מארז מלחמות המאפיה
הוא החבר הכי טוב של בעלי, רוצח רוסי ומתאגרף, שאין לו שום קשרים אל משפחת הפשע או'מאלי - המשפחה שלי.
אהבתי ולמדתי אותו במשך נצח נצחים. הייתי לעדה לשינוי שחל בו כשהייתי רק בת שלוש־עשרה. הוא לא יודע שאני מודעת לכישוריו או שאני שמה לב לכך שפעם בשנה הוא מקבל שיחת טלפון ונעלם.
במשך שנים נלחמנו במשיכה שלנו, ולילה אחד, נכנענו לתשוקה.
כל מגע שהוא מעניק לי הוא מגע מחשמל. כל תנועה מעמיקה את ההתמכרות שלנו.
אילו היינו רק אנחנו, החיים היו מושלמים.
למרבה הצער, האיחוד בינינו מצמיד מטרות אל גבינו מצד משפחות פשע רבות. הוא מעמיד את האנשים האהובים עלינו בסיכון גדול ביותר. מלחמות מצד כל אחד מן האויבים שלנו פוגעות כעת באו'מאלים ובאיוונובים.
בכל פעם שמגיעה הקריאה השנתית לשלם את חובו, הוא מתרסק עוד יותר. אני לא בטוחה כמה כל אחד מאיתנו עוד יוכל לסבול את זה.
הוא הלוחם השבור שלי...
לוחם שבור הוא הספר השני, שומט הלסת, בסדרת מלחמות המאפיה. זהו רומן מאפיה אפל העומד בפני עצמו, על החבר־הכי־טוב־של־אחי, עם סוף מובטח של חיים באושר ובעושר.
ביקורות:
חברים, הספר הזה... הספר הזה! הזוג הזה, קרע לי את הלב...וכמו כן, האםהזכרתי שזה ספר לוהט?
אני נותנת לו 5 כוכבים מתוך 5.
Jenn (The Book Refuge), גודרידס.
מגי קול היא אמנית בלספר סיפור, שמעניק לקוראים יותר ממה שניתן לדמיין!
בילי ק. גודרידס.
הכימיה בין נורה ובוריס – אין דברים כאלה! הם כמו מגנטים.
ברוק ס. גודרידס.
יש כל כך הרבה אקשן, שהרגשתי כאילו זה סרט, ולא רציתי שזה יסתיים.
מרינה מ. אמזון.
הספר יגרום לכם לצחוק, הוא יגרום לכם לבכות, וללא ספק הוא יגרום לכם להזדקק לכוס מים קרים.- ג'ניפר ו.. – גודרידס.
פרולוג
בוריס איוונוב
העסקה הראשונה שעשיתי עם השטן נועדה להציל את אימא שלי. בסופו של דבר, זה לא שינה כלום. השטן עדיין ניצח.
בפעם השנייה, ניסיתי לקנות את החופש שלי ושל האחים שלי. כל מה שההסכם הזה הצליח לעשות היה ליצור מהחיים שלנו תעתוע שהיינו עמוק בתוכו, ושעד היום שולט בנו.
אחרי רצף האירועים הזה, הייתם חושבים שהמצפון שלי נעלם. שכל סיבה לא לקחת את מה או את מי שאני רוצה כבר לא תהיה קיימת.
אבל הקול בראשי המשיך לומר לי עדיין לא להפוך אותה לשלי. מהרגע שהתחלתי לראות אותה כמישהי שהיא לא רק אחותו של חברי הטוב ביותר, קיליאן, הקול הזה זעק לי להתרחק ממנה.
אבל איך אתה מתרחק מהבחורה שהכרת מאז ומתמיד? זאת שמפניה אתה לא יכול להימלט, שנראה כאילו היא האדם היחיד בעולם שמסוגל להתבונן פנימה לתוך נשמתך. זאת שמעולם לא מכחישה מה שאתה מסוגל לעשות, אבל בכל זאת לא בורחת.
הייתה לנו פעם שיחה. תפסתי אותה ברגע של חולשה. היא שתתה יותר מדי בלוויה של אחיה הגדול שון. קיליאן ושאר האחים שלו היו במצוקה גדולה מדי, ולכן לא הבחינו בכך שהיא השתכרה. הלכתי אחריה, מודאג. היא אמרה לי שהיא יכולה לראות את הרוצח שבעיניי, ולא מזירת האיגרוף. "הרגת אנשים. ראיתי את השינוי שחל בך לפני שנים. היית בן שבע־עשרה."
