החופש לבחור

ז'אנר: רומן רומנטי הוצאה לאור: שלגי הוצאת ספרים עמודים: כ-208 הטייקון האוסטרלי, ביירון מאדוקס, הפלייבוי הבינלאומי הנודע, רגיל לקבל תמיד את כל מבוקשו. ומאיזושהי סיבה בלתי מובנת, מה שהוא רוצה זה דווקא את קליאו שלטון, סתם עוזרת אישית של מישהו. קליאו בטוחה שזה פשוט בגלל שהיא סירבה לו. אחרי השחרור שלה סוף-סוף מנישואיה הקשים, היא נהנית מעצמאותה ולא חשה שום רצון להיות שוב תחת שליטתו של אף גבר. בעיקר לא גבר מושך במידה שנראית לה מעבר ליכולת העמידה שלה. אבל ביירון לא מתכוון לוותר בקלות רבה כל כך, וכשהוא מציע לה לילה לוהט אחד ביחד, יכולת ההתנגדות של קליאו מתפוררת כליל מעוצמת הפיתוי המיומן שהוא מפעיל...

מירנדה לי / החופש לבחור

1

קליאו לא בכתה כשהניחה את זר הפרחים על קברו של בעלה. היא בכתה המון באותו הבוקר, כשקלטה שהיא שכחה את יום השנה למותו של מרטין. כשהזכירה לבוס המאוד מודאג שלה שהיא מבקרת עם חמותה תמיד בקברו של מרטין, ביום השנה למותו, הוא נתן לה חופש למשך שארית היום, בעומדו על כך שהיא צריכה לאסוף את דורין וללכת.

אז הנה היא עומדת פה כעת, כשעיניה איכשהו יבשות, בעוד אמו של מרטין היא זאת שבוכה המון.

יכול להיות שנגמרו לה הדמעות – יכול להיות שהיא פשוט גמרה עם כל האבל. היא אהבה את מרטין. בסופו של הסיפור. וגם בהתחלה. אבל היתה תקופה נוראית באמצע, שבה היא כלל לא אהבה אותו. קשה להישאר מאוהבת בגבר שמנסה לשלוט בכל תחום של חייך. החל במקום שבו את עובדת, וכלה במה שאת לובשת ומיהם החברים שלך. בבית, זה לא היה פחות נורא. החל ביום שבו הם נישאו, מרטין לקח שליטה מוחלטת על כל העניינים הכספיים, הוא שילם את כל החשבונות וקיבל את כל ההחלטות.

זאת היתה אשמתה המלאה, כמובן. בהתחלה היא אהבה את הגישה הזאת שלו, של לקיחת השליטה, חשבה את זה למאוד גברי מצדו. ההחלטיות שלו התאימה היטב לחוסר הביטחון והבגרות שלה. היא התארסה בגיל עשרים, נישאה בגיל עשרים ואחת. ממש תינוקת בעצם, בהרבה בחינות.

אבל כל התינוקות גדלים מתישהו, והיא החלה להרגיש כמה מחניק זה להיות נשואה לגבר שרוצה שתישארי תלויה בו לחלוטין, שלא מסכים אפילו שתיכנסי להיריון ותלדי לו ילד עד שהמשכנתא תשולם במלואה כדי שאת תוכלי להישאר בבית ולהיות אמא במשרה מלאה, רעיון שלא היה כלל לרוחה של קליאו. היא אהבה את העבודה שלה באגף השיווק של חברת המכרות מקאליסטר, למרות שגם את הג'וב הזה מרטין בחר עבורה, ולו רק בגלל שהיא עבדה שם במחלקת החשבונות.

קליאו קיבלה את ההחלטה הכבירה לקום ולעזוב את מרטין, בדיוק ביום שבו הוא בישר לה שהוא אובחן כחולה סרטן, מלנומה מזן אגרסיבי במיוחד, ושהרופאים הזהירו אותו כי סיכויי להירפא ממנו הם קלושים מאוד.

התברר שהוא אכן לא נרפא, אבל עברו שנתיים ארוכות עד למותו של מרטין, ובמהלך הזמן הזה קליאו למדה לאהוב אותו מחדש. כמה אמיץ הוא היה במהלך התקופה הזאת. וכמה הוא הצטער על כל הסבל שהוא גרם לה במהלך נישואיהם. הו, כן, הוא ידע בדיוק מה הוא עושה, לאורך כל הדרך, ידע שזה לגמרי לא בסדר, אך לדבריו הוא לא היה מסוגל לשלוט בזה. כפי הנראה, גם אביו התייחס בצורה כזאת אל אמו, וכתוצאה מכך הוא הכיר את זה כאופן היחיד לניהול חיי נישואים. בעיניה של קליאו זה לא היה תירוץ מספק, אך לפחות היה בזה איזשהו הסבר להתנהגות שלו.

