ציפור שבורת כנף

“הייתי צריכה את אימא והיא לא הייתה שם בשבילי. עברתי התעללות והיא סבלה ולא יכלה לסבול את הבושה. לא די במה שעברתי, הייתי צריכה עוד להתבייש באימא שניסתה להתאבד.”

אליס התקרבה עם הכיסא, ישבה מולה, החזיקה בשתי ידיה ונישקה אותם.

“לא אונס אחד עברתי. הדונובנים אנסו אותי, הרופאים אנסו אותי, בית המשפט אנס אותי והמשפחה אנסה אותי.”

“סיס… סליחה אני לעולם לא אוכל להבין מה עברת, אני יודעת שהצלקות האלה יישארו לך לעולם. אני מנסה רק לחבוש אותן,” אמרה אליס.

אליס סילבר, אשת עסקים מצליחה ומרשימה, פוגשת את אחותה קרן שנמצאת בפוסט־טראומה בעקבות אירוע קשה שעברה בנערותה, דואגת לה ומסייעת לה להתחזק ולהתמודד עם עברה. הספר בוחן בעדינות את ההשפעה של הטראומה, השיקום והריפוי. האווירה אותנטית ומשכנעת, ובאה לידי ביטוי, בין היתר, בדיאלוגים הכנים שמדגישים את המתח שבין הדמויות ואת מורכבויותיהן הנפשיות. זהו סיפור על אהבה, על סליחה ועל התגברות על טראומות מן העבר, ויש בו דרמה, מתח, ארוטיקה ועומק פסיכולוגי.

בני בביוף נולד בישראל בשנת 1952. בנסיעותיו הרבות במסגרת עבודתו ברחבי העולם ספג תרבויות ומנהגים, ואלה משתקפים בכתיבתו.

“ציפור שבורת כנף” הוא ספרו החמישי, קדמו לו “דוביינקה של משה” שיצא בהוצאה פרטית ו-“סודות”, “פרחים של אהבה” ו-“אבלין בפריז” שיצאו בהוצאת ספרי ניב.

הקדמה

גשם עז ניתז ממסלול הנחיתה של שדה התעופה טולסה אינטרנשיונל איירפורט. מטוס איירבוס A319 של חברת דלתא עצר ליד השרוול.

היא יצאה יחד עם זרם הנוסעים שצעדו בבטחה ובצעדים נמרצים, ממהרים בדרכם החוצה, עוקפים את הצועדים לאיטם. מרביתם יצאו החוצה מייד וחלק קטן עמדו סביב המסוע, ממתינים למזוודה.

היא לא המתינה למזוודה וצעדה עם טרולי קשיח קטן בצבע ורוד במסדרון המוביל לדלפקי שכירת הרכבים. היא המתינה בתור בדלפק חברת אוויס. זוג מבוגר בשנות השבעים עמד לקבל שירות. הם התעכבו יותר מדי זמן. מעבר לדלפק עמד בחור צעיר, כנראה מתלמד, נלחם בייאוש במחשב. כשסיים עם הזוג אגלי זיעה בצבצו על מצחו.

הוא הביט בה במבט חסר אונים, היא חייכה אליו חיוך מרגיע. “אני צריכה רכב.“

“מצטער, גבירתי, נותרו לנו רק רכבי יוקרה גדולים.“

“זה בסדר,“ אמרה והושיטה לו כרטיס חבר של חברת אוויס.

הוא הביט בכרטיס בהערצה. זה היה השדרוג הכי גבוה של החברה והגיעה לדרגת סנטור.

“את לקוחה ותיקה,“ אמר בביטחון.

“כבר הרבה שנים.“

“את מגיעה לטולסה הרבה?“ שאל בנעימות. הוא אומנם כיבד את מעמדה אבל גם את יופייה.

אליס הייתה בשנות החמישים, גוף אתלטי, חזה שופע, פנים מסותתות ועיניים כחולות, כחול עמוק וצלול. שערה הערמוני נפל בגלים על כתפיה, שפתיה הבשרניות לא היו צריכות שפתון. הוורוד העמוק היה טבעי והשפתיים הזמינו נשיקה.

היא הייתה מודעת ליופייה, לגופה הסקסי ולכוחה כאשת עסקים ממולחת וחזקה. לא מעט גברים ניסו לנצל את מעמדם ואת חוזקם בעסקים, חשבו שיופי שווה טיפשות, וכשנתקלו באישה החזקה הזו נפלו שדודים לרגליה.

