פרק 1: שוק העבדים ברומא
שוק העבדים ברומא היה שוקק אדם. זו הייתה השעה החמישית, השמש עמדה ברום השמיים קופחת בחומה על ראשי האנשים. האוויר היה לח ודחוס כאותה לחות הגורמת לאנשים אגלי זיעה המחלחלים אל תוך הבגד ומצמידים לגוף. מכל עבר נשמעו צעקות הרוכלים המכריזים על "מרכולתם". המוני אדם שוטטו בין הדוכנים בוחנים את ה"סחורה הטריה" שהגיע מעבר לים. אדונים נושאים שקיות זהב באמתחתם לבושים מכל טוב הארץ, כותונתיהם בוהקות בלובנן ועליהן טוגות. גבירים עבי כרס, המחפשים להם בחורים חסונים לעבודות שדה שונות, או כסייסים או כרכבים. והיו שחיפשו גברים בעלי גוף למשחקים בתיאטראות. מטרוניתות נאות ומפורכסות לבושות משי וארגמן, נישאות בידי עבדיהן על מרכבה, היו בודקות בין הבמות את המשלוח האחרון שהגיע, כדי לבחור להן עבדים נאים או נערות נאות לשימושיהן השונים. לעומתם עבדים העומדים על דוכנים, מושפלים ומחכים לאדון אשר יקנה אותם. בראשם מנקרת המחשבה המטרידה האם האדון יהיה רחום, או שמא עריץ ובעל לב רע?
פה אתה רואה דוכן כבמה מוגבהת, ועליה נערים שחורי עור ויפי תואר, חסונים ושריריהם משורגים, שיערם מקורזל ושחור כפחם, עירומים, ורק איזור חלציים לגופם-אשר הובאו מלוביה-עיניהם מושפלות מבושה וצער. שם אתה רואה במה אחרת, עליה עומדים עבדים בהירי עיניים ובהירי עור מגליה הכבושה, אשר הגאווה טרם חלפה מפניהם, והיו עומדים זקופים ומתריסים. ועוד במות עליהם ילדים רכים הבוכים אל אמותיהם שנלקחו לבמה אחרת כשפחות.
מרים ורעים הם חיי העבדות בכל התקופות, אולם העבדים ברומא סבלו בעיקר. היו שנלקחו לעבודה במכרות, שם כילו את חייהם בעבודה קשה בחום וללא תנאי מחיה הולמים. היו שנלקחו כלודרים- כאלו היו גיבורי החייל שנפלו בשבי- וסופם היה ידוע מראש: להיות טרף בפי החיות או להיהרג על ידי לודר אחר. והנערות יפות המראה נלקחו כשפחות, אם התמזל מזלן היה בעליהן אדם נדיב, אחרות נמכרו לבתי הבושת הרבים ברומא.
בין בליל העבדים היו כאלה שהובאו מארץ יהודה.
מזה זמן מה מתחוללת מלחמה בין המורדים היהודים לבין הרומאים. המוני עבדים נלקחו בשבי והובאו לרומא. היו שלא נכנעו לרומאים ולא אבו להילקח בשבי להיות לעבדים, אלה לקחו את נפשם בכפם. כך היה בגמלא וביודפת אשר בגליל, וכך גם מאוחר יותר במצדה אשר בנגב. אולם גם אלה אשר נכנעו כי יצר החיים גבר עליהם, הרי לחלקם לא עמד כוחם מקשיי הדרך. כי ארוך היה המסע באניות מיהודה ועד לרומא. סערות קשות פקדו אותם בדרכם, חלקם מתו והושלכו לים ממחלות או משברון לב, וגם אלה אשר כוחם עמד להם והגיעו עד לשערי רומא היו שבורים ורצוצים, גופם גרום כערמת עצמות מהלכת, עיניהם כבויות, מתרוצצות בארובותיהן אנא ואנא, כצל אדם.
בין המוני האדם המסתופפים בשוק, נראה גביר גבה קומה בשנות הארבעים לחייו, וירגיליוס ארוס שמו. ארשת פניו עזות, סנטרו תקיף ומצחו גבוה.שמש יהודה ורוחות מלחמה צרבו בפניו השזופות את אותותיהם. בשיערו השחור העשוי בקפידה, בצבצו פה ושם אניצי שיער שיבה. עיניים לו שחורות בורקות, וגוף שרירי שבלט מבעד לגלימתו הקצרה ועליה התוגה. נעול היה סנדלי עור, הקשורות על שוקיו החסונות בהצלבה.יופיו בלט בכל,הוא נראה כפסל אפולו.