מחלתו הקשה אילצה אותו לוותר בהדרגה על אופיו השתלטני, לסמוך על קליאו שתעשה בשבילו הכל. מאזן הכוחות בבית השתנה בצורה משמעותית, מה שהשיב לקליאו את הביטחון ביכולתה להסתדר בכוחות עצמה אחרי מותו של מרטין, מה שהתגלה להם במהרה כדבר בלתי נמנע, ברגע שהתפשטות הגרורות הגיעה אל המוח. היא חשבה שתחוש הקלה כשהוא הלך לעולמו, ואכן היתה איזו מידה של הקלה. אלא שלא חלף זמן רב מאוד והיא שקעה בדיכאון עמוק. אלמלא הבוס של חברת המכרות מקאליסטר, שקידם אותה לתפקיד המאתגר של העוזרת האישית שלו, היא לא ידעה מה היה עולה בגורלה. תמיד היתה לה קצת נטייה לדיכאון, מאז מותם של הוריה, בתאונת דרכים, כשהיא היתה עדיין נערה, מה שהביא אותה לגדול אצל סבה וסבתה מצד אביה, שהיו הרבה יותר מדי זקנים – והרבה-הרבה יותר מדי שמרנים ומיושנים – בשביל לדעת מה נחוץ לילדה בת שלוש-עשרה.

המחשבה על שנות נעוריה הצליחה להעלות בעיניה את הדמעות שנעדרו עד כה.

דורין הבחינה בהן ובאה לשלב את זרועה בזאת של קליאו. "די, די, חמודה," היא אמרה בנגבה את הדמעות שלה בגוש של טישו. "אסור לנו להיות עצובות. הוא כבר לא סובל יותר כאב. הוא נח בשלום כעת."

"נכון," היה הדבר היחיד שקליאו חשבה להגיד. הרי היא לא יכלה לספר לאמו של מרטין שהיא בוכה על עצמה ולא עליו.

"קליאו, אולי מוטב שלא תעשי את זה יותר," הוסיפה דורין. "הלא כבר חלפו שלוש שנים, ולא מומלץ תמיד להיאחז בעבר. את עדיין צעירה. את צריכה לצאת קצת מהבית, להכיר גברים ולצאת לדייטים."

"דייטים?" קליאו היתה מופתעת יותר רק אם דורין היתה מציעה לה לצאת לדיג. קליאו ממש שנאה לדוג. מרטין, לעומתה, אהב את זה, והוא הכריח אותה להתלוות אליו לדיג, אפילו בירח הדבש שלהם.

"את לא צריכה להישמע כה המומה," אמרה דורין.

"ועם מי בדיוק את מדמיינת אותי יוצאת לדייטים?"

דורין משכה בכתפיה. "את בטח פוגשת המון גברים נאים במהלך העבודה הזאת שלך."

"האמת היא שלא. אם הם אפילו קצת מושכים, אז הם גם נשואים. חוץ מזה, בכלל לא מעניין אותי לצאת עם אף אחד."

"למה לא?"

קליאו לא יכלה לספר לחמותה שבנה הרס כל שמץ של עניין שהיה לה אי-פעם בסקס. היא די אהבה את זה בהתחלה. אלא שכל ההורמונים שלה שקעו בתרדמת חורף מתמשכת ברגע שהיא ומרטין התחתנו, ברגע שהוא התחיל להגיד לה מה לעשות ואיך לעשות את זה בדיוק, ברגע שהוא התחיל להאשים אותה כשהיא לא הצליחה לגמור, מה שהכריח אותה לזייף את האורגזמות שלה רק כדי לקבל קצת שקט ושלווה. זאת היתה הקלה מבחינתה כשהטיפולים הכימותרפיים השפיעו על רמות הטסטוסטרון של מרטין. סקס היה הדבר האחרון שעניין אותו בשעה שהוא נאבק על חייו, וללא ההשפעה הרעילה של הקשר הפיזי החסר, קליאו גילתה שהיא מסוגלת לחוש חיבה ממשית כלפי בעלה. ובשעת מותו, היא אחזה בידו ואמרה לו כמה היא אוהבת אותו.

וזאת היתה האמת. היא באמת אהבה אותו. אבל הנזק כבר נגרם. היא כבר לא הביטה בכלל על גברים ולא חשבה על סקס. היא לא רצתה את זה, לא חלמה על זה ולא השתוקקה לזה. כך שלא היתה לה שום סיבה לחשוב בכלל על יציאה לדייטים, או על האפשרות להתחתן שנית. כי נישואים משמעותם היא סקס; משמעותם היא שיהיה עליה להתחשב שוב ברצונותיו של מישהו אחר.

