כמה שאת נהדרת

הרגשתם פעם שאתם שקופים? שאתם לא לבד, אבל מאוד בודדים? אתם עומדים מול קהל עצום של אנשים. אתם נושמים, נושפים, אפילו מזיעים, אבל אף אחד לא רואה אתכם. גם אם תנופפו בידיים, תקפצו על רגל אחת (אבל לא באותו זמן, כי אז לא תהיו שקופים, אלא מרוחים ועל האדמה), עדיין אף אחד לא ישים לב לקיומכם." נוגה, גיבורת הספר, עד הבת-מצווה זה יעבור, היא כעת בת חמש-עשרה . חברותיה התפזרו לבתי-ספר תיכוניים שונים וכעת היא עומדת לבדה מול התחלה חדשה. הספר מלווה את נוגה ואת חברותיה, אופיר - חברתה הקרובה זה שנים - וטל, בת לאם חד-הורית שהרתה מתרומת זרע, אותה תכיר בבית-הספר התיכון, במהלך שנה סוערת של התבגרות ושינויים פיזיים ורגשיים. בלשונה החדה ומלאת ההומור מתארת נוגה את הקושי להתחבר ליצור קשרים חדשים, את ההתרגשות והחרדה שבאהבה משמעותית ראשונה, את כאבי הלב, את ההתיידדות עם הגוף ואת הניסיון לעבור בשלום את השנה הראשונה בתיכון. זהו ספרה השני של נועה רום, מחברת רב-המכר 'עד הבת-מצווה זה יעבור'.

...1...

הרגשתם פעם שאתם שקופים? שאתם לא לבד, אבל מאוד בודדים? אתם עומדים מול קהל עצום של אנשים. אתם נושמים, נושפים, אפילו ממש מזיעים, אבל אף אחד לא רואה אתכם. גם אם תנופפו בידיים, תקפצו על רגל אחת (אבל לא באותו זמן, כי אז לא תהיו שקופים, אלא מרוחים על האדמה), עדיין אף אחד לא ישים לב לקיומכם.
זה בדיוק מה שקורה לי עכשיו, כשאני עומדת בכניסה לבית־הספר התיכון. מולי עשרות נערים ונערות שמחבקים אחד את השני בכזאת התרגשות. רק אני נצמדת לשער, מפחדת לזוז. השומר מביט בי בדאגה. הוא בטח לא רגיל לכך שנערים ונערות מעדיפים להישאר אתו מאשר להיכנס פנימה. אני מתלבטת אם לשתף אותו במה שעובר עליי, אבל הוא כבר נמצא עמוק בתוך תיק ענקי עמוס בחפצים חשודים.
שתי בנות גבוהות מאוד ובלונדיניות עוד יותר, נכנסות בהתרגשות דרך השער ואחת מהן כמעט מועכת אותי. יכול להיות שהיא פשוט לא רואה אותי. בכל זאת, קשה להבחין בפרטים קטנים כשיש לך פוני ארוך שמכסה לך את הפנים.
"זאת הולכת להיות השנה הכי מדהימה בחיים שלי," אומרת אחת מהן והשנייה מחבקת אותה בהתרגשות. אני הולכת בעקבותיהן, מקווה שההתרגשות שלהן תידבק בי. בלונדינית שלישית רצה אליהן בשמחה והן משוות את הבגדים שלהן. בעלת הפוני הארוך מצביעה לעבר חבורת בנים שעמדה לידן. אחד הבנים מנפנף להן והן צוחקות. גם אני רוצה לצחקק. אוף, אפילו את הפוני אני רוצה.
זאת שוב אני, נוגה, והיום אני בת חמש־עשרה. שלוש שנים עברו מאז הבת־מצווה שלי. אז לפני שאני נכנסת לכיתה שלי, אני אספר לכם מה עבר עליי.
