הנשים של לואיזיאנה

פריז, 1720 .

90  נשים שהוחזקו בעל כורחן בבית החולים לה סלפטרייר, נשלחות לצד השני של העולם על סיפון האונייה לה באלן. בסופו של המסע הארוך והמפרך הן יגיעו אל לה לואיזיאן, לואיזיאנה, ויצטרפו לחיים במושבה הצרפתית על אדמת אמריקה הרחוקה. שם, הגברים הצרפתים משתוקקים לחברה נשית, מצפים להקים משפחות. גברים זרים,

בעליהן לעתיד.

במהלך המסע נוצרת חברות עמוקה ובלתי צפויה בין שרלוט, יתומה בת 12 , ז'נבייב, שמבצעת הפלות בלתי

חוקיות ופטרוניי, שהלשונות מלחשות שהיא מטורפת. החברות האמיצה בין השלוש תסייע להן לשרוד את

המסע הקשה, בים וביבשה, וגם את החיים לאחריו, במקום הזר והשונה ההוא. בין הקשיים שהחיים יזמנו להן

לבין השמחות הקטנות שהן יזכו לחוות, החברוּת תהיה עבורן בית, רחוק כל כך מהבית.

הנשים של לואיזיאנה הוא סיפור היסטורי מרתק ומעורר השראה, המבוסס על אירועים אמיתיים. עלילתו מזכירה

לנו את כוחה של חברות אמת ואת היכולת הטמונה בכולנו לצמוח מתוך אדמה חרוכה ולמצוא אור גם

בתקופות חשוכות.

ג'וליה מאליה פרסמה את הרומן הראשון שלה כבר בגיל 15 . היא חיה בצרפת ומלמדת כתיבה יצירתית

באקדמיה. הנשים של לואיזאינה, ספרה הרביעי, תורגם ליותר מ 20- שפות.

בשנת 1720 הפליגה הספינה ״לה באלן״ מחופי האוקיינוס האטלנטי של צרפת ועל סיפונה נשים בגיל הפריון שגדלו או שנכלאו בבית החולים "לָה סַלפֵּטרִיֵיר" בפריז, והיו מוכנות להקריב הכול כדי להימנע מרדיפות חברתיות נוספות. הן הפליגו למושבה לָה לוּאיזיאַן — או "המיסיסיפי", השם הנוסף שהצרפתים כינו בו את חבל הארץ האמור — בימים שהאזור שיווע למתיישבות, והגיעו אליה ב־1721. רומן זה נכתב בהשראת סיפורן, וכמחווה לכל הנשים האמיצות ההן שזמן רב מדי נותרו בצל בדברי הימים של ארצות הברית ושל צרפת.

חלק 1

בהתחלה הן מסונוורות. השמש של ניו בּילוֹקסי מאירה באור חזק שאינו אופייני לאחר צהריים של ינואר. כשהראייה שלהן מתבהרת מופיעים החוף הלבן והקהל הדומם: גברים כחושים ושזופים העומדים על קצות האצבעות. בסירות הקאנו הנשים נאחזות זו בזו. סוליות נעליהן נעשו דקות כל כך שהן מרגישות את העץ הגס שתחת כפות רגליהן. מטרים ספורים מהחוף השייטים מפסיקים לחתור, ואחדות מהנשים מנסות לקום על רגליהן בסירות המתנדנדות. האוויר הלח נדבק לגרונן כמו לחם רטוב.

לראשונה זה שלושה חודשים הן ראו סוף־סוף את החול שהסתירו בהפלגה מי האוקיינוס — הקרקעית נגלתה לעיניהן הבוקר כשירדו מסיפון הלה באלן אל אדמת שִיפּ איילנד: בקר צרוב מלח מצטופף ברוח, עצי סחף מעוקמים פזורים על קו המים, דיונות שורצות חולדות שהתגנבו בין קרסוליהן ונפוצו שוב לכל עבר. אחדות מהן חשבו שהמסע תם, שלה לואיזיאן, לואיזיאנה הצרפתית, היא רק האי הקטנטן הזה. אף אחד לא טרח להגיד להן שספינות לא יכולות להטיל עוגן בניו בילוקסי כי מימיה רדודים מדי. מאז צאתן מפריז, לא הסבירו להן שום דבר כמעט.

עכשיו הן גוהרות מעל דופן הקאנו ומסתכלות אל המים. סלעים, קונכיות, דגים: ססגוניים וזריזים, בוהקים בזוויות העין. אחת הנשים צועקת, והשאר מסתכלות סביבן בבהלה ונעות בעצבנות. קול נתז נשמע והאישה שצעקה מנסה לחזור אל קאנו שהתהפך זה עתה. נזירה אוחזת מיד בזרועה, ושני חותרים כבר הופכים שוב את הסירה. שמלת הצמר של האישה נפרשת מתחת לפני המים כמו כתם דיו שחור, והיא מנסה לעמוד ונראית על סף בכי, אבל יודעת שממילא אף אחת לא יכולה לעזור לה.

הנשים עושות את הדבר היחיד שהן יכולות לעשות: הן אוחזות זו בידה של זו — וקופצות.

1
פריז
מארס 1720

מרגריט

מרגריט צריכה לערוך רשימה. היא מקפלת את המכתב של התובע הכללי ומנסה למצוא תנוחה טובה לרגל. בגלל הגשם שירד בימים האחרונים התפשט הכאב מהירך עד הבהונות וטיפס למעלה אל ידיה. זאת שעת ערב: הנשים כבר נשלחו למיטות, הנזירות הפסיקו להביא את רשימות הציוד היומיות והאומנים סגרו את בתי המלאכה. אפילו האסירות הכלואות בלוֹז' או פוֹל¹ כבר השתתקו. מרגריט מסירה את כיסוי הראש. היא לא אמורה להיות במשרד אחרי השקיעה. בשעה כזאת היא אמורה לשבת בגינה שלה, מתחת למימוזה הפורחת שאשכולות הפרחים הסמיכים שלה מזכירים לה פאות של ג'נטלמנים. בגינה, מוקפת חינניות ועירית, גם אחרי כל השנים האלה היא מצליחה לשכוח את הריח של לָה סַלפֵּטרִיֵיר.