תר היה בעיניו כה וכה, ושקית המעות מיטלטלת על ירכיו. היה עובר מדוכן לדוכן, לוחש דבר מה באזני הבעלים. משקיבל תשובה שלילית, היה ממשיך לדוכן הבא.
זאת לדעת, כי וירגיליוס ארוס היה רופא בצבאו של אספסינוס. משנפצע הלה בקרב על יודפת אשר בארץ יהודה בעקבו, טיפל בו וירגיליוס באהבה רבה, כי העריץ את מפקדו. הוא נולד ביוון, שם היה אביו גובה מס בפרובינקיה. הוא קיבל חינוך מטובי המלומדים ביוון. אביו אשר לא חפץ היה כי בנו יהיה חייל, שלחו ללמוד את מדע הרפואה אצל דימטריוס הרופא המהולל. משיצא שמעו של וירגיליוס כרופא מצטיין, ביקשו אספסינוס לצרפו לצבאו במלחמתו ביהודה. הוא שהה ביהודה כשלוש שנים. כשהשתחרר מהצבא, בגלל מחלת אביו, כבר היה אספסינוס בדרכו להיות קיסר. בנדיבות ליבו ומתוך הערכה, נתן לוירגיליוס במתנה כרם ובית מידות בעיירה בולינה, הקרובה לרומא מצד צפון. וכך היה וירגיליוס בעליו של כרם ובית.
וירגיליוס היה הולך מבמה לבמה, שואל ונענה שוב בשלילה.
לפתע נשמע מאחוריו קול מוכר: "שלום לך וירגיליוס ארוס!"
הוא סב לאחור וראה את חברו משכבר הימים, "שלום גם לך מרסלוס ריבה!" קרא בקול. מה הופתע בראותו את חברו, הוא חיבקו בחום.
"מה הביאך לכאן?" שאל מרסלוס בעודו מחבק את שכמו של וירגיליוס ומחייך מאוזן לאוזן.
"ובכן, כידוע לך שוחררתי מהצבא באדיבותו של קיסרנו החדש..."
"כן כן", קטע אותו מרסלוס, "אכן שמעתי שמועה כי הקיסר העניק לך ברוב חסדו חלקת אדמה עם כרם ובית, והנה מזה כחודשיים אתה ברומא ולא באת לביקור בביתנו".
"אכן", ענה וירגיליוס, "לצערי לא היה לי פנאי לביקורי נימוסין. אני צריך לעבד את החלקה, והנה רכשתי מספר עבדים מיהודה במחיר מוזל. נאמר לי שיש להם ידע בכל הקשור לעבודת גפנים, אולם לצערי אינם מבינים את שפתנו, ולכן קשה לי העבודה אתם. אני מחפש עבד היודע גם רומית וגם יהודית".
"אהה..." ענה מרסלוס כחוכך בדעתו, "ולמה שלא תלך לשכונת היהודים מעברו הצפוני של הטיבר? תביא לך יהודי שידבר עם העבדים רומית".
"הס מהזכיר", ענה וירגיליוס ושם את אצבעו על פיו לאות שתיקה, "יהודים אמרת? אלה יחפשו מיד לגייס כספים לשחרר את העבדים. לא לזה אני מחכה".
"אכן, אכן", הסכים עימו , "כאלה היהודים..."
הוא היסס לרגע אחר העז לשאול: "ומה שלומך בשדה האהבה...? האם נישאת בינתיים...?" שאל כמתעניין.
"לא..." ענה וירגיליוס. "לצערי טרם מצאתי את בחירת ליבי... וגם אינני נוטה כעת לעניינים כגון אלה, עד כי אשלים את בניית הבית".
מרסלוס חש בצער העוטף את פני חברו, "אני חושב", אמר , "שטרם התגברת על מות אשתך".
וירגיליוס הרגיש צביטה בלבו והשפיל את עיניו.
מרסלוס חבק את כתפו, "רק אהבה חדשה תרפא לב דואב".
"אכן" הסכים עימו. וירגיליוס שתק לרגע אחר שאל "ומה בנוגע אליך? האם נישאת מאז גירושיך?"
"הנה עיניך הרואות", פשט מרסלוס את ידיו, "כמוך כמוני. גם אני מחפש את אשת חיי, שתהה אשה טובה ונאמנה".
