השנה הכי טובה

בפעם הראשונה בחייו מחליט בן לעשות מעשה מטורף.

בימים שלפני פרוץ האינתיפאדה השנייה, כשרוחות המלחמה מתחילות לנשב שוב ותאריך הגיוס שלו מרחף מעליו, בן טס לצידו השני של העולם במרדף אחר אהבה בלתי אפשרית. המסע לוקח את בן הרחק מהבית, והוא נזרק אל מקום שבו הוא נאלץ לבחון מחדש את מערכת הערכים והאידיאלים שעליה גדל, ולהתעמת עם פצע פנימי שעדיין מדמם. 

השנה הכי טובה הוא סיפור התבגרות העוסק בשאלת הרלוונטיות של ערכי הגיוס לצה"ל והשירות הקרבי שהיו נר לרגלם של צעירים רבים מאז קום המדינה.

פרולוג
הבטתי החוצה מבעד לחלון, מהופנט מהצלליות הארוכות שהטיל עץ האלון הגדול לאורה של השמש החורפית. על שולחן העבודה היו פרוסים סיכומי השיעורים בהיסטוריה שצילמתי מיעל. היו מתוארים בהם מהלכי המלחמה הגדולה ביותר שידע המין האנושי. "ההצגה הגדולה ביותר של המאה העשרים", כך תיאר אותה חיים, המורה שלנו להיסטוריה, בשיעור הראשון של השנה. הוא תלה מפה של אירופה על חלקו הימני של הלוח והשתמש בה כעזר בשיעורים, מקפל אותה בסוף כל שיעור ומקפיד להחזיר אותה למקומה בכל פעם שנכנס לכיתה. זה היה החלק האהוב עליי בשיעורים שלו. יכולתי לראות בעיני רוחי את צבאות הענק של גרמניה הנאצית עוקפים את קו מז'ינו ומכניעים בקלות את הצרפתים, יכולתי לתפוס את המרחקים האדירים לחזיתות ברוסיה ובצפון אפריקה.

ניסיתי לקרוא את אותה הפסקה בפעם השלישית כשאימא נכנסה לחדר, שקטה כמו רוח רפאים. היא נעמדה מעליי והניחה את ידיה על כתפיי. ידעתי שהיא בכתה מוקדם יותר עוד לפני שהסתכלתי עליה, יכולתי להרגיש את זה בנשימות שלה.

"איך הולך עם הלימודים, חמוד?" היא התאמצה להכניס חיוניות ושמחה לקולה.

"בסדר. קצת משעמם."

"יש לך עוד הרבה עבודה היום?"

"כן, נראה לי, אבל יש גם את מחר, אז אני לא ממש לחוץ. המבחן רק ברביעי," נאנחתי וחשבתי לעצמי עד כמה סתמי המבחן הזה.

"אולי תעשה קצת הפסקה? אבא ואני חשבנו שאולי נלך כולנו לסרט."

הסתובבתי אליה, החיוך המאולץ על שפתיה לא יכול היה להסתיר את מה שעיניה סיפרו. היא לבשה סוודר גדול ממדים שרק הדגיש את גזרתה הדקיקה עוד יותר. צבעו השחור עמד בניגוד מסוים לשערה האפור שגלש על כתפיה.

"אבא רוצה ללכת לסרט?"

"כן, למה לא? דיברת אז על הסרט הזה שאתה רוצה לראות, נו, המטריקס?"

"כן," אמרתי, מופתע שהיא זכרה.

"זה יכול להיות נחמד. מזמן לא עשינו משהו ביחד."

"אוקיי, אני אבדוק בעיתון מתי זה מוצג."

"כבר בדקתי," היא חייכה, מעבירה יד בשערי הקצר כמו שהייתה עושה כשהייתי קטן,

"יש ברב־חן בשבע ורבע, אם נצא עכשיו — נספיק."

אחרי שהסכמתי ואמרתי לה שאני רק צריך רגע להתארגן, היא יצאה מהחדר, ואני מיהרתי להחליף את הטרנינג לג'ינס. לבשתי גם את הסוודר החום שקיבלתי לפסח הקודם ומאז נשאר בארון כי תמיד היה נראה לי חגיגי מדי.

כשירדתי למטה הם כבר חיכו ליד הדלת. אבי עדיין לבש את הבגדים שאיתם יצא באותו הבוקר לעבודה. כבר מהמדרגות זיהיתי סימנים של גריז ושמן על שרוול חולצתו הכחולה. הוא הביט בי ומייד טפח על הכיס השמאלי בחולצתו, בַּמקום שהיה מחזיק בדרך כלל את הסיגריות שלו, כאילו רק המראֶה שלי שלח בו דחף לניקוטין.

"נו, יוצאים כבר?" הוא שאל בזמן שהביט סביב, מחפש משהו.

"הן על השולחן בסלון," הצבעתי על קופסת המרלבורו האדומה. הוא רטן אבל הלך בכל זאת להביא את החפיסה.

"אולי ניסע בקורולה? מה אתם אומרים?" הציעה אימי, שוב בטון שהרגיש לי מאולץ.

"בקורולה?! מה פתאום, בשעה כזאת החניון בקניון יהיה מלא. נצטרך להחנות במגרש עפר בחוץ. יש שם בורות יותר עמוקים מתעלות נגד טנקים. ניסע בטנדר," אמר אבי בטון קשה, פניו זועפות.

אימא, שידעה שאין טעם להתווכח איתו בנושאים כאלה, יצאה החוצה בלי לנסות אפילו לשנות את דעתו. הוא הדליק סיגריה כבר במדרגות, בדרך לטנדר הישן.

"אתה לא הולך לחגוג עם החברים שלך את זה שעברת את הגיבוש?" שאלה אימי כשהתחלנו לנסוע.

מה יש לחגוג? חשבתי לעצמי. "אולי אחרי הבגרות. כולם עמוק בלימודים בימים האחרונים," שיקרתי.

"בכל זאת, שמת לך מטרה ועמדת בה, זה שווה לצאת לחגוג קצת. אפילו בתקופת בגרויות. אני זוכרת איזה חגיגות עשיתם לאסף כשהוא עבר גיבוש טיס."

אבי פלט מעין קול מוזר, משהו בין נחירה לצחוק מלגלג, רק בלי החיוך. "מה הסיפור הגדול? רק מפגרים לא עוברים גיבוש צנחנים."

"יוחאי," אימא סיננה לעברו.

"זה בסדר, אימא," מיהרתי לומר, לא היה לי כוח שהם יריבו, "זה באמת לא גיבוש כזה קשה. אחרי הבגרות בהיסטוריה אני בטוח שהחברים שלי יעשו לי משהו."

היינו רק בתחילת הנסיעה, בירידה מטבעון. בהיתי מחוץ לחלון בחורש הירוק שחלף במהירות, נמרח, ופתאום רציתי להיות שם בחוץ, לצעוד חסר דאגות על האדמה הלחה ביער האלונים האין סופי. אט אט התחלף החורש בארובות המפעלים, ואני ניסיתי להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שיצאנו ככה, רק אנחנו, המשפחה, לבילוי.

כשנכנסנו לקומה הראשונה של החניון היה כבר ברור שהמקום עמוס, בדיוק כמו שאבא חזה. מעבר למקומות החניה המסומנים חנו כלי רכב נוספים במרווחים שבין השורות ועל המדרכות.

"איזה אנשים, לא מסוגלים לחנות את הרכב בחוץ וללכת כמה מטרים?" הוא פלט בכעס.

"תעלה לקומה השנייה, יוחאי, אולי שם נשארו עוד כמה מקומות."

אבא רטן אבל בכל זאת פנה בחדות לרמפה שהובילה לקומה העליונה של החניה. אני בינתיים סרקתי את שורות הרכבים בתקווה למצוא מקום ריק. ראיתי שם כמה בחורים צעירים, מבוגרים ממני בכמה שנים, צועדים במרכז כביש החניון. משהו באופן שבו הם צחקו, בצורה המוגזמת שבה נעו, בתנועות חדות, גרם לי להרגשה לא נוחה. אם הייתי נתקל בהם ברחוב, סביר להניח שהייתי עובר למדרכה השנייה. רציתי להגיד על זה משהו לאבא. רציתי אבל לא אמרתי. הם היו בצד השני של החניון, אבל המהומה שהקימו הגיעה עד לקצה המגרש ומעבר לחלונות הסגורים של הרכב. אבא כאילו לא שם לב אליהם, רק המשיך לנסוע באיטיות וברוגע גם כשהתקרבנו, ואפילו כשחלפנו לידם. חשבתי שאולי אני סתם מגזים, נכנס ללחץ מדברים שטותיים, אבל אז שמעתי קול חבטה עמומה וזעזוע קל כשאחד מהם קפץ לתוך הארגז של טנדר הטויוטה הישן שלנו. הזדקפתי במושבי, לא בטוח מה אני אמור לעשות. הבטתי דרך השמשה האחורית וראיתי שהבחור נעמד בתנוחה של גולש גלים על הפח החלוד של ארגז הטנדר, ידיו פרושות לצדדים בעודו מנסה לשמור על שיווי משקל. חבריו המתלהבים נופפו לו בפראות. הוא נראה מבסוט למדי. סובבתי את ראשי אל המושב הקדמי, הוריי המשיכו להביט בדרך שלפניהם, לא מודעים לחלוטין למה שהתרחש.