היא פותחת תיקייה דקה. ידיה נעשו מגושמות, רועדות בלי התראה, והרשימה של השנה שעברה כמעט נושרת אל מתחת לשולחן. היא תופסת אותה לפני שהיא נוחתת על ברכיה. בחמישה־עשר החודשים האחרונים היא בוחרת נשים שיישלחו ללה לואיזיאן. הרשימה הראשונה שערכה השביעה את רצונו של התובע הכללי. עכשיו מסייה ז'וֹלי דֶה פלֵרי כותב שהמושל של לה לואיזיאן ביקש אישית עוד בנות למושבה. מרגריט מקרבת נר אל הנייר. ברשימה החדשה היא לא יודעת איפה להתחיל.

בעבר תהליך המיון היה שונה. העברת האסירות למיסיסיפי היתה רעיון שלה, ועד לפני זמן לא רב היא היתה רשאית לבחור אותן כרצונה. בלה סלפטרייר כבר לא היה מספיק מקום, לא נותרו בו אולמות שינה לנשים שבאמת זקוקות למחסה. את המיטות תפסו בריות שלא ישתנו לעולם. היא פשוט היתה צריכה להחליט ממי היא מעדיפה להיפטר ראשונות: מאסירות, מסכינאיות, ממורדות או ממכשפות. בין מאתיים ותשע הבנות שבחרה בשנה שעברה היא זוכרת במיוחד אישה שדגלה בתיאוריית קשר, מישהי שלאורך כל הזמן שהיתה בכלא הנשים צעקה מילים מגונות נגד המלך. מַרסֵלין זָ'אנסוֹן. שלום ולא להתראות.

אבל השנה אי אפשר לשלוח אף אחת מלה גרנד פורס. מסייה ז'ולי דה פלרי היה נחרץ מאוד בעניין: המושל בּיֵינוויל לא רוצה עוד אסירות. הוא רוצה כתשעים נשים פוריות, כשירות וחביבות. ופירוש הדבר רק חוזרות בתשובה מהמֶזוֹן דֶה קורקסיון של לה סלפטרייר או בנות מבית היתומים לָה מֶזון סַן־לוּאי. מיד היא רואה בעיני רוחה את שַרלוט קוּטֵריֶיה בת השתים־עשרה, היתומה אדומת השיער בעלת הקול המקסים, נוסעת אל הלא־נודע, אל לה לואיזיאן הברברית, ארץ שמעוררת במרגריט בעיקר פחד ולא השתאות. לא. לא את שרלוט. היא תשאיר את הילדה מוגנת בלה סלפטרייר. בעוד כמה שנים היא תוכל להיות כאן סֶר אוֹפיסיֶיר.² מרגריט חושבת שלמיסיסיפי היא צריכה לשלוח נשים חזקות יותר.

היא בוחשת את הדיו בנוצה. לאישה שדגלה בתיאוריית הקשר היתה אחות צעירה ממנה בהרבה, לא רקובה עדיין. מרגריט מנסה להיזכר בשמה הפרטי. אנטואנט? לא, משהו שמתחיל אולי ב־E. היא חושבת על אחותה שלה, על כך שכולם מתקשים להבין איך אם המנזר הקפדנית של לה סלפטרייר והמרקיזה ד'אַרזַ'נסוֹן האלגנטית, אשתו של מפכ"ל המשטרה לשעבר ואמו של המפכ"ל הנוכחי, גדלו בבית אחד. מתחת למילים פַּסָאזֶ'ה דה לה באלן,³ היא כותבת: 1. אֶטיאֶנֵט (או אנטואנט?) ז'אנסון — בת 15 עד 17.

רק עוד שמונים ותשע. מרגריט מתרווחת בכיסאה והכאב מבעבע מכף הרגל שלה ועד צווארה. הדיו שבקסת זוכרת את העיגולים שציירה בה הנוצה.

"מאדאם?"

האישה שמעבר לדלת חוזרת על המילה בקול עגמומי, כאילו הטון היחיד שהיא מכירה הוא שאלה. מדמואזל בָּאיִי יודעת שהיא לא אמורה להפריע לה אחרי תפילת הלילה, התפילה האחרונה של היום.

"קי אָה טיל — מה קרה?"

דלת העץ חורקת והעוזרת החדשה שלה נכנסת. תנועותיה של מדמואזל באיי משקפות את צורת החשיבה שלה: מגושמת, קפדנית, נטולת סיכונים.

"מה קרה?"

"המפקחת של הלוז' או פול דיווחה על מקרים חדשים של נשיכת חולדות."

"תני לי חדשות אמיתיות, מדמואזל באיי." מרגריט מתעבת את הפחד שהיא רואה בעיני העוזרת שלה. היא רוצה שהיא תפתור את בעיית החולדות בעצמה.

"זאת המשוגעת," מודה לבסוף מדמואזל באיי. "אמילי לֶה נֶאָן. עוד אחד מהתקפי הזעם שלה."

מרגריט מקרבת את רגלה הפגועה אל גופה. "הסוהרים לא יכולים לעשות משהו? מה עם הנזירה האחראית?"

"הם ניסו. היא לא מפסיקה."

ברור שלא. לפני חודש מרגריט הורתה שלא ייתנו לבחורה להשתתף בשום טקס דתי. היא היתה מקרה אבוד, ועם כל ספר שראתה פצחה בשרשרת של דברי כפירה במחשבה שהוא אחד מכתבי הקודש.

"שאר הנשים מתחילות לגלות סימני עצבנות."

מרגריט נשענת על השולחן וקמה על רגליה. הן לא מסתדרות בלעדיה. לאחרונה המחשבה הזאת עולה בדעתה לעתים קרובות, ותמיד מתלווים אליה שמץ של גאווה, של הקלה. ואז התשישות והפחד מרימים ראש. מדמואזל באיי עושה צעד לקראתה, והיא מנידה את ראשה לשלילה.

"אז בואי נמהר," אומרת מרגריט.

