כלה מתוקה

ריצ´רד קרופורד עשיר ומצליח וחושב על הרכישה הבאה שלו. ריצ´רד מעוניין ברעיה שתעניק לו ילדים - אבל הוא לא רוצה להתאהב.
המיליונר המתגורר בסידני מבחין במועמדת מושלמת: הולי גרינוויי היא מוכרת פרחים יפה ומתוקה והפרנסה שלה בסכנה. ריצ´רד מוצא הזדמנות - הוא יוכל לרכוש את העסק של הולי ולכבוש אותה מבלי להתאהב..

1
הולי הביטה בפעם האלף בשלט למכירה שהודבק אל חלון החנות פחות מחצי שעה קודם לכן. זעם ותרעומת נלחמו בתוך בטנה וראשה המסתחרר.

איך העזה אמה החורגת לעשות את זה? איך העזה?

החנות פרח ליום היתה חצי שלה בזכות. היא היתה צריכה להיוועץ בה. היתה צריכה לשקול את דעתה.

אבל כל התייחסות לרגשות שלה הסתיימה ככל הנראה עם מותו של אביה. כל תקווה שהעסק האהוב שלו יהיה יום אחד שלה גוועה יחד אתו.

היא היתה טפשה כאשר נשארה. והיתה טפשה עוד יותר כאשר עבדה על משכורת עלובה כל-כך, בהתחשב בכך שניהלה עתה את החנות וניהלה גם את הספרים. כל יום ראשון, לא פחות. ביום החופשי שלה!

לעזאזל, שרה לקחה הביתה משכורת גבוהה כמעט כמו שלה. ושרה עבדה רק מיום רביעי עד שבת באופן אקראי בלבד. בטח, שרה היתה מסדרת פרחים נהדרת עם המון ניסיון אבל הולי היתה מנוסה לא פחות. היא היתה אולי רק בת עשרים-ושש, אבל היא עבדה עם פרחים כל חייה. אביה התחיל ללמד אותה לסדר פרחים כאשר היתה בגובה דשא. היא הצטרפה אליו בחנות זמן קצר אחרי שמלאו לה חמש-עשרה.

לבה של הולי נצבט כאשר זכרה כמה מאושרים היו אז. רק היא ואביה.

ואז הופיעה קוני.

הולי לא ידעה עד אחרי מות אביה לפני שנתיים איזו אשה היא אמה החורגת. קוני היתה חכמה מאוד בשמונה השנים בהן היתה גברת גרינוויי השניה.

אבל אין ספק שתוך כמה שבועות מאז נודע להולי שאביה מתחתן עם הגרושה המצודדת היא ידעה שאחותה החורגת היא חתיכת טיפוס. קנאית, רעה ומרושעת. לרוע המזל, קייטי היתה חכמה באותה מידה בנוכחות אביה החורג החדש כפי שהיתה אמה.

חמאה לא היתה נמסה בפיה כאשר הוא היה בסביבה.

הולי שנאה במרירות את הכסף שהצליחו קוני וקייטי להוציא מאביה. רק העובדה שנראה מאושר השתיקה אותה למרות הדברים הנוראים שקייטי אמרה לה בארבע עיניים.

מובן שאחרי מות אביה הוסרו הכפפות. קוני התחילה להראות את אופיה האמיתי וקייטי... טוב, קייטי רק נעשתה גרועה יותר.

הולי ידעה שהיתה צריכה לצאת מחייהן על המקום, אבל היא פשוט לא יכלה לשאת את הפרידה מחנות הפרחים של אביה. היא הרגישה עדיין קירבה מסוימת אליו כאשר היתה שם. אז היא עברה לדירה מעל החנות והחליטה להחזיר את פרח ליום למסלול.

העסקים השתבשו מיד אחרי שאביה נתקף שבץ, והולי היתה כל-כך אומללה עד שהיתה צריכה לסגור את החנות לזמן-מה. לקח לה שנה כדי לזכות בחזרה בכל הלקוחות של אביה ולהתחיל להרוויח. לא שפרח ליום היתה אי-פעם קונצרן ענק. חנויות מהסוג הזה ברחובות לא הצליחו באותה עת. הקניונים השתלטו על הקניות.

החנות והדירה, עם זאת, היו שוות הרבה, למרות שהיו עתיקות ולא במצב הטוב ביותר בעולם. קרוב לוודאי יותר ממיליון. יותר אם מישהו יקנה את החנות כעסק פעיל.

הולי לטשה עיניים בשלט פעם נוספת. זה היה טירוף מצדה לעבוד כל-כך קשה תמורת כל-כך מעט שעה שידעה, עמוק בפנים, שהיחידות שיקצרו את הפירות יהיו קוני וקייטי המגעילה. לרוע המזל, אביה הוריש לאשתו הכל בצוואתו, שנכתבה זמן קצר לאחר שהם התחתנו והולי היתה רק בת שש-עשרה. הוא היה סמוך ובטוח שקוני תדאג להולי. אבל לאלמנה העליזה היו תוכניות אחרות.

גם לבתה הדוחה...

אבל הולי לא רצתה לחשוב על זה. היא חשבה על מה שקרה אחרי חג-המולד יותר מדי גם ככה.

