כס הזכוכית 4 - מלכת הצללים

המלכה חזרה.
כל אהוביה של סלינה סרדותין נלקחו ממנה, אבל היא סוף סוף חוזרת לאימפריה – כדי לנקום, כדי להציל את ממלכתה שהייתה פעם מפוארת, כדי להתמודד עם צללי עברה…

היא אימצה את זהותה האמיתית: איילין גלתיאנוס, מלכת טראסן.

אך לפני שתוכל לתבוע מחדש את כס המלכות, היא חייבת להילחם.

היא תילחם למען בן דודתה, לוחם אמיץ שמוכן למות עבורה.

היא תילחם למען חברּה הטוב, צעיר שהושלך לכלא בתנאים מזעזעים.

והיא תילחם למען בני עמה, המשועבדים למלך אכזר ומחכים לשובה של מלכתם האבודה במסע ניצחון.

הספר הרביעי ב”כס הזכוכית”, הסדרה רבת המכר של ”הניו יורק טיימס”, ממשיך את הרפתקאותיה המסעירות, הקסומות – והמסוכנות מאוד – של סלינה היפה והאמיצה. בהוצאת ”קוראים” יראה אור גם הספר החמישי בסדרה, ”מלכת האור”.

פרק 1
משהו ארב בחשכה.
המשהו הזה היה עתיק ואכזר ופסע בתוך הצללים שהשתלטו
על מוחו. זה לא היה משהו מהעולם שלו, אלא משהו שהובא לכאן
ויצק לתוכו קור קדומים. מחסום בלתי נראה עדיין חצץ ביניהם,
אבל המחיצה הזאת הלכה והתפוררה בכל פעם שהמשהו הזה פסע
לאורכה. בחן את חוסנה.
הוא לא הצליח לזכור את שמו שלו.
זה היה הדבר הראשון שנשכח ממנו כשאפפה אותו החשכה לפני
שבועות, חודשים, או עידנים רבים. ואז הוא שכח את שמותיהם של
האחרים שהיו יקרים כל כך לליבו. הוא זכר אימה, הוא זכר ייאוש –
רק בגלל הרגע האחד והיחיד שקטע שוב ושוב את החשכה, כמו
הלמות קצובה של תוף: כמה דקות של צרחות, דם ורוח מקפיאה.
היו אנשים שהוא אהב באולם ההוא, שעשוי שיש אדום וזכוכית.
אישה צעירה שאיבדה את ראשה—
”איבדה”, כאילו עריפת הראש הייתה באשמתה.
צעירה יפה עם ידיים עדינות כמו יונים זהובות. זו לא הייתה
אשמתה, גם אם הוא לא הצליח לזכור את שמה. זו הייתה אשמתו
של האיש שישב על כס הזכוכית, האיש שציווה על השומר ההוא
להניף את חרבו, לשסף בשר ועצם.
לא היה בחשכה הזאת דבר מעבר לרגע שבו ראשה של האישה
הצעירה נפל ונחבט ברצפה. לא היה דבר מלבד הרגע ההוא, שוב
ושוב ושוב – ומלבד המשהו ההוא שפסע בסמוך אליו, חיכה שיישבר,
ייכנע, יכניס אותו. נסיך.
הוא לא זכר אם המשהו הזר היה נסיך, או שהוא עצמו היה פעם
נסיך. לא סביר. נסיך לא היה מרשה שיכרתו את ראשה של האישה
הצעירה ההיא. נסיך היה עוצר את החרב. נסיך היה מציל אותה.
אבל הוא לא הציל אותה, והוא ידע שאיש אינו בא להציל אותו.
עדיין היה עולם אמיתי מעבר לצללים. הוא נאלץ להשתתף

בעולם הזה על־ידי האיש שהורה להמית את האישה היפה ההיא.
וכשעשה זאת, אף אחד לא שם לב שהוא הפך להיות מריונטה, בובה
על חוט, מתאמץ לדבר, לגבור על הכבלים שהגבילו את מוחו. הוא
כעס שהם לא שמים לב. כעס היה אחד הרגשות שהוא עדיין זיהה.
לא הייתי אמורה להתאהב בך. האישה אמרה את זה – ואז
היא מתה. היא לא הייתה צריכה לאהוב אותו, והוא לא היה צריך
להעז לאהוב אותה. הוא הרוויח ביושר את החשכה הזאת, וברגע
שהמחסום הבלתי נראה יתנפץ והמשהו הזה שמחכה יתנפל עליו,
יחדור וימלא אותו... זה יגיע לו.
אז הוא נשאר כבול בתוך הלילה, עד לזעקה, לדם, לחבטת
הבשר על האבן. הוא ידע שהיה עליו להילחם, ידע שהוא אכן נלחם
בשניות האחרונות לפני שקולר עשוי אבן שחורה נסגר על צווארו.
אבל היה משהו שחיכה בחשכה, והוא כבר לא היה מסוגל להמשיך

להיאבק בו הרבה זמן.