בכל הנוגע לזאמיר, תחושת הבטן שלי אומרת לי שהאדם הראשון שהוא יצא אחריו תהיה נורה. היא גם נושאת את הילד שלי. הדברים שהוא עלול לעשות לה, צורבים את מוחי במשך כל היום.
אני מוכרח להרוג אותו לפני שיצליח להגיע אליה. הבעיה עם זאמיר היא שהוא רוח רפאים. הוא מופיע ונעלם מתי שמתחשק לו.
למרות שניסיתי לא לאפשר לשטן להשתלט עליי, איאלץ לאפשר לו. הדרך היחידה לגבור על הרוע היא להוסיף עוד דלק למדורה. זאמיר לימד אותי את זה.
אבל איך אתה הופך להיות יותר סדיסט מהשטן עצמו, בלי שזה יגרום נזק לאדם שאתה אוהב יותר מכול? האם אתה באמת יכול לשמור על כל מה שטוב בחייך כשאתה משתנה והופך לכל מה שאתה מתעב?
צמרמורת אוחזת בעצמותיי. אני מעיף מבט אל נורה, מכורבלת בזרועותיי, ישנה בשלווה, ולא יכול שלא לתהות אם חלק מהתוכנית של זאמיר היא לא רק להרוס אותי ואת האחים שלי, אלא גם לענות אותנו בדרך אחרת. אם אשתמש במפלצת הקיימת בתוכי, זו שמעולם לא שחררתי לגמרי, איך נורה תוכל להמשיך לאהוב אותי?
פרק 1
נורה או'מאלי
לפני שנתיים
"נגמר לנו הוויסקי. גם הגינס הולכת ואוזלת," אחי דקלאן מודיע לי.
אני עוצמת עיניים. "איך זה יכול להיות? הזמנתי כמות כפולה."
דקלאן נאנח. "זו לוויה של או'מאלי. בפעם הבאה, תזמיני פי שלושה."
אני פוקחת את עיניי. הגיחוך שלו גורם לי לרצות לתת לו מכה. "מה אני אמורה לעשות? הם שיכורים, והם יתעצבנו."
"אסע לקלי ואבדוק אם יש להם חבית וכמה ארגזים שאנחנו יכולים לקנות מהם להערב." דקלאן מוציא את המפתחות שלו מכיסו.
אני נאנחת. "תודה."
הוא יוצא מהדלת האחורית.
אני מביטה על הצבע המתקלף שעל קיר המסדרון, ומנסה לשכנע את עצמי שהכול יהיה בסדר. סבתא שלי נפטרה באמצע השבוע. ירשתי ממנה את הפאב, שבו עבדתי כל חיי. אין שום סיבה שאהיה במצב כזה, אבל כבר בהחלטה החשובה הראשונה שהייתי צריכה לקבל, שכללה רק הזמנה של מספיק אלכוהול לטקס האשכבה שלה, נכשלתי.
פאב אירי שנגמרו בו הוויסקי והגינס.
סליחה, ננה. את כנראה מתהפכת בקברך.
היא מתה. לעולם לא אראה אותה יותר, ולא אשמע שוב את קולה.
אני מוחה את דמעותיי, שמחה שאני במסדרון, עם פניי אל הקיר. לא בכיתי אפילו פעם אחת היום. הצלחתי להתעשת, עד עכשיו.
ועכשיו אני נשברת בגלל ויסקי וגינס.
אני בעיצומה של מסיבת הרחמים העצמיים שלי, כשגופי הומה אל מול גופו המוצק. פרפרים מתפרצים מידו הנצמדת אל עיקול המותן שלי. האצבעות האחרות שלו דוחפות את שערי הצידה, והוא גורר אצבע אחת על צווארי. הוא רוכן אל אוזני, וקולו העמוק, הצרוד, שולח צמרמורות עונג במורד גבי.
"תגישי להם וודקה. הגיע הזמן שכולם יבינו מה גברים אמיתיים שותים."
ליבי הולם בתוכי. אני קופאת לכמה שניות, נשענת עליו, מתפללת שלא הייתי רוצה בו, ובו זמנית מתפללת שאוכל לקבל אותו.