"אה, אבא..."

"מה?" הוא ענה ביובש. אם היה מודע למשהו, קולו לא הסגיר זאת.

"מישהו הרגע קפץ לנו לתוך הארגז של הטנדר." מצאתי את עצמי לוחש לקראת סוף המשפט. אבא לחץ בחוזקה על הברקס וכולנו עפנו לפנים בעוצמה. שמעתי מהלומה חזקה מאחוריי כשהבחור עף לתוך השמשה האחורית של הטנדר. מיהרתי לשחרר את עצמי מחגורת הבטיחות וזינקתי החוצה מהרכב בעקבות אבא שיצא ראשון. זאת הייתה שעת ערביים והוא עדיין הרכיב את הרייבן הישנים שלו אפילו שהיו כבר מיותרים באור הדמדומים שחדר מבעד לקירותיו הפתוחים של החניון. נורא הטריד אותי שהוא לא מוריד את המשקפיים. כלומר, אם אתה עוד רגע הולך מכות, נראה לי הגיוני לגמרי לקחת רגע ולהוריד את משקפי השמש כדי שלא יישברו. זה מה שאני הייתי עושה.

הבחור כבר יצא מהארגז של הטנדר ועמד ליד הרכב. הוא נראה מעוצבן, לא מרוצה בעליל שאבי העיף אותו לתוך השמשה האחורית. הוא לא היה יותר מדי גדול, בערך מטר שמונים, בגובה ובגודל שלי בערך, אולי קצת יותר כבד. בטוח יותר מבוגר.

אימא קראה לאבא לחזור לרכב, קולה היה גבוה וצורמני, אבל אבא המשיך והתקרב אל הבחור בצעדים נחושים, ולרגע שאלתי את עצמי מה הוא הולך לעשות עכשיו, איך בדיוק הוא הולך לפתור את המצב הזה. האגרוף שלו באמצע הפרצוף של הבחור ענה על השאלה הזאת מהר מאוד. היה צליל חלול וחד שהגיע מייד אחרי המכה, אולי של משהו שנשבר. הבחור נפל לרצפה, ראשו פגע בעוצמה באספלט.

הקול הבא כבר הגיע מהחברים של הבחור, היו שלושה מהם שצפו במתרחש כעשרים מטר מאיתנו. הם החלו לרוץ לעברנו. מה הם הולכים לעשות לנו? אולי יש להם סכינים? מה יקרה לאימא שעדיין ישבה בתוך האוטו? הבחור הגדול ביותר בחבורה עבר להליכה כשהתקרב אלינו, ואמר משהו לאבי שלא הצלחתי להבין.

אבי זינק על הבחור, הפיל אותו לרצפה והחל להחליף גם איתו מהלומות. בשלב הזה תפסתי את אבי מאחור ומשכתי בכל כוחי, מנסה להרחיק אותו מהקטטה, מופתע שאני מצליח לעשות זאת. הבטתי בחשש בשני הבחורים הנוספים. לשמחתי, הם עשו אותו הדבר לחבר שלהם שניסה לקום מהרצפה ולהחזיר לאבא על השפה המדממת שסידר לו.

"לאה," אבא קרא, "תתקשרי למשטרה." אלו היו המילים הראשונות שהוא הוציא מהפה ולא היה ברור אם אימי, שעדיין ישבה בתוך הרכב, שמעה את בקשתו.

"אני אגמור אותך, יא בן זונה זקן!" בפעם ההיא הצלחתי להבין מה הבחור הגדול אמר. למזלי, שני חבריו הצליחו להחזיק אותו. גולש הטנדרים עדיין שכב על הרצפה.

"מה אתה מסתכל, יא הומו?" הדברים האלה כבר היו מופנים אליי, ופתאום הבנתי שאני בוהה בבחור. הנמכתי את מבטי לרצפה למרות שהרגשתי שמה שהייתי צריך לעשות היה להמשיך ולהישיר אליו מבט. זה מה שאבא שלי היה עושה.

"יוחאי! יוחאי, תיכנס לאוטו!" אימא קראה דרך החלון הפתוח בצד הנהג.

אבא נהם, מלמל איזה משהו שלא הבנתי. לא היה כבר צורך להחזיק אותו, אבל ידיי היו עדיין סגורות סביב חזהו הרחב. "ערבים מסריחים," סינן לעברם.

התגובה מהבחור הגדול לא איחרה לבוא בצורת מבול של קללות עסיסיות שעל אף שהיו בערבית, הבנתי את רובן. אבא הסתובב וניער אותי מעליו. משקפי הרייבן עדיין נחו על פניו בצורה מושלמת כשנכנס בחזרה לטנדר. מיהרתי להיכנס למושב האחורי, חושש ממה שעלול להתרחש מאחוריי, אבל עוד לפני שהספקתי להביט לאחור הטנדר זינק ממקומו בחריקת צמיגים.

"חבורת אפסים. אין להם כבוד לשום דבר."

"תירגע, יוחאי..." אמרה אימי וניסתה ללטף את עורפו. הוא הסיט את ידה בכעס. "בוא ניסע הביתה," אמרה, עיניה היו פעורות ונעו במהירות בין אבא ובחזרה אליי, כאילו היא מנסה לבדוק אם נפגענו. ניסיתי להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה ככה, כל כך... איתנו.

"הביתה? למה אנחנו צריכים ללכת הביתה? עשינו משהו לא בסדר?" צעק.

אימא לא ענתה, רק שילבה את ידיה ונשענה לאחור במושבה, יכולתי לראות איך היא שוב מתנתקת, שוב נעלמת.

"אני אחנה את הטנדר רחוק מחוץ לחניון כדי שהקופים האלה לא ימצאו ויחריבו אותו ונלך לראות את הסרט כמו שתכננו. מקסימום נאחר קצת," קבע אבא.

וזה מה שעשינו, הלכנו לראות את "מטריקס". בהיתי במסך בזמן שקיאנו ריבס התלבט אם לבחור בגלולה הכחולה או האדומה וחשבתי מה הייתי יכול לעשות אחרת.

1.
"בא לי ללכת לשחות. אתם בעניין?" אסף שאל בהתלהבות מוגזמת.

הצצתי בשעון שעל לוח המחוונים של המיניוואן, השעה הייתה קצת אחרי אחת בלילה והרחוב היה שומם לגמרי.

"איפה אתה רוצה לשחות בשעה כזאת?" שאלה יעל בקול חד, כמעט בנזיפה.

"בבריכה של הפועל. יש חור ענק בגדר במגרש החניה האחורי, אין בעיה להיכנס משם."

"קור אימים בחוץ," יעל אמרה, מהדקת את הסוודר הגדול שלבשה לגופה כאילו רק המחשבה על טבילה במי הבריכה העבירה בה גל קור.

"הבריכה מקורה, בכיינית. בן, מה אתה אומר?" על פניו של אסף נמרח חיוך הלברדור שלו. לא הייתי אף פעם בבריכה בלילה וזה נשמע כמו רעיון טוב. "יאללה, בוא נלך לשחות," פלטתי בעייפות מופגנת כדי לא להיראות נלהב יתר על המידה.

חיוכו של אסף רק התרחב כשפנה בחדות למגרש החניה של הבריכה, מסיט בהיסח דעת את הבלורית הבלונדינית מעיניו.

"עודד ראה אותך?" שאלה יעל והסתכלה לאחור. פנסי הסובארו של עודד האירו אחרי רגע את המיניוואן כשרכבו עצר מאחורינו.

"למה עצרתם כאן?" שאלה קרן כשיצאנו כולנו מהרכב, "לא הולכים לפיצה במרכז?" היא אספה את רעמת התלתלים השחורה שלה לכדור אבל כשהבינה שאין גומייה על פרק ידה, שחררה את שערה הסמיך לחופשי.

"הולכים לשחות," אסף זרח. הוא הוציא כמה מגבות מהבגאז', רמת הניקיון שלהן מוטלת בספק.

"אבל יש שם שומר, חתיכת מפגר," אמר עודד, וכשנעמד מול אסף הפרש הגבהים ביניהם, כמעט ראש, נראה דרמטי מתמיד.

