראשה לעבר מפרקי אצבעותיי הלבנים שאוחזים בזר.

"אוקיי," אני מחייכת חיוך מתוח. אני לא מתכוונת להתענג על זר סקסי. אולי לקימי אין עצות טובות כמו שזכרתי.

מלבד השמפניה. אולי אני אשתה ערמות של שמפניה.

הדלת לחדר המקהלה נסגרת בחריקה קולנית, ואני מסתובבת ורואה את ויק, השושבינה השלישית, מרימה את שובל השמלה של אחותי.

"יפהפייה," אני אומרת ומחייכת, אף על פי שראיתי את אנג'לה רק לפני שלוש דקות, כשעזרתי לה לתקן את האיפור ועודדתי אותה. אבל עכשיו ההינומה שלה על פניה, והיא נראית לגמרי כמו כלה.

אני מתעלמת מההתכווצות בחזה. כי פתאום העצות המגוחכות של קימי, הסחת הדעת, הכול נעלם, ואני לא יכולה לנשום.

כאילו אנקונדה ענקית ירוקה לוחצת על החזה שלי ואין לי יותר אוויר. אני לא יכולה לנשום. אני לא יכולה... לא, זה מגוחך. ברור שאני יכולה לנשום. זה קל. פשוט להכניס אוויר ולהוציא.

יופי. הרבה יותר טוב.

ההתכווצות הזאת היא שום דבר. אין אנקונדה. שום לחיצה על החזה. זו בסך הכול צרבת, אני בטוחה, בגלל ארבע כוסות הקפה ששתיתי היום. כשקמים בארבע בבוקר כדי לעזור עם שיער, פרחים ואיפור, זה מה שקורה.

ככה. יופי.

לנשום.

"את חושבת שליאו יאהב את זה?" אנג'לה שואלת בדאגה בפעם השבעים היום. והיא שואלת אותי, כי כמו שכולם יודעים, אני החברה הכי טובה של ליאו. ידידה שלו, חברה שלו, הבסטי שלו, 'אחת מהחבר'ה' שלו... איך שתרצו לקרוא לזה.

אני מתקרבת אליה ומיישרת את ההינומה שלה, ואז אני מסתכלת לתוך עיניה הגדולות והחומות — הדבר היחיד שיש לנו במשותף — ואומרת בעליזות, "הוא לא יאהב את זה. הוא ימות על זה. הוא אוהב אותך, לא? אז איך יכול להיות שהוא לא ימות על זה? את מהממת."

אני מביטה בהבעה הלחוצה שלה, כאילו היא רוצה לבקש ממני משהו ממני, ואני נזכרת בתקופה שבה היינו ילדות. הייתי בת שלוש כשהיא נולדה, מוכנה להיות אחות גדולה. ההורים שלי מספרים שכשפגשתי אותה בבית החולים, הסתכלתי על פלומת השיער הבלונדיני ועל פניה הוורודות, ואמרתי, "היא נראית כמו מלאך תינוק." בגלל זה הם קראו לה אנג'לה.

היא הייתה יפה מהרגע שנולדה. לא כמו רוב התינוקות שעובר קצת זמן עד שהם נראים כמו משהו שהוא לא חייזר מקומט או בוטן. לא, היא הייתה תינוקת מהממת כמו פרסומת לגרבר.

בשנים הראשונות לחייה כולם התפעלו ממנה, הפריחו לעברה נשיקות, ובעלי חנויות אקראיות תמיד היו מציעים לה מדבקות או בלונים או תוספת של כדורי גלידה. אף פעם לא קינאתי בה. הייתי גאה בה. כולם אהבו את אחותי, אבל אף אחד מהם לא אהב אותה כמו שאני אהבתי אותה.

תמיד נתתי לה את פרוסת העוגה הגדולה יותר. נתתי לה להיות ראשונה בנדנדה. אם רציתי לצפות בסרט תיעודי על מסעות, אבל היא רצתה לראות אם־טי־וי, צפינו באם־טי־וי.

כשהייתי בת שתים־עשרה, שמרתי על קייל סימונס כל הקיץ. הוא הדביק לי מסטיק בשיער, מרח עליי את הנזלת שלו וסירב לעשות כל דבר מלבד לשחק טאקי, שוב ושוב ושוב. אבל חסכתי מספיק כסף כדי לקנות את האופניים שרציתי.

גלגלתי אותם הביתה, הייתי מאושרת כל כך, נפעמת מהצבע האדום המבריק ומכך שיש לי עשרה הילוכים ומעצורי יד, לכן בהתחלה לא ראיתי את אנג'לה קופצת בהתלהבות וצוחקת ואז מחבקת אותי. זה היה יום לפני יום ההולדת שלה, והיא חשבה שקניתי את האופניים בשבילה. כהפתעה.

נתתי לה את האופניים.

מסיבה כלשהי, אני חושבת על האופניים האלה עכשיו. היא זנחה אותם אחרי חודשיים של רכיבה עליהם. הם נשכחו מזמן בפינה מאובקת במוסך בבית הילדות שלנו, זרוקים מאחורי קופסאות הקרטון המשוטחות ומלכודות הג'וקים.

אנג'לה ממצמצת ומנופפת בידה מול פניה.

"ליאו באמת אוהב אותי, נכון?"

כן.

כן, הוא אוהב אותה.

מנהלת הטקס נכנסת בצעדים מהירים, לבושה בבגדים הרשמיים שלה. יש לה שיער אפור עד הכתפיים, משקפיים עגולים וגינונים שגורמים לך להרגיש שאת צריכה ללחוש, וכנראה להתנצל על משהו, אבל אני לא בטוחה על מה.

"הכול מוכן, גבירותיי?" היא שואלת.

ברור שאני מוכנה. אין סיבה שלא אהיה. אין לי סיבה להרגיש נסערת. למעשה, לא הייתי נסערת בכלל. זו הייתה מעידה קלה ולא אופיינית לי.

אני יכולה לעשות את זה.

קלי קלות.

העוגב מתחיל לנגן מנגינה שאני יודעת שאמורה להוביל לצעידת הכלה.

עכשיו כשאני חושבת על זה, מעולם לא שמתי לב שהמנגינה הזאת נשמעת כמו קינת לוויות. האקורדים בדיוק אותו דבר, איטיים, מתקדמים בהתמדה בלי לעצור.

"כן, אנחנו מוכנות," אנג'לה אומרת בהתלהבות ומחייכת אלינו, שלוש השושבינות שלה שמסודרות בשורה בשמלות החאקי. "נכון?"

קימי מחייכת אליי. היא מחווה בראשה בערמומיות לעבר השושבינים שעומדים בשורה מעברו השני של המסדרון, ואז קורצת לי.

"מרי? הכול מוכן?" אנג'לה שואלת.

"בהחלט," אני אומרת לאחותי, האישה שעומדת לצעוד במעבר ולהתחתן עם אהבת חיי.

"אף פעם לא הייתי מוכנה יותר," אני אומרת, וזה כמובן שקר גדול שצבוע באדום מבריק בצורת אופניים.