מבחינה חיצונית קרו לי שינויים מדהימים. טוב, קרו שינויים. החזה שלי סוף־סוף צמח, ואם אני ממש מתעקשת אני יכולה ללבוש חזייה. אבל אין סיכוי שכשארוץ הם ישתוללו. מקסימום יתנועעו בעדינות ימינה ושמאלה, כמו בריקודי־עם. נוספו לי עוד הרבה נמשים על הפנים והשמש המקסימה הואילה בטובה גם לזרוק לי כמה קווים צהובים בשיער החלק שלי, אז עכשיו הוא בצבע שָׁטֵנִי בהיר.
אני יכולה להעיד על עצמי שהייתי ילדה טובה. לא מרדתי בהורים שלי, זאת אומרת, לא ברחתי מהבית, אבל אני בהחלט חתומה על כמה מריבות לוהטות. בכל זאת, מאז שאחותי הגדולה נטע, עזבה את הבית, נותרתי לבד, מה שאומר שלהורים שלי יש רק מטרה אחת להצקות, לניג'וסים ולהטלת משימות מעיקות כמו לרחוץ כלים, להוציא את הכלב לואי או לפנות את השולחן.
לשמחת כולם, סיימתי את החטיבה עם ציונים טובים ולא פחות חשוב, אני וחברותיי, אופיר, איה ונעמה, היינו בטוחות שביחד נעבור גם את התיכון.
קצת אחרי הבת־מצווה שלי, תום ואני נפרדנו. הרגשתי שאני צעירה מכדי שיהיה לי קשר קבוע עם בן. זה קצת הלחיץ אותי לבלות כל הזמן עם אותו בן־אדם שהוא לא החברות שלי, והאמת, גם הרגשתי שהקשר אתו פוגע לי בחברות עם הבנות. בסופו של דבר מצאתי את עצמי חושבת עליהן כשאני אתו. תום עוד ניסה לשכנע אותי שנישאר רק ידידים אבל זה נראה לי מוזר, כי לא ידעתי מה בדיוק עושים בידידות עם בן. לאט־לאט התרחקנו, עד שכבר לא אמרנו שלום זה לזו. מאז תום לא היה לי חבר והאמת היא שזה לא חסר לי. איפה כתוב שבגיל שלוש־עשרה או ארבע־עשרה את צריכה שיהיה לך חבר? לי זה נראה מוקדם מדי. אני מודה שאמנם בתקופה האחרונה אני מתחילה לפנטז על הבנים שאפגוש בתיכון, איך הם ייראו, האם אפגוש שם אהבה? אולי אני אצא עם בן בכיתה י"ב ואז ההורים שלי ידאגו והחברות יקנאו בי? איזה כיף שהכול יכול לקרות, אבל לא פחות, זה גם מפחיד שהכול יכול לקרות.
נטע, שכבר נושקת לגיל השלושים, עדיין גרה עם יונתן.
היא סיימה את התואר שלה בלימודי קולנוע ובימים אלה היא עובדת על הסרט הראשון שלה ואני עדיין מחכה שהיא תציע לי תפקיד. בינתיים ההצעה היחידה שהגיעה ממנה היא להיות עוזרת לנערת המים שזה בעצם אומר להחזיק יום שלם בקבוקי מים מינרליים.
היא מרגישה מצוין וכל חצי שנה היא עוברת ביקורת בבית־החולים, כדי לבדוק אם היצורע (השם שאני וחברותיי נתנו למחלת הסרטן שלה) חזר, חס וחלילה. בכל פעם מחדש אנחנו לא נושמים למשך כמה שעות עד שאנחנו שומעים שהכול בסדר.
אני זוכרת יום אחד שבו נטע עמדה לנסוע לעוד ביקורת במחלקה האונקולוגית. הייתי אז בת שלוש־עשרה. בלילה שלפני הביקורת שלה, היו לי כאבי בטן חזקים וחשבתי שגם לי יש יצורע בבטן. הערתי את אמא שלי באמצע הלילה בבכי נוראי.
"מה קרה לנטע?" היא שאלה בלחץ.