הן לא יכולות למהר. מרגריט משתדלת לחצות את קוּר לָאסֶה בזריזות המרבית, אבל כשהן מגיעות לכנסיית סן־לואי הן נאלצות לעצור. לילה ירד בינתיים, וצלליו מחבקים את הסוהרים שבמשמרת ואת העובדים המעטים הממהרים למגוריהם. מרגריט נשענת על הקיר ומחכה שהכאב יפחת.

"נמשיך?"

הן עוברות לקור סנט־קלר דרך "בניין הזקנות", ומקל ההליכה שלה נתקע בין המרצפות. לימינן, ב"בית המלאכה של הצעירות" מואר רק חלון אחד. העיר שלה, לה סלפטרייר, משתרעת הלילה עד אינסוף. הן פונות לרוּ דֶה גארד ורעש מפלח את הדממה: צעקות מהמגורים, נאקות מבור החזירים, עלבונות מבניין הקשתים. לשמאלן מתנשא לה גרנד פורס. יש משהו מרושע, רקוב, בשכונה הזאת שתמיד משפיע על מרגריט. אילו פיקחה בעצמה על ההקמה של לה סלפטרייר, היא היתה בונה את כלא הנשים בקצהו האחר, במקום שהמטבחים והקוּר דֶה שֵברֶה, חצר העיזים, נמצאים בו היום. היא היתה מעדיפה עיזים בלב בית החולים שלה ולא משוגעות.

"אם המנזר," קוראת מדמואזל אֵלוֹטן.

הסוהרים מנמיכים את קולם והנזירה הראשית של לה גרנד פורס מחזיקה בשבילה את דלת הכלא פתוחה. נר שופך אור ירחי על לחייה של מדמואזל אלוטן, אבל השביס השחור שלה נבלע בחשיכה. ריחו המערתי של המסדרון הלח — ריח טרי ומבחיל — מחליק בגרונה של מרגריט.

"אמרתי למדמואזל באיי שאין שום צורך להטריח אותך," אומרת הנזירה הראשית. "אבל היא עוד לא רגילה כנראה לרעש כאן."

"זה לא חשוב עכשיו," אומרת מרגריט, והעוזרת שלה מסתכלת עליה כמו כלב שזכה לליטוף. למעלה מישהי צועקת שהיא רוצה עוד יין, את פייר או את ז'אן, ולבסוף פשוט צועקת הצילו. "תספרי לי מה קרה."

"אסירה אחרת כבר הרגיעה אותה," היא עונה.

"מישהי נכנסה לתא של לה נאן?" שואלת מדמואזל באיי.

מרגריט נועצת בעוזרת שלה מבט נרגז.

"ברור שלא. אחרת באמת היתה לך סיבה להזעיק את אם המנזר שלנו," עונה הנזירה הראשית.

"מי הרגיעה אותה?" שואלת מרגריט.

"מישהי שקוראים לה ז'נבייב מֶנוּ."

בדרך כלל אין למרגריט שום בעיה לשכוח מאחותה. אבל לוסי היא שדרשה לפני חודשיים שיעצרו את ז'נבייב הזאת וישלחו אותה ללה גרנד פורס, וגם הזהירה את מרגריט מאכזריותה של הכובסת שלה לשעבר. לוסי, שלא החמיצה שום הזדמנות להזכיר למרגריט את קשריה עם גברים חזקים. לפני שבנה הלך בעקבות אביו ונעשה למפכ"ל המשטרה החדש, בתקופת כהונתו הקצרה של לוּטנן־ז'נרל דה מאשוּ, מרגריט לא התקשתה להגלות נשים לפי בחירתה. היום שוב עומד בראש רשויות האכיפה אדם הנושא את שם משפחתה של אחותה. העובדה שלוסי צצה בראשה — גם אם לראשונה היום — די בה כדי לעצבן אותה. מקל ההליכה שלה כמעט חובט בשמלתה של מדמואזל אלוטן כשהיא מצביעה בו לעבר התאים של לה גרנד פורס.

"קדימה, קחי אותנו אליה."

הן חוצות חצרות צרות, תאים חיצוניים המכווצים את השמים, ומרגריט מנסה להיזכר בפרטים נוספים על ז'נבייב מנו. כשהתחילה לשרת כאן הראש שלה הכיל מאות שמות ופרצופים. היא עדיין רואה מולה את עיניה של שרלוט קוטרייה התינוקת, בלילה ההוא בינואר 1709, נודדות בינה למפקחת על בית היתומים. אבל משום מה היא לא זוכרת בשום אופן את נסיבות מאסרה של מנו לא מזמן. הן לא נפגשו עד היום, לפחות את זה היא יודעת. עכשיו היא לא זוכרת אלא שכעסה על אחותה על שהעזה שוב להגיד לה מה לעשות עם החוסות שלה. המפתחות של הנזירה הראשית נוחתים בכף ידה, קרים ושחורים כמו צדפות טריות.

"לה נאן כלואה בצינוק, ממש בקצה." מדמואזל אלוטן נותנת לה את הנר וסוהר עוזר לה לפתוח את הדלת הכבדה.

היא מצמידה את כף ידה לאפה. בשבוע הזה בחודש עומד במגורים ריח מתכתי ולח. בכל חורף, כשמי הסן הסמוך רבים מדי ומהירים מדי, התעלה שעוברת ממזרח ללה סלפטרייר עולה על גדותיה ואופפת את הכלא בריח שנדמה מוצק כמו בוץ יבש או כמו חריוני ציפורים, ריח פולשני, ומרגריט יודעת שהוא ידבק בשמלה שלה ויסתנן אל מתחת לשביס. בחושך היא שומעת תנועה בתאים, גופים נעים על קש, יפחה חרישית, אבל היא לא שומעת את הצרחות שציפתה להן. היא נעמדת בקצה המסדרון.