"מה פתאום? נראה לך שהפועל הקמצנים האלה ישלמו למישהו שישמור על החור הזה בלילה? אין סיכוי," אסף אמר בביטחון.

אסף הורה לנו ללכת אחריו והסביר שמטפסים על הצריף של הגנרטור ואז מגיעים לחור בגדר שנמצא ממש ממול. הוא זינק בתנועה קלילה לגג מבנה הפח הרעוע ורגע לאחר מכן כבר נופף לנו לשלום בהתלהבות מצידה השני של הגדר. הוא צדק, זה באמת לא נראה מסובך מדי.

עודד עלה אחריו והסתובב כדי להושיט יד לקרן. אני עזרתי מלמטה עם סולם גנבים. יעל הייתה קלה ויציבה יותר מקרן, כשהניחה את היד שלה על כתפי כדי לשפר את שיווי משקלה הסטתי את מבטי לקרקע. כשהבנות היו בפנים נאחזתי במוט ברזל שבלט מהגדר וטיפסתי למעלה, מתעלם מזרועו המושטת של עודד.

במקום שררה דממה מוחלטת. עברנו מבעד לווילון, שהיה עשוי מרצועות של פלסטיק שקוף, כמו בבית קירור, ונכנסנו אל מתחם הבריכה המקורה בחרדת קודש. ריח הכלור המוכר מילא מייד את אפי.

"אמרתי לכם שאין פה שום שומר," אסף לחש.

"אז למה אתה לוחש, מפגר?" עודד לחש בחזרה.

"לך תזדיין," אסף חייך, קולו גבוה רק במעט מלחישה.

נעמדתי על שפת הבריכה, תוהה אם אי פעם ראיתי אותה ככה, חסרת אדוות לחלוטין. ביליתי אין ספור שעות במים האלה, מאות קילומטרים, שוחה הלוך וחזור, מקיר לקיר, בלי להגיע לשום מקום.

"אנחנו באמת הולכים להיכנס למים בקור הזה?" שאלה יעל, "הם בדיוק הפסיקו את החימום כאן שבוע שעבר, קפוא פה."

כאילו בתגובה לדבריה אסף זינק שנייה לאחר מכן למים, מבצע קפיצת ראש מושלמת כשרק תחתוני בוקסר לבנים לגופו. תהיתי איך הספיק להתפשט כל כך מהר.

"כן!" שאג כשעלה לבסוף לשאוף אוויר, "המים אדירים, בואו!"

לא יכולתי שלא לחייך בעצמי ומיהרתי להוריד את בגדיי, נשאר רק בתחתונים ישנים שלקחתי מהמגירה של אבא בגלל שלי נגמרו הזוגות הנקיים. זינקתי מהר למים לפני שלמישהו יהיה זמן להתעמק בהם. המים היו קרירים ומרעננים. צהלותינו הדהדו מגג הפלסטיק של הבריכה ובִן רגע החלל השקט התמלא חיים.

עודד היה השלישי לקפוץ למים, מקפל את גופו הצנום והשחום לכדור ושולח נתזי מים לכל כיוון. כבר חשבתי שזאת תהיה רחצת לילה של הבנים בלבד אבל אז קרן קפצה למים ממש לצידי, לבושה עדיין במכנסיים ובחולצה.

"מה את נכנסת עם הבגדים, יא משוגעת?" צעקתי עליה, לא מסוגל להפסיק לחייך. במקום לענות לי היא זינקה עליי ודחפה את ראשי למים, תלתליה השחורים מתנופפים בפראות לא אופיינית. יעל לקחה את הזמן שלה על שפת הבריכה, מקפלת כל פריט לבוש לפני שהניחה אותו על כיסא פלסטיק שמיקמה לצידה, נשארת לבסוף רק בתחתונים ובחזייה. שמחתי שפלג גופי התחתון כבר היה שקוע במים. היא הרימה את ידיה מעל ראשה ומתחה את גופה הארוך בתנועה חתולית לפני שקפצה גם היא למים.

קפצתי על קרן, הטבעתי את ראשה במים כתגמול ודחפתי בשתי רגליי את הקיר, צולל מטה לקרקעית הבריכה, ואז התרחקתי משם בשחיית חזה. אור הירח חדר דרך חורים בתקרת הפלסטיק הישנה והאיר את הקרקעית באור חיוור. עליתי לנשום וקרן המתינה לי, מחכה לקרב. היא טיפסה על גבי וניסתה להטביע אותי, הניסיון שלה היה משעשע וחסר סיכוי. השתחררתי מאחיזתה בקלות וברחתי, שוחה על גבי ונהנה לראות אותה מנסָה ללא הצלחה להשיג אותי.

"יאללה, תחרות!" הכריז אסף בילדותיות.

"עזוב, אתה תנצח," אמר עודד, ממשיך להשפריץ מים על יעל בזמן שענה לאסף.

"לא בטוח, לא התאמנתי הרבה זמן."

"מי כן?" שאלתי, אף שידעתי את התשובה. יעל שחתה בקבוצה התחרותית מגיל צעיר, ועל המדף בחדרה היו מונחים עשרות גביעים ומדליות, חלקם אפילו מאליפות ישראל לנוער. גם בתקופת הבגרויות היא לא הפסידה אף אימון והייתה בבריכה חמש פעמים בשבוע.

"אני אשתתף," אמרה יעל, כאילו קראה את מחשבותיי.

"אדיר! בן, אתה בעניין?" שאל אסף.

גובה המים בנקודה שבה הייתי בבריכה היה הרבה מעל הגובה שלי ונאלצתי לבעוט ברגליי מדי פעם כדי להשאיר את הראש מעל המים, תנועה טבעית עבורי. "יאללה. אני אתן ליעל לנצח, אבל אותך אני אקרע."

אסף צהל ויצא בזריזות מהמים, תחתוניו הרפויים חושפים ישבן לבן. קרן הפתיעה בשריקה חזקה והסומק בלחיו של אסף היה ניכר גם באפלולית הלילה.

"אני מוותר," הכריז עודד, "נשאיר את הבמה לאנשי המקצוע."

גם קרן לא הראתה סימנים שהיא מתכוונת לצאת מהמים.

יצאתי בזהירות מהמים, אוחז ביד אחת בתחתונים הישנים של אבא, ונעמדתי מימין לאסף במסלול מספר חמש. אסף נעמד בביטחון בגב זקוף, מה שרק הבליט עוד יותר את כתפיו הרחבות, במסלול מספר ארבע השמור לשחיין החזק ביותר ובעל הסיכויים הגדולים ביותר לנצח. יעל יצאה לאיטה מהבריכה, סחטה את המים משערה החום ואז אספה אותו בתנועה מיומנת לכדור סמוך לקדקודה. היא התקדמה בצעדים בטוחים על רצפת האבן הקפואה ונעמדה משמאלו של אסף במסלול השלישי.

"כמה שוחים?" שאלה יעל.

"שתי בריכות?" הציע אסף.

"שלוש," קבעתי אני. זה מרחק שהיה לי סיכוי לנצח את אסף, במרחקים קצרים הוא תמיד גומר אותי, במאה מטרים היה לי סיכוי.

"קרן, תזניקי," אמר אסף.

שלושתנו טיפסנו על המקפצות. התכופפתי קצת כדי להתכונן לקפיצה, אבל כשראיתי בזווית העין שאסף ויעל נכנסו לתנוחה מלאה של זינוק, ידיים בקצה המקפצה, ראש שפוף וכל זה, עשיתי כמותם.

עשה רושם שקרן לוקחת את הזמן בהזנקה, ובדממה שנוצרה יכולתי ממש לשמוע את פעימות ליבי מתגברות.

"שלוש, שתיים, אחת, צאו!"

זינקנו למים והמשכנו לצלול בעשרת המטרים הראשונים, מתוחים כמו חיצים ומכים ברגלינו בעוצמה. שלושתנו הוצאנו ראש באותו הזמן והמרוץ התחיל. אסף ויעל דחפו קדימה, ידעתי שהיא יכולה להמשיך בקצב הזה גם ארבע מאות מטרים, אבל הייתי בספק לגבי אסף. נתתי לו לעקוף ונשארתי צמוד לרגליים שלו. הבריכה של הפועל היא הבריכה היחידה שראיתי באורך שלושים ושלושה מטרים. כל שאר הבריכות ששחיתי בהן היו חצי אולימפיות או אולימפיות. בגלל האורך הלא שגרתי היה צריך להשלים שלוש בריכות כדי להגיע למאה מטרים ולא מספר זוגי כמו בכל בריכה נורמלית.