"אמא, נטע כבר לא גרה פה. לי יש בעיה!"
"מה קרה?" היא שאלה עדיין בטון היסטרי.
"כואבת לי הבטן, כנראה שגם לי יש יצורע," התחלתי לבכות.
"איפה יש צרצר?" שאל אבא שלי מתוך שינה.
"תחזור לישון," אמרה לו אמא בשקט ושתינו יצאנו לסלון.
היא הרגיעה אותי ואמרה שזה בטח קלקול קיבה, הכינה לי תה, וחזרה ואמרה שכאב בטן הוא בדרך כלל רק כאב בטן. שעה אחר־כך כבר הייתי בשירותים, בוהה בכתמי הדם שליכלכו את התחתונים הסגולים שלי.
"אמא," לחשתי, "קומי, קיבלתי מחזור."
"יופי מותק, אני גאה בך," היא מילמלה מתוך שינה.
"אמא," הרמתי קצת את הקול, "אני מדממת, לא זכיתי באוסקר."
אמא שוב קמה מהמיטה, שוב אמרה לאבא שלי שהתעורר, לחזור לישון, ניגשה בשקט לאמבטיה והוציאה חבילת תחבושות. "תחליפי תחתונים," היא אמרה, "תשימי את התחבושת ומחר בבוקר אנחנו נדבר, אני מבטיחה לך." היא חייכה ונישקה אותי על המצח.
למחרת, אחרי שנטע חזרה מהביקורת שלה, הלכנו שלושתנו לבית־קפה לחגוג את היותי אישה, כמו שכולם אומרים. הן חגגו, ואני סבלתי מכאבי בטן. הן אכלו עוגת שוקולד ענקית ואני רק חישבתי כמה שנים עוד נשאר לי לסבול מהסיוט הזה. ידעתי שהמחזור יגיע, ידעתי שזה עלול לכאוב, אפילו לקחתי בחשבון שיהיה דימום חזק ושהמחזור יימשך כמה ימים. אבל לא לקחתי בחשבון שיהיה לי מצב־רוח רע, עד כדי כך שחתיכת עוגת השוקולד שלי תיוותר יתומה על הצלחת. אני יודעת שעכשיו אני יכולה להביא ילדים לעולם, אבל היי, אני רק בת שלוש־עשרה, ואין לי כוונה להפוך את הוריי לסבא וסבתא בשנים הקרובות. אז למה אי־אפשר לחכות עם המחזור עד גיל שלושים?! ומה לגבי החברות הטובות שלי? אז ככה: איה עברה בחופש הגדול האחרון עם משפחתה לכפר אקולוגי בצפון בשם "נווה ירוק", יישוב קטן הכולל חמישים איש שמאסו בחיי העיר, בזיהום ובצורך לשלם כל חודש לוועד הבית מאה ושבעים שקלים. איה, שמאז החברות שלה עם שחר גילתה את הטבע, הפכה להיות מאמינה אדוקה בדרך חיים אקולוגית והייתה הראשונה בכיתה שלנו למחזר.
בהתחלה, הפעילות שלה הייתה ראוי להערכה. בזכותה, אני, אופיר ונעמה, מיחזרנו שקיות ובקבוקים, הלכנו לסופר עם תיקי בד, קראנו מידע על החור באוזון והזדעזענו שאולי עוד כמה שנים לא נוכל לנשום כמו שצריך ולא יהיה לנו מספיק מים. אופיר במיוחד הייתה מוטרדת מכך שאולי יהיה אסור להשתמש בספריי לתלתלים בגלל החור השחור שיהיה למעלה. הרגענו אותה שהאוויר יהיה כל־כך מזוהם והרסני שבטח השיער שלה יתיישר.