בהתחלה היא לא מבחינה בשום דבר חריג. אור הנר שבידה מאיר את התא הראשון ומרצד על הסורגים שבפתח. ואז היא קולטת: נקישות, קצובות ועצבניות, עיקשות. מרגריט מכירה את הקול — לא פעם בלָה קְרֵש היא ראתה תינוקות מטיחים את ראשם בעריסה, מרדימים את עצמם במכות קלות כתחליף לליטופי אם. לה נאן שוכבת בלי נוע. היא ישנה. קרסוליה נראים דקים יותר במקומות הכבולים בשלשלאות. גופה העירום מכוסה עור ברווז וקרעי שמיכה מרופטת. הקול נמשך.

מרגריט מגביהה את הנר אל התא הבא ורואה גוף שפוף. מפרקי האצבעות אדומים ממהלומות בקיר. האסירה לא מפסיקה, גם לא כשהאור נופל עליה, גם לא כשהיא מפנה את ראשה אל הדלת ונועצת במרגריט עיניים מותשות. מרגריט מחזירה לה מבט ומספיקה לראות את נימי הדם המציירים רשת מסובכת סביב קשתיות עיניה הכחולות. הכאב ברגלה מתעורר שוב. כשהיא חוזרת אל הנזירה הראשית היא לא יודעת מי הסבה את מבטה קודם, היא או האישה שעבדה בעבר אצל אחותה.

"תדאגי שהיצור האומלל יתלבש," אומרת מרגריט כשהיא מגיעה אל הדלת. "ותעבירי בבקשה את מנו ללה מזון דֶה קורקסיון."

מדמואזל אלוטן רוצה כנראה להגיד משהו אבל חוזרת בה. מדמואזל באיי מושיטה בהיסוס את ידה למרגריט, והיא נאחזת בה כל הדרך עד המגורים. כשהיא יושבת שוב ליד השולחן היא מוסיפה שם שני לרשימת הנוסעות בלה באלן.

***

בפעם הראשונה שמרגריט נכנסה ללה סלפטרייר, בית החולים היה בן שלוש־עשרה. מרגריט היתה אז בת שמונה־עשרה. זאת היתה הפעם האחרונה בחייה שהיא לבשה שמלת טורקיז רקומה בחוטי כסף שהקיפו את שורשי כפות ידיה כמו אזיקים. שערה היה עדיין בצבע של חצי תפוח שהשאירו אותו לנשום על שולחן המטבח. מרגריט לא בחרה להיות סר אופיסייר אבל היתה נחושה בדעתה לא לחזור הביתה, לא ללכת בדרכה של אחותה אל הנישואים.

השנה היתה 1669. "טרטיף" של מולייר זכה סוף־סוף לאישור לעלות לבמות. ביום אפריל חמים, מול קהל אילם, נישק לואי ה־14 את כפות רגליהם של שנים־עשר עניים. יום לפני שמרגריט יצאה מפריז בדרכה אל לה סלפטרייר, לוסי לא הפסיקה לדבר על עיר הבירה. היא היתה עסוקה במריחת תערובת של חלבון ושל פחמת עופרת על פניה כדי להסתיר את צלקות האבעבועות שהשחיתו את עורה כתינוקת. היא ציירה ורידים כחולים על שדיה כדי שייראו בהירים יותר.

שנה קודם לכן, לפני שאביהן החליט שייעודה של מרגריט הוא לסייע לבית החולים הצעיר, היא היתה מתעלמת כנראה מדיבורים כאלה. אבל עכשיו כשפניה מועדות ללה סלפטרייר היא הקשיבה בעניין לסיפורים על העניים. בקרוב היא הרי תחיה בקרבם. היא צפתה בלוסי שהדביקה נקודת טפטה שחורה על לחיה השמאלית, והקשיבה לה כשליהגה על נישוק הרגליים. מרגריט ראתה בעיני רוחה בהונות שחורות וציפורניים שבורות, את שפתיו הבשרניות של המלך. לוסי הסתכלה עליה. "אל תדאגי," היא אמרה. "במקום שאת הולכת אליו לא תצטרכי לנשק אף אחד. ונראה לי שגם לא יהיו כמעט נגיעות."

בדיעבד התברר שלוסי צדקה בקשר לנשיקות. היא טעתה בקשר לשאר. בחמישים ואחת שנותיה בלה סלפטרייר מרגריט היתה צריכה להחזיק ידיים רבות, כחושות ונטולות ציפורניים.

בילדותה היא שמעה לא מעט על עניי פריז. אחרי מלחמת לה פרונד אבא שלה סיפר לה על איכרים מנושלים מאדמותיהם שנמלטו מהכפרים והסתגרו בפוּבּוּר4 צפופים כל כך, שהאוויר והשמש לא הצליחו לחדור אל מעבר לארובות הבתים הרעועים. הוא סיפר על שכונת שָאס־מידי שתושביה התגנבו אל בתי מטבחיים וגנבו שרידים של בעלי חיים. ב־1642 נרצחו יותר משלוש־מאות גברים ברחובות פריז. הוא היה חוזר על המספר בהשתאות, כאילו הוא סופר מטבעות זהב. גם אחרי שטיהרו את קוּר דֶה מיראקלה הוא דיבר בלי הפסקה על חייל מתחזה שנודע לו עליו, גבר שהסיר את התחבושת מרגלו הבריאה לחלוטין אחרי יום שלם שהתחנן אל העוברים והשבים לנדבות. אבא שלה דיבר עליו כאילו ראה אותו. אחר כך הוא היה קם מהספה ומסתכל על נהר הבּיֶיוֶור שנשא אל הסן עצמות ועלי ערבה בוכייה. חלפו שנים עד שמרגריט הבינה שאבא שלה לא ידע על העניים דבר. שהם לא היו מבחינתו אלא נושא לשיחה עם הפקידים המלכותיים, רוחות רפאים שהכרכרה שלו חלפה על פניהן בדרכו הביתה מוורסאי.

מרגריט לא היתה הבחירה הראשונה שלו לעבודה בלה סלפטרייר. כשהמלך הקים את בית החולים אביה תכנן לשלוח אליו את לוסי. בשעתו זה נראה הגיוני, גם בעיני מרגריט. לוסי היתה ערנית וחכמה. היתה בה עיקשות שכולם פירשו בטעות כסבלנות וכנחישות. היא היתה מסוג האנשים שמחלו להם על המוזרויות שלהם כביטוי לאופיים הייחודי. כשטרקה את דלת חדרה בפרצופו של רוזן, מישהו היה אומר, "אוי, כל כך אופייני ללוסי." אבא שלהן היה משוכנע שבזכות הרעיונות שלה ותעוזתה היא תעשה מבית החולים החדש מוסד מודרני.