ראשון הגיע לקיר אסף והתגלגל, יעל מייד אחריו ואני בעקבותיה, קצת מאחור. באמצע הבריכה השנייה התחיל להיות לי קשה ונאבקתי להישאר צמוד לרגליים של אסף. בקיר השני יעל הסתובבה ראשונה, אסף היה שני, ואני מייד אחר כך על הזנב שלו. יצאנו לבריכה האחרונה וידעתי שזה הזמן לתת את הכול. התחלתי לחתור כמו משוגע, לא יוצא מהמים לנשום בכלל, ובכל תנועה התקדמתי עוד ועוד במעלה גופו של אסף. כשהגענו בסמוך לסיום ראש בראש – ראיתי שיעל כבר הגיעה לקיר ומביטה בנו – בעטתי בכל הכוח שעוד נותר לי ברגליים וזרקתי את היד קדימה בתנועת גלישה. נגיעה.

הצד השני של הבריכה, שבו סיימנו את מאה המטרים, היה הצד הרדוד של הבריכה. נעמדתי, המים מגיעים למותניי, והתחלתי ללכת במים, מתנשם בכבדות.

"מי ניצח?" דרש אסף מתנשף.

יעל חייכה והחוותה בראשה אליי. "בן לקח אותך. בעשירית שנייה."

"בנצי, יא שחיין על!" הוא קפץ עליי והנחית מהלומה חברית על גבי, "תמיד אמרתי שבסוף יצא ממך משהו."

חייכתי למרות ששנאתי שקוראים לי בנצי.

"הלו, מה אתם עושים שם?" הקול הזר עלה מכיוון המשרדים, "בוא'נה! מה אתם עושים שם ילדים?!"

מהמשרד, שהיה רק כמה עשרות מטרים מקצה הבריכה, יצא גבר זקן, אולי בשנות החמישים, לבוש בטרנינג שחור ועל פניו סימני שינה מובהקים.

זינקנו החוצה מהמים והתחלנו לרוץ על שפת הבריכה לשפה השנייה, הקרובה לחור בגדר. אני הייתי ראשון ושמעתי את יעל ממש מאחוריי. הנחתי שאסף איתה. תפסתי בחופזה את בגדיי ומיהרתי לגדר, מפחד להסתכל לאחור ולגלות עד כמה השומר הזקן קרוב.

קרן ועודד נעלמו, ככל הנראה הספיקו לברוח בזמן שאנחנו יצאנו מהצד הרחוק של הבריכה. לא בזבזתי זמן בחיפוש אחריהם. עברתי דרך הגדר וקצה תיל חופשי חתך עמוקות את ירכי השמאלית. זינקתי מגג הצריף ורצתי אל המיניוואן הגדול של אסף. התכופפתי והתחבאתי מאחוריו, חיכיתי. אחרי רגע הגיע אסף, גולש על מגרש העפר עד שעצר בסמוך אליי. הרגשתי כמו חייל שתופס מחסה בזמן קרב יריות. הסתכלתי מסביב וזיהיתי את קרן, היא התחבאה מאחורי הסובארו של עודד כמה מטרים מאיתנו.

"אתם מפגרים, אתם יודעים?" יעל עמדה זקופה בסמוך למיניוואן, נראית כמו דוגמנית במהלך יום צילומים, ערמת בגדיה המקופלים בידה הימנית. "אתם מתחבאים מאחורי שתי המכוניות היחידות במגרש חניה. לא יהיה קשה למצוא אתכם, בואו נעוף מפה."

העזתי להסתכל לכיוון החור בגדר. השומר לא היה שם. אסף חפר בכיסי מכנסיו שהיו חלק מצרור בגדים שהיה זרוק על משטח העפר — עד שמצא לבסוף את המפתח.

"אתם שומעים צעקות?" שאלה קרן.

עצרנו כולנו להקשיב. היה משהו, בצד השני של הבריכה. לא הצלחתי לזהות את הקולות. נכנסנו לרכב, כולנו עדיין בתחתונים למעט קרן שהייתה לבושה, אבל ספוגת מים לחלוטין.

אסף הכניס את הרכב להילוך אחורי, מוט ההילוכים בדגם הזה היה מחובר לבסיס ההגה ואִפשר לו להפוך את החלפות ההילוכים לדרמטיות אפילו יותר. הוא נסע לאחור, בלם בחוזקה, שילב להילוך קדמי ולחץ על דוושת הגז עד הסוף. הרכב הגדול שט ימינה עד שתפס אחיזה טובה במשטח העפר, מעלה ענן אבק גדול מאחוריו.

"מה עם האוטו של עודד?" שאלה קרן.

"הוא יבוא אחר כך לקחת אותו."

"מה אם תהיה פה משטרה?"

"איזו משטרה בראש שלכם? מה כבר עשינו?" יעל ישבה רגל על רגל במושב האחורי.

אסף המשיך בכביש כחצי קילומטר צפונית מהבריכה, ואז עצר את הרכב בפתאומיות. הוא יצא מהרכב והתחיל להתלבש במהירות. עשיתי כמוהו.

"חייבים למצוא את עודד," אמר בדאגה.

"תתקשר אליו, עודד היה עם פלאפון." אמרה קרן, ושמתי לב שהיא רועדת קצת, או מקור או מהתרגשות. אסף הוציא את המכשיר דמוי הצדפה מכיסו וחיפש את עודד בזיכרון. הוא חיכה דקה ארוכה, אבל עודד לא ענה.

"מה עושים?" שאלה קרן.

"צריך לחזור לבריכה. אם תפסו אותו, אז צריך ללכת להיות איתו," קבע אסף.

"מי תפס אותם? אנחנו לא במלחמת העולם השנייה! הוא בטח מתחבא איפשהו עד שהשמן הזה מהבריכה ייעלם." יעל נשארה לשבת בתוך המיניוואן, אבל הסוודר הגדול כבר היה בחזרה עליה.

"אז למה הוא לא עונה?" התעקש אסף.

"אולי הוא לא שומע," הציעה קרן.

אסף הסתכל לי ישר בעיניים, כאילו אומר לי, רק איתך אני יכול באמת לדבר. "אנחנו צריכים לחזור לשם ולראות אם תפסו אותו."

"צא מהסרט שלך, אסף. אנחנו לא במבצע מעבר לקווי האויב. את זה תעשה בשנה הבאה, אתה עדיין בקריית טבעון." עקצה יעל מהמושב האחורי, נראה היה שהיא ממש משתדלת לעצבן את אסף.

"בן?"

לא רציתי לענות לו. "לא יודע," אמרתי לבסוף, "גם אם כן תפסו אותו, מה יעזור אם נלך גם אנחנו? תחשוב על זה רגע, יכולים לעשות לך בעיות עם קורס טיס אחר כך."

"על הזין שלי קורס טיס עכשיו. חבר שלי צריך אותי."

"הוא לא בשבי הווייטנאמי," יעל אמרה בזלזול.

"נו, סתמי כבר, יעל, זה לא עוזר!" נזף בה אסף.

"אני אבוא איתך," קרן אמרה, "בוא, נלך בחזרה."

אסף הנהן ונתן בה מבט מלא כבוד, הערכה.

התיישבתי על המדרכה, מנסה להכניס את רגליי הרטובות לתוך הדוקטור מרטינז הישנות שלי, כשהטלפון של אסף צלצל פתאום. קפאנו כולנו לרגע, ואז הוא התעשת וענה.

"כן," אמר, "אוקיי," נראה שהוא שומר על תשובותיו קצרות וענייניות בכוונה כדי להשאיר אותנו באפלה, "בסדר."

הוא ניתק.

שלושתנו בהינו בו בציפייה. "נו, מה?" קרן שאלה לבסוף.

"הוא בפיצה במרכז. רץ עד לשם. בואו ניסע אליו, נביא אחר כך את האוטו שלו."

נכנסתי בחזרה לאוטו באנחת רווחה, יושב במקום הקבוע שלי ליד אסף. הוא הביט קדימה ולחץ על כפתור הפליי.

“Please welcome, ah, my favorite band, counting crows...”

הכריז הקול שבקע ממערכת הסטריאו של הרכב. זה היה אלבום ההופעה החיה מתוכנית מְספרי סיפורים בערוץ VH1, הכרתי כל תו ותו בדיסק הזה. לצלילי גיטרה אקוסטית החל אדם דוריץ לשיר את אחד הטקסטים הכי יפים שאי פעם נכתבו, ואני שוב חשבתי עליה.

***
"כמו פחדנים. כמו חבורת פחדנים מחורבנת." מלמל אבי אל עבר מסך הטלוויזיה. ישבתי לידו על הספה ובהיתי בחיילים חוצים את גדר המערכת מלבנון בחזרה לארץ, כביכול בפעם האחרונה. רציתי לקום וללכת לחדר או סתם לעשות כל דבר אחר, אבל משהו בתמונות האלה לא נתן לי והשאיר אותי מרותק למסך. ידעתי שאני עֵד לרגע היסטורי, והתחושות שלי בנוגע לזה נעו בחדות בין הקלה לזעם.