הוא ממשיך. "אני הולך להתערב עם כל החבר'ה שבבר, שהם לא מסוגלים לשתות וודקה, וזה כמובן יגרום להם לנסות."
אני מסתובבת אל תוך החזה שלו, שואפת לתוכי את הריח שהוציא אותי מדעתי מאז שהיינו ילדים. לא משנה מה אני עושה, נראה שאני לא מצליחה להפסיק את ההתרגשות שחולפת בגופי, בכל פעם שהריח הזה מגיע אל אפי.
הכול בו גורם לשערות שעל זרועותיי לסמור. הוא מיתמר מעליי, וקעקועים פזורים על כל גופו, כולל קעקוע אחד שאומר, "לא־מצולק", על הבטן שלו. בכל פעם שאני רואה את הקעקוע הזה, אני רוצה לחבק אותו ולא לשחרר לעולם. הוא עשה אותו לכבוד יום הולדתו העשרים וחמישה, כאילו להוכיח נקודה. למי? אני לא יודעת.
העולם שבחוץ אולי רואה אותו כמו שהוא רוצה שיראה אותו, אבל אני יודעת שאין סיכוי שהוא לא מושפע ממה שהוא עושה.
הוא הורג אנשים. ראיתי בעיניו את השינוי שחל מתמימות לאפלה. ידעתי מה זה אומר ברגע שראיתי את העיניים הקרות האלה, עם התיעוב העצמי, שאומרות "אל תתעסק איתי". זה לא משנה שהייתי רק נערה צעירה, בת שלוש־עשרה.
האחים שלי הם כולם מתאגרפים. גם רוב בני הדודים שלי, שלוקחים חלק בעסקי המאפיה של או'מאלי. לכולם יש את אותם עיני לוחם כמו של בוריס. המבטים של כל אחד מהם השתנו בנקודה זו או אחרת, וכללו משהו עמוק יותר וקר יותר. זה קורה כשאתה הופך למישהו שלא חשבת שאתה. סבתא שלי הסבירה לי את זה. אני לא יודעת מה היו הנסיבות, או כיצד בוריס נעשה מעורב במה שזה לא יהיה שהוא לא מצליח לצאת ממנו, אבל אין דבר שיגרום לי להאמין אי פעם למה שמקועקע על גופו.
הלוואי שהייתי יודעת מי מחזיק בשדים שלו. פעם בשנה, אני רואה את התיעוב העצמי שלו מתגבר. ראיתי אותו כשהוא קיבל את ההודעה או את השיחה. ראיתי אותו עוצם את עיניו ופניו מתקשחות. בתוך שניות, הוא יוצא. לא ידוע מי נמצא מהצד השני או לאן הוא הולך, אבל למשך כמה ימים, הוא נעלם. ובכל פעם שהוא חוזר, יש משהו אפל בהבעת פניו.
איכשהו, המבט הנוקב הזה שלו רק משך אותי אליו יותר. אפילו בגיל שלוש־עשרה השתוקקתי אליו. הוא בקושי הכיר בקיומי אז, מלבד היותי אחותו הצעירה של קיליאן, אבל צפיתי בו מסתגר ומשתנה, למרות שאף אחד אחר לא ראה זאת. כשהגעתי לשנות העשרים לחיי, ההתעניינות של בוריס בי התגברה לפתע. ננה שלי ראתה את זה. שנים חלפו לפני שהיא הושיבה אותי באחד התאים, הצביעה על חדר המשחקים שבו בוריס וקיליאן שיחקו פּוּל, ואמרה, "את או'מאלי. אין שום דבר רוסי בדם שלך. זה לא נועד להיות, נורה. אל תכתימי את טוהר השושלת המשפחתית שלנו. שום דבר טוב לא יכול לצאת ממשהו איתו."
"אני לא –"
"עדיין לא, אבל את מתקרבת אל שנות השלושים שלך עכשיו. ראיתי מה שהולך ונבנה בין שניכם. אני לא יכולה להתעלם מזה יותר. חשבתי שזה יקמול ויתפוגג, אבל זה לא קרה. אם בכלל, זה רק התחזק. ואם האחים שלך יגלו, הם יהרגו אותו."
הדופק שלי הלם חזק כל כך בצווארי, שהנחתי עליו את ידי. "אנחנו לא עושים כלום."