אם דייב היה אוהב אותה באמת, קייטי לא היתה יכולה לגנוב לה אותו. אבל היא הצליחה. היא עומדת אפילו להתחתן אתו. זה היה צריך להיות הקש האחרון עבור הולי, אבל, באופן מוזר, זה לא קרה.

הקש האחרון היה השלט למכירה.

הולי החליטה באותו רגע ששיחקה יותר מדי זמן בתפקיד סינדרלה. הגיע הזמן לכמה שינויים מפליגים ולכמה החלטות רציניות. היא ידעה שלא יהיה לה קל לעזוב את החנות שמילאה בגאווה את אביה, אבל הפרק הזה תם ונשלם. מפני שזו כבר לא החנות שלה. בקרוב היא תשתייך למישהו אחר.

"שרה, אני הולכת לתחנה," אמרה קצרות. "אני זקוקה לעיתון הבוקר."

שרה הרימה את עיניה מהמקום בו גמרה לסדר סידור פרחים שולחני מרהיב של ציפורנים ורודות. הוא נועד לגברת מקומית שהיתה מכורה לוורוד.

"מחפשת משרה חדשה?" אמרה שרה.

"בהחלט."

"הגיע הזמן," הפטירה שרה.

שרה היתה אדמונית מצודדת ביותר באמצע שנות השלושים שלה שראתה הרבה ולא בקלות סבלה טפשים. היא הביעה מזמן את דעתה שהולי היתה צריכה לתקוף.

"את צודקת," הסכימה הולי. "אני אחפש לי גם מקום מגורים חדש."

עיתון השבת היה תמיד מלא מודעות דרושים ומחפשי שותפים לדירות. הולי כבר חיפשה: לפני כמה שבועות, אחרי שדייב עזב אותה לטובת קייטי. אלא שלא היה לה אומץ באותו שלב לעשות שינוי מוחלט כזה, ולעזוב כל מה שהיה כל-כך מוכר.

אבל עכשיו מצאה את האומץ.

שרה חייכה באישור. "ילדה טובה. ואל תדאגי לי. ברגע שתצאי מכאן, אני אחרייך. לא הייתי עובדת אצל קוני הפרה הזו גם אם זו היתה חנות הפרחים האחרונה בסידני."

"היא באמת פרה, לא?"

"מהסוג המשובח ביותר. וגם הבת שלה. ואם לא אכפת לך, קייטי באמת ראויה לדייב. הייתי מרוצה כאשר נפטרת ממנו."

"שרה, הוא זרק אותי."

"זה הדבר הכי טוב שהוא עשה למענך. ועכשיו תוכלי למצוא לך בחור טוב באמת, מישהו שיעריך את המעלות שלך."

"תודה על המחמאה, שרה, אבל קשה למצוא בחורים טובים באמת. הם לא ממלאים את פינות חיי. דייב הוא לא הלוזר הראשון שיצאתי אתו. נראה שאני מושכת את הסוג הבוגדני וההפכפך."

"תמצאי לעצמך עבודה בעיר, מותק. במקום בו נמצאות החליפות."

"חליפות?"

"כן, את יודעת. גברים בחליפות. מנהלים. פעם עבדתי בדוכן פרחים במרקט-פלייס. היתה שם תהלוכה מתמדת של ממתקים לעין, אני אומרת לך. אם מדברים על עבודה טובה."

"כן, אבל האם לבישת חליפה לעבודה פירושה מעלות טובות?"

"לא. אבל פירושה כסף. עדיף עשיר מעצבן מאשר עני מעצבן."

"זה לא מה שאת עשית." שרה התחתנה עם גבר שעבד בחברת הרכבות.

"כן, טוב, אני רומנטיקנית."

"גם אני רומנטיקנית."

שרה העוותה פנים. "כן. זה מה שרובנו. נו, טוב, אז כדאי שתלכי לקנות את העיתון לפני שייגמרו העיתונים."

הולי קנתה את העיתון האחרון שהיה בחנות ומיהרה לחזור כדי לקרוא את מודעות הדרושים בין הלקוחות, אבל החדשות היו מאכזבות. לא היו שם משרות רבות למסדרות פרחים בסוף-השבוע הזה. והיו רק שתיים בעיר. באשר לשותפים לדירה...

המחשבה על מעבר לדירה עם זרים לאחר שחיתה בגפה במשך שנתיים גרמה להולי לרעד. אבל היא לא יכלה להרשות לעצמה לשכור דירה בגפה במקום הגון, אלא אם המשכורת שלה תהיה טובה למדי. ואין ספק שלא תוכל להרשות לעצמה לקנות דירה. היו לה חסכונות, אבל לא רבים. אלפיים דולרים. לא היה זול לצאת עם דייב. היא שילמה תמורת הרוב, והתירוץ שלו היה שהוא חוסך לקראת העתיד שלהם יחד.

כמה פתיה יכלה להיות?