אבל אז התחילו להגיע הדיבורים המפחידים. "הגיע הזמן שתתנתקו מהטלוויזיות שלכן," היא אמרה לי ולאופיר באמצע יום אביבי כשישבנו על הדשא מול בית־הספר ורקמנו תוכניות על החיים בתיכון, שיתחילו בעוד חצי שנה. אופיר, שרגליה התארכו עוד יותר בשנים האחרונות, ניסתה לקום כדי לצעוק ביתר קלות, אבל מרוב ההלם היא נפלה על הישבן ונמרחה על הגב. "אל תיקחו לי את הטלוויזיה," היא מילמלה בכוחותיה האחרונים.
"אף אחד לא לוקח לך שום דבר," הרגעתי אותה וניסיתי לעזור לה לקום. היא עשתה פרצוף חמוץ ואני צחקתי. גם כשהיא כועסת, העיניים שלה נוצצות בממזריות. היא אוהבת לעשות רעש ובלגן ונהנית אחר־כך להעמיד פנים שכל הסיטואציה מרגיזה אותה. החברות שלנו, שהתחילה ביום הראשון של כיתה א', רק משתבחת עם השנים ואני לא מאמינה שיכול להיות משהו שיפריד בינינו, גם אם כל אחת תהיה בתיכון אחר. איה, לעומתה, נכנסת להלם כשיש יותר מדי רעש. היא אוהבת שקט. רק ככה היא מצליחה לדבר. והרבה. עכשיו הדיבורים שלה מקבלים נופך של הרצאות, "בנות," היא אמרה, בעודה מכרסמת גזר לא מרוסס, "שתיכן מכורות למכשיר הזה שרק עושה לכן שטיפת מוח. ההורים שלי ואני החלטנו להוציא מהבית את כל טלוויזיות הפלזמה שלנו ומאז האיזון חזר לחיינו וכולם קרובים אחד לשני. סוף־סוף יש לנו זמן לדבר."
"ואיך איליי, אחיך, הגיב?" שאלתי, "בכל זאת הוא רק בן שבע."
"הוא צריך זמן להתרגל לרעיון, אז כרגע הוא ישן הרבה אצל סבא וסבתא שלי. להם יש טלוויזיה ארבעים אינצ'."
"וזה ממש תורם לקרבה המשפחתית," אמרה אופיר וניערה את ראשה מכל החול שדבק בו. "הנה, אני ממש מחוברת לטבע," היא עיקמה את פרצופה, "עד כדי כך שהוא כבר חלק מהקרקפת שלי."
כמה ימים לפני תחילת החופש הגדול, הודיעה איה לנו ולשחר שהיא עוזבת.
"אבל מי ישגע לנו את השכל עם קשקושי טבע?"
התחלתי כמובן לדמוע.
"אנחנו נהיה בקשר, מה את דואגת?" אמרה איה.
"אבל אתם לא תהיו מחוברים לחשמל, אז איך נדבר?"
"אני אבוא לבקר, וחוץ מזה איילי לא מוכן לוותר על הפלאפון שלו, אז יכול להיות שיהיה לי חיבור לעולם. זה עדיין לא בטוח."
"אבל אנחנו צריכות ללכת ביחד לתיכון," אמרתי נרגשת.
"אז מקסימום נלך כולנו ביחד לצבא," היא חייכה ונתנה לי עוגיית טופו כדי להירגע.
עוד לא הספקנו להתאושש מהודעת עזיבתה של איה, ונעמה הודיעה שגם היא עוזבת אותנו. בשביל השלום. גם נעמה הבריאה ממחלת היצורע. החברות שלנו התחילה לאחר שנטע חלתה והיא מייד הגיעה לתמוך ולעזור. אנחנו תמיד צוחקות בינינו שנפגשנו בגלל הסרטן ונשארנו בגלל החברות (ועוגיות השוקולד של אמא שלה). נעמה הרגישה והמתוקה היא צלע חשובה בחבורה שלנו והכתף שלה היא מצרך מאוד חשוב בשבילי.
ועכשיו גם היא עוזבת.