הוא שינה את דעתו כשמפכ"ל המשטרה לעתיד ביקש את ידה של לוסי. זה היה בבוקר חורף חמים, ושמים כתומים המסו את השלג. הוא פנה אל מרגריט וסיפר לה שוב את הסיפור על הגבר מקור דה מיראקלה שהתחזה לחייל פצוע, ואמר שלאנשים כמו הגבר ההוא לא תזיק עזרה מבחורה כמוה.

מרגריט עדיין לא יודעת איזה מין בחורה היא. היא כן יודעת שבגיל שישים ותשע היא עדיין מנסה להוכיח שמלכתחילה היא היתה הבחירה הנכונה.

***

מרגריט מחכה לסרז אופיסייר בחדר האוכל. הן יגיעו בקרוב ויתלהבו כשישמעו על המשימה החדשה שלהן: ראש לה מזון דה קורקסיון וראש לה מזון סן־לואי יעזרו לה לערוך את הרשימה. הן יהיו רק מקור השראה, היא אומרת לעצמה כל הבוקר. היא ניגשת אל החלון וסוקרת את קוּר סן־לואי בחיפוש אחר המדים השחורים־לבנים שלהן. אבל ארוחת הצהריים קרובה ואי אפשר להבחין בהן בחצר ההומה. מרגריט יודעת בעיניים עצומות מה נמצא מעבר לבניין מאזארן ולבית המלאכה סן־לֶאוֹן: כנסיית סן־לואי, ואחריה מבוך של חצרות, עשרות מבני מגורים ובתי מלאכה, רחובות נוספים שמובילים למטבחים, לבניין המצעים ולמרפאה, ובקצה כל אלה — הגן הגדול ביותר של בית החולים, לֶה מארה. עכשיו, ממש לרגליה, נזירות זוטרות, קבצנים, משרתות, עגלונים, קשתים, כמרים — כולם מצטופפים יחד בין דוכני השוק ליד פורט דֶה שָאן. כאילו לה סלפטרייר, עירה, לא גדולה פתאום מהחצר המקורית של בית החולים.

"מאדאם."

הדלת נסגרת בחבטה. המפקחת של לה מזון דה קורקסיון מזדקפת מקידתה ומתיישבת ליד השולחן. לחייה של מדמואזל סוויבי סמוקות תמיד, ומרגריט לא יודעת אם הן סמוקות מקור, מחום או מרגש עלום כלשהו החולף בעיניה הצרות.

"רציתי לשאול על ההעברה החדשה. ז'נבייב מנו. פשוט קשה לי להאמין שנשים כמוה מסוגלות להרגיש חרטה."

מרגריט לוגמת עוד לגימה מהיין. עד לפני שנים אחדות אף אחת לא היתה חולקת על דעתה. היא היתה מעבירה אסירות מבניין מגורים אחד למשנהו כאוות נפשה. "את מנסה להגיד לי שהיא לא מתאימה למֶזון שלך?"

"לצערי אני לא היחידה שחושבת ככה," אומרת מדמואזל סוויבי. "לדעתי מנו צריכה להישאר בצינוק."

"אז תשמחי לשמוע שהיא כנראה לא תישאר במֶזון שלך עוד הרבה זמן."

פניה של המפקחת מזדעפות, ומרגריט מבינה מיד שעשתה טעות. מאז ומתמיד היא ניסתה להסתיר מהצוות שלה כמה שיותר. כשהן מגששות באפלה, הן משערות שיש לה סיבות משלה להחלטות שהיא מקבלת. נשמעת דפיקה על הדלת, ושלוש סרז אופיסייר מתלחשות נכנסות לחדר ואחריהן משרתת וריח של סטייק. קנקני יין מותירים עיגולים מקוטעים לחים על העץ. בחוץ הכנסייה מצלצלת לתפילת השעה השישית, תפילת הצהריים. מרגריט מסתכלת שוב על המפקחת, ומגלה שהיא עדיין לוטשת אליה מבט כמו בובה חסרת עיניים, בובה שהיא חיבבה בעבר.

כשמרגריט חוזרת למגורים שלה היא לא מופתעת למצוא על שולחנה מכתב מלוסי. היא לא פותחת את המעטפה מיד אלא סוקרת את מדף התיקיות וממלמלת את האלפבית, כדרכה תמיד כשהיא מחפשת אות כלשהי אחרי D. המסמך שהיא שולפת עדיין לבן, בניגוד לדפים שמתחתיו שכבר השחימו כמו קליפת ביצה. כאן רשומים גילה של האסירה במועד המאסר (עשרים ושתיים), שמות הוריה (ז'אק מנו ואן פוֹרֶה), תאריך הכליאה (12 בינואר 1720), האדם שביקש את הלֶטר דֶה קָאשֵה⁵ (לוסי דה וואייה דה פּוֹלמי, המרקיזה ד'ארז'נסון). ובתחתית העמוד, באותיות קטנות כל כך שמרגריט צריכה לקרב את הדף אל האח כדי לראות אותן: ביצעה הפלות.

לא נעים, אם כי במהלך הקריירה שלה כבר יצא לה להתמודד עם יותר מאישה אחת שהרגה ילדים. היא יודעת שהיא צריכה לזמן אליה את הנזירה הראשית של לה גרנד פורס, לבקש ממנה להחזיר את מנו לתאה המקורי ושתמשיך לשיר שם ללה נאן כמה שירי ערש שהיא רוצה. אבל מרגריט מושיטה את ידה אל המכתב של אחותה. היא יודעת מראש מה תמצא בו. מאז ומתמיד לוסי הגזימה בתיאור חומרתם של דברים. כשהיתה בת שתים־עשרה היא תיארה קנקן של חלב חמוץ כפגיעה מכוונת בבריאותה. בגיל שבעים ואחת היא תתאר משרתת פלרטטנית כרוצחת.

