לבטים

"ואיפה יהלי? השתוממה רקפת שלא ראתה את אחיה. "הרשית לו ללכת לחברים בשעה כזו?" "אוי אלוהים אדירים" נזעקה גלית. היא הסירה את הסינר שרק רכסה, משכה את התיק שלה מהשולחן, תפסה בידה את צרור המפתחות שעדיין לא הוכנס לתוכו והחלה לרוץ לכיוון הדלת החוצה. "מה קרה?" לא הבינה רקפת. "שכחתי את יהלי. השארתי אותו מלקק גלידה כשנכנסתי לבית המרקחת ופשוט שכחתי אותו."

"אבא שלך כנראה מאשים אותי בהתנהגות המוזרה שלך והחליט לנקום בי. והוא כפי שאתה כבר מכיר אותו, לא בוחל בשום דרך כדי למלא את משאלותיו... והנה לא מזמן הגיעה לאבי תביעה משפטית מוזרה, עליה חתום אביך, המציג עצמו כמדען ובתביעה נטען, שאבי גנב ממנו חומר מדעי חסוי ושהודות לתרמית הזו, זכה אבי לטענתו במלגה היקרה."

הדמויות ברומן הזה הן של אנשים מוסריים מלאי לבטים, המשתדלים לקדם את עצמם מקצועית, מעמדית וכלכלית ולא פעם, שלא בכוונה, גורמים כאב ליקרים להם מכול ומערערים את שלמות משפחותיהם. הספר מתמודד גם עם הצורך לטפל בנשים נפגעות אלימות במסגרות שונות.

אריאלה בק פרסקי עסקה שנים רבות בחינוך במסגרות הוראה והתנדבות מגוונות. היא נשואה ואמא לחמישה ילדים וסבתא לשבעה עשר נכדים.

במשך שבע שנים כיהנה כיו"ר האגף לקידום מעמד האישה בסניף ויצו בירושלים ואחר כך עוד שבע שנים כיו"ר הסניף. לאחר מכן תפקדה כחברה בוועד המנהל של ויצו העולמי, כאחראית על הטמעת הקוד האתי בויצו. נושאי האתיקה וקידומן של נשים היו תמיד מאוד חשובים לה.

ספרה החמישי לבטים, עוסק בקשיים ובלבטים בהם מתמודדים אנשים בכל מערכות החיים, כאשר הם אמורים להחליט בעניינים החשובים להם.

פרק 1

יערה התעוררה לפתע משנתה. מה, כבר הגיע הזמן לקום? הביטה בשעונה. השעה הייתה רק עשר וחצי וחושך מסביב. כנראה שעדיין לילה. רווח לה. היא כל כך עייפה. רק הלכה לישון, אבל מה העיר אותה? מאיפה מגיע כל הרעש הזה? מה הצעקות האלה? הייתכן שמהסלון? היא לא הייתה רגילה לשמוע צעקות בביתם ובוודאי שלא מהסלון. הייתכן שהצועק הוא סבא שלה? קרה לו משהו רע? נבהלה ולא העזה לקום.

היא התמתחה במיטתה והאזינה. אביה נשמע מתנצל. גם לסגנון זה של דיבור של אבא שלה, לא הייתה רגילה. "אבא, לא מדובר בהגירה. קיבלתי הצעה נהדרת. אוכל לקדם את המחקר שלי באופן שלא אוכל אף פעם לעשות בארץ. ובכלל מה אתה מתרגש, מדובר סך הכול בשנתיים."

"אתה חושב שנולדתי אתמול?" שמעה יערה את קולו הכועס עדיין של סבא שלה. כן, היא הייתה כבר בטוחה, שהצעקות היו צעקותיו שלו. "מתחילים עם שנתיים ואז מוסיפים עוד שנה עד לסיום הפרויקט ומכיוון שהוא כל כך מוצלח. כדאי לפתח אותו עוד יותר ושנתיים הופכות לארבע ומי יודע אם לא מעבר לזה." סבא שלה נשמע מריר. היא אף פעם לא שמעה אותו ממורמר כל כך.

"ומה את חושבת על הרעיון הזה?" שמעה את סבה בקול נרגז אבל פחות תוקפני. הוא כנראה פנה לאמא שלה, שעד עכשיו לא השתתפה בשיחה או בצעקות, יותר נכון. "בוא נגיד" יערה שמעה את קולה הרגוע של אמא, זה שתמיד יודע לפייס במריבות שבין יערה וגילי אחיה הצעיר ממנה בשנתיים. "שאני לא מתלהבת מהרעיון, במיוחד לא בגלל המדינה אליה נעבור לשנתיים. אבל אני לא יכולה להתעלם מהרצון של עמיחי להתקדם מקצועית. אני עוקבת אחריו בשנים האחרונות ורואה את התסכול הגדול שלו, כאשר שנה אחר שנה הוא לא מצליח לשכנע את האחראים על התקציב באוניברסיטה לממן את המחקר שלו. ברור לו וגם לי, שזה עניין של זמן. אם לא יתקדם, כל שנות המחקר שלו ירדו לטמיון."

