חצי מיליארד דולרים כירושה

היא דמיינה מישהו מבוגר יותר. רוס הארלו היה כנראה בשנות השלושים המוקדמות לחייו, ולא יותר. פניו היו שזופות, עם עצמות לחיים גבוהות ושערו היה כהה ומלא. כמעט מטר ותשעים להערכתה, וגופו שמתחת לחליפה הגזורה למשעי היה אתלטי.

עיניים אפורות סקרו אותה מכף רגל ועד ראש ובחזרה, ולא הסגירו הרבה. ג'ינה התעשתה מספיק על מנת לשלוח יד ללחיצה רשמית – והייתה מודעת לזרזיף חמים במורד גבה כשהאצבעות הארוכות והרזות לחצו קצרות את ידה.

"מה... מה שלום סבא שלי?" היא שאלה.

שריר התכווץ לאורך הלסת התקיפה. "טוב כפי שאפשר לצפות, אני חושב." מבטו נח על מזוודת העור היחידה שניצבה על עגלת היד. "האם זה הכול?"

"לא תכננתי להישאר זמן רב," היא אמרה. "אולי לא הייתי מגיעה בכלל, לולא הוריי דרבנו אותי לבוא."

"יפה מצידם."

ניצוץ עלה בעיניה הירוקות. "הם אנשים טובים."

הוא משך בכתפיו בביטול. "אני בטוח. מכונית ממתינה לנו."

הוא לקח את המזוודה מהעגלה, ופנה אל היציאה, משאיר אותה היכן שעמדה באמצע אולם הנוסעים. ג'ינה הייתה צריכה לרוץ כדי להדביק את צעדיו הארוכים. יש מקום לשיפור בגישה שלו, אם כי היא יכלה להבין את רגשותיו במידה מסוימת. היא הייתה בת הארלו יותר מכפי שהוא יהיה אי פעם.

הלימוזינה שחנתה באזור האין חניה הייתה ארוכה ושחורה. נהג במדים יצא ממושב הנהג עם התקרבותם, ופתח עבורה את הדלת האחורית.

בתחושה מלכותית מעט, ג'ינה החליקה פנימה על מושב העור בצבע הקרם, ורגליה שקעו בשטיח העבה. היא לא הייתה חושבת שזה סוג התחבורה שאדם גברי כמו רוס הארלו יעדיף, אבל מי היא שתשפוט אותו על כך? זה היה עולם אחר. עולם שהיה מחוץ לטווח ההתנסויות המוכרות לה.

הנהג לקח מרוס את המזוודה שלה על מנת לשים אותה בתא המטען, ורוס עצמו נכנס אל המכונית לצידה. הוא לחץ על מתג בלתי נראה, וגרם למחיצת זכוכית להתרומם ולהפריד בינם ובין הנהג.

"אני מבינה שאתה בעצמך מאומץ," ג'ינה אמרה בכוונה כשהמכונית החלה לנסוע.

הוא הרכין את ראשו הכהה. "הייתי בן ארבע-עשרה כשאימי התחתנה עם אוליבר, ואחותי הייתה בת תשע. הוא נתן לשנינו את שמו."

"אביך הביולוגי לא התנגד?"

"אימי הייתה אלמנה."

"אני מצטערת."

"את לא צריכה להצטער. אוליבר היה בעל טוב מאוד, ואב מצוין לרוקסן ולי."

"יותר טוב מכפי שהיה כלפי בתו שלו," ג'ינה הרגישה צורך לומר. היא הנידה בראשה כשהוא ניסה לדבר. "אני יודעת שהיא כבר אינה בחיים. המכתב ששלח הסביר הכול. זה הוא שהתעקש שהיא תוותר עלי אחרי שנולדתי. אשתו באותו זמן – סבתי – מתה שנה אחרי שג'ני נהרגה בתאונת דרכים. הוא התחתן עם אמך שנתיים מאוחר יותר."

רוס התבונן בה בשקט לרגע, הבעת פניו סקרנית. "את נראית מאוד קרירה לגבי העניין."

"אני לא רואה טעם לבכות על משהו שהתרחש לפני עשרים וחמש שנה," היא ענתה. "ההורים שלי הם אנשים נפלאים. היו לי חיים טובים מאוד איתם."