בשנתיים האחרונות נעמה הפכה לפעילה חברתית. בהתחלה היא עזרה לילדים עם יצורע להתמודד עם המחלה בעזרת ניסיונה ובזכות הרגישות שלה, אחר־כך היא הרגישה שיש עוד ילדים שצריכים אותה והיא התנדבה במגוון ארגונים שעוזרים לילדים במצוקה. היא נתנה שיעורים פרטיים בחינם, עזרה לחלק אוכל וכל הזמן אמרה לנו שלא כולם בני־מזל כמוה.
"אבל חלית ביצורע," אמרתי לה פעם, "גם את קצת מסכנה."
נעמה הסתכלה עליי בכעס ואני חושבת שזו הפעם הראשונה שראיתי אותה ככה.
"למה אני מסכנה?" היא שאלה, "כי חליתי ביצורע? אני בריאה עכשיו, יש לי משפחה מדהימה, חברות טובות, בית חם ומקרר מפוצץ באוכל. אני לא מסכנה, אני בת־מזל."
ואז נעמה החליטה שהיא רוצה ללמוד בתיכון שיתופי של יהודים וערבים פלסטיניים בעלי אזרחות ישראלית. התיכון נמצא בכפר "נופי שלום" באזור לטרון. לאחר דיון משפחתי ארוך, החליטה נעמה שהיא תגור אצל הדודה שלה בירושלים.
"יש לי פה הזדמנות מדהימה ללמוד בסביבה אחרת," אמרה לי נעמה בעיניים נוצצות. "אני רוצה לחוות חוויות נהדרות, לעמוד מול אתגרים, אני רוצה לטרוף את העולם," היא התרגשה וחיבקה אותי.
"את לא יכולה לחוות אותן אתנו?" שאלתי בעצב.
"אני לא עוזבת את הארץ," היא חייכה, "תוך פחות משעה אני אצלך אם את צריכה אותי."
"אבל את לא נוהגת, אז באוטובוסים זה ייקח לך המון זמן."
"בסופי שבוע אני אבוא הביתה ואת יודעת שיש טלפונים," היא ליטפה את שערי.
"אבל בטלפון אי־אפשר לקבל חיבוק," שמתי על כתפה את ראשי. "את היחידה שמבינה אותי בכל מה שקשור ליצורע, גם אני צריכה אותך. לא רק נערים ונערות ערביים."
"נוגה שלי," היא חיבקה אותי ממש חזק, "אני לא הולכת לשום מקום. את תמיד תהיי מספר אחת, ואני באמת לא אהיה רחוקה ממך."
"את מבטיחה שלא תמצאי נוגה אחרת?"
"מה פתאום?" היא ענתה ברוך, "זה בלתי־אפשרי. גם אם אפגוש עוד נוגה, אני פשוט אתעלם ממנה."
"לא את לא," אמרתי לה בשקט, "את תהיי מדהימה אליה, כי כזאת את."
"אבל בלב פנימה אני אוהב אותך יותר," היא הרצינה.
"ואנחנו נדבר כל הזמן?" שאלתי.
"אני מבטיחה," היא ענתה. "ותחשבי כמה נושאי שיחה יהיו לנו, אני בטוחה שנקבל חשבון טלפון מטורף."
"אני אשלח את החשבון שלי לכפר 'נופי שלום'," אמרתי לה, "שהם ישלמו אותו למען השלום בין שתי חברות שנפרדות לשנת הלימודים הקרובה."
ואז נשארנו אופיר ואני. התרגשנו בשביל איה ונעמה, אבל גם קינאנו בהן. אנחנו לא ידענו מה אנחנו רוצות להיות כשנהיה גדולות, אני בכלל לא התכוונתי לגדול. מבחינתי להישאר עוד שנה בחטיבה זה רעיון מצוין. עוד שנה אולי ארגיש בוגרת יותר לעלות לתיכון. לא עכשיו. בטח כשאין לי מושג מה מעניין אותי. אופיר חשבה ללמוד במגמת משחק, אבל גם היא אהבה את הרעיון שלי להישאר עוד שנה בחטיבה. התירוץ שלה היה בגלל שהציונים שלה לא היו גבוהים כל־כך, אז היא בטוחה שעכשיו יהיה לה קל יותר. בפועל, גם היא מפחדת להתחיל בית־ספר חדש. בטח עם כאלה שרוצים להיות שחקנים. "אני כבר יודעת שלכל הבנות יהיה שיער חלק ובלונדיני," היא נאנחה באחת השיחות שלנו כשדיברנו על בחירת תיכון.
