מפגשים

 "אבל אני מתכוונת ליותר מכך. לי הייתה הרגשה שקרה משהו טוב בשכונה שלנו אתמול." אמרה שרית והביטה בחברותיה, מנסה לראות אם הן מצליחות לרדת לסוף דעתה. "כשאת מנסחת את זה ככה, אני חושבת שאני מבינה למה את מתכוונת" אמרה אהובה. "היה מיוחד לראות את כל תושבי השכונה, עשירים ועניים, צעירים ומבוגרים כולם חדורים במטרה אחת, למצוא את הילדה. אני לא זוכרת מקרה דומה שקרה אי פעם." "לזה בדיוק אני מתכוונת" שמחה שרית. "סולידריות. זו המילה שלי. תראו כמה כיף היה לנו לפחות לזמן קצר, כשחוויה זו של סולידריות מאחדת אותנו."

"מפגשים" מתאר סוגים שונים של שיתופי פעולה בין אנשים סביב אירוע מיוחד ובחיים השגרתיים, ובוחן את שיתופי הפעולה עצמם בין דמויות רבות ואינו מעמיק בסיפורה של דמות אחת. עיקר הסיפור הוא בעוצמה שמתקבלת משיתופי הפעולה.

אריאלה בק פרסקי עסקה שנים רבות בחינוך במסגרות הוראה והתנדבות מגוונות. היא נשואה ואמא לחמישה ילדים וסבתא לשבעה עשר נכדים.

במשך שבע שנים כיהנה כיו"ר האגף לקידום מעמד האישה בסניף ויצו בירושלים ואחר כך עוד שבע שנים כיו"ר הסניף. לאחר מכן תפקדה כחברה בוועד המנהל של ויצו העולמי, כאחראית על הטמעת הקוד האתי בויצו. כיום מתנדבת כחברה בוועדת ביקורת בויצו העולמית. נושאי האתיקה וקידומן של נשים היו תמיד מאוד חשובים לה.

ספרה השישי מפגשים מתאר את התרוממות הרוח וההנאה שחשים אלה שמצליחים לתרום ולהיתרם גם יחד.

פרק 1

דודי חזר הביתה מיום עבודה מעייף. רותי אשתו הייתה אותו זמן במטבח. מוציאה את הפשטידה מהתנור ומניחה אותה על גבי המתקן שנועד לסירים חמים אותו צבעה וקישטה גלי בכל צבעי הקשת. הוא הניח את התיק שלו על כיסא בכניסה לבית והתקדם לכיוון המטבח. "איזה ריח נפלא...מה הכנת לנו היום?״ הוא ניגש לאשתו, מעיף מבט מעריך על התבשיל המבעבע. רותי קרבה לחייה לנשיקה המקובלת. הסירה את כפפות הגומי מידיה והצביעה אל עבר שולחן המטבח. ״מה זה צריך להיות?״ שאל דודי כשהוא פותח בסכין מטבח את המעטפה הסגורה. ״אין לי מושג״ השיבה אשתו. ״למה לא פתחת?״ השתומם. ״זה נשלח אליך. אתה יודע שאני מעדיפה לא לחטט בדואר שמגיע אליך.״ ״כן כן, יודע ותהרגי אותי, לא מבין מה הסיבה לזה. איזה סוד, שאני מסתיר ממך נדמה לך יגיע אליי בדואר?״ צחק, מזלזל באינטליגנציה של אשתו. רותי התקרבה אליו והציצה מעבר לכתפו על ההזמנה. הוא הוציא את ההזמנה מהמעטפה הממוענת לדודי גבע.

״איזה יופי״ קראה רותי בהתפעלות. ״כל הכבוד לרמי על היוזמה״. דודי לא נראה מתפעל ממה שקרא. ״מה נחת עליו? מי צריך את זה? למה נזכר עכשיו?״ הוא נשמע מתמרמר. הוא הניח את ההזמנה על השולחן ופתח את דלת המקרר והוציא בקבוק בירה. בעזרת פותחן שהוציא מהמגירה שלף את הפקק והחל לוגם בשקיקה. ״כמה הייתי צמא״ נאנח בהנאה.