"קשות הן נשות רומא", נאנח וירגיליוס.
"קשות מאד", ענה מרסלוס ופניו נפולות, "ובכן שיהיה לך בהצלחה עם הצייד".
הם נפרדו בלחיצת זרוע רומאית אופיינית לחיילים רומיים ותיקים.
מרסלוס עמד ללכת עת נזכר, "כמעט שכחתי", אמר. "אני עורך כירה גדולה בערב למחרת התרצה לבוא?"
"ובכן", ענה , "אם אסיים את כל המטלות שהצבתי אכן אבוא".
"אל תשכח", הזכירו, " ביתי נמצא על הגבעה ממול".
שוב נפרד וירגיליוס מחברו לשלום, והמשיך בחיפושיו, הולך אנה ואנה, מבמה לבמה. כמעט והתייאש. הוא חשב לחזור לביתו, עת חש ביד כבדה טופחת על כתפו. הוא סב לאחור וראה מולו דמות סוחר מהמזרח. זקָן אפרפר מכסה את פניו, עיניו השחורות מתרוצצות בתוך ארובותיהן, אפו מעוקל, ופיו מתוח על פניו בחיוך גדול. גלימה ארוכה שחורה מונחת על גופו, מעוטרת ברקמת זהב, וצעיף לבן בעל שלוש פינות על ראשו כאשר טבעת מעין חבל בצבע שחור, מכסה-מחזיק את הצעיף. גם טבעת זהב גדולה עטרה את אצבעו.
"אדוני מחפש עבד יהודי דובר רומית?" שאל הסוחר את וירגיליוס.
"כן", ענה וירגיליוס מופתע מהדמות הססגונית, "ומי כבודו?"
"הרשה לי להציג את עצמי, אני חמדאן סוחר עבדים מפטרה", הלה הושיט ידו ולחץ בחוזקה את ידי וירגיליוס.
"ומה יש לכבודו להציע לי?", שאל סקרן.
"אמור לי", ענה חמדאן בהבעת פנים רצינית, " האם אתה מחפש רק עבד ממין הגברי או ש...אפשר להציע לך עבד ממין הנשי?"
ובעשותו תנועה מעגלית בשתי ידיו, לתאר גופה של אישה, היה מחייך ברוחב פה, מגלה טור שיניים צחורות וגדולות שרווח היה ביניהן.
"אה..." נבוך מעט וירגיליוס, "מה הכוונה? האם יש לך אישה יהודיה המבינה רומית?"
הסוחר חייך חיוך רחב, "אישה יפה מאד וגם משכילה", אמר פורש כפותיו לפנים. "יודעת קרוא וכתוב גם יהודית וגם רומית".
"ובכן", וירגיליוס נלהב, "הבה ונראה במה מדובר".
"בוא אל ביתי", חמדאן אחז בזרועו של וירגיליוס, "אני שומר את שפחותי בביתי. אשתי שתחייה מטפלת בהן".
סוחר העבדים החל לפלס את דרכו בין המוני האדם, כשמאחוריו משתרך וירגיליוס.
רעש ההמונים היה מחריש אוזניים, צעקות הרוכלים נמהלו ביללות העבדים.
"אמור לי", צעק וירגיליוס לאזנו של חמדאן, "מהיכן היא בדיוק?"
"היא ממהדרין, אחת העיירות באזור ירושלים", ענה חמדאן בהטותו ראשו לאחור לעבר וירגיליוס. "היא בתו של בעל כרמים. יש לה ידע רב בכל הנוגע לעשיית היין".
"מהדרין אמרת?" שאל וירגיליוס.
"אכן", ענה חמדאן כשהוא מרים קולו וממשיך לשרך דרכו בין ההמון.
"או..." וירגיליוס עצר מלכת, "היין שהם מייצרים הוא מן המעולים שבמעולים".
"אמנם כן", ענה חמדאן נעצר גם הוא.
"ומנין היא יודעת רומית?" שאל תמהה.
"הסכת ושמע ולא יאמינו אוזניך", לחש הסוחר כשהוא מדגיש את דבריו באצבעו המורה על אוזניו.
"כן?" שאל וירגיליוס בסקרנות .
"היה להם עבד רומי בבית, ממנו היא למדה רומית וגם אביה למד ממנו על תעשיית היין".
"מה אתה שח!" התפלא , "איך הגיע רומי להיות עבד? ועוד בבית יהודי?" תמהה היה על מקרה זה...