"לפחות את יודעת מה הייעוד שלך," עניתי, "את תהיי שחקנית תיאטרון מצליחה ואני אמשיך ללמוד בחטיבה עד גיל שמונה־עשרה."
"אבל לי אין אומץ כמו שיש לנעמה ולאיה, ללכת רחוק בעקבות החלומות שלהן," היא ענתה.
"מי אמר שמרחק מעיד על רצינות? את תהיי שחקנית גדולה, אני בטוחה בכך."
"אם ככה, אז כשאני אהיה מפורסמת, אני אשיג לנו הרבה מתנות בחינם וכניסה לאירועים חמים. את לא צריכה להיות משכילה בשביל זה," היא הרגיעה אותי.
ומה לגבי השאר? אורי נרשם לתיכון שנמצא מול הבית שלו, מהסיבה המאוד פשוטה - שהוא נמצא מול הבית שלו. דון, החברה של שירי התקבלה ללימודי מכונאות והיא כבר מפרקת מכשירי רדיו מכלי רכב כדי להתאמן. שירי נרשמה לאותו תיכון, רק שהיא בחרה במגמת תיירות, אולי כי היא חשבה שתקבל הנחות על טיסות לחו"ל. שירי ואורי החזיקו מעמד כמעט שנה ואז הם נפרדו. חודש אחר־כך היא כבר יצאה עם בחור העונה לשם מורי, עם שיער שחור חלק ומבט אדיש.
אחרי שאופיר עברה על כל בתי־הספר שבאים בחשבון מבחינת המיקום שלהם, נפל הפור על בית־הספר הנחשב ביותר ללימודי משחק "עלמה מרין". שלוש בעיות עמדו בפני אופיר: האחת, בית־הספר מרוחק מביתה והיא צריכה לנסוע בשני אוטובוסים לכל כיוון, מה שאומר שהיא תצטרך לקום ממש מוקדם בבוקר, מה שאומר הרבה מאוד קיטורים. השנייה, לימודי המשחק מושכים אליהם שלל טיפוסים אוונגרדים, צפוניים, מרובעים עם שיק ואת אופיר. כלומר, עוד המון קיטורים ושלישית, להכין מונולוג משכנע שיעפיל על עשרות המונולוגים שתישמע ועדת הכניסה.
לאחר סיעור מוחות זוגי, החליטה אופיר ללכת על המונולוג של השחקן האהוב עליה, יהודה כהן, מתוך הטלנובלה שבה הוא משתתף, "האכולה", על החיים של שף צעיר במסעדת יוקרה, המתמודד בין היתר עם בוס בעל פתיל קצר, אוכל גורמה, קליינטים רעבים ואלרגיה לשום וכוסברה. המונולוג הנבחר לקוח מקטע שבו מגלה יהודה על האלרגיה שלו והוא מרגיש שהחלום להיות שף נגוז ממנו, או כמו שאופיר פירשנה: "הוא יודע שהדרך חזרה לשכונת העוני שממנה הוא בא, קצרה מאוד."
"אבל הדמות נולדה ברמת־אביב, לא?" שאלתי אותה בשעה שהיא עשתה מולי חזרות למבחן.
"הוא לא גר בווילות, אלא בבית דירות, בקומה השנייה והוא תמיד הרגיש שונה," היא ענתה.
"לא מצאת דמות יותר מעניינת מזאת?" גיחכתי ופניה של אופיר האדימו, "זה מונולוג של בן־אדם עם חלום," היא הרימה את קולה, "וגם לי יש חלום, את יודעת כמה זה קשה לשחק בן־אדם בהתקף של אלרגיה?"