“יש לי קאדילק XT6,“ אמר הבחור.

“אני רוצה את דגם הספורט.“

“יש לנו, קיבלת.“

היא הניחה על הדלפק רישיון נהיגה של מדינת טקסס וכרטיס אשראי שחור אמריקן אקספרס סנטוריון. עיני הבחור נפערו לרווחה.

“הו, אלוהים,“ ידיו נשלחו ברעדה לכרטיס. הוא בחן אותו. “פעם ראשונה שאני רואה כרטיס כזה, אפשר לצלם?“

“לא, יקירי,“ צחקה בקול. צחוקה היה נעים ומתגלגל.

הוא לא מיהר להכין את הטפסים. הוא הדפיס, והחל לצטט את הכללים של החוזה. היא המתינה בסבלנות, חתמה על הטופס. הוא נתן לה עותק.

“את צריכה מפה?“ שאל.

היא הביטה בו במבט אימהי.

הוא נתן לה את מפתחות הרכב. “הרכב נמצא באזור של אוויס, מייד ביציאה לחנייה בשורה הראשונה, מספר ארבע.“

היא התניעה את הרכב, לחצה על ניווט והכניסה את הכתובת .801 Mingo N, ויצאה לדרך. היא עלתה על הכביש המהיר 75 לכיוון רחוב מינגו.

“הגעת ליעד,“ הכריזה מערכת הניווט.

היא הביטה בשלט הדהוי Mingo RV Park, החנתה את הרכב בחניה מול משרד הקבלה של חניון הקרוונים.

“היי ג’ו,“ אמרה כשנכנסה למשרד.

“היי, גברת סילבר, מצטער ומשתתף בצערך.“

“אין מה להצטער, ג’ו חברי. הוא חי חיים מלאים בשמחה ובאהבה גדולה.“

“אני יודע, אבל אבא זה אבא.“

“הכול טוב, ג’ו, הינה ההמחאה שלך,“ אמרה כשהוציאה מתוך תיק היד השחור שנשאה על כתפה.

“תודה, גברת סילבר, אני רושם עוד שנה.“

“תודה ג’ו, איך היא?“

“עדיין מרחפת, יש לה חלומות גדולים להיות זמרת נערצת.“

היא לא הייתה צריכה לחפש את הקרוון, הוא היה הכי בולט בשטח והכי מפואר מכל הקרוונים החבוטים ששימשו את חסרי המזל שגורלם לא שפר עליהם וזה היה ביתם — הכי זול שאפשר, ללא חיבור מים וחשמל. הם שילמו רק על החניה, חמישה דולר ליום.

היא הלכה ברגל, סוקרת את טורי הקרוונים הארוכים. זה היה האתר הגדול ביותר של קרוונים בטולסה שהציע חיבור למים ולחשמל, חדרי מקלחת ושירותי כביסה.

היא עמדה שם, מביטה בכלב שהתרוצץ סביב הגדר, עלה וירד מהמתקנים, כלב רועה בלגי מלינואה שקיבלה במתנה מבסיס הכוחות המיוחדים שאימץ אותה.

אליס הביטה באחותה הצוחקת מכל משובה של הכלב. היא דאגה לבנות גן משחקים לכלבים של אתר הקרוונים, אבל לא בשעות הבוקר. הגן היה רק שלה לארבע שעות. זה היה ההסכם שלה עם ג’ו, בעל הפארק.

היא הביטה באהבה על האישה שעצמותיה בלטו מרוב רזון. היא הייתה כשלד מהלך. רק שערה הלבן היה מסורק בקפידה, אסוף בגומייה ומבליט את עצמות לחייה. היא הלכה לאיטה סביב הגדר בצליעה, ניכר היה שהייתה אישה יפה בצעירותה. עיניה הכחולות היו דהויות ועצובות.

“היי סיס!“ קראה אליס.

קרן הסתובבה במהירות למשמע הקול המוכר, נופפה בכפות ידיה לאות שמחה וחזרה להביט בכלב שהתרוצץ במהירות בלי מנוחה. היא שרקה שריקה קצרה. הכלב נעצר ורץ לשער הכניסה. היא פתחה את השער, הכלב יצא ונעמד צמוד לרגלה הימנית. היא נעלה את השער והחלה ללכת לכיוון אליס כשהכלב צמוד לרגלה.