"ואיך היא הגיעה לידיך? מה קרה?" המשיך להקשות.
"ובכן", ענה חמדאן מחדש את הליכתו, "תפשו את אחיה מורד במלכות עם מצבור כלי נשק. במרדף אחריו ברח הלה לבית אביו. משהגיעו החיילים אל בית אביו, הוא נעלם והיה כלא היה. מתוך כך שהכו את האב למסור להם את בנו, האב מת והבת ואימה נלקחו בשבי. לדאבון לב, האם לא עמדה בתלאות הדרך וגם היא מתה בים".
בין כך ובין כך יצאו שניהם מהשוק לסמטא שקטה, ולאחר סמטה נוספת הגיעו לבית מידות גדול שחומה מקיפה אותו, ושער ברזל מגיפו. לאחר מספר דפיקות על שער הברזל נפתחה לפניהם הדלת. משרת לבוש לבן קבל את פניהם .
"אמור לאיידה לבוא לכאן מיד!", ציווה חמדאן.
"כן אדוני", ענה המשרת ומהר למלא את דבר אדונו.
וירגיליוס הביט על הבית בהשתאות. זה היה בית כמיטב המסורת הרומית: בנוי בצורת חצי עיגול, כאשר עמודי שיש בעלי כותרת מסוגננת עיטרו את האכסדרה. מאחוריהם נגלו חדרים-חדרים. חצר גדולה קדמה את פניו, הוא צעד בשביל המוליך אל גרם המדרגות, נהנה מריח הפרחים בשולי השביל. מזרקת מים בטבורו של החצר התיזה אל על סילוני מים, קרני שמש ריצדו בין הטיפות ויצרו קשת מרהיבה. טווסים יפי זנב התהלכו בשלווה בחצר. בפינת החצר הבחין בחתולה יפהפייה שגרגרה להנאתה בתוך סלסלה. זבובי צהריים היו מזמזמים סביב אפה הוורדרד. מתוך עצלות, הייתה מניפה טלפיה, באומרה לגרש את הזבובים החוצפנים. חמדאן ניגש אליה, "בואי יפתי, בואי לאבא", הוא הרימה על ידיו מגניב נשיקה על ראשה.
"חתולה יפהפייה", התפעל וירגיליוס. הוא שלח ידו ללטפה.
"זו חתולה פרסית טהורה", התגאה חמדאן, "קיבלתיה מאחד משועי העיר. הוא היה מרוצה מהשפחה שקנה ממני".
מתוך אחד החדרים הגיחה אישה, לבושה שמלה ארוכה המכסה את כל גופה וצעיף ארוך לראשה, כנראית אישה יראת שמיים. היא ברכה את חמדאן לשלום.
"יקירתי", אמר בקול רך אשר היה בניגוד לקולו הרגיל, "הכירי את אדון וירגיליוס. הוא מעוניין לקנות את בשמת".
"ברוך בואך", האשה קדה לעברו קידה קלה.
"אמרי לה", המשיך חמדאן, "כי עבדים יהודים לו ואינו מבין את שפתם, על כן צריך הוא אדם המבין רומית וגם יהודית. הכיני את בשמת והגישי לנו מעט יין ורקיקים", ביקש חמדאן.
"מייד ייעשה כדבריך אלופי", ענתה האישה בהכנעה גמורה.
האישה נדה בראשה לשוער, כמסמנת לו לבוא אחריה לעשות דבר אדונה.
"זו אשתי", הסביר הסוחר, "היא מטפלת בשפחות המגיעות אלינו, רוחצת אותן, מלבישה אותן ומאכילה אותן מכל טוב כאילו היו בנותיה, ולה אלוהים לא נתן פרי בטן". אנחה נפלטה מפיו של חמדאן.
"ואין לך ילדים?" שאל וירגיליוס, משתתף בצערו של חמדאן.
"יש לי בן מאישה אחרת אשר גירשתיה. הוא כבן גילך, סוחר בשוק התבלינים. הוא נישא לאחת מבנות רומא, בת טובים ומשפחה טובה מאד, והנה יש לי גם שלושה נכדים".
גאווה וקורת רוח עטפו את פני חמדאן עת דיבר.
"כן ירבו", ברכו. הוא תהה אם מן החוכמה לשאול את חמדאן למחיר השפחה טרם הצגתה. סקרנותו גברה, "ומה המחיר שאתה דורש בעדה?" שאל וירגיליוס.