"בהנחה שידעת שאת מאומצת עוד לפני שקיבלת את מכתבו של אוליבר, בוודאי תהית לפעמים לגבי הוריך הביולוגיים."

"לפעמים," היא הודתה. "אבל מעולם לא התכוונתי לחפש אחריהם. עברנו לאנגליה כשהייתי רק בת כמה חודשים, אז לא היו לי זיכרונות שיפריעו לי." היא נעצרה ואספה את מחשבותיה. "המכתב לא אמר דבר על הגבר שהיה אבי."

רוס הרים את כתפיו. "ג'ני כנראה מעולם לא אמרה מי היה." מבטו התמקד על פניה שמתחת לכתר השיער בצבע הבלונד הדבשי, מעריך את העיניים הירוקות, האף הקטן והישר והפה המלא והרך. "ראיתי פעם צילום. את נראית מאוד דומה לה."

אי אפשר היה להתכחש לדקירה שההצהרה שלו עוררה. היה מאוחד מדי כדי ללכת בכיוון הזה. מה שנעשה – נעשה. היא הייתה אמורה להתמודד עם ההווה.

"האם ידעת שהיא ילדה פעם בת?" היא שאלה.

הוא הניד בראשו. "שמעתי על כך לראשונה כשאוליבר סיפר לי שיצר איתך קשר."

"זה היה בוודאי הלם אמיתי."

"זה אכן היה," הוא הסכים ביובש.

"אני לא נמצאת כאן כדי להציג תביעות כלשהן, אם זה מדאיג אותך," היא אמרה. "אני מרוצה ממה שיש לי."

"אני מבין שאת בעלים של בוטיק."

היא התעלמה מהזלזול שנדמה היה לה ששמעה. "בעלות חלקית. בהחלט לא משתווה לאימפריית הארלו, אבל מספיק כדי להעסיק ולפרנס אותי. שהיתי באחד המלונות שלכם פעם," היא הוסיפה. "נחמד מאוד."

שפתיו של רוס התהדקו. "אנחנו משתדלים. את תשהי בבית, כמובן."

"לאימך אין התנגדויות לזה?"

"לא כאלו שאני מודע להן."

"האם גם אתה חי שם?" היא שאלה אחרי רגע, וראתה את חיוכו הקל בא והולך.

"יש לי את דירת הפנטהאוז ברשת שלנו בבוורלי הילס."

"חתיכת דירת רווקים!"

הוא נעץ בה מבט סקרני. "מה גורם לך לחשוב שאני לא נשוי?"

"יש לנו הרווקות חוש שישי."

הפעם היה בחיוכו הומור אמיתי, גם אם חולף. "אף פעם לא פגשת מישהו שאיתו רצית להתחתן?"

"גם אני מעדיפה עצמאות," היא ענתה. "לפחות, בינתיים."

הם עזבו את סביבת שדה התעופה ונסעו על פני כביש מהיר רב-נתיבים, כשהעיר מתפרסת לכל הכיוונים. לוס אנג'לס. מקום היוולדה. ג'ינה עדיין התקשתה לעכל זאת.

"לאן אנחנו נוסעים?" היא שאלה.

"מלהולנד." רוס הצביע על הגבעות שלפניהם. "אוליבר מעדיף לחיות מעל קו הערפיח."

"אתה תמיד קורא לו בשמו?"

"ככה הוא רצה את זה. ממני, לפחות. רוקסן קוראת לו אבא."

"איך קיבלה אחותך את החדשות?"

"רע," הוא אמר. "היא רגילה להיות התינוקת של המשפחה."

ג'ינה ערכה חישוב מהיר על פי המספרים שניתנו לה לפני כמה דקות. רוס היה צריך להיות בן שלושים וארבע עכשיו, אחותו בת עשרים ותשע. ממש תינוקת!

"נשואה?" היא ניחשה.

"גרושה. סיכון נפוץ במקומותינו."

"וגם הסיבה שבגללה לא ניסית את העניין בעצמך עדיין?"