במכתב לוסי כותבת דברים חמורים עוד יותר. היא דורשת שמנו תחזור לצינוק מיד. הפסקאות צפופות, גדושות בשאלות הרטוריות השגורות ובסימני קריאה. מרגריט מתעכבת על הפסקה האחרונה: "רחמים על הילדים שהאמהות שלהם לומדות לרצוח כמו ברבריות!" אבל מרגריט לא מרגישה רחמים. היא מרגישה כעס ואכזבה — הראשון כלפי לוסי שתמיד מתערבת, והשנייה כלפי ז'נבייב שמעשיה מקשים כל כך לסלוח לה, שלה לואיזיאן היא דרכה היחידה לצאת מהכלא. בעיני רוחה היא רואה את האסירה משתופפת בתאה, את עיניה הכחולות החודרות באור העששית. בחוץ מדשדשים צעדים רטובים ב"גן הנזירות". ילד צועק שהוא מוכר פירות לתענית הפסחא.

היא לא תשנה את דעתה. היא מעבירה את התיקייה של מנו מהארכיון של לה גרנד פורס לערמה של לה מזון דה קורקסיון. לא אכפת לה במיוחד אם ז'נבייב היא באמת המפלצת שאחותה מתארת. היא לוקחת דף. היא תכתוב ללוסי מכתב תשובה. היא תסביר לה את מה שהיתה אמורה להבין מזמן: שבהדרכתה של מרגריט לה סלפטרייר יכול להפוך רוצחת ילדים לאם מסורה.

***

מרגריט לא פקפקה מעולם בעבודתו של בית החולים. הפעם היחידה שזה כמעט קרה היתה לפני אחת־עשרה שנים, בחורף 1709. בשנה ההיא כשגל הקור הכה, גם היא וגם הצוות שלה לא היו מוכנים. איש בפריז לא היה מוכן. בימים הראשונים של ינואר השתוללה בבירה רוח קפואה. הכול דמם. עצים התפוצצו בבואה דה בולון, ופיסות קליפה קפואות כיסו את השבילים. הסן קפא בתוך שני לילות. עד מהרה התמלאו החדרים של לה סלפטרייר בחוסות חדשות שחיפשו נואשות מפלט מרחובות העיר. עוד רבות הגיעו בשטף אינסופי והתחננו להיכנס. אם כי אין ספק שלוסי, באוֹטֵל פַּרטיקוּליֶיה⁶ שלה, הצליחה לחמם את החדרים גם כשהיה מחסור בעץ.

ערב אחד בחורף ההוא צרוב במיוחד בזיכרונה — חודשים של מצוקה שהתנקזו איכשהו לזיכרון אחד, חי וכואב. חושך כבר ירד והיא נקראה אל בית היתומים של התינוקות. היא זוכרת שהרוח הקרה לפתה את גופה בעוצמה כזאת שראשה הסתחרר. המדרגות בבניין לה קרש היו חלקלקות מקרח כמעט כמו המרצפות בחצרות. עוד הרבה לפני שמרגריט הגיעה לאולם השינה הראשי היא שמעה את בכי התינוקות והריחה את ריחו הרקוב של צמר מלוכלך. בפנים שרר במחצית מהחדר חושך מוחלט — כבר לא היו די נרות ורק באחת משתי האחים בערה אש. הסרז אופיסייר — שבלה קרש נקראו "דודות" — האכילו, ניקו והרגיעו את הפעוטות. פני התינוקות שבזרועותיהן נראו עתיקות ועיני הנשים היו קשות. חלף זמן רב עד שמרגריט מצאה את המפקחת.

כשמצאה אותה, הן יצאו למסדרון שהוביל למדרגות האחוריות. הסר אופיסייר נראתה כל כך מותשת שמרגריט כמעט ביקשה ממנה לשבת, אבל לא היה כיסא. מרגריט הציעה לשלוח את התינוקות שאין להן עריסה ללה מזון סן־לואי שיישנו עם היתומות הבוגרות יותר, אבל בעודה מדברת הן שמעו קול שנשמע כמו חתלתול, כמו כלבלב, כמו משהו סובל. תינוקת, בת חצי שנה לכל היותר, שכבה בראש המדרגות.

המפקחת לא זזה ומרגריט לקחה את התינוקת בזרועותיה. הראש שלה נראה ענקי. היא היתה כל כך רזה שמרגריט הרגישה את עצמות השכמה שלה נעות תחת אגודלה. היא הסתובבה והספיקה לראות את המפקחת חוזרת במהירות פנימה בלי להסתכל לאחור. בטנה של מרגריט התכווצה. המפקחת לא היתה מסוגלת לקבל עוד ילדה, אבל היא חייבת. היא הסתכלה על התינוקת — עיניים כחלחלות אפורות, שיער דק שהתגלה כאדום כשמרגריט חזרה אל האור העמום של אולם השינה. הילדה ננטשה ונשכחה. למרגריט לא היה מה לעשות בקשר לאנשים הגוססים ברחובות פריז. אבל לה סלפטרייר שונה. בעיר הקטנה שלה מטפלים בתינוקות, גם בחורף הקר ביותר.

למחרת היא חזרה ללה קרש, וגם ביום שאחריו. זה הזכיר לה את הימים שהיתה בת עשרים והתרוצצה מאולם שינה אחד למשנהו. עכשיו, בגיל חמישים ושמונה, היא אמרה לעצמה שהיא חוזרת בשביל כל הילדות, לא רק בשביל ילדה אחת. כשהיתה סר אופיסייר צעירה היא למדה בדרך הקשה שהיכולת שלה מוגבלת: שהאישה האפילפטית היתה מתה בכל מקרה, שהאישה המופקרת שנכנסה להיריון לא היתה חזקה מספיק ללידה. אבל המוסד והצוות שלה יכולים להציל חיים. היא יכולה לבקש עוד נרות, עוד עצי הסקה, עוד שמיכות לתינוקות, וזה מה שהיא עשתה. היא יכולה לשפר את השכלתן של יתומות, שפתאום אחרי חורף 1709 התרבו כל כך, וזה מה שהיא תעשה.