רותי הרכיבה משקפיים והחלה קוראת בדקדקנות את פרטי ההזמנה למפגש של בוגרי המחזור מבית הספר התיכון של בעלה. ״למה אתה מזלזל?״ מחתה רותי. ״מי היה מאמין, ידעת שעברו כבר עשרים וחמש שנים מאז שסיימת את בית ספר התיכון?״

דודי הניח את הבקבוק והחל לחשב. ״באיזו שנה סיימנו?״ הוא לא הצליח להיזכר. ״סמוך על רמי תמיד היה איש של מספרים. נכון?״ דודי הניד בראשו, מאשר. רמי הצטיין במתימטיקה. אף אחד לא הופתע מכך שהתקבל כבר בגיל צעיר ביותר לתפקיד רציני בבנק לאומי והתקדם במהירות. היום הוא מנהל סניף מרכזי שלו. דודי נעזר ברמי לפני מספר שנים, כשהסתבך כלכלית. הוא לא אוהב להיזכר בימים אלה. אבל יודע, שעליו להיות אסיר תודה על היחס המיוחד לו זכה בבנק, בשל התערבותו של רמי מכרו מהעבר הרחוק.

״מה כתוב שם? באיזה תאריך יתקיים הכנס המיותר הזה?" שאל דודי את רותי, עדיין מנסה לעכל את העובדה, שיהיה חייב להתייצב באירוע.

רותי הביטה בהזמנה וקראה עבורו את הכתוב. ״מעניין למה בחר לעשות את האירוע דווקא בקיבוץ 'לב האומה'? בטח כי הוא קרוב לעיר.״ הרהרה בקול. ״המלון שם מאד יפה. ניגנתי בו פעם״ ציין דודי. "זוכרת שפעם ביקשו שאנגן בתופים באיזה אירוע בקיבוץ? הרווחתי על הערב ההוא לא מעט" הוסיף בגאווה. ״יעלה לנו הרבה כסף האירוע המגוחך הזה. כמה עולה השתתפות?״ רותי בחנה שוב את ההזמנה. ״500 ₪, לא נורא זה לא סוף העולם״. אמרה. מנסה להרגיע את בעלה.

״בוא תשב״ היא הרחיקה את הכיסא מהשולחן ״נשב לאכול?״ הציעה. הם התיישבו ורותי החלה חותכת את הפשטידה החמה ומניחה מנה גדולה על צלחתו של דודי ולאחר מכן גם לזו שלה. "ואיפה הילדים?" שאל דודי כשפיו מלא והוא לועס בהנאה. "לנועם יש אמון כדורסל עכשיו ולגלי יש חזרה להצגה לקראת סוף השנה. הכנתי לשניהם כריכים. הם הודיעו שישובו רק מאוחר בערב." השיבה.

"איך היה היום שלך?" המשיכה ושאלה רותי. "כרגיל. הספקים לוחצים שנשלם להם לפני המועד ואנחנו מסרבים לפני שיעברו שוטף פלוס שלושים. שיהיו מבסוטים שלא יצטרכו לחכות לשוטף פלוס שישים, כמו שרוב האחרים בתחום שלנו משלמים. ואיך היה היום שלך?" שאל כשעיניו כבר סורקות את כותרות העמוד הראשון של עיתון הערב, שהיה מונח לצידו על השולחן. רותי שהכירה היטב את בעלה, הסתפקה במילה אחת "בסדר." הוא לא הגיב. היא המשיכה "נצטרך להשיב להזמנה." היא חזרה ועיינה בהזמנה "ביקשו שנודיע אם אתה מתכוון להגיע ואם אתה בא לבד או עם בת זוג. והכי חשוב כמובן שלא תשכח לשלם." הוסיפה. דודי לא הגיב גם לדבריה אלה.