"אולי חלק מהסיבה." הוא בחן אותה לרגע, הבעה בלתי קריאה בעיניו. "את לא מה שציפיתי."

"האם אלה חדשות טובות או רעות?" היא שאלה.

החיוך שלו היה בלתי צפוי. "אני אחכה מעט עם המסקנות."

ג'ינה נרגעה מעט, שמחה שהאווירה נעשתה קלילה יותר. הפגישה עם סבה בפעם הראשונה, בידיעה שהוא גוסס, לא תהיה קלה, אבל היא תעבור את זה. כל מה שרצה, הוא אמר, הוא לראות אותה לפני מותו – לשמוע מפיה שנסלח לו על מה שעשה. היא יכולה לתת לו זאת תחת הנסיבות, גם אם זו לא הייתה האמת כולה.

הם הגיעו אל אחוזת הארלו דרך כביש מתפתל לאורך קניון, עם נופים נפלאים בכל עיקול. שערי ברזל כפולים, שנשלטו חשמלית, נפתחו אל כביש פרטי ואל חצר קדמית שבקצה בית שהיה גדול מספיק כדי לשכן תריסר משפחות. קירות אבן לבנים התנוצצו באור שמש אחר הצהריים, משורטטים כנגד שמים שכבר התחילו להאפיל. חגיגה של צבעים פגשה את העיניים מכל כיוון.

הנהג הסיע אותם דרך מעבר מקומר ועצר את המכונית לפני שורה של מוסכים שנבנו לתוך הגבעה. עוד מעבר מקומר גילה מרפסת רחבה שנשקפה אל העיר, נוף מרשים שרק הערפיח שהכתים את האופק קלקל.

הם נכנסו אל הבית דרך דלתות כפולות מרשימות שהובילו אל מבואה ענקית ועגולה מרוצפת בשיש. גרם מדרגות יפהפה עם מעקה של ברזל מרוקע התעקל במעלה קיר אחד אל גלריה פתוחה. נברשת הבדולח שהייתה תלויה מתקרת הזכוכית הייתה עוצרת נשימה בגודלה ויופייה, האור התנוצץ במגוון צבעים.

אם האישה שהופיעה מתוך אחד מהחדרים הייתה אלינור הארלו, היא הייתה חייבת להיות לפחות באמצע שנות החמישים שלה, ג'ינה חשבה, אבל היא הייתה שמורה היטב, שערה מסורק למשעי, וגופה בגזרת שעון חול בשמלה בצבע קרם שזעקה אופנת מעצבים.

"קל לראות שאת בתה של ג'ני," היא הצהירה. היא הזדרזה ובאה קדימה כדי לקחת את ידה של ג'ינה בידה, וחיוכה היה חם. "זה כל כך חשוב לבעלי! הוא כל כך מצטער על הצורה שבה התנהג בעבר. אם תוכלי למצוא בלבך את היכולת לסלוח לו..."

"אני סולחת לו," ג'ינה הבטיחה לה. "בגלל זה אני כאן."

"היכן הוא?" רוס שאל.

"ישן כרגע." עננה עברה על פניה. "הוא לא הרגיש טוב היום."

"הוא יתאושש." רוס נשמע בטוח. "הוא תמיד מתאושש. ג'ינה אולי תרצה להתרענן בינתיים."

"אני אראה לך את חדרך," אלינור הציעה. "מייקל יעלה את התיקים שלך."

"תיק אחד," רוס התערב. "שלא כמו אנשים אחרים שאני מכיר, הגברת הזו נוסעת עם מטען קל."

אמו עשתה פרצוף. "אני מאמינה בלכסות את כל האפשרויות, יקירי. מי יודע במה יהיה צורך?"

ג'ינה הלכה בעקבותיה במעלה המדרגות, מודעת לעיניים האפורות שמתבוננות בה מטפסת. היא חשה הקלה כשהגיעה לקומת הגלריה.

"זה בית יפהפה," היא ציינה. "וכל כך גדול!"

אלינור צחקה. "לפי הסטנדרטים של מלהולנד הוא נחשב קטן. את צריכה לראות את בית גרגורי בהמשך הרחוב. זה באמת גודל! אומרים שהבית היה שייך פעם לוולנטינו." היא פתחה דלת. "הגענו. אני מקווה שיהיה לך נוח."