היא הרימה את גבותיה ונטלה את ידי. "הגיע הזמן שתתחתני. נועדת ללדת תינוקות אירים, כמו האחיות שלך. את לא תוכלי למלא את תפקידך במשפחה שלנו, אם תהיי איתו."
פתחתי את פי כדי לדבר, ואז סגרתי אותו. אם הייתי מכחישה את המשיכה שלי אל בוריס, זה היה מעליב את ננה שלי. המילים הבאות יצאו מפי והדהימו אותי, אבל נראה שלא הפתיעו אותה. "אני אוהבת אותו."
החזה שלי התכווץ כשהכתה בי ההכרה שהודיתי בפני סבתא שלי במשהו שלא הודיתי בו אפילו בפני עצמי. ומעולם לא נישקתי את בוריס.
עיניה הפכו לחריצים. זה היה חילול הקודש בעולם שלה. "זה לא משנה. את צריכה למצוא מישהו אירי."
זה היה לפני כמה שנים. עדיין לא נישקתי את בוריס. הכי קרוב שהגעתי לזה היה לפני כמה חודשים, בלוויה של אחי, שון. הייתי שיכורה, והאומץ שהקנה לי המשקה, גרם לי להודות בפניו שאני יודעת שהוא רוצה אותי. עד לנקודה ההיא, זו הייתה משיכה בלתי נאמרת בינינו – משהו שרקדנו סביבו במשך למעלה מעשור. חשבתי שהוא מתכוון לנשק אותי, אבל אחיו הפריע לנו באמצע.
מאז, המשיכה המגנטית שלנו זה לזה רק התעצמה יותר ויותר. בכל הזדמנות שיש לו לגעת בי, הוא עושה זאת. ואלא אם כן האחים שלי בסביבה, הוא כבר לא מסתיר את האובססיה שלו כלפיי. הוא מענה אותי עם כל מבט וכל מגע. הוא הפך אותי לפקעת עצבים של תסכול מודחק. אני לא בטוחה כמה עוד אוכל לסבול את זה, אבל הסוף לא נראה באופק.
הוא מעיף מבט הצידה, מוודא שאין אף אחד אחר במסדרון, ואז מעביר את ידו אל הישבן שלי ומושך אותי אליו.
אני משתנקת. הוא אף פעם לא נגע בישבן שלי בעבר ולא היה כל כך קרוב. הראש שלי בקושי מגיע אל החזה שלו. הלהט בפניי מתגבר.
הוא מוחץ את הישבן שלי כאילו הוא שלו, ומטה את סנטרי בידו השנייה. "את זה אפשר לפתור בקלות. כמה וודקה יש לך?" המילים שלו נשמעות תמימות כשנשימתו הלוהטת מתמזגת עם נשימתי.
וודקה? למה אנחנו מדברים על וודקה?
הבר מלא באנשים אירים.
"אני..."
הו, אלוהים אדירים!
שפתיו מתקרבות. אני מצטמררת כנגדו, וזה דבר נוסף שנראה שאני לא מצליחה לשלוט בו לאחרונה.
בכל פעם שהוא נוגע בי, זה כמו הלם חשמלי המכה בתאי גופי.
הוא מרים גבה. בקול תקיף, הוא אומר, "כמה וודקה, מויה דושה?"
עוד דבר שהוא התחיל לעשות אחרי הלוויה של שון. כשאנחנו לבד, הוא קורא לי מויה דושה. חיפשתי באינטרנט ומצאתי שזה אומר נשמה שלי - מה שמוסיף לפרפורי הלב המתמידים שלי, כשאני בסביבתו.
מבטי משוטט אל שפתיו. הן מלאות, עם קצת חספוס, מוקפות בשפם ובזקן השחורים שלו, התואמים את שערו הכהה הארוך, שהוא ההיפוך לזקנו הקצר הגזוז היטב. אף פעם לא יצאתי עם מישהו שיש לו שיער פנים; כולם היו מגולחים למשעי, אבל משהו בשיער הפנים שלו מסעיר את התחתונים שלי ומוסיף לניחוח המסוכן שעולה ממנו. השיער שלו מבולגן, והדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו הוא להעביר את ידיי בתוכו, כדי לייצב את עצמי מהטלטלה החולפת בי, רק מעצם העובדה שאני לידו.