"אז מה אתה אומר?" "על מה?" שאל כלא יודע מה באמת מעסיק את אשתו "די. תגיד כבר." "כאילו יש לי ברירה. אחרי כל מה שרמי עשה בשבילי, אני חייב לו לפחות את זה." "ומה אתה חושב, כדאי שגם אני אבוא איתך?" שאלה. "בשביל מה לך? יהיה משעמם. את לא מכירה שם אף אחד. הלואי ואני הייתי יכול להתחמק." רותי התאכזבה אך השלימה עם החלטתו כהרגלה "וכך גם לא נצטרך לשלם 1000 ₪" אמר מנסה לתרץ. "זה כבר באמת יותר מדי."

"לא צריך לשלם סכום כזה גבוה. שני בחדר זה רק תוספת של עוד 250 ₪" קראה רותי, חושבת שאולי בכל זאת יש לה סיכוי להצטרף אליו. הוא לא הגיב, כבר פתח את העיתון והתיישב על הספה שבסלון.

רותי נשארה עוד במטבח לפנות את השולחן. "אז אתה כבר תודיע שאתה מגיע, כן? אני לא צריכה לטפל בזה." קראה לבעלה והחלה שוטפת את כלי ארוחת הערב, לקראת ניגובם והשבתם לארון. "בסדר." נשמע מלמולו של דודי.

חבל, דווקא יכול היה להיות לה מעניין להכיר את חברי הנעורים של בעלה. מעטים מאד מהם פגשה במשך השנים הרבות שהיא נשואה לבעלה. היא הייתה שמחה לשמוע ולבחון איך ידברו ויתייחסו אליו. הוא תמיד טען בפניה, שהיה מאד מקובל חברתית בכיתה, אלא שלה יש ספיקות בעניין ולצערה, לא תוכל לבדוק את הדבר. בעצם, מה איכפת לה? לא צריך להיות לה איכפת ובכל זאת ידעה, שכן הייתה רוצה לדעת אם הסיפורים שנהג לספר לילדים היו אמיתיים או שהוא עשה מעצמו גיבור גדול בעוד שלא היה כזה כלל.

רותי כבר מזמן קלטה, שהייתה תמימה וחסרת כל ניסיון עם בני המין השני, כשפגשה את דודי לראשונה ושהוא הצליח להקסים אותה בנגינתו המרשימה על התופים שלו ולא פחות בשקרים שלו וכשגילתה שהוא לא מה שהאמינה שהוא, היה כבר מאוחר מדי לגביה. רותי עבדה כאחות בקופת חולים ובמסגרת עבודתה יצא לה מדי פעם לפגוש מישהו שאחרי שקרא את שמה, הרשום בתג שעל חלוקה, היה שואל אם היא אשתו של.. וכשהייתה מאשרת, היה מוסיף 'מסרי לו ד"ש מ...' בדרך כלל כשסיפרה על מפגשים אלה לדודי, היה פולט איזו הערת גנאי "אה, המטומטם הזה או הפריחה הזו.. "בשנים האחרונות כבר לא דיווחה ולא מסרה לו דרישות שלום. מעניין אם יציינו בכנס את זכרו של בן המחזור של בעלה, זה שנהרג באחת התקריות כשהיה חייל בסדיר.. נדמה לה ששמו היה רפאל. היא קיוותה, שיזכרו ויכבדו את זכרו. בכל זאת נפל למען המדינה. בעלה נהג להזכיר אותו מדי שנה בליל הזיכרון לחללי מערכות ישראל. אותו לא השמיץ. אותו זכר תמיד בחיבה. כנראה היה אחד מידידיו הקרובים בשנותיהם יחד בתיכון. הייתה גם, נזכרה, בחורה אחת, בוגרת המחזור של דודי, שנהגה להגיע לקופת חולים בו רותי עבדה. מסכנה, לא עזרו לה כל הזריקות והטיפולים שקיבלה. היא נפטרה מסרטן בגיל צעיר כל כך. רותי קיוותה, שגם אותה יזכרו בכנס. חבל, שלא זכרה את שמה. למיטב זיכרונה של רותי, הייתה נשואה לבן מחזור שלהם, שגם הוא בדומה לדודי בעלה, ניגן על כלי כלשהו.