חדר השינה היה בגודל דירתה של ג'ינה כולה, המיטה ניצבה על במה מוגבהת ומרופדת שטיח במרכז החדר והייתה מוקפת בוילונות משי בצבע קרם שתאמו את הווילונות של החלונות. הריהוט בחדר כולו היה יפהפה.

"אני בטוחה שיהיה לי נוח," היא אמרה, וכבשה את הדחף לבטא הערצה. ככה האנשים האלו חיו. זה לא היה חריג מבחינתם.

"ארוחת הערב מוגשת בשעה שמונה," אלינור הוסיפה, "אבל אני יכולה לדאוג שיביאו לך משהו לחדר אם את רעבה."

"אני בסדר," ג'ינה הבטיחה לה. "אכלתי במטוס. זו הפעם הראשונה שטסתי במחלקה הראשונה. אני לא בטוחה שאצליח להסתפק שוב במחלקת תיירים!" היא התבדחה.

"אני מפקפקת בזה שתצטרכי להסתפק בזה," האישה המבוגרת אמרה בקלילות. "בואי למטה כשתהיי מוכנה. תמצאי אותנו על המרפסת העליונה."

ג'ינה נשכה את שפתה, וחששה שההערה שלה הובנה לא נכון. היא לא רצתה תגמול כלכלי על הביקור. היא הייתה כאן כדי להציע נחמה לאדם גוסס, וזה הכול.

חדר האמבטיה הצמוד היה סימפוניה בשחור ובקרם, אמבטיית הג'קוזי הייתה שקועה, המקלחת המרווחת והנפרדת הציעה סילוני מים חזקים מהקירות וזרם מראש המקלחת. היא חזרה אל חדר השינה ומצאה שהמזוודה שלה הונחה על מעמד לרגלי המיטה, אף על פי שלא שמעה איש נכנס אל החדר.

השמלה השחורה הפשוטה שהיא שלפה מתוכה כדי לתלות בארון תתאים את עצמה לכל האפשרויות שאלינור הזכירה. לא בדיוק אופנה עילית, אבל בהחלט מסוגלת לעמוד בתחרות. לא שהיה לה רצון להתחרות. היא לא רצתה כל חלק בעולמם. למעשה, ככל שתמהר לחזור אל עולמה כך ייטב.

המכתב מסבה פחות או יותר צנח מהשמים, וטלטל את הרגשות שלה ושל הוריה. הוא איתר אותה, הוא אמר, כי לא היה מסוגל לסבול את המחשבה שירד אל הקבר בלי לעשות ניסיון לתקן את העוול שעשה לה. היא לא רצתה לבוא, אבל תחינת שכיב מרע הייתה משהו שאי אפשר לסרב לו.

השעה הייתה מעט אחרי שבע כשעשתה שוב את דרכה למטה. מכיוון שלא ראתה איש שיוכל לכוון אותה, היא בחרה אחת מהדלתות שהובילו מהמבואה, כדי למצוא את עצמה במה שהיה בבירור חדר אוכל רשמי. שולחן התולענה הבוהק לא היה ערוך, פמוטי הכסף הכבדים עמדו ללא נרות, כל האווירה הייתה של שימוש אקראי ולא סדיר.

"אפשר לעזור לך, גברתי?" שאל קול מאחוריה והיא הסתובבה לראות גבר בגיל העמידה לבוש בחליפה שמרנית אפורה.

"אני מחפשת את הדרך אל המרפסת העליונה," היא אמרה. "אני..."

"אני יודע מי את, גברתי." הטון היה מנומס. ההבעה לא הייתה ידידותית ולא בלתי ידידותית. "אם תבואי אחרי."

ג'ינה הלכה בעקבותיו בחוסר ביטחון מסוים. צורת הביטוי שלו העידה על כך שהוא היה אחד מאנשי הצוות ולא איש משפחה.

"ומי אתה?" היא שאלה.

"אלכס, גברתי," הוא אמר בלי לסובב את ראשו. "העוזר האישי של מר הארלו סיניור."