על מה הם מדברים? תהתה יערה. מי עובר לשנתיים ולאן? אף אחד לא סיפר לה כלום. הייתכן שמשפחתה עוברת דירה לחוץ לארץ ואף אחד לא טורח ליידע אותה? הייתכן שאף אחד לא חושב שגם לה יש מה לומר בעניין? או שאולי, היא לא באמת מבינה מה ששומעת ורק אבא שלה ייסע לאיזו ארץ אחרת וישאיר את אמא, אותה ואת גילי בבית? גם אפשרות זו לא מצאה חן בעינייה.

ואז נשמע שוב קולו הגוער של סבא. "אני לא יכול להבין אתכם. איך אתם בכלל יכולים להעלות על הדעת לחיות בגרמניה הארורה, זו שנשבעתי, שכף רגלי לא תדרוך עליה יותר לעולם?" "גרמניה של היום היא כבר לא גרמניה של אז" ניסה אביה לשכנע. "באמת? זה מה שאתה חושב?" הבוז שבקולו של סבא שלה, הפחיד את יערה.

"עם כל הכבוד אבא, אתה היית בין אלה שבחרו לקבל את השילומים, שממשלת גרמניה העניקה לניצולים." יערה שמעה את אביה מנסה לשוות לקולו בוז הדומה לזה שסבא שלה השמיע. "השילומים הם תשלום על קצת מהרכוש שאבד לנו בגרמניה. למה שלא אקבל אותם? אבל איך אתה יכול להשוות מענק כספי מוצדק, לחיים יחד עם אותם רשעים." המשיך סבה לגעור. "מה לעשות אבא, שאנגליה או ארה"ב שגם בפניהן הצגתי את הפרויקט שלי, לא הביעו עניין והיחידה שהתלהבה הייתה דווקא גרמניה?" אביה נשמע לה ציני ומתנצל גם יחד.

יערה שמעה את טריקת דלת הכניסה והבינה שסבא שלה עזב. "אבא חכה. אל תלך במצב רוח כזה. בוא שתה לפחות את הקפה שלך" שמעה את אביה מתחנן, אבל לא היה מענה. יערה שמעה את הדלת נסגרת ואביה אומר לאימה בקול שקט, משהו שלא יכלה בדיוק לקלוט. היא כן הצליחה לשמוע מלמול "קשה לומר שזה לא היה צפוי." היא לא הייתה בטוחה מי הוא הממלמל, אביה או אימה.

ואז שמעה בוודאות את אימה "עם כל הרקע שלו, איך יכולת לחשוב לרגע, שהוא יתלהב מהרעיון?" "לא חשבתי שיתלהב, אבל קיוויתי שיבין את גודל ההישג שיש לי, לראשונה זה שנים, וישמח על האפשרות שניתנה לי לקדם את הפרויקט שלי." התלונן אביה "אני בטוחה, שכאשר יירגע הוא יתחיל להבין גם את הצד שלך, אבל לא יהיה לו קל להשלים עם הרעיון של חיים בגרמניה, אותה הוא שונא בכול נימי נפשו. אבל גם אתה חייב להבין אותו ואסור לך להתעלם מהעובדה שהוא איבד שם במלחמה כמעט את כל בני משפחתו."

יערה אמנם רק בת ארבע עשרה, אבל היא שמעה סיפורי שואה מאז שהייתה ממש קטנה ומאז שלמדה לקרוא, נהגה לחפש בספריית בית הספר ולקחת בהשאלה כל ספר שעסק בשואה ולהתעמק בו. היא ידעה שלסבא שלה וגם לסבתא שלה, שנפטרה כבר לפני שנים אחדות, היו הורים ואחים, שלא הגיעו לארץ ישראל. היא ידעה, שלכן אין למשפחה שלה מצד אביה, כמעט קרובי משפחה, שלא כמו לאמא שלה, שהוריה נולדו וגדלו בישראל.

את הסבא הזה, אביו של אביה, אהבה יערה מאוד. הוא תמיד שמח לראותה. כשהייתה קטנה הוא אהב להושיבה על ברכיו, ללטף את שיערה ולמלמל כל מיני מילים בשפה שלא הבינה אבל הרגישה בהן עד כמה הוא אוהב אותה. פעם כשביקשה שיתרגם מה שאמר, הוא חייך והסביר לה שהיא מאוד דומה לאחותו הקטנה שהוא כל כך אהב, אחות, שלצערו, לא הצליחה לשרוד את השואה. אחרי השיחה הזו היו להם עוד שיחות רבות בהן ביקשה, שיתאר איך נראתה אותה אחות שלו והוא שמח לספר ואף הרחיב וסיפר גם על הוריו ואחיו. הוא גם סיפר לה לאחרונה, איך הצליח לברוח מביתו שבעירה ליער, בדיוק כשהנאצים הלמו על הדלת של הבית שלהם. סבה היה אז לדבריו, די קרוב לגילה, בן חמש עשרה. הוא גם סיפר לה איך נקלט בכפר נוער ליתומים כמוהו בארץ וכשהתבגר התגייס כמו כולם לצבא של המדינה הצעירה. מסבא למדה מהי אנטישמיות ומהי אהבת מולדת.