חמדאן ניסה להתחמק מלנקוב מחיר, כמינהגם של סוחרים ממולחים, נוח היה לו שוירגיליוס יראה את בשמת לפני שיאמר את מחירה.
"קודם תראה אותה אחר כך נדבר", ענה בחיוך ערמומי.
עודם מתנצחים, הגיע המשרת ובידו טס ועליו כד יין ושני גביעי כסף, גם צלחת מלאה רקיקים נוטפי דבש צורף לכבודה.
"ובכל זאת?" התעקש.
חמדאן מזג מהיין לתוך הגביע והגישו לוירגיליוס, "שתה שתה. זה יין משובח מאד מכרמי יוון", דחק בוירגיליוס, "טעם גם מהרקיקים מעשה ידיה של איידה".
וירגיליוס לגם מהיין ואכל מהעוגייה.
"האם לא תגיד לי מה המחיר שאתה רוצה?" שאל בפה מלא.
"מאה וחמישים אלף ססטרצות", ענה חמדאן.
"מה?" וירגיליוס קפץ כנשוך נחש וכמעט נחנק מהעוגייה שהייתה בפיו, "מאה חמישים אלף אמרת?" שאל בעודו מתיז מפיו פירורים מהעוגייה.
"וזה המחיר בשבילך", ציין הסוחר, "כאיש צבא מכובד. לאחרים הייתי דורש יותר".
"במחיר כזה אני קונה עשרה עבדים", מחה וירגיליוס בעודו מנגב את פיו בגב ידו.
"לא אחת כמוה", התריס כנגדו. "קודם תראה אותה, ואחר כך נדבר".
"לא לא", מלמל, "זה יותר מדי..."
וירגיליוס גמע מהיין והניח את הכוס מידו, הוא התכוון לוותר ולצאת מהבית.
כמעט ועשה דרכו החוצה, כאשר הופיעה לפניו הנערה...הוא נעמד המום על מקומו, לא נע ולא זע...אם נתאר מלאך מהשמיים הרי שזו היא הייתה. הוא נעצר על מקומו מייד, בולע את רוקו, והיה מביט בה משתאה; היופי העדין שבפניה-נטול כחל ושרק, גוון עורה כשנהב המכסה גוף דקיק ויפה, ושיער שחור ארוך המעטר את ראשה. לבושה היה שמלת פשתן פשוטה מחוזקת באבנט למותניה, וצרור בידה. היא עמדה לפניו ידיה אחוזות זו בזו ועיניה מושפלות. וירגיליוס הניח את גביע היין מידיו וניגש אליה. הוא אחז בסנטרה, הרים את פניה בידיו והביט בעיניה; שתי עיניים גדולות בהירות כעין הים הרוגע, אך מלאות בעצב עמוק .
"מה שמך?" שאל כמעט בלחש.
"בשמת", ענתה בקול רך.
"בשמת..." חזר אף הוא על שמה וכולו מלא השתאות.
מאחוריו עמד חמדאן חוכך בשתי ידיו בהנאה רבה, "נו...?? אמרתי לך לא? טובה ממנה לא תמצא!", צהל בראותו את וירגיליוס משתאה.
וירגיליוס שמט את ידיו מפניה ופנה אל חמדאן, "יש עימי רק כחמישים אלף ססטרצות. לא ציפיתי להוציא כל כך הרבה כסף על משרתת, אולם אני מוכן לחתום לך על שטר".
"מילת חייל רומאי מכובד מקובלת עליי", הסכים חמדאן. הוא מחא כף. כהרף עין הופיע לפניו הנער.
"לך לקרוא לכרים ואמור לו שיביא מגילת קלף לשטר".
וירגיליוס היה ממשיך ומביט בפניה היפות של בשמת. היא הייתה במבוכת מה.
"בואי שבי עד לכתנו", ביקש ממנה בנועם.
בשמת התיישבה על הספסל במסדרון, עת כרים הלבלר הביא את השטר ופרסו בפני וירגיליוס. שימת ליבו של וירגיליוס היו מופנות לעבר בשמת. מעולם לא ראה יופי כזה, ליבו הלך שבי אחר הנערה. וירגיליוס מיהר ושם בידי חמדאן חמישים אלף ססטרצות, וחתם על שטר של מאה אלף ססטרצות נוספים.
הוא ניגש אל הנערה, "בואי איתי", ביקש. הוא אחז בזרועה, "אל תחששי, אצלי תהיי בטוחה".