הוא לא הציע כל אינפורמציה נוספת, ולא היה לה נעים לשאול אותו מה שלום סבה. היה לה רושם שהאיש הזה לא היה מרוצה מנוכחותה כאן יותר מכפי שהיה רוס הארלו עצמו. לפחות אלינור הייתה מסבירת פנים.

הבית היה קריר בצורה נעימה. היציאה אל המרפסת הייתה כמו הליכה לתוך כבשן, אפילו בעונת שנה מוקדמת זו. היא שמחה על קיומן של השמשיות שהצלו על השולחנות וכיסאות הנוח שעמדו על המשטח המרוצף.

רוס הארלו ישב לבדו על אחד מהכיסאות. הוא היה בלי ז'קט החליפה שלו, השרוולים של חולצתו היו מקופלים וחשפו זרועות שזופות. רגליו היו מורמות ונחו על המעקה הנמוך של כיסא אחר ויד אחת עמדה לקרב כוס אל שפתיו.

הוא קם על רגליו כשראה אותה, ובחן את הופעתה ללא הערות. "איך היעפת?"

"בינתיים, לא רע," ג'ינה אמרה. "מפתיע, בהתחשב בזה שהשעה קרובה לשלוש לפנות בוקר בבית."

"תמיד מוטב לנסות להסתגל מיד לזמן המקומי," הוא אמר. "מה תרצי לשתות?"

"אני אשתה קיר רויאל, בבקשה."

רוס העביר את הבקשה לאיש שחיכה על יד דלתות הזכוכית שדרכם הגיעו. חלוקת העבודה בין אנשי הצוות לא הייתה מוקפדת, ג'ינה חשבה. היא התיישבה על הכיסא שרוס משך עבורה, והתבוננה בו מבעד לריסיה כשחזר למקומו. הלסת שלו שנראתה בפרופיל הייתה תקיפה, והיה בה רמז לחוסר הפשרנות שלו.

"האם אתה נשאר לארוחה?" היא שאלה.

"כן," הוא ענה. "אימא הייתה צריכה לומר לך שאנחנו מקפידים על לבוש רק לאירועים רשמיים. ולא שאת לא נראית נפלא."

"תודה," היא אמרה, וסירבה להיות מובכת. "כפי שאימא שלי אומרת, כשיש ספק תבחרי בפשרה. בכל זאת, לא הרמתי את שערי למעלה."

הומור שוב האיר לרגע את העיניים האפורות. "את בהחלט ירשת את הלשון החדה של משפחת הארלו. גם את אוליבר מעולם לא ראיתי חסר מילים."

"מתי אראה אותו?" היא שאלה.

"בבוקר. הוא לא מרגיש מספיק טוב עכשיו."

לקח לה רגע לפני שהצליחה לשאול. "כמה זמן יש לו?"

משיכת הכתפיים הייתה קצרה, העיניים מוסתרות. "כמה שבועות. אולי יותר, אולי פחות. הוא טיפוס נחוש." הטון שלו השתנה קמעה. "אני מקווה שאת לא מתכוונת להעלות אותו על המוקד כשתראי אותו."

"כמובן שלא." היא כבשה במאמץ את הדחף להתפרץ. "אמרתי לך כבר, זה שייך לעבר. אני אהיה על טיסה חזרה הביתה תוך יומיים."

רוס בחן אותה לרגע או שניים. "עשית חתיכת דרך בשביל יומיים," הוא אמר לבסוף.

"אני לא רואה טעם להישאר בסביבה. כפי שאמרתי לך אני לא מעוניינת לאסוף רווחים. אז ככל שזה נוגע לי, אתה יכול לקבל את הכול!"

לסתו התהדקה לפתע, שפתיו יצרו קו קשה. "את חושבת שזה כל מה שאכפת לי?"

"אני חושבת שבוודאי טיפחו אותך לחשוב שאתה היורש הטבעי לכל זה," היא ענתה בשלווה. "זה רק טבעי לחוש התנגדות כלפי כל מתחרה אפשרי – במיוחד אם הנחיתו אותו על ראשך כפי שעשו איתי."