"אני לא רוצה לצאת עם אף אחד," הכריזה קליאו לבסוף. "ובטח שאני לא רוצה להתחתן עוד פעם."

דורין הינהנה, כאילו היא לגמרי מבינה. היא ראתה בוודאי שבנה הלך בעקבות אביו. אם קליאו חשה שהנישואים הללו כלאו אותה והתעמרו בה, דורין הרגישה בוודאי כמוה. הן סבלו בנישואיהן. שתיהן.

קליאו הביטה בחמותה וחשבה לעצמה כמה חבל שדברים כאלה קורים. בגיל חמישים ושתיים, דורין היתה עדיין צעירה, עדיין רזה ומושכת. היא זאת שצריכה לצאת עם גברים. הלא חייבים להימצא בעולם לפחות עוד כמה גברים נחמדים.

מובן שיש, החליטה קליאו, בחושבה על הבוס שלה. סקוט הוא איש נפלא. נדיב, אכפתי. בעל מסור. כשהוא לא מתנהג כמו שוטה. קליאו התקשתה להאמין עד כמה הוא ושרה היו קרובים לכדי פרידה. אבל הכל הוּשב למקומו כעת, תודה לאל, מה שהיה בגדר הקלה גדולה. השבוע שעבר היה ממש סיוט.

היא ניערה את ראשה ונאנחה בלאות.

"נראה לי שמוטב שנלך הביתה," אמרה דורין בעדינות, בפרשה לא נכון את האנחה הזאת, ללא ספק.

קליאו חייכה אל האישה שהפכה להיות יותר מחמותה. היא היתה חברתה הטובה ביותר, אחרי שעברה לגור עם קליאו ועם מרטין כדי לסייע בטיפול בו, לקראת הסוף של מחלתו... ומאז לא עזבה. לדורין, שהתאלמנה ממש לפני שקליאו ומרטין הכירו, לא היה בית ביחד עם בעלה, כך שאחרי מותו של מרטין, קליאו הזמינה אותה להישאר לגור איתה באופן קבוע. דורין קפצה על הצעה, ואף אחת משתיהן לא התחרטה על כך מאז.

הודות לעובדה שמרטין השאיר אחריו מספיק ביטוח חיים כדי לכסות את המשכנתה, קליאו היתה כעת הבעלים של בית בליצ'רדט, פרבר מגורים ממערב לעיר, שמחירי הנדל"ן בו הרקיעו שחקים, לאחרונה, בגלל קרבתו הרבה למרכז העסקי של סידני. זה לא היה בית גדול במיוחד, והוא זקוק קצת לשיפוץ, אבל בכל זאת הוא היה שלה, מה שהעניק לה עצמאות וחופש.

"רעיון מצוין," השיבה קליאו, והחלה לצעוד בחזרה לעבר מגרש החנייה. "מה יש הערב בטלוויזיה?"

"לא הרבה," השיבה דורין. "אנחנו יכולות לצפות באחד הסרטים שהקלטתי משידורי השבוע שעבר."

בסדר," אמרה קליאו ששמחה תמיד לצפות בסרט. "אני רק מקווה שזה לא יהיה איזה סרט עצוב," היא הוסיפה. "אני כבר לא מסוגלת לראות את הסרטים על הנושאים העצובים אלה." היא רצתה בידור ולא עוד סיבות לדיכאון.

לפני שדורין הספיקה להשיב, הטלפון של קליאו צילצל, והיא חיטטה בתוך התיק שלה כדי לשלוף אותו. זה היה סקוט, כמו שהיא ניחשה. מעטים היו האנשים מלבדו שהתקשרו אליה. והם חיכו תמיד לערב, עד אחרי שובה הביתה, והתקשרו בדרך כלל בזמן שהיא הכינה את ארוחת הערב.

"זה הבוס שלי," היא אמרה בקרבה את הטלפון אל אוזנה, תוך שבידה השנייה היא מושיטה לדורין את מפתחות המכונית. "אני חייבת לענות לו. את גשי למכונית בינתיים, ואני אגיע עוד מעט. סקוט? מה קורה?" היא קיוותה שהכל עדיין בסדר בינו לבין אשתו.

"שום דבר דרסטי," הוא השיב. "מצטער להפריע לך באחר הצהריים החופשי שלך. הכל הסתדר עם הפרחים?"

"הו, כן. הכל היה בסדר." מצפונה של קליאו החל להציק לה על כך שהביקור בבית הקברות כבר החל לחמוק מדעתה.

"טוב מאוד. אני רציתי רק לעדכן אותך בנוגע לכך שהחלטתי לקחת את שרה לפוּקט, לירח דבש שני."

"הו, סקוט, איזה רעיון נפלא. מתי?"

"זאת הסיבה שהתקשרתי אלייך. אנחנו יוצאים מחר, אחרי הצהריים."