צליל מוזר מהחלון מאחוריי ניתק אותי ממה שהתרחש בגבול הצפון והחזיר אותי באחת למציאות.

"מה זה היה?" שאלתי את אבא שלי, שבמקום לענות לי, התרומם מהספה והתקדם אל עבר החלון בצעדים מדודים. הוא קירב את אוזנו אל התריס המוגף וסימן לי באצבעו לשמור על שקט.

הדפיקה בדלת הכניסה כעבור רגע הקפיצה את שנינו.

התעשתי במהרה וזינקתי לכיוון הדלת, נחוש להגיע אליה לפניו.

"מה קורה?" שאלה קרן בחיוך מאוזן לאוזן, חיוך שלרוב האנשים לא היה מסגיר דבר, אבל שעבורי, שהכרתי אותה טוב, היה מספיק בשביל לדעת שהיא מנסה להסתיר את חוסר הנוחות שלה.

"בסדר... מה הולך?"

"אסף ואני הולכים להסתובב קצת. רצינו לראות אם אתה רוצה להצטרף."

יצאנו להסתובב פעמים רבות בערבים ועדיין, ידעתי שהם לא סתם באו, לא היום.

"קרן, את משוגעת, תגידי? היית עכשיו בגינה שלנו והתעסקת בחלון?" לא שמעתי את אבי מתקרב, ולכן הופתעתי כשהבנתי שהוא עומד ממש מאחוריי.

"היי יוחאי, כן, אני מצטערת. פשוט הבית היה לגמרי חשוך ולא רציתי לדפוק בדלת לפני שאבין אם אתם ערים או לא."

"השעה תשע בערב, למה שלא נהיה ערים? יכולתי לירות בך. כבר הלכתי להוציא את האקדח."

החיוך על פניה של קרן רק הלך וגדל, וכך גם מבוכתה.

"איזה מצחיק אתה יוחאי," היא הסמיקה, "אני ממש מצטערת, לא התכוונתי לעשות בלגן."

"הוא לא צוחק," אמרתי ביובש.

אבי השמיע נחירה לא ברורה ונעלם בחזרה לתוך הבית מבלי להיפרד מקרן.

"אלוהים, בן, תקנה כבר פלאפון!" היא לחשה בזעם אחרי שנשארנו רק שנינו בפתח.

"אני לא צריך פלאפון."

"בסדר, בסדר, רק בוא כבר לפני שאבא שלך חוזר עם האקדח."

"הוא לא יירה בך, אותך הוא הכי מחבב מכל החברים שלי. אסף פחד לרדת לפה, אז הוא שלח אותך?"

"כן. הוא מחכה באוטו."

בית הקפה היה בקומה השנייה של הקניון. אולי קניון זאת מילה גדולה מדי לאוסף החנויות האקלקטי שפוזרו במתחם הקניות המחודש, אבל זה היה הכי טוב שהיה לנו.

זה היה הרעיון של קרן ללכת לבית הקפה, אני פחות התחברתי למקומות כאלו, אבל לא היה לי רעיון טוב יותר, אז שתקתי.

התיישבנו בשולחן צדדי ובחנתי את התפריט בחוסר עניין. אני אף פעם לא יודע מה להזמין בבתי קפה כי אני לא שותה קפה ושונא סלטים מפונפנים. בסוף הזמנתי שוקו חם. המלצרית הסתכלה עליי מוזר כשהזמנתי ומייד הצטערתי על כך. היא הייתה בחורה יפה, בטח סטודנטית שלומדת במכללה בעמק. זה לא שניסיתי להרשים אותה, אבל התבאסתי שעשיתי בדיוק את ההפך.

"איזו יפה המלצרית הזאת," אמר אסף רגע אחרי שהיא התרחקה מהשולחן שלנו. אם קרן לא הייתה פה, הוא בטוח היה אומר שהיא כוסית, חשבתי. לי לא מפריע להגיד את זה מול קרן, לא הבנתי למה הוא מתעקש לשמור על שפה נקייה לידה.

"ממש יפה," אמרה קרן בעודה מסובבת את ראשה לאחור כדי לבחון לעומק את הבחורה. "לך תתחיל איתה, אסף."

"היא יותר הטיפוס של בנצי," הוא התחמק.

שתקתי.

"אתה חושב? תמיד ראיתי אותו עם בחורה יותר... ערכית."

"ולמה את חושבת שהמלצרית הזאת לא בחורה ערכית?"

נראה היה שהם מסתדרים בדיון בלעדיי, אז המשכתי לשתוק.

"לא יודעת, משהו באיך שהיא הולכת. נראה שהיא עסוקה מאוד בחיצוניות שלה, זה הכול."

"זה בגלל שהיא כוסית," הייתי חייב להוסיף.

"לא קשור. לא יודעת, זה מה שאני קולטת ממנה."

"בואי נגיד שאת צודקת לגביה והיא לא בחורה 'ערכית'. מה הקשר? למה בנצי לא יכול להתחיל איתה? הוא לא הולך להתחתן עם הבחורה הראשונה שהוא יוצא איתה, את יודעת."

העדפתי לא להעמיד אותו על טעותו, בעיקר כי ידעתי שהוא אומר את זה בשביל להדליק אותי. חזרתי למנזר השתקנים שלי והעמדתי פנים שאני מתעניין במשהו שקורה במגרש החניה.

"בנצי לא בנוי לסטוצים. הוא יותר מדי רומנטי בשביל זה. אני מכירה את הראש שלו, הוא לא ייגש לאף בחורה בלי שהוא יחשוב שיש סיכוי לחופה."

"אז בגלל זה הוא לא ניגש לאף בחורה..."

"הוא לא ניגש כי היא לא הטיפוס שלו."

היה משהו חמוד בדרך שבה קרן הגנה עליי והחזקתי את עצמי מלהגניב לה חיוך. החלטתי להצטרף לדיון.

"גם אם הייתי ניגש, אין לי באמת סיכוי," אמרתי.

"למה אתה אומר את זה?!" היה נראה שקרן באמת נעלבת בשבילי.

"תראי אותה, היא כוסית על. והיא גם מבוגרת ממני בשלוש, ארבע שנים. אין לי סיכוי עם אחת כזאת."

"אני ממש חושבת שאתה טועה."

האופן שבו דיברה הזכיר לי מורה שמעודדת תלמיד חסר ביטחון, וזה הצחיק אותי.

"תגיד לה, אסף."

"אין לבנצי סיכוי איתה."

"מה? למה אתה אומר את זה? ולמה אמרת לו ללכת להתחיל איתה?"

"סתם הצקתי לו. ידעתי שהוא לא ילך."

קרן נשענה לאחור על משענת המושב ושילבה את ידיה, "אני לא מבינה אתכם. בנצי בן אדם מדהים וחתיך על, אני הייתי יוצאת איתו."

"אז למה את לא יוצאת איתי?" שאלתי משועשע.

"איך אני יכולה לצאת איתך? אנחנו חברים טובים כבר מלא שנים, זה כמו גילוי עריות."

"ומה איתי? היית יוצאת איתי?" שאל אסף בטון מתגרה.

"אתה יותר מדי מלא בעצמך, אסף. זה לא יעבוד בינינו," חייכה וקרצה לו, "אבל אתה גם חתיך, שלא תרגיש מקופח."

אסף רכן לפנים, "אבל את יודעת, אולי זה לא רעיון כזה רע," הוא חייך, "תצאי קצת עם הבחור שלנו ותוציאי אותו מהדיכאון שלו."

"לא נראה לי שאני הטיפוס שלו בכלל."

הם שוב התחילו לדבר עליי ולהתעלם מקיומי בו זמנית.

"אל תגזימי, לבנצי אין טיפוס."

"ברור שכן. בנצי, תתאר לנו את הבחורה המושלמת בשבילך," אמרה קרן שהחליטה שוב שהגיע הזמן לשלב אותי בשיחה.

רציתי להחזיק את עצמי, אבל לא יכולתי, זה היה חזק מדי.

"גבוהה, סביב מטר שבעים. שיער בלונדיני כהה, עיניים ירוקות, חזה בינוני, לא קטן, אבל גם לא גדול מדי. יש לה חיוך טוב והיא משתמשת בו הרבה. אוהבת אומנות ויכולה לדבר על זה שעות, אבל לא בקטע פלצני של להכיר שמות של יצירות מפורסמות במוזיאונים, אלא על שירים וספרים שגם אני יכול לאהוב. לא מתנשאת למרות שיש לה כל סיבה בעולם לחשוב שהיא טובה יותר מכולם. נדיבה לאנשים אחרים, מכבדת."