*

רמי שגיא סיים פגישה עסקית מוצלחת עם לקוח עשיר מרוצה. הוא התרווח לו שבע רצון מעצמו, על כיסא המנהלים הנוח שלו, שלף סיגר מקופסת הסיגרים הכסופה, שקנה בביקורו בחודש שעבר בקובה. הצית והדליק סיגר שריחו החריף מילא את החדר. הוא נהנה לנשום ולשאוף את העשן הריחני, שהזכיר לו את הנסיעה ששילבה ביזנס עם פלאז'ר. הוא צירף אליו לעוגמת נפשה של אשתו את מזכירתו האישית הצעירה. גלית היפיפייה הינה מזכירה מאד יעילה וגם במסע הארוך הזה הייתה מי שדאגה לכל העניינים הטכניים והלוגיסטיים ולשמחתו של רמי, אף מעבר לכך. את אשתו הוא פייס במחרוזת פנינים יקרה, שקנה בהוואנה בעזרתה של גלית. החיים טובים, הרהר בקורת רוח. הוא נחשב מנהל סניף רציני, הרווחים שהציג בסוף השנה האחרונה, העידו על אופן ניהול נבון ואחראי. הרבה מחמאות קיבל לאחרונה במפגש הדירקטוריון. גם התוספת שדרש למשכורתו הגבוהה, התקבלה ללא כל טרוניה. בגיל צעיר זה של 43 שנים הוא בהחלט יכול לחוש גאווה בהישגיו המקצועיים ובמעמדו המכובד אותו השיג בכוחות עצמו ללא כל סיוע של מתווכים.

לאחרונה החל להתעניין ברכישת דירת נופש קטנה באחד מאיי יון. עכשיו כשהקורונה מאחוריהם, יכול להיות נחמד לבלות כך חופשה משפחתית, חשב. הוא נזכר בהנאה איך סייע לדודי בן מחזור שלו מבית הספר התיכון, שנכנס לחובות וממש הצליח למנוע את פשיטת הרגל שהיה קרוב אליה. טוב היה לרמי להיזכר ביכולת שהפגין וגם הודה בפני עצמו, ליהנות מהחולשה של דודי.

רמי נזכר באותם ימים רחוקים בבית הספר התיכון, בהם ספג הוא, לעג והשפלה מדודי השחצן. דודי היה אז, בחור חסון, מצטיין בספורט, נוטה להסתכסך על כל שטות, אבל בזכות היותו נגן תופים נפלא, היה מקובל על חבריו.

רמי לעומתו, היה ההפך הגמור ממנו. נער חלש, אף פעם לא הצטיין בשיעורי הספורט. הוא בלט בשיעורי המתימטיקה, אבל דודי דאג, שהצלחתו בתחום הזה לא תתקבל באהדה או בהערכה, בעיקר לא אצל בנות הכיתה הנחשבות. הוא כינה אותו בבוז 'חרשן' ולעג לו על כך שלא הצטרף למשחקי הכדורגל האגרסיביים שהוביל. כשהתייצב דודי אצלו באחד הימים בבנק וביקש עזרתו היה נשמע אחרת לגמרי. והוא, רמי, בנדיבותו שמח להפגין את יכולותיו. דודי חייב לו. ואין משהו יותר מספק מזה, גם מסתבר לא למנהל מכובד של סניף בנק גדול.

הרעיון למפגש מחזור עלה בדעתו של רמי, כבר מזמן, כשביקר באחת מנסיעותיו הרבות לארה"ב. הוא שמע ממארחו, שבדעתו לנסוע בשבוע שלאחר מכן, לסוף שבוע לאוניברסיטה בה למד ואשר בה סיים תואר ראשון, לרגל מפגש המחזור שלו, שמתקיים בקמפוס. אז שמע רמי לראשונה על מפגשים אלה ועד כמה הם חשובים לכל הבוגרים המתכנסים אחת לחמש שנים יחד ומבלים סוף שבוע מלא נוסטלגיה. רמי הצטער על כך, שאינו יכול אפילו לשחזר מי היו הסטודנטים אתם למד באוניברסיטת תל אביב. הוא לא שמר על קשר עם אף אחד מהם ועכשיו כשעברו שנים רבות מאז הלימודים, אין שום סיכוי שיעלה בידו ליזום מפגש מעין זה.