"זה מעל ומעבר לטבע האנושי לעשות מה שאת מציעה לעשות," באה התשובה החותכת. "את תהיי טיפשה אם תנקטי קו זה, ואני חושב שאת רחוקה מלהיות טיפשה."

ג'ינה התבוננה בו בחזרה בקרירות שהייתה רחוקה מרגשותיה האמיתיים. "טיפשי או לא, זו האמת."

"האם זו טיסה פרטית, או שאפשר להצטרף?" שאלה אלינור הארלו בנעימות, מתקרבת בלי שיבחינו בה. "אני חייבת לומר, בתור שני אנשים שנפגשו רק לפני כמה שעות, בהחלט לא בזבזתם זמן לפני שהתחלתם להיאבק! לפחות, מילולית," היא הוסיפה בחיוך כשבנה הפנה אליה מבט מצמית.

היא החליפה את שמלתה לשמלה בצבע לילך, ג'ינה הבחינה. לא בדיוק לבוש ערב, אבל בהחלט לא פחות מהודרת משמלתה שלה. רוס היה כאן החריג, ולא היא.

היא הציצה שוב לעברו, וקלטה ניצוץ מלגלג בעיניו. היה ברור שהוא לא האמין לאף מילה שאמרה. נו, הוא יגלה את זה בהקדם. יומיים מקסימום והיא מסתלקת מכאן.

הוא קם כדי למשוך כיסא עבור אמו, והתיישב מחדש כשהמשקאות הגיעו בידי אישה בשנות הארבעים לחייה.

"לידיה היא סוכנת הבית שלנו," אלינור אמרה. "היא ומייקל מטפלים בכל."

מייקל היה הנהג, ג'ינה הסיקה. היא חייכה אל האישה, וקיבלה בחזרה הנהון קצר. נדמה היה שאלינור הייתה היחידה שהייתה מוכנה להציע הכנסת אורחים בלתי מסויגת.

"כשאני מסתכל בשתיכן, אני חושב שאני צריך לעשות מאמץ כלשהו," רוס העיר אחרי שלידיה עזבה. "הכול בהנחה שלא זרקת את כל החפצים שלי עדיין."

אלינור הנידה ראש בתוכחה. "אתה יודע היטב שלא זרקתי דבר."

"אל תטרח בגללי," ג'ינה אמרה בנעימות. "אין לי שום התנגדות למה שאתה לובש."

"אני אזכור את זה." הוא סיים את המשקה שלו וקם על רגליו פעם נוספת. "להתראות."

אלינור התבוננה בג'ינה במבט נבון כשבנה עזב. "ירד עליך, נכון?"

ג'ינה הייתה חייבת לחייך. "אפשר לומר. הוא חושב שאני משקרת כשאני אומרת שאני לא מעוניינת ברווח כספי מכל זה."

"את חייבת להודות שזו גישה בלתי שגרתית," אלינור העירה אחרי רגע. "רוב האנשים במצבך היו להוטים לבקש פיצוי."

"אני לא רוב האנשים. כמובן שאני מצטערת שלא הכרתי את אימי האמיתית, אבל היו לי חיים טובים מאוד עם שני אנשים שאני אוהבת יותר מכל אדם אחר בעולם. אני לא רוצה שום פיצוי."

"את תתקשי לשכנע גם את סבך בזה," אלינור אמרה. "הוא מלא תוכניות."

"אז אני חוששת שהוא יאלץ לוותר על התוכניות שלו."

העיניים האפורות, דומות כל כך לאלו של בנה, פגשו את העיניים הירוקות לרגע ארוך, הבעה מוזרה במעמקיהן, ואז הטתה את ראשה. "את יודעת מה את רוצה."

"ספרי לי על עצמך," היא המשיכה. "אני יודעת שאת בוגרת אוניברסיטה, ושיש לך עכשיו עסק משלך, אבל אני לא יודעת מעבר לזה. האם יש גבר בחייך?"

"אף אחד מיוחד," ג'ינה הודתה. היא שמרה על טון קליל. "אני חופשייה כציפור דרור!"

"לא בגלל העדר הצעות, אני בטוחה. את מקסימה מאוד."