ראיתי שקרן מנסה להתחיל לדבר ומיהרתי להמשיך, לא סיימתי עדיין, "היא צריכה להיות הבן אדם שישלים אותי, שיבין אותי. חברה שאפשר לחפור איתה על משמעות החיים לילה שלם, וערב אחר כך לשבת ולראות סרט בלי להחליף מילה, וזה יהיה בסדר בשני המקרים."

הפעם קרן חיכתה לראות שסיימתי ורק אז דיברה.

"זה היה ממש... ספציפי."

משכתי בכתפיי, "השקעתי בזה קצת מחשבה."

"בנצי, אמרתי לך כבר שאתה לא צריך להראות לכולם כמה אתה מחובר לצד הנשי שלך," אסף טפח על כתפי, "אגב, אני חושב שהמלצרית עונה על רוב הקריטריונים. אולי בכל זאת תלך להתחיל איתה?"

"יש לה חזה קטן. היא שלך, אסף. לך תשיג את המספר שלה."

הוא חייך ונשאר לשבת במקומו.

"למה יעל לא באה?" שאלתי, בעיקר כדי לשנות נושא מהמלצרית, קרן והאישה המושלמת.

"היא לומדת לבגרות בתנ"ך," אמרה קרן ונאנחה.

"זה עוד שבוע," אמרתי.

"אתה מכיר אותה, היא גוש של לחץ. לא יודעת איך היא תסתדר בצבא."

הבנתי למה קרן מתכוונת. נזכרתי בשנה שעברה, כשקיבלנו בחזרה מבחנים בכימיה, זה היה איזה מבחן גדול, מתכונת או משהו בסגנון הזה. אחרי שהמורה חילקה לכולם את הבחינות שלהם וכולם התחילו להתפזר להפסקה, יעל ניגשה לשולחן של המורה וממש בכתה — עיניים אדומות, דמעות וכל הדרמה. היא נופפה בידיה וניסתה להסביר משהו לרונית, המורה שלנו לכימיה. רונית הניחה יד על כתפה בניסיון להרגיע אותה, אבל לא עשה רושם שזה עזר. לבסוף יעל דפקה על השולחן באגרופים קפוצים ויצאה בסערה מהכיתה.

באותו זמן נשארו רק תלמידים ספורים בכיתה ורובם התעסקו בעניינים שלהם, אבל מבט המבוכה על פניה של רונית נחקק בזיכרוני. היא לקחה את המבחן של יעל שנשאר על השולחן שלה, כמו ראיה נשכחת שהושארה על שולחנו של שופט במשפט שלא צלח, והניחה אותו הפוך על השולחן של יעל. היא מיהרה לאסוף את הדברים שלה ועברה לחדר אחר ללמד את הכיתה הבאה שלה.

אני עדיין ישבתי על הכיסא במקומי והסקרנות גברה עליי. ניגשתי בזהירות לשולחן של יעל, הסתכלתי מסביב כדי לוודא שאף אחד לא שם לב, וקיפלתי את שולי הדף כדי לראות את הציון. 98. המספר היה רשום בראש העמוד הראשון בעט אדום ועבה. רונית אפילו הוסיפה סמיילי גדול ליד הציון. עברתי מהר על המבחן וראיתי שהיא טעתה בסעיף אחד באחת השאלות האמריקאיות. על זה הייתה כל הדרמה? שאלתי את עצמי. אני קיבלתי 86 והייתי מאוד מרוצה מעצמי, בעיקר בשל העובדה שלמדתי לאותו מבחן בקושי שעתיים בערב לפני. על מה יעל מתלוננת? על שתי נקודות?

"היא תצטרך ללמוד להירגע," אמר אסף.

"אין לה את הפונקציה הזאת," אמרתי. "היא גם הולכת לתפקיד מלחיץ. זה לא יעשה לה טוב."

"מי שישמע, היא הולכת להיות מדריכה," אמר אסף בלגלוג.

"היי, מה רע בלהיות מדריכה? זה תפקיד ממש חשוב!" קפצה קרן.

"אני לא אומר שזה לא חשוב. זה פשוט לא כזה מלחיץ כמו שאתם מתארים את זה," אסף הקפיד להישמע מתון יותר.

"אנשים שונים מתמודדים עם לחץ בצורה שונה," הוספתי.

"עדיין, היא הולכת להדריך לוחמים, לא לצאת בעצמה לשדה קרב," אסף התעקש.

"לא סתם לוחמים, היא הולכת להדריך לוחמי שייטת. אני נותנת לזה שלושה חודשים לפני שהיא חוזרת הביתה עם חבר שייט," אמרה קרן בחיוך ואז התעוותו פניה, כאילו שאמרה משהו אסור. היא הביטה בי במבט מתנצל.

התעלמתי מהמחווה הטיפשית והלא נחוצה. "חודשיים. אני נותן לזה חודשיים. מה אתה מהמר, אסף?"

"עזבו אותי מהמשחק המפגר שלכם," אמר בכעס, ואז, לאחר שהבין כנראה שהגזים בתגובתו, חייך. "בואו נחזור לדבר על המלצרית של בנצי."

***
החום של יולי היה כבד, ורק הקשה עוד יותר על המשימה הבלתי אפשרית של מציאת חניה בעיר התחתית של חיפה. תיבת ההילוכים בטנדר הישן התנגדה וחרקה בכל פעם שניסיתי להחליף הילוך ומנוע הדיזל הגדול הרעיש כמו טרקטור. הרגשתי את הזיעה נוטפת במורד עורפי ומתחת לחולצה בעודי נאבק במשאבת ההגה המיושנת בעוד ניסיון לא מוצלח להידחק לחניה שהייתה ככל הנראה קטנה מדי עבור הרכב המגודל.

אבא שלי לא הרשה לי לנהוג בקורולה החדשה. הוא קנה אותה שנתיים קודם לכן, ומאז רק אימא נהנתה מהגיר האוטומטי, מהגה הכוח ומהמושבים המתכווננים של הרכב המפנק.

"גבר צריך ללמוד לנהוג על רכב אמיתי," הוא תמיד אמר, "ככה אחיך למד וככה אתה תלמד."

שנאתי את הטנדר הישן.

לבסוף הצלחתי למצוא חניה שתכיל את הטנדר המקולל ומיהרתי ללשכת הגיוס. כולם כבר היו שם, יושבים סביב הקצין שעמד על הפודיום באולם הגדול. הצטרפתי והקשבתי לדבריו. הוא היה בחור צנום עם משקפיים בעלי מסגרת עבה. שערו היה מסורק לאחור עם כמות נכבדת של ג'ל ששמרה אותו במקום. זה בן אדם שלא ראה בחיים שלו שטח, לחימה, חשבתי לעצמי. באיזו זכות הוא עומד פה מול עשרות משפחות בפרצוף זחוח כזה.

ידעתי שהוא קצין לפי הדרגות על הכתף, אבל לא ידעתי להגיד מה דרגתו. אסף בטוח ידע.

"אז בעוד כמה דקות כל המתגייסים יעלו על האוטובוסים לבקו"ם, ושם יחלו את שרשרת החיול שלהם. הורים, אתם לא עולים על האוטובוס," אמר וסיים בחיוך מתגרה. קולות צחוק עלו מהקהל. תיארתי לעצמי שהוא משתמש בהצלחה בבדיחה הזאת בכל יום מחדש.

הקצין הג'ובניק סיים את המופע שלו, וככל הנראה את כל תפקידו לאותו היום, והקהל החל את דרכו לכיוון האוטובוסים.

ניגשתי לתת חיבוק לאסף ונבהלתי כשהבנתי שהתלתלים הבלונדיניים שלו נעלמו ובמקומם נשארה רק פדחת קצוצה.

"זהו, אתה כבר נראה כמו חייל," אמרתי, ואז נזכרתי שאני צריך לחייך ומיהרתי לעשות זאת.

הלכנו בדבוקה גדולה לכיוון האוטובוס. בגלל שאסף היה הראשון להתגייס, כל החבר'ה באו ללוות אותו. אני מניח שכולם, כמוני, ניסו לדמיין איך הם ירגישו בעוד כמה חודשים במצב הזה, לעלות על האוטובוס לבקו"ם ולהתחיל את המסע המטורף הזה.

התיק הענק על גבו היה לי מוכר. זה היה התיק ששימש אותו בכל הטיולים של חוגי סיירות. ראיתי אותו עושה עשרות, אם לא מאות קילומטרים עם התיק הבלוי הזה על הגב, אבל הפעם הוא נראה לי שונה. לא ידעתי להגיד למה.