הוא נאלץ להשלים עם העובדה שמפגש כזה עם בוגרי המחזור שלו מהאוניברסיטה אינו מעשי, ובכל זאת לא ויתר לגמרי על הרעיון וחשב שאפשר לעשות דבר דומה עם בוגרים שלמדו וסיימו אתו את בית הספר התיכוני. סביר, שיוכל למצוא רשימת שמות וכתובות של בוגרי השנתון שלו וגם אם לא יתייצבו כל מאה התלמידים משלוש הכיתות, הגיוני שלפחות חלק מהם ישמח להיפגש, במיוחד בימים אלה, כשתקופת המתח בשל הסגר והחשש מפני הבלתי נודע, התפוגגה. הוא הבין שחשוב למצוא עילה למפגש ואז לשמחתו מצא שעברו בדיוק 25 שנים מאז שסיים את בית הספר. זמן נפלא לחידוש קשר.

רמי גייס לצורך זה את מזכירתו הנאמנה והיא אכן דאגה לקבל לידיה ממזכירות בית הספר, שלשמחתו עדיין עמד על תילו ונשאר מאורגן ומסודר לא פחות מהימים ההם, רשימת שמות, טלפונים וכתובות של הבוגרים. גלית ישבה במשך שעות רבות והתקשרה לבתי ההורים של אותם בוגרים וביקשה מהם כתובות עדכניות ומספרי טלפון של בניהם. לזכותה ייאמר, שהצליחה לאתר לפחות שמונים אחוז מהבוגרים. היא דאגה גם לקבל מידע על משלח ידם של הבוגרים.

לדבריה, רוב ההורים מאד שמחו לספר על הישגי הילדים שלהם חוץ מבודדים שסירבו לשתף פעולה איתה. "היו להם כנראה סיבות טובות, שלא לדווח" הגיב רמי כששמע את דבריה של גלית. הוא ידע לפחות על אחד או אפילו על שניים מבני מחזורו שישבו זמן מסוים בבית הסוהר. "מה תעשה עם אלו שחיים היום בחו"ל?" שאלה אותו גלית. "כמה יש כאלה?" התעניין רמי. "אני שמעתי על לפחות ארבעה." השיבה. "אמרו לך גם את הכתובות שלהם?" "שלושה ידעו ואייתו לי. על אחד הבנתי, שהוא לא שומר עם הוריו קשר וההורים עצמם לא יודעים את הכתובת שלו." "מה את אומרת?" הזדעזע רמי "מה שמו של הבוגר הזה?" גלית עיינה בדפים שלה ומצאה ששמו של הבן הזה הוא ישראל אברהמי. "ישראל? לא הייתי מאמין עליו." השתומם רמי "היה למיטב ידיעתי בחור טוב. מעניין מה קרה שם. יש להניח שאף פעם לא נדע."

כדי 'להרים' ערב כזה, ידע רמי שעליו לעניין בו את אשתו ועוד כמה בוגרים. לבדו ואפילו עם סיועה של גלית לא יצליח בכך. ערב אחד, עם שובו מהעבודה, סיפר לאשתו רווית על הרעיון שלו.

"נראה לך מתאים לקיים מפגש רב משתתפים בימי קורונה דווקא?" היססה רווית ההגיונית תמיד. "דווקא עכשיו, אני מאמין שאנשים ישמחו להתאוורר אחרי כל החודשים האחרונים. המשק חזר לשגרה וכך גם הלימודים, גם לנו הבוגרים מותר." רווית הייתה אף היא בוגרת אותו בית ספר בו רמי למד, אך לא סיימה בשנתון שלו אלא שנתיים מאוחר יותר. "אולי אתה צודק. כמה אשמח אני לצאת סוף סוף מהבית לכמה ימים. אבל אם 'נלך על זה', אני חושבת שצריך למצוא מקום פתוח ככל האפשר. אנשים יחששו, גם מבין אלה שיגיעו לכנס, מלהתקבץ יחד בחדרים סגורים." "מסכים איתך" אמר. "נצטרך לאתר מקום כזה, שיסיר דאגה מלב האנשים." הוסיף, מהרהר בקול.