ג'ינה צחקה. "לפי הסטנדרטים של הוליווד, אני בקושי נחשבת."

"את עשויה ללקות בהלם אם תראי חלק מהיפהפיות ההוליוודיות במראה טבעי," אלינור ענתה. "איפור ותאורה יכולים לחולל פלאים. ואילו את לא צריכה שיפורים."

"תודה." ג'ינה קיבלה את זה עם קורטוב של מלח. לא הייתה לה צניעות מזויפת לגבי המראה שלה, אבל אלינור הגזימה. "תמיד חם כאן כל כך?" היא שאלה, יותר כדי להחליף נושא מאשר מתוך צורך אמיתי לדעת.

"זה קריר בהשוואה למה שיהיה עוד שבועות מספר," אלינור אשרה. "אנחנו מקבלים כאן את מעט הבריזה שיש, מה שעוזר. ויש בריכה אם את רוצה לקרר את עצמך בכל זמן. היא נמצאת במפלס הנמוך יותר. אי אפשר לראות אותה מכאן. אני שוחה בכל בוקר, אם תרצי להצטרף אלי."

"אשמח." ג'ינה יכלה לומר את זה בכנות. היא חיבבה את אלינור הארלו. הרבה יותר מכפי שחיבבה את בנה.

היא חסמה את מחשבתה לרעיון שחיבה הייתה קשורה מעט מאוד לתחושות שהפרט הנ"ל עורר בה.

הן שוחחו בעצלתיים עד שרוס הצטרף אליהן שוב. הוא לבש מכנסיים מחויטים בכחול כהה, ביחד עם חולצה לבנה. שערו הכהה היה עדיין לח מהמקלחת, והסתלסל מעט בקצוות.

"יותר טוב?" הוא שאל והטה את ראשו בכיוונה של ג'ינה.

"נוצות יפות עושות ציפורים יפות," היא ענתה באותו טון.

"ג'ינה ואני שוחחנו על תעשיית הקולנוע," אלינור אמרה. "תיקח אותה אל האולפנים במהלך הביקור שלה, רוס. סם יהיה מאושר."

"לפי מה שהיא אומרת לי, היא לא תהיה כאן מספיק זמן כדי לתייר," הוא אמר.

"אני מניחה שאני יכולה להתגמש," ג'ינה ענתה, ללא כוונה אמיתית. "אין סיכוי שאזכה שוב לראות אולפן סרטים. כמובן, אם אתה עסוק מדי..."

הוא משך בכתפיו קצרות. "אני מניח שגם אני יכול להתגמש. אני אעשה את הסידורים המתאימים. מוכנה לאכול?"

"כן." את זה היא יכלה לומר בכנות מלאה. "בחוץ, או בפנים?"

"בחוץ, אבל לא כאן. אל תטרחי להביא את המשקה שלך," הוא הוסיף כשעמדה להרים את הכוס. "תוכלי לקבל אחר."

"חסוך שלא יחסר," היא החזירה, והתעלמה מההוראה.

אלינור חייכה. "אני חושבת שכנראה פגשת את השידוך שלך," היא אמרה לבנה.

"אל תבני על זה," הוא ייעץ לג'ינה בניצוץ מאתגר. "אני לא בשוק."

"אני לא עומדת בתור," היא ענתה.

"בואו נלך לאכול," אמרה אלינור, שהייתה משועשעת מאוד מחילופי העקיצות.

המרפסת הקיפה את צד הבית. רוס דאג להושיב את שתי הנשים אל השולחן שהיה כבר ערוך לארוחה, לפני שהתיישב בעצמו. ג'ינה פגשה מעבר לשולחן את המבט האפור בשלווה שהתחילה להיות מאומצת. הוא השפיע עליה בכמה וכמה צורות.

הארוחה הובאה על עגלה מחוממת, והם שירתו את עצמם מתוכה. למרות ההגשה הפשוטה המזון היה מצוין. ועם כל זאת, ג'ינה מצאה את עצמה מנקרת בו, התיאבון שלה הצטמק בגלל העייפות שתקפה אותה. היא התנמנמה בטיסה, אבל רק מעט. למעשה היא הייתה ערה ופעילה כבר כמעט עשרים וחמש שעות.