כולם נעמדו מולו בחצי מעגל והחל טקס החיבוקים והפרידות. הצורה שבה נעמדנו הזכירה לי את ה־ח' שהיינו עושים בגיבושים של השייטת והצנחנים בשביל לקבל את המפקד, וזה הרגיש לי מגוחך באותו האופן שזה הרגיש לי אז.

"מה אתה צוחק?" שאלה קרן שעמדה לידי.

"סתם... מרגיש קצת מפגר בכל הסיטואציה הזאת."

"אתה מפגר?"

"הסיטואציה מפגרת."

"מה מפגר פה?"

"לא יודע, כל הדרמה הזאת," החוויתי בראשי לעבר אימו של אסף שהמסקרה שלה נזלה לאורך לחייה בשטף הדמעות.

"אל תהיה ציני. זה מעמד מרגש."

"אצלך הכול מרגש, קרן. את עדיין בוכה בכל פעם שאת שומעת את השיר של טיטניק."

"נו, אז מה," אמרה בעודה מנסה להסתיר שקולה נשבר. צחקתי וחיבקתי את כתפה.

אסף סיים לעבור על כל החבורה ורק קרן ואני נשארנו אחרונים. היא חיבקה אותו ונישקה אותו על הלחי בחום, עיניה דומעות.

“The best for last..."

הקניט אחיו הגדול של אסף במבטא האמריקאי המושלם שלו כשאסף ניגש וחיבק אותי.

"אתה תסתדר בלעדיי, בנצי?" נדהמתי מהיכולת שלו להתנתק מהעובדה שכעשרים מבני משפחתו והחברים הכי קרובים שלו עומדים סביבנו ולהתנהג כאילו רק הוא ואני שם. למישהו מבחוץ זה היה אולי נשמע קצת מתנשא, אבל ידעתי שהוא שואל את זה ממקום אמיתי.

"כנראה שהמצב רק ישתפר מעכשיו," אמרתי, והוא חייך חיוך רחב.

"עשרים ואחד יום בנצי. אל תעשה שטויות בינתיים."

הוא עלה על האוטובוס, עצר במדרגה האחרונה והסתובב אלינו עם חיוך ענק, כמו אומן שעולה להדרן לקול תשואות של קהל משולהב. החיוך שלו נראה כל כך כן, נראה היה שהוא באמת ובתמים שמח. לא הצלחתי להבין אותו.

האוטובוסים החלו להתפזר, וכך גם המלווים.

"אני יכולה לחזור איתך הביתה?" שאלה קרן, "יעל נוסעת לקניון, ואין לי כוח לזה עכשיו."

"אין בעיה," אמרתי.

צעדנו בדממה בחזרה לטנדר. משהו בי קצת קיווה שאיזה עבריין חסר מזל גנב אותו, אבל הוא היה שם, מחכה להמשיך לאמלל אותי.

"אתה קולט שאנחנו האחרונים להתגייס?" אמרה קרן כשהתחלנו את דרכנו בחזרה לטבעון.

"עוד ארבעה חודשים..."

"יעל ועודד מתגייסים עוד חודש. רק אנחנו נישאר... מה נעשה עם עצמנו?"

"נעבוד?"

"מרגש."

היא שיחקה עם אחד מתלתליה השחורים והביטה מבעד לחלון. הסתכלתי עליה ורק אז שמתי לב שהיא לובשת חצאית ג'ינס קצרה. הגופייה השחורה שחשפה במעט את שדיה הגדולים הייתה עשויה מבד מבריק ויוקרתי.

"למה התלבשת כל כך יפה?" שאלתי.

היא הסתובבה אליי, מופתעת מהשאלה, עם חיוך נבוך.

"לא יודעת, זה הרגיש לי כמו אירוע חגיגי."

ניערתי את החולצה הגזורה והמיוזעת שלי, כמו מציג אותה לראווה, "לגמרי."

צחקנו שנינו.

"אני יכולה לשאול אותך משהו?"

הנהנתי בלי להזיז את עיניי מהכביש.

"אני חושבת על זה מאז אותו ערב שהיינו בבית הקפה."

"אוקיי, היינו בהרבה בתי קפה בזמן האחרון. למתי את מתכוונת?"

"כשסיפרת על הבחורה המושלמת."

הרגשתי גוש קטן נתקע בגרוני לרגע אבל מייד התעשתי. "מה לגבי זה?"

"חשבתי על זה הרבה. נראה לי שדיברת שם על מישהי אמיתית. מישהי שאתה מכיר."

"מה זאת אומרת?"

"תיארת מישהי ספציפית, בנצי. מן הסתם אני לא מכירה אותה, אבל אני די בטוחה שהיא אמיתית."

שתקתי, עיניי עדיין על הכביש שלפניי. מכל החברים שלי האנשים שבאמת הייתי יכול לדבר איתם היו אסף וקרן. ועל דברים כאלה לא יכולתי לדבר עם אסף.

"זה לא בדיוק ככה. זה קצת מסובך."

"מה זאת אומרת?" זיק של התלהבות נדלק בעיניה.

נאנחתי, חושב אם אני באמת רוצה לחלוק איתה את האמת המביכה הזאת.

"תראי, אני אספר לך, אבל את חייבת להישבע שזה נשאר בינינו. לא לאסף, לא לעודד ובטח שלא ליעל. לאף אחד."

"אוקיי, אוקיי, מבטיחה! מי זאת?"

"את לא מכירה אותה. את זוכרת את החברים של ההורים שלי מבית לחם הגלילית?"

"אלה שאתם אצלם כל הזמן?"

"כן, אלה. בקיצור, פעם גם היינו מטיילים הרבה ביחד, ולאחד הטיולים, לפני שלוש שנים בערך, הצטרפו גם חבר שלהם מארצות הברית והבת שלו."

"לפני שלוש שנים?"

"זה היה בקיץ לפני כיתה י', כן, לפני שלוש שנים. אבא שלה הוא חבר ילדות של החברים של ההורים שלי. הוא ישראלי שירד מהארץ לפני מלא שנים והתחתן עם אמריקאית. כשאני פגשתי אותה הם היו פה במעין ביקור מולדת." העפתי מבט לכיוון קרן, היא ישבה בקצה המושב, הביטה בי בריכוז, וחיוך מאוזן לאוזן היה פרוש על פניה.

"בקיצור, זה היה טיול של שלושה ימים במדבר יהודה, היה ממש חם."

"רגע, מה קשור חם עכשיו? מה איתה? היא בגילנו?"

"כן."

"מדברת עברית?"

"לא ממש. מילה פה ושם."

"יפה?"

"מדהימה. זה לא יופי כזה כמו של יעל, של דוגמנית, זה יופי יותר טבעי, יותר רך. לא יודע, אני נשמע מפגר שאני מנסה להסביר את זה."

"ומה קרה ביניכם?"

"בגדול — כלום. פשוט דיברנו. איך שראיתי אותה הרגשתי מין משיכה אדירה, משהו שלא יכולתי לשלוט בו. את מכירה אותי, אני לא כזה חזק עם בנות, אבל איתה זה ממש זרם. זה היה טיול של שלושה ימים, ישנו באוהלים בשטח, אז לא היה הרבה מה לעשות מעבר ללשבת ולדבר, וזה מה שעשינו, בלי הפסקה, שעות."

"ומה קרה אחר כך?"

"כלום. נגמר הטיול, אנחנו נסענו הביתה והיא חזרה לארצות הברית."

"מה? רגע, התנשקתם? משהו?"

"לא... היה שם איזה רגע בערב השני שחשבתי שהיא רוצה שאנשק אותה, אבל השתפנתי."

"ונפגשתם מאז?"

"לא. לא ראיתי אותה מאז."

"ודיברתם?"

"בערך. לא בדיוק."

"תסביר כבר!" היא צעקה, ומייד הבינה שככל הנראה הגזימה בתגובתה והוסיפה, "כאילו, תפרט קצת יותר..."

"התכתבנו. כל השנים האלה התכתבנו."

"מה, ממש במכתבים?" שאלה כשהבעת חוסר אמון מרוחה על פניה.

"לא קרן, היינו מתקשרים בטלפתיה. ברור שבמכתבים. בסוף הטיול היא הייתה זו שהציעה שנחליף כתובות. היא גם הייתה הראשונה שכתבה, אני חושב שקיבלתי את המכתב הראשון ממנה בערך חודש אחרי שהיא חזרה לארצות הברית. אני כתבתי לה חזרה וככה זה המשיך תקופה ארוכה."

"על מה הייתם כותבים אחד לשני?"

"בטיול גילינו ששנינו אוהבים לקרוא ודיברנו המון על ספרים. במכתב הראשון שלה היא סיפרה לי שהיא קראה במטוס בחזרה את "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", צחקה המון וחשבה שאני גם אוהב אותו. השגתי אותו בספרייה וכתבתי לה בחזרה מה חשבתי עליו, וככה זה המשיך."