יערה אף פעם לא שמעה את סבא שלה מתבטא בבוטות. המילה 'ארורה' אותה השמיע בקול רועם, לא התאימה לסגנון הדיבור העדין והמנומס תמיד שלו. יערה התישבה במיטה, רגליה על השטיח שלרגלי המיטה. היה זה השטיח הצבעוני והאהוב, שסבא קנה לה, בשנה שעברה ליום הולדתה השלוש עשרה. ישבה והחלה לבכות. היא לא ידעה בדיוק למה היא בוכה. האם על כאבו של סבא, האם על כך שתיאלץ להיפרד ממנו? האם על כך שלא שותפה בתוכניות, שקשורות גם לחיים שלה? ואולי גם וגם. אימה נכנסה לחדר, כשנדמה היה לה שהיא שומעת קינוח אף קולני.

"יערה, למה את לא ישנה?" תמר התקרבה למיטת יערה והתישבה עליה. יערה לא ענתה. "אני מבינה שהצעקות מהסלון העירו אותך." קבעה אמא. יערה הנהנה. "לא רציתי שבאופן כזה תשמעי על התוכנית שלנו." התנצלה האם. יערה הוסיפה לבכות בכי מר. "ומתי תכננתם לספר לי שאני עוברת לגור בגרמניה, ביום הטיסה?" יערה נשמעה ממורמרת ממש כמו הסבא שלה. "מה אתם חושבים, שאני תינוקת ואתם יכולים לעשות בי 'מה שבא לכם', בלי להתייעץ איתי?"

אימה ניסתה לחבק אותה, אבל יערה הסירה את זרועה של האם מכתפה בגסות. "אני מצטערת יערה. את צודקת. היינו באמת חייבים לדבר אתך כבר קודם. האמת, שרק היום, סגר אבא סופית עם האוניברסיטה בברלין, על סכום המענק שהיא מוכנה לתת לו במשך שנתיים בהן יעבוד על המחקר שלו. עד היום לא היה ברור אם התוכנית תצא לפועל וחבל היה להטריד אותך בה, אם כלום לא היה מתרחש. אבל אולי היה נכון יותר, לדבר איתך על כך בשלבים מוקדמים יותר." התנצלה.

"אני לא רוצה לנסוע לגרמניה." אמרה יערה. "אני מסכימה עם סבא. איך אפשר לחיות עם הרשעים שעשו הכול כדי להשמיד את העם היהודי?" "גם אני לא שמחה על כך, אבל היום גרמניה היא כבר לא אותה גרמניה של אז. ומה לעשות? רק הגרמנים היו מוכנים להציע לאבא מלגה גדולה דיה כך, שיוכל לקדם את הפרויקט שלו ואולי אפילו לסיימו. היום הגרמנים מנסים לכפר על העבר הנורא שלהם ואולי הגיע הזמן באמת לסלוח להם." ניסתה אימה לשכנעה.

"לסלוח לאלה שהרגו את כל המשפחה של סבא ושל סבתא? בחיים, לא אסלח להם! אם אתם תיסעו אני אישאר בארץ. אני אעבור לגור בבית של סבא. אני בטוחה שהוא יסכים לקבל אותי." אמרה יערה בלהט נעורים. "בואי נמשיך לשוחח על כך מחר. עכשיו כבר מאוחר ומחר בבוקר עלייך לקום מוקדם וללכת לבית הספר. אם אני זוכרת נכון, יש לך מבחן מחר בבוקר, במתימטיקה, לא?" יערה הנהנה. היא הרימה את השמיכה שלה והתכרבלה בתוכה ועצמה עיניה. "לילה טוב מתוקה שלי." אמרה אימה ויצאה מהחדר.

"אני מבין שיש לנו אופוזיציה משני הכיוונים." מלמל עמיחי כשהעביר את ספלי הקפה לכיור ואת העוגיות למגירה. "לא היינו בסדר" לחשה תמר "היה עלינו לשוחח על כל הרעיון עם שני הילדים עוד כשהרעיון היה בחיתוליו. יערה פגועה מאוד על ההתעלמות ממנה. מחר אני מתכוונת לקחת אותה ואת גילי לשיחה. לא יהיה להם פשוט המעבר לשם, בלי כל ידע בשפה ועם המשקעים שיש לנו כמשפחה, ביחס לגרמנים." עמיחי נאנח. "רק רצינו את הטוב ביותר ותראי איך זה מתקבל." "עדיין, אני מאמינה שלא מאוחר מדי. נשוחח עם שני הילדים וננסה להראות להם את היתרונות שיהיו להם מבילוי שנתיים בארץ אחרת." סיכמה תמר.