התייצבות בפני החסרונות שלה לא היתה בבחינת חוויה נעימה. אבל כאשר שרה נסעה הביתה בארבע והולי החלה לסגור את החנות, היא כבר השלימה עם הביצועים הפתטיים שלה כאשה בוגרת לכאורה. לא היה לה את מי להאשים זולת עצמה אם חייה היו בזבל. היא לא גילתה שום התנגדות והניחה לאנשים לדרוך עליה.

אבל לא עוד. ביום שני בבוקר היא תיצור קשר עם אחת מהחברות המכינות קורות חיים מקצועיים. היא מעולם לא פנתה לחפש עבודה בעבר. ואז היא תשלח את קורות החיים שלה לשני המקומות בעיר. שרה צדקה. העיר היא המקום המתאים לה.

אבל היא לא תיפול למלכודת ולא תקבל משרה שמשכורתה נמוכה. היא תזדקק למשכורת גבוהה כדי לשמור לעצמה רמת חיים סבירה.

היא לא חייבת למהר. עסק כמו פרח ליום לא נמכר בן-לילה. ודאי יהיו לה חודשיים לפחות כדי להתכונן ולבצע את התוכניות שלה.

בינתיים היא לא תגיד מילה לקוני. והיא תאגור כל גרוש.

מראה זר הוורדים הענקי שישב בדלי בפינה עורר את הולי. זו היתה הזמנה טלפונית שנעשתה אתמול בצהרים. זה לא היה אף-אחד מהלקוחות הקבועים שלה. גבר שהבטיח לאסוף אותם לקראת צהרי היום.

היא נאנחה ובדקה את המסמכים שלה, מצאה את שמו ואת מספר הטלפון שלו וחייגה.

משיבון. איזה עצבים. היא שנאה משיבונים.

לאחר שהשאירה הודעה ובה אמרה שביטלה את ההזמנה, הולי ניתקה באנחה.

איזה בזבוז. כאלה ורדים יפים. וגם יקרים. הוא לא רצה ניצנים אלא פרחים פתוחים. הם לא יחזיקו מעמד יותר מימים ספורים. בלתי אפשרי למכור אותם למישהו אחר.

ואז צץ במוחה רעיון.

גברת קרופורד. היא אהבה ורדים, והיא לא נוסעת אל מעבר לים עד סוף השבוע הבא. הולי תכנה זאת מתנה פרידה. ותודה על כל הפעמים בהן באה לחנות כדי לפטפט ולחלוק אתה ספל קפה.

אשה נחמדה, גברת קרופורד.

אם מחשבותיה של הולי נדדו לרגע אל ריצ'רד קרופורד, הרי שלא הניחה להן להשתהות שם. אבל היו זמנים בהם חשבה לא מעט על בנה היחיד של גברת קרופורד. היא אפילו טוותה אודותיו לא מעט פנטזיות, על כך שיום אחד ייפגשו והוא ייפול ברשתה.

שרה צדקה. רוב הנשים הן כסילות רומנטיקניות!

היא עלעלה בספר הכתובות שלה, בדקה את מספר הטלפון של גברת קרופורד וחייגה לוודא שהיא שם.

תפוס.

נו, טוב, לפחות היא בבית.

הולי התכופפה כדי להרים את הזר מתוך הדלי, עטפה אותו בנייר עטיפה כסוף וקשרה אותו בסרט אדום בצבע הפרחים. היא תלך ברגל אל ביתה של גברת קרופורד ותיתן לה אותם אישית. זה לא היה רחוק והיום היה עדיין חמים למדי. השמש לא תשקע עד שעה מאוחרת יותר והשעה רק חמש ורבע.

כאשר הולי יצאה לדרך, לא עלה בדעתה שריצ'רד קרופורד עשוי להיות בבית אמו, גם אם מדובר בסוף-שבוע. גברת קרופורד אמרה לה לא מזמן שלעתים רחוקות ראתה את בנה. נראה שהוא קודם לתפקיד מנכ"ל הבנק שלו – הצעיר אי-פעם! – ושהוא מכור לעבודתו יותר מתמיד.

הולי לא מיהרה, טיילה יותר מאשר צעדה, נהנתה מן האוויר הרענן והעבירה במוחה את רשימת הדברים שתצטרך לעשות בשבועות הקרובים.

מספר אחת. למצוא עבודה, עדיף בעיר.

מספר שתיים. למצוא דירה, עדיף בסמיכות לעיר.

מספר שלוש. למצוא לעצמה בחור נחמד. עדיף כזה שלובש חליפה ועובד בעיר.

הולי העוותה פנים ואז מחקה את מספר שלוש ברשימה. זה יחכה.

למרות שהתברר שדייב היה שרץ בוגדני, הוא היה עדיין החבר שלה במשך שנה שלמה והיא חשבה שאהבה אותו. חשבה שהוא אהב אותה. הוא אמר זאת לעתים קרובות למדי.

העובדה שדייב זרק אותה למען קייטי כאבה באמת. הערכתה העצמית של הולי נפגעה מאוד והיא לא היתה מוכנה עדיין לחזור לזירת הפנויים.

לא, היא תתרכז בשני הדברים בהם תוכל להצליח. עבודה חדשה ומקום מגורים חדש.

מציאת חבר חדש לא תהיה על הפרק, לא בזמן הקרוב.