"אין לי מושג," עניתי.
"אם אני אביים התעלפות, זה יהיה משכנע יותר? אני יכולה ללבוש את הג'ינס שלי מכיתה ב', אני ממש לא נושמת אתם."
"לא כדאי שתהיי ערה באודישן?" העליתי סוגיה חשובה ואופיר הבטיחה לשקול את הנושא בכובד ראש... בסופו של דבר היא לא התעלפה ולמרות זאת התקבלה למגמת התיאטרון.
ומה אתי? שאלה טובה. בהתחלה חשבתי ללכת לתיכון עיוני וללמוד את המקצועות ההכרחיים ופשוט לגמור את בית־הספר עם ציונים טובים כמו שעשיתי עד עתה, אבל ההליכה של איה, נעמה ואופיר ללימודים מיוחדים ומעניינים, גרמה לי לחשוב שאני לא יכולה ללכת על הדרך הבטוחה ביותר.
אמא הייתה זאת שהציעה את הרעיון שאלך ללמוד בתיכון עירוני כ"ט, שם ישנה מגמת תקשורת המונים. "את הרי אוהבת לדבר מול אנשים, את מצחיקה ושנונה, ואת גם אוהבת לכתוב," היא אמרה ואני הוספתי שאני גם מכורה לטלוויזיה, לאינטרנט ולשיחות ארוכות במסנג'ר.
נכנסו יחד לאתר של בית־הספר ומייד מצאה חן בעיניי תוכנית הלימודים שלהם. בראשי כבר ראיתי איך אני מרצה מול הכיתה ומספרת להם את סיפור חיי ואיך כולם יושבים מהופנטים. הבנות יעריצו אותי והבנים ירצו אותי. אני אהפוך למרצה מבוקשת ותהיה לי עוזרת אישית שתהיה אחראית על לוח הזמנים שלי, יחצ"ן שידאג שאני תמיד אהיה בכותרות ומאפרת צמודה. הרבה אנשים יעבדו בשבילי, אבל תמיד אני אזכור מאיפה הגעתי ושההורים שלי תמיד האמינו בי.
"הרעיון שלך מצוין," אמרתי לאמא שלי וחיבקתי אותה, "ואני מייד הולכת להתאמן על החתימה שלי, עוד כמה שנים היא תהיה שווה הרבה כסף..."
"אני בטוחה, נוגה שלי, אבל עד שזה יקרה, שקית האשפה מחכה לך," היא חייכה והצביעה לעבר המטבח. הלכתי בפרצוף כועס לעבר השקית האפורה הענקית. אוף, למה תמיד ההורים האלה הורסים רגעים טובים? סוף־סוף מצאתי לי מקום ללמוד ויש לי מצב־רוח טוב, אז היא חייבת לקלקל את הרגע.
בכלל, אמא שלי לא יכולה לנהל שיחה נורמלית אם יש פירור שנח על הרצפה. לפעמים נדמה לי שהיא לא מקשיבה לי, כי בדיוק העלה בעציץ התייבש.
סגרתי את הדלת בכעס, בתקווה שאמא הבינה את המסר. אוי, נאנחתי בזמן שהובלתי את השקית המטפטפת, עכשיו בטח אצטרך להסביר לאבא שלי שלימודי תקשורת רציניים בדיוק כמו פיזיקה או ביולוגיה. הוא בטח יחשוב ששיעורי הבית שנקבל זה לצפות בטלוויזיה ושכל היום ננתח בכיתה את יסודות הטלנובלה. לא שאני אתנגד לקבל משימות כאלה.
לא נורא, נוגה, הרגעתי את עצמי, התקשורת אוהבת סיפורים של אנשים שהצליחו בחיים למרות כל הקשיים שהם עברו ואני בטוחה ששקית האשפה האפורה והמסריחה, היא רק ההתחלה.