"אז מה? פשוט החלפתם המלצות לספרים כל השנים האלה?"

"לא ממש, אבל היינו כותבים על דברים כאלה. ספרים וסרטים שאהבנו, מקומות שהיינו רוצים לנסוע לבקר בהם."

"זה לא נשמע מאוד עמוק."

ניווטתי את הרכב במעלה הדרך המפותלת לטבעון, מאיץ לפני הסיבובים שהכרתי כמו את כף ידי, וניסיתי לחשוב איך לענות לקרן. איך אני יכול להסביר לה על עוצמה של חיבור שבעצמי לא הבנתי?

"לא יודע להסביר את זה. נכון שלא חשפנו אחד לשני את הסודות הכי אפלים שלנו, אבל פשוט דיברנו. היה משהו בה, בהתלהבות כשהייתה כותבת על סרט שריגש אותה או על גלויה של הרי ההימלאיה שראתה בחנות ומאז לא הפסיקה לחלום על האוורסט, משהו בכתב המסולסל והמסודר שמילא את הדפים שהיא שלחה לי שפשוט שבה אותי. אני לא יודע להסביר את זה קרן אבל היא פשוט... תפסה אותי."

"היא כנראה ממש יפה," אמרה קרן ובלי לחכות לתשובה ממני המשיכה, "באיזו תדירות הייתם כותבים אחד לשני?"

"בהתחלה כל חודש חודשיים, אבל הקצב דעך עם השנים."

"מתי קיבלת ממנה מכתב בפעם האחרונה?"

"באמצע י"ב. לפני חצי שנה בערך."

"או, וואו. זה היה מזמן. ומאז כלום?"

"המכתב האחרון היה קצת שונה, היה לה... טון אחר. היא סיפרה לי שהיא התקבלה לקולג' בניו יורק ושהיא תעבור לשם בקיץ. אני לא יודע אם בשבילה זה היה מעין מכתב פרידה, היא לא כתבה לי מה תהיה הכתובת החדשה שלה."

"היא בטח לא ידעה אז איפה היא הולכת לגור. כתבת לה בחזרה?"

"כתבתי לה, כן. בערך."

"מה זאת אומרת בערך?"

"זאת אומרת שכתבתי לה משהו אבל לא שלחתי אותו. התלבטתי הרבה זמן, וכשהחלטתי שאני רוצה לשלוח לה את המכתב האחרון, הבנתי שזה כבר מאוחר מדי ולא יגיע אליה לפני שהיא עוזבת לניו יורק."

"אני רק רוצה לעצור רגע בשביל לוודא שאתה יודע שיש היום עוד אפשרויות מעבר לספינה שעוברת אוקיינוסים בשביל לתקשר עם אנשים שחיים בחו"ל, נכון? אתה מודע לזה שיש דואר אלקטרוני? ICQ? אנחנו לא חיים בשנות השישים, אתה יכול לכתוב מכתב ובלחיצת כפתור הוא מגיע, כמעט מייד, ליעד שלו." אמרה בטון קצת מתנשא.

"את יודעת שאני שונא מחשבים. וחוץ מזה אין לנו בכלל אינטרנט בבית."

"בסדר, עזוב את זה. מה כתבת לה במכתב הזה? למה לקח לך הרבה זמן לענות לה?" שאלה קרן, ממשיכה בחקירה שלה.

גירדתי בראשי. "כתבתי לה גם משהו אחר. יותר עמוק." בעיני רוחי ראיתי את המעטפה החומה ששוכבת במגירה העליונה בשידה ליד המיטה שלי. כל כך הרבה פעמים הלכתי איתה לסניף הדואר ובדרך התחרטתי וחזרתי על עקבותיי.

"מה כתבת?"

"עזבי, את לא תביני."

"בנצי! תספר כבר!"

"כתבתי לה משהו אישי, בסדר?"

"למה שלא פשוט תתקשר אליה ותדבר איתה?"

"דבר ראשון, אין לי את המספר בבית של אבא שלה, ובטח לא את המספר החדש בניו יורק. אין לי גם מושג איך מתקשרים לארצות הברית, אבל בואי נשים את זה בצד לרגע. מה לעזאזל אני אמור להגיד? מה בדיוק אמור לצאת מזה?"

"מספר טלפון אפשר להשיג, זה לא כזה מסובך, אבל אני מבינה אותך לגבי הנקודה השנייה. באמת לא יֵצא מזה כלום חוץ משיחה מביכה."

לאחר שתיקה ממושכת שאלה קרן, "איפה היא הולכת ללמוד בניו יורק?"

"שרה לורנס קולג'."

"מה זה? לא שמעתי על זה."

"ממתי את מומחית לאוניברסיטאות בארצות הברית? זה קולג' לאומנויות. די מפורסם האמת."

"אז זה מושלם, פשוט תיסע אליה."

"לנסוע אליה? לניו יורק?" כשאמרתי את המילים האלה ממש עבר בתוכי גל של התרגשות.

"כן."

"ואז מה?"

"תגיד לה מה אתה מרגיש פנים אל פנים?"

"ואז מה?"

"תחזור לארץ ותתגייס."

צחקנו שנינו. "זה נשמע כמו אחלה תוכנית, קרן, באמת."

"ברצינות אבל, אתה חושב שיש סיכוי שהיא מרגישה כמוך?"

"אם אני חושב שהיא בעצם מאוהבת בטירוף בחבר לעט שלה מישראל? לא נראה לי שזה המצב."

"אוקיי, דבר ראשון אל תשתמש בביטוי הזה שוב לעולם, ודבר שני, אם המכתב האחרון שלך כן היה מגיע אליה בזמן, אתה עדיין חושב שאין שום סיכוי בעולם?"

"אני חושב שהתחברנו. אני חושב שהיה שם משהו. לא סתם שמרנו על קשר כל השנים, אבל האם אני חושב שהיא מחכה למשהו מעבר לזה? לא, אני לא חושב."

"אז למה אתה לא משתחרר מזה?"

שאלה טובה, חשבתי לעצמי. למה אני באמת לא משתחרר מזה? לא הצלחתי למצוא תשובה מספיק טובה אז שתקתי.

"אוקיי, אז רוב הסיכויים שאם תיסע לשם ותגיד לה מה אתה מרגיש לא יֵצא מזה שום דבר, אבל אולי, סיכוי קטנטן, שהיא תחשוב שזה רומנטי שעשית את כל הדרך הזאת להגיד לה את זה, ואולי היא תרצה שזה יהיה יותר ממה שזה היה. אולי. בכל מקרה אתה תדע שעשית את המקסימום, שניסית. אולי זה יגרום לך לשחרר את העניין הזה."

"אני לא יודע... איך אני מתחיל דבר כזה בכלל?"

"או, אולי, אתה לא חייב להגיד לה שבאת במיוחד בשבילה, פשוט תגיד שאתה מבקר בעיר ושפתאום זיהית אותה מרחוק אז באת להגיד שלום."

"לא התכוונתי לזה, למרות שזה לא רעיון רע, התכוונתי טכנית. מאיפה אני מביא כסף? כרטיסי טיסה? אין לי מושג בדברים האלה. הייתי פעם אחת בחו"ל, בסיני עם החוגי סיירות. אני לא ממש איש העולם הגדול, למקרה ששכחת."

"איזה שטויות! דבר ראשון, אתה עובד בספרייה כבר מאה שנה בערך, אז כסף לטוס בטוח יש לך."

היא לא טעתה. היה לי מספיק כסף שחסכתי.

"ולגבי הטיסה זה קל. אתה נכנס לסוכנות נסיעות, הם מזמינים לך טיסה, מלון ומסדרים את הוויזה. מונית לשדה התעופה וזהו."

המשפחה של קרן טסה בכל קיץ לחו"ל. אבא שלה עבד באיזו חברת מחשבים והרוויח המון כסף. הם מאוד אהבו לטייל והבית שלהם היה מלא בתמונות משפחתיות בכל מיני מקומות ברחבי הגלובוס. תמיד קינאתי בזה.

קלטתי שאני חושב על זה ברצינות ולרגע זה הפחיד אותי.

"עזבי, זה לא מציאותי."

"למה לא?"

"כי דברים כאלה לא באמת קורים, קרן. דברים כאלה לא באמת קורים לי. זאת סתם פנטזיה מטומטמת. חלום ילדותי שאני צריך להשתחרר ממנו."

"אבל ז..."

"די קרן, עזבי את זה. זאת הייתה טעות לדבר על זה."

ראיתי אותה בזווית העין נעה באי נוחות בכיסא שלה, חושבת כנראה מה להגיד. לבסוף היא הסתובבה בחזרה לחלון שלה בצד הנוסע.

"בסדר, בן. סתם רעיון."