"מחר!"

"אכן. ואנחנו ניעדר במשך שבועיים."

"אבל יש לך פגישה עם ביירון מאדוקס לארוחת צהריים ביום רביעי הזה," היא הזכירה לו. עם המחירים הצונחים לאחרונה, של המינרלים שהם מפיקים – ועם בית הזיקוק הארור לניקל, שהיה ממש משאבה של כסף – חברת המכרות מקאליסטר היתה בצרות כספיות רציניות. סקוט ביקש ממנה למצוא לחברה שותף אפשרי עם משאבים עשירים מספיק כדי לשפר את מצב תזרים המזומנים של החברה ולהסיר מעליו חלק מהעול. וגם להציל את נישואיו.

ביירון מאדוקס היה הראשון שקפץ על ההזדמנות. בעצם, הוא היה היחיד שהיא הצליחה למצוא בפרק זמן קצר כל כך, שהיה בעל מספיק כסף כדי לענות על הדרישות, בהתחשב בכך שסקוט ביקש ממנה למצוא לו הפעם משקיע אוסטרלי.

"אני יודע," אמר סקוט ולא נשמע בכלל מודאג. "חשבתי שאולי תלכי את במקומי ותיפגשי איתו."

"זה לא ישַמח אותו כל כך, סקוט. הרי איתך הוא מעוניין להיפגש, ולא איתי."

"לא בהכרח. הוא רק רוצה סקירה כללית של העסק, בשלב המוקדם הזה. את מכירה את חברת מקאליסטר לא פחות טוב ממני."

"זה מאוד מחמיא לי, אבל זה לא נכון."

"אל תמעיטי בערכך, קליאו. אני בוטח בך באופן מוחלט."

אלוהים אדירים, הוא באמת חשב לנסוע לו ולהפיל את כל התיק עליה, נכון? קליאו ידעה בפירוש שמגעים של אחד על אחד עם מישהו מסוגו של ביירון מאדוקס אינם הצד החזק שלה. היא ידעה להיות העוזרת האישית של סקוט במהלך פגישה עסקית, אבל הכישורים החברתיים שלה לקו מאוד בחסר, כשהיא נותרה לבד עם גברים שציפו מכל אישה שהם פגשו לפלרטט איתם ולהחמיא להם בלי סוף.

קליאו לא היתה מסוגלת לפלרטט או להחמיא. היא גם לא היתה חנפנית, ביישנית או כנועה, למרות שבעבר היא כן היתה כזאת. כיום היא כבר היתה בחורה כנה וישירה מאוד, שלא היתה מסוגלת להשתמש ביתרונותיה הנשיים כדי לעשות עסקים. זה הפך אותה לפופולרית מאוד בקרב הרעיות – אם היו רעיות – אך לא עם הבעלים שלהן. ובטח שלא עם אנשי העסקים הרווקים שבהם יצא לה להיתקל.

קליאו העוותה פנים בחושבה על כך שתיאלץ ללכת – לבדה – לארוחת צהריים עסקית עם ביירון מאדוקס.

"אני אעשה כמיטב יכולתי," היא אמרה לסקוט ונימה של השלמה נשמעה בקולה. "אבל אל תצפה ממני לניסים."

"כמו שאמרתי, קליאו, אני בוטח בך ביטחון מוחלט. ועכשיו אני צריך להתקשר אל הארווי, וגם לכל שאר מנהלי המחלקות שלי, ולהודיע לכולם שאת מנהלת את העסק במשך השבועיים הקרובים. ואחר כך אני חייב כבר באמת לרוץ הביתה. שרה לחוצה נורא שנהיה מוכנים בזמן. תראי, סביר להניח שאנחנו בכלל לא ניפגש מחר, כך שאני נפרד ממך כבר עכשיו."

"אתה רוצה שאני אתקשר אליך אחרי הפגישה שלי עם מאדוקס?" היא שאלה לפני שהוא הספיק לנתק.

"בהחלט. טוב, אני חייב לרוץ עכשיו. בהצלחה, קליאו."

והוא ניתק.

קליאו לקחה נשימה עמוקה ושיחררה לאט-לאט את האוויר, בצעדה לעבר המכונית. היא לא רצתה לעמוד בדרכו של סקוט לאושר. גם לא היה אכפת לה להישאר אחראית על המשרד למשך שבועיים. אבל היא בטח לא חיכתה בקוצר רוח לארוחת הצהריים של יום רביעי.

"מה רצה הבוס שלך? שאלה דורין כשקליאו נכנסה למכונית והתיישבה מאחורי ההגה. "את נראית לי מודאגת."

קליאו נאנחה והתניעה את המכונית. היא אכן היתה מודאגת. מודאגת ביותר.