היא ישנה במיטתה, אך חשה עצמה כאילו היא מתרוממת אל מחוץ לשנתה, ממש כמו בלון: ממש כמו דג זהב בקערה עגולה של שינה - מתרוממת ומתרוממת עד הקצה, דרך מימי השינה החמימים. ואז מתעוררת.
וכך התעוררה לה, אך לא פקחה את עיניה בבת אחת. במקום זאת, שכבה דוממה וחמימה במיטתה, כאילו יש בתוכה עוד בלון קטן שגדל וגדל, ומתרומם ומתרומם. עוד מעט הוא יגיע לפה שלה, ואז יזנק החוצה ויקפוץ עד לתקרה.
והבלון הקטן שבתוכה המשיך לגדול ועקצץ לה בכל הגוף, כאילו כרגע מצצה סוכריית מנטה.
מה זה יכול להיות? חשבה לעצמה כשעיניה עוד עצומות, וניסתה להיזכר מה קרה בימים האחרונים.
"יש לך היום יומולדת," קול נשמע לידה ועיניה נפקחו מייד.
שם, ליד המיטה, עמד ילד מוזר בעל פנים רזות ומכוערות ושיער כל-כך אדום עד שהאיר את החדר. הילד לבש חליפת קטיפה שחורה ונעל נעליים שמתחתן נגרבו גרביים אדומים, ועל כתפו היה תלוי ילקוט ענקי וריק.
"מי אתה?" שאלה והביטה בתדהמה בילד הג'ינג'י.
"קוראים לי מוריס," הוא ענה.
היו לו כתמים כתמתמים ומשונים בעיניים, כמו ניצוצות.
"קומי," אמר.
היא שכבה שוב מבלי לנוע והביטה מסביב לחדר. הדבר המוזר ביותר היה שאיש לא נכח בחדר מלבדה ומלבד מוריס. מדי בוקר כשהיא מתעוררת, אמה ואחיה הקטן דיקי נמצאים בחדר, ומייד לאחר מכן, אליס מגיעה ועוזרת לה להתלבש ולהתכונן לבית-הספר. אבל היום לא היה אף אחד בחדר, מלבד הילד הג'ינג'י המוזר שעמד סמוך למיטתה והביט בה בעיניו הכְּתַּמְתָּמוּכְתָּמוֹת המוזרות.
"קומי," אמר שוב.
"אני לא לבושה," אמרה.
"כן, את כן לבושה," ענה, "קומי."
היא העיפה מעליה את הסדינים ויצאה מהמיטה, והפלא ופלא - היא הייתה לבושה בשמלה הסגלגלה החדשה עם הסרט שהתאים לגון עיניה, ולרגליה גרביים ונעליים.
הילד הג'ינג'י הלך לעבר החלון והצמיד את פרצופו לזכוכית.
"עדיין יורד גשם?" שאלה, "אתמול בלילה ירד."
"בואי תראי," אמר, והיא נעמדה לידו וראתה דרך החלון את העצים השחורים ואת הענפים העירומים מטפטפים בגשם.
"הלוואי שלא היה יורד גשם ביומולדת שלי," אמרה באכזבה.
"אני חושב שהיום יפסיק לרדת גשם, את לא חושבת?" העיף בה הילד הג'ינג'י מבט, ואז פתח את החלון.
"הו, אל תעשה את זה!" קראה בקול ואז השתתקה, כי ברגע שנפתח החלון - במקום גשם ועצים שחורים - ראתה לפתע ערפל אפור ורך שהריח כמו פרח עץ הסיגלון, ובקצה הערפל נשמעו קולות קטנים הקוראים, "בואי, דולצי. בואי, דולצי."
כשהביטה מבעד לשמשה בחלקו העליון והסגור של החלון, שוב ראתה את הגשם, ואת העצים השחורים והעצובים. אך מבעד לחלקו הפתוח של החלון, עדיין נראו הערפל הריחני הרך והקולות הקוראים, "בואי, דולצי. בואי, דולצי."
"וואו, זה הדבר הכי מוזר בעולם!" אמרה והביטה בילד הג'ינג'י שפשפש בקדחתנות בילקוטו הענקי.
"זה משום שהיום הוא היומולדת שלך," הסביר.
"אבל דבר כזה אף פעם לא קרה לי לפני כן ביומולדת."
"זה יכול היה לקרות," הוא ענה והוציא משהו מילקוטו. "לשם כך יש ימי-הולדת. וגם, בלילה שלפני היומולדת שלך..." הוא עצר לרגע, הביט בה בעיניו הכְּתַּמְתָּמוּכְתָּמוֹת והמשיך, "אם נכנסים למיטה ברגל שמאל והופכים את הכרית לפני שהולכים לישון - הכול יכול לקרות," הוסיף כיודע-כל.
"הו, זה בדיוק מה שעשיתי אתמול בלילה," אמרה. "אבל מי זה שקורא לי?"
"למה שלא תביטי למטה בעצמך ותראי?" הציע הילד.
היא טיפסה מחוץ לחלון, הביטה הישר אל תוך הערפל החמים וראתה על הקרקע את אליס ואת דיקי ואת ג'ורג' שגרו ממש מעבר לכביש, מסתכלים לעברה.
"בואי, דולצי."
"חכו לי!" קראה לעברם, בעוד הילד הג'ינג'י נעמד שוב ליד החלון. הוא החזיק בידו סולם צעצוע באורך של חמישה-עשר סנטימטרים, ואז הרים את הסולם אל פיו ונשף עליו - והסולם החל מייד להתארך ולגדול. הילד הג'ינגי שאף ונשף, והסולם התארך והתארך, עד שלבסוף קצהו נגע בקרקע, ואליס החזיקה אותו חזק-חזק בשעה שדולצי ירדה בסולם.
"התעוררת סוף-סוף, ישנונית?" שאל ג'ורג', ודיקי קרא, "ישנונית, ישנונית!" הוא היה ילד קטן ותמיד חזר על כל מה שאחרים אמרו.
הילד הג'ינג'י ירד בסולם, ואז התכופף ולחץ באצבעו על כפתור קטן ונוצץ בסולם. האוויר השמיע פתאום וִווווויששש ענקי, והסולם חזר להיות סולם צעצוע באורך של חמישה-עשר סנטימטרים. הילד החזיר אותו לילקוט.
"קוראים לי מוריס," אמר בקצרה, הביט בעיניו הכְּתַּמְתָּמוּכְתָּמוֹת באליס ואז בדיקי ואז בג'ורג' ומייד הוסיף: "בואו."