"מתי אפגוש את רוקסן?" היא שאלה בשלב מסוים, נלחמת להישאר ערה.

"כשהיא תחזור מפריסקו," רוס ענה. "אם היא תחזור לפני שתעזבי."

"תפסיק לדחוף את הבחורה," אימא שלו נזפה. "היא תעזוב כשתהיה מוכנה לעזוב," עיניה היו על פניה של ג'ינה. "אני חושבת שאת צריכה ללכת ולישון שנת לילה טובה. מחר יהיה יום חדש."

"קראת שוב את 'חלף עם הרוח'," התגרה בה בנה. "הגיע הזמן שאעזוב, גם אני. הייתי אמור להיות בפינטוס לפני שעה."

"חשבתי שהסצנה ההוליוודית מותירה אותך אדיש," אלינור העירה.

"תלוי מי יהיה שם." הוא קם על רגליו תוך כדי דיבור, מבטו עובר אל ג'ינה. "אני אודיע לך לגבי הסיור באולפן."

"בסדר." היא הייתה עייפה מדי בכדי ליצר תשובה מחוכמת יותר. "אז, לילה טוב."

"לילה טוב."

היא התבוננה בו צועד אל הבית והייתה מודעת להתכווצות עמוק בתוכה כשבחנה את גזרתו ואת שריריו הקשים. זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה התעוררה גופנית בתגובה לגוף גברי נאה, אם כי מעולם לא בכזו עוצמה, היא חייבת להודות.

תשכחי מזה, היא אמרה לעצמה. המצב היה טעון מספיק בלי להוסיף לו גם משיכה מינית.

"הוא לא באמת קשה כפי שהוא נראה," אמרה אלינור שהסתכלה בה מסתכלת בו. "השבועות האחרונים הכילו הלם על גבי הלם."

"האם יש לסבא שלי סיכוי כלשהו?" ג'ינה הסתכנה.

"אני חוששת שלא. הגידול כבר היה בלתי ניתן לניתוח כשאובחן. את לא תראי הרבה סימנים חיצוניים למצבו. התרופות מחזיקות אותו ללא כאבים." קולה של אלינור היה ענייני, אבל אי אפשר היה להסוות את הכאב בעיניה. "הוא שלח לך את המכתב לפני שסיפר לנו על כך. זה היה בוודאי הלם גם עבורך."

"כן." לשון ההמעטה של השנה, ג'ינה חשבה. "להוריי לא היה מושג על הרקע שלי."

"אבל הם לא התנגדו לבואך הנה?"

"לא בנסיבות אלו." ג'ינה הצמידה יד אל פיה כדי לחנוק פיהוק. "כדאי שאסיים את היום. אני לא מצליחה אפילו לחשוב בהיגיון עכשיו."

"האם תוכלי למצוא את דרכך?" אלינור שאלה. "או שאבוא איתך?"

"אני אהיה בסדר." כל מה שרצתה עכשיו היה להיות לבד. היא חייכה אל האישה המבוגרת ממנה. "אראה אותך בבוקר, אם כן."

היא הקיפה שוב את הבית כדי להיכנס דרך אותה דלת שממנה הגיעה ביחד עם אלכס לפני שעתיים בערך, והגיעה אל חדרה בלי להיתקל באיש. המיטה נראתה מזמינה כל כך. היא הייתה חייבת לאלץ את עצמה להוריד לפחות את האיפור שלה, לפני שזינקה לתוכה.

אף על פי שהייתה עייפה כל כך, היא התקשתה להירדם. המוח שלה היה עמוס מחשבות. מעולם לא היה מחסור כלכלי אצל משפחת סקסטון. אביה היה מנהל חברה, אמה הייתה המחברת של שתי ביוגרפיות מצליחות, הבית שלהם בהארו היה משובח לא פחות מכל בית אחר ברחוב. ובכל זאת היה רחוק מאוד מהעולם שבו חיו האנשים הללו. מבחינה גנטית היא אולי אחת מהם, אבל היא לעולם לא תוכל להיות אחת מהם מבחירה. רוס יכול להתכבד בכל, מבחינתה.