"כן כן", חיזק את דבריו חמדאן, "אתה תשמור עליה כבבת עינך, אחרת יהיה לך עסק איתי".
בשמת קדה קידה לחמדאן, "תודה על יחסך הטוב, יהי האל עמך".
חמדאן חבקהּ ונתן נשיקה מצלצלת על לחייה, "נכון שאמרתי לך שרק הטוב ביותר יהיה מנת חלקך? הא? נכון אמרתי?"
בשמת חייכה אליו, "ברוך תהיה".
היא חיבקה את איידה מנגבת דמעה מעינה, "ישמרך האל, היית לי כאם".
"ואת היית לי כבת, ברוכה תהיי", אמרה איידה מחבקת בחוזקה את בשמת, "עלי והצליחי בכל אשר תפני ויהי האל עמך".
וירגיליוס אחז בזרועה מוליכה לעבר היציאה.
דפיקות רמות נשמעו בשער...
"מי זה החצוף הזה?" שאל חמדאן בחימה. הוא סימן בידו למשרת לפתוח את השער. איש עב כרס בעל מראה רומאי פרץ פנימה.
"הנה הבאתי את הכסף, שלוש מאות אלף ססטרצות כפי שביקשת", הוא הושיט שק כסף לחמדאן, "תן לי את בשמת".
הוא תפס בידה של בשמת לקחתה. וירגיליוס וגם חמדאן עצרו בעדו.
"מצטער", אמר חמדאן, "אדון וירגיליוס כבר קנה את האישה".
"מה ??" צעק השמן, "אמרתי לך שתשמור לי אותה, אמרתי שאני מגייס את הכסף".
"כן", אישר חמדאן, "אבל זה היה לפני שבועיים, חשבתי שויתרת".
"מה ויתרתי, לא ויתרתי על כלום", צעק השמן, תופש שוב בידה של בשמת. "מה אתה חושב שזה קל לגייס שלוש מאות אלף ססטרצות? מכרתי את השדה שלי בשביל זה".
"מצטער", ענה חמדאן משחרר שוב את אחיזתו של זה בנערה, "נתתי את דברתי לאדון זה ואין באפשרותי להפר את מילתי, מה גם שהוא כבר שילם לי".
פניה של בשמת הביעו פחד. וירגיליוס חש בפחדה, הוא ניגש אליה כמגונן.
השמן הביט בשניהם בעיני זעם , "אתם עוד תשמעו ממני, אני לא אוותר".
"כן, כן שמענו ממך", כעס חמדאן, " ועכשיו הסתלק מפה".
השמן נתן שוב מבט מלא חימה בשניהם ועזב את המקום.
"שלוש מאות אלף ססטרצות??" גיחך וירגיליוס עת עזב השמן את המקום.
חמדאן צחק, אחר אמר בפנים רצינות, "זה אדם הכי אכזרי לעבדים שלו, אם אפשר לקרוא לאחד כזה אדם, במיוחד לנשים. לא הייתי רוצה שאחד מעבדי יימכר לחיה כזו. מלבד זאת, שמעתי שהוא אוסף שפחות יפות להקים בית בושת. הוא בזבז את כל כספי הירושה שקבל על הוללות, וכעת עלה בראשו רעיון לעשות כסף קל מהקמת בית בושת".
"ומי הוא?" שאל וירגיליוס.
"הוא מוכר ברומא ולא לטובה", ענה חמדאן. "הוא ממשפחה ידועה וטובה. ליבי על שמה הטוב של משפחה זו, אשר הוכפשה בעטיו של רודף בצע זה".
"ומהו שמו?" שאל וירגיליוס.
חמדאן העביר יד על זקנו, "שמו גניוס סולה", ענה
"ממשפחת סולה הידועה?" התפלא וירגיליוס.
"אכן כן", ענה חמדאן.
"כבשה שחורה אחת הורסת משפחה שלמה", אמר וירגיליוס בצער.
וירגיליוס אחז בזרועה של בשמת ופנה אל חמדאן, "שוב תודה על הכול, היה נעים לעשות אתך עסקים". וירגיליוס לחץ את ידי חמדאן, "נראה לי שאבוא לבקרך בעוד יומיים לשלם לך את החוב".
"אין הדבר מדאיגני", אמר חמדאן הוא התלווה אליהם לשער, "אני מאמין בך כאדם ישר והגון, היו בשלום".
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