זאת היתה הפעם האחרונה שמרגריט החזיקה את הילדה בזרועותיה. היא ידעה שכמו כל החוסות גם היא עלולה למות עד הביקור הבא שלה. התינוקת הוטבלה וקיבלה את השם שרלוט ואת שם המשפחה "קוטרייה", תופרת, בגלל פיסת הבד הרקום שהחזיקה בידה הקפוצה. מרגריט ידעה שמעבר לכך לא ייוודע לה דבר על נסיבות הולדתה. אבל זה היה חסר חשיבות. לה סלפטרייר הוא העתיד שלה — העתיד היחיד המצפה לה ולשאר החוסות.

***

עד שהמפקחות של לה מזון סן־לואי ושל לה מזון דה קורקסיון מודיעות למרגריט שהרשימות מוכנות, כבר מגיע אפריל. "גן העניים" מגיר את שאריות הגשם של אתמול, וספסלי כנסיית סן־לואי גדושים בקהל המום שבא למיסה הגדולה של חג הפסחא. למחרת מרגריט הולכת לבית היתומים.

החוסות בו צעירות כל כך שהיא מצליחה לשכנע את עצמה שהן לעולם לא יהיו לגופים המייללים הכלואים בלוז' או פול. היא מנסה לא לחפש במבטה את שרלוט. מרגריט יודעת שהג'ינג'ית הקטנה לא תהיה בין הילדות. הסר אופיסייר החדשה קיבלה הוראה: אסור ששמה של שרלוט יופיע ברשימה. "הן חוזרות מסנט־קלר," אומרת עכשיו מדמואזל בּרַנדיקוּר בהתרגשות, ומורה בתנועת יד לחבורת ילדות להצטרף לשורה. בכל בוקר הן לומדות בסנט־קלר עד תפילת השעה השלישית, התפילה של תשע, לרקום, לתפור ולארוג תחרה. הן מכירות את כתבי הקודש. החכמות ביותר גם יודעות קרוא וכתוב. המפקחת החדשה לא מפסיקה לדבר, כאילו לא מרגריט היא שתכננה את סדר היום של הילדות. "טוב מאוד שהן יביאו איתן כישורים כאלה למושבות שלנו," אומרת הבחורה ומהנהנת כאילו שאלו אותה משהו.

ארבעים ילדות נעמדות מולן ומסתכלות על כפות רגליהן, על המזרנים שהן חולקות זו עם זו, על הפעוטות המציצות מדלת אולם השינה. פניהן מיטשטשות מול מרגריט. היא הולכת לאורך השורה והמפקחת הולכת ממש מאחוריה, כאילו החוסות הן כלי פורצלן שמרגריט עלולה לשבור.

מרגריט פונה רק לאחת מהן, שהיא בוחרת באקראי. היא שואלת אותה אם היא מוכנה לנסוע ללה לואיזיאן, ואף שהיתומה עונה בלחישה, פניה הגאות של מדמואזל ברנדיקור אומרות את כל מה שמרגריט צריכה לדעת. היא טופחת על זרועה של הילדה. בישיבה האחרונה של ועד המנהלים, התובע הכללי של המלך דרש בתוקף שהנוסעות יהיו מתנדבות במידה מסוימת. אם החוסות של לה סלפטרייר ייסעו מרצונן, אמר מסייה ז'ולי דה פלרי, לא יהיה צורך באזיקים ובשלשלאות במסע, בניגוד לנשים שנשלחו בפעם הקודמת. הפעם גם לא יהיו שומרים בשכר מ"החברה של איי הודו" שיחטפו ילדות וקבצניות ברחובות. בחודש שעבר תקף המון זועם מתושבי פריז שרתחו מכעס על המעצרים האלה את החמושים של המיסיסיפי, ולפי השמועות הרגו אחדים מהם.

התמונה רודפת את מרגריט. פירוש הדבר שהתושבים קלטו איכשהו את מה שמדאיג גם אותה. שהזהב המסתתר בנהרות לה לואיזיאן אינו אלא השתקפות מסנוורת של השמש על המים; שהארץ עצומה ועוינת, ושהיערות בה מלאים חיות שיכולות לבלוע אדם בשלמותו.

הסר אופיסייר מלווה אותה אל הדלת. מרגריט מעיפה מבט ביתומות. היא רק ממלאת את חובתה. בעליהן יגנו עליהן. היא רואה אותן מתחילות להתפזר ואז קופאת במקומה. באמצע החדר שרלוט רצה אל אחת המועמדות שהמפקחת העמידה בשורה. שרלוט שברירית, גם יחסית לגילה. אפה בוקע בפתאומיות מלחייה והיא נראית יפה יותר בפרופיל, אבל אולי הזמן יוכיח שמרגריט טועה. פניה של שרלוט עוטות הבעה עגומה, כמהה, מצפה, כאילו היא מצטערת על משהו שנודע לה עכשיו. היא מסיטה קווצת שיער אדומה אל מאחורי אוזנה ולופתת את ידה של היתומה הבלונדינית, מנגבת את עיניה, מנידה את ראשה לשלילה בתשובה לשאלה שמרגריט לא שומעת. מרגריט שואלת את המפקחת על שרלוט וחיוכה של האישה הצעירה נמחק. "היא לא הסכימה לשיר הבוקר," אומרת המפקחת. "היא התאכזבה מאוד כשאמרתי לה שהיא לא ברשימה."

כשמרגריט חוצה את קור מאזארן בדרכה למֶזון דה קורקסיון, היא לא מצליחה להתנער מתחושת המועקה שהשתלטה עליה בבית היתומים. לשרלוט אין מושג איך החיים במיסיסיפי. שם, קולה המקסים לא ישרת אותה כלל. היא לא יודעת על החיילים הגוועים ברעב בלה לואיזיאן. גם למרגריט נודע עליהם רק משיחה ששמעה במקרה בישיבה האחרונה של ועד המנהלים של לה סלפטרייר. מרגריט לא יודעת הרבה על המושבה, אבל אין לה ספק ששרלוט תהיה מוגנת יותר כאן איתה.