"מה שאומר שכדאי לנו למהר ולקיים את הכנס עוד לפני ימי הקיץ הלוהטים, כדי שנוכל להתכנס בחוץ ולא להתענות בשמש." המשיכה רווית לקדם את העניין. שיחה זו בין בני הזוג התקיימה בתחילת חודש מאי 2020. הרעיון לקיים את האירוע בתחילת יוני נראה להם מוצלח. נכון שיהיה צורך בהכנה מאומצת בשל קוצר הזמן, אבל לשניהם נראה היה שהמאמץ הכרוך בזה יהיה כדאי.

רווית לקחה על עצמה את האחריות לעניין כמה בוגרות, אותן הכירה בימים ההם, בהם בילתה עם רמי שהיה אז ה'חבר' שלה. היה לרווית נחמד להיזכר באותם ימים. היא הייתה אז סך הכול בכיתה י' כשהציע לה רמי 'חברות'. רמי, היה אז כבר תלמיד כיתה י"ב והיה ידוע בבית הספר בזכות הצטיינותו במתימטיקה. היא הכירה אותו בהכנות לתחרות בין בתי הספר של המחוז בה ייצגו שניהם, המצטיינים במתימטיקה את בית הספר. הם הגיעו יחד למקום הראשון ובזכותם הוענק גביע הצטיינות לבית הספר. מאז עברו הרבה מים בירקון... חשבה. היו אלה ימים מופלאים, מלאי עניין, אתגרים ובעיקר רומנטיקה. הידידות ביניהם גוועה לאחר שרמי סיים את בית הספר. כשהיה רמי בצבא, התיידד עם חיילת ששירתה אתו ורווית המאוכזבת מצאה תחליף באחד מבני כיתתה.

הם חזרו לאהבתם כשנפגשו באוניברסיטה בפקולטה למדעים. הוא כבר היה אז בחצי הדרך לקראת קבלת תואר ראשון והיא רק החלה בשלה, מיד לאחר שסיימה את שירותה הצבאי. משחודש הקשר ביניהם לא נפסק יותר והם נישאו והיום הם הורים לשלושה ילדים נפלאים. בתם הבכורה כבר מדברת על חתונה. הם עוד מקווים, שתתעשת ותסיים לימודיה לפני שתתחייב לזוגיות רצינית. היא כל כך צעירה. רווית עצמה עובדת כיום במשרה מלאה כרו"ח בפירמה גדולה.

יהיה מעניין חשבה רווית לאתר את השתיים איתן בזמנו התיידדה אך לא שמרה על קשר. רמי הבטיח שיביא בערב הביתה רשימת שמות וטלפונים עדכנית. כל הכבוד לגלית הזו של רמי, היא נהדרת. חבל רק, שיש לה לרווית הרגשה, שהיא מתעניינת יותר מדי ברמי שלה, או יותר נכון שרמי מתעניין בה. אבל זה בטח רק נדמה לה. לא הגיוני שרמי יתעניין בבחורה שהיא בגיל של בתו...הערב תנסה ליצור קשר עם השתיים. היא התקשתה להיזכר בשמותיהן. אה, לאחת מהן, זו עם השיער הבלונדיני הארוך קראו נדמה לה, סיגל. ככל שהשתדלה, לא הצליחה לזכור את שמה של השנייה, זו שלא הפסיקה לצחוק. תמיד הייתה עם מצב רוח טוב וניסתה להדביק בו את כל הסובבים אותה. רווית תעבור על רשימת השמות. היא הייתה בטוחה שתזהה אותה כשתתקל בשמה.

*