"מספיק שייקח להם שנים לשתות," אני ממלמלת.
הוא נוהם. "אנחנו נראה בעניין זה." הוא משחרר אותי, ואני רוצה לתפוס את ידו ולהחזיר אותה אל ישבני, אל המקום שאליו היא לא שייכת.
אני לא יכולה. הוא לא אירי. כל מה שננה אמרה היה נכון. האחים שלי יהרגו אותו. גם הבעלים של האחיות שלי יקפצו לעזור להם. או שבוריס יהרוג אותם ויילחם בחזרה. בכל מקרה, אני לא רוצה לראות את זה או להיות הסיבה לזה. אני אפילו לא מסוגלת ללכת לקרבות, שבהם קיליאן ובוריס נמצאים בזירה אחת עם שופט. בכל קרב אחר, אני מסוגלת לצפות בהם, אבל לא כשהם מתאגרפים זה נגד זה.
אין שום סיבה לערבב את הדם שלנו עם הדם שלו. הבטן שלי אומרת לי שאם אי פעם ניכנע לפיתוי בינינו, לא תהיה דרך חזרה. אני ארצה יותר ויותר, ולא אוכל להתרחק לעולם.
"הארגזים שלך במרתף?" הוא שואל.
"כן."
הוא מניח את ידו על לחיי, מעביר את אגודלו על שפתיי ומביט בי בעיניו הכהות, מלאות התשוקה. "תפסיקי לדאוג. אני אטפל בזה." הוא מתנתק ומסתובב, אבל אני אוחזת בזרועו.
"בוריס."
הוא מסתובב ומלקק את שפתיו, ממתין שאדבר.
אני לא בטוחה מה לומר. המוח שלי הוא תערובת של התשוקה שלי אליו, צער על סבתא שלי ועל הכישלון שלי בניסיון הראשון שלי לנהל את העסק שעבר אליי בירושה ממנה.
וכל האו'מאלים, כולל האחיות שלי, נמצאים כאן כדי להיות עדים לכך.
האחיות שלי, ארין ונסה, הן תאומות. הן מבוגרות ממני בשמונה־עשרה שנים. הילדים שלהן ואני קרובים יותר בגיל. אני מתייחסת אל האחיינים והאחייניות שלי יותר כמו אל אחים. כשנולדו להם תינוקות, הרגשתי כמו דודה, מה שלא הרגשתי אף פעם לפני כן. הילדים שלהם אפילו קוראים לי דודה.
שון היה מבוגר בשנה מקיליאן. שון ואני היינו הכי קרובים לפני מותו. קיליאן, נולאן ודקלאן תמיד גוננו עליי, והם עושים זאת עוד יותר, מאז ששון מת.
ארין ונסה לא מאושרות מכך שננה השאירה לי את הפאב. למרות שהן כמעט לא נכנסות לכאן, והן גם לא עובדות כאן, הן חשבו שהוא יהיה שלהן. הן אפילו הרחיקו לכת עד כדי לנסות לשכנע אותי לחתום על העברת חלק מהפאב אליהן. האחים שלי עמדו לצידי והתעקשו שהן יוותרו על הרעיון. הם כולם מסכימים על כך שאני זאת שמגיע לה לקבל אותו. ננה לא הייתה משאירה לי אותו אם הייתה רוצה שהן תהיינה הבעלים, אבל האחיות שלי לא מסוגלות אפילו להביט בי במבט שאינו זועף.
עוד לא עבר אפילו שבוע מאז שננה נפטרה, אבל אני מרגישה את הקרע ביחסים שלי עם הילדים שלהן, שאליהם הייתי קרובה כל חיי. הם לקחו את הצד של האימהות שלהם, מן הסתם. אני מרגישה כאילו איבדתי עוד אחים. זה הפך את קיליאן, נולאן ודקלאן לעוד יותר מגוננים כלפיי.
העובדה שלא הזמנתי מספיק ויסקי וגינס היא משהו שהם ישתמשו בו, כדי לרדת עליי. זה חטא אירי, ונחשב לטעות של טירונים. העשורים שביליתי בבר היו אמורים להכין אותי לזה, וארין ונסה ישתמשו בזה כדי להצביע על כך שאני לא מסוגלת להמשיך את המורשת של ננה.
אני מסיטה