כשמרגריט נכנסת לאולם השינה של לה מזון דה קורקסיון החוסות עסוקות בסלילי הצמר שלהן. כאן הסר אופיסייר הממונה לא טרחה להעמיד את המועמדות בשורה. כולן כבר חטאו, וקרוביהן שלחו אותן הנה בתקווה שיתקנו את דרכיהן. לעשירות ביותר יש חדרים נפרדים בצד האחר של הבניין. העניות גרות כאן, באולמות. שמש אפריל מטילה את הצלליות שלהן על הרצפה, וכשמסתכלים עליה אי אפשר לדעת איפה מתחילות הנשים ואיפה נגמרים גלגלי הטווייה.

"כמעט כולן כאן," אומרת המפקחת. היא מדברת בקול רם כדי שמרגריט תשמע אותה למרות ההמולה. היא מתחילה להצביע על חוסות ואחדות מהן מרימות את ראשן. שתיהן הולכות במעבר הראשי, ומדמואזל סוויבי מספרת שקיבלה מכתב ממשפחתה של אחת הנשים, אחת העשירות שמתגוררת כרגע בחדר משלה.

מרגריט מתרכזת בסדקים שברצפת העץ כדי לא ליפול. כשהיא קולטת שהמפקחת מסתכלת עליה היא שואלת לשמה של האישה.

"בֵּלָאנזֶ'ה," עונה מדמואזל סוויבי. "קוראים לה פֵּטרוֹנֵיי בלאנז'ה. אמא שלה כתבה שהם לא יכולים לשלם יותר את הקצבה שלה."

כלומר, נגמרו זכויות היתר. לא עוד נרות, מיטה נפרדת ועצי הסקה. "היא תעבור לכאן ותגור עם כולן," אומרת מרגריט.

המפקחת מהססת. "זאת עלולה להיות בעיה," היא אומרת. "היא שונה מכולן. שאר הבנות לא יבינו אותה."

היא מעיפה מבט במרגריט ומחכה. אבל למרגריט אין עוד מה להגיד. היא מסתכלת על כיסא ריק ועל גלגל טווייה דומם שניצבים מתחת לחלון. היא שואלת אם מישהי חסרה.

"מנו קיבלה הבוקר אישור לטייל בגן."

"אז אני מבינה שהיא התנהגה יפה?"

"נכון," עונה מדמואזל סוויבי. היא זוקפת קצת את ראשה. "אבל אחר כך היא לא הגיעה לשיעור הדת."

"אני רוצה לדבר איתה."

הגלגלים ממשיכים להסתובב — מהר יותר, כמדומה — וקרני האור החוזרות מהם מרצדות על הקירות.

"מאדאם, אני לא בטוחה ש..."

"אני כן."

האישה שמרגריט מגלה בתא של לה מזון דה קורקסיון שונה מאוד מזו שהשתופפה במארס על הרצפה בלה גרנד פורס. עורה בוהק יותר, אפור פחות, ומעט תלתלים חומים בהירים ממלאים את הכובע שהיה בעבר שטוח על ראשה המגולח. היא נראית גבוהה מתחת לחלון הקטן, ואור נופל על עצמות לחייה הגבוהות ועל עיניה הכחולות. היא בוחנת את מרגריט כאילו היא מנסה לצפות את הצעד הבא של חיה גדולה.

"את יודעת למה העברנו אותך ללה מזון דה קורקסיון?"

דומה שז'נבייב לא שומעת אותה. ראשה פונה אל אחת מפינות החדר, ומרגריט מתקרבת קצת כדי לראות על מה היא מסתכלת — על קומץ חולדות מטונפות שחוטמיהן נוברים בבטנה המדולדלת של אמן. ז'נבייב, שעדיין נועצת בהן את עיניה, שואלת: "כי לוסי ד'ארז'נסון מתה?"

מרגריט נרתעת. זאת הפעם הראשונה שמישהי משמיטה את תואר המרקיזה של לוסי, הפעם הראשונה שמישהי מדברת על מותה. היא שומעת את ז'נבייב אומרת משהו על כך שלוסי הבטיחה שכל עוד היא בחיים ז'נבייב לא תצא מהצינוק.

"לא," אומרת מרגריט. היא מעבירה את משקל גופה לרגלה הימנית. "המפקחת שוקלת להחזיר אותך ללה גרנד פורס. אם תמשיכי להיעלם כמו שעשית היום, לא תהיה לי ברירה אלא לתמוך בהחלטתה."

ז'נבייב סוקרת אותה בעיניים קרות וקשות. היא כורעת קרוב יותר לחולדות, ושמה את ידה ממש מעליהן בתוך קרן שמש כאילו היא מתכוונת לחפון אחת מהן. אבל היא רק מניעה את היד וצופה בצלליות אצבעותיה מדגדגות את הגורים העיוורים. מרגריט לופתת את מקל ההליכה שלה. היא קיוותה שהאישה שהיא נלחמת למענה שווה את המאמץ.

"ביוני תצא ספינה למיסיסיפי," היא אומרת. היא לא מוצאת את המפתח הנכון, שהמפקחת הראתה לה. "אם תתנהגי יפה כמה שבועות יהיה לך סיכוי לעלות עליה."

לרגע ז'נבייב מתרככת: שרירי צווארה הדרוכים שבים ונעלמים תחת עורה וידה חוזרת אל צד גופה. כשמרגריט יוצאת מהתא היא שומעת את קולה: "זאת לא החלטה שלך?" הטון לא מרושע, הוא מזכיר למרגריט את האופן ששרלוט היתה שואלת בו שאלות לפני שנים — בסקרנות כנה, בנכונות לחזור על השאלה עד שתקבל תשובה מספקת. "הלוואי," עונה מרגריט בגבה אליה. כשהיא מסתכלת לאחור, ז'נבייב עומדת על קצות אצבעותיה ופניה פונות אל החלון הזעיר ואל פיסת השמים הקטנה הנשקפת ממנו.

המשך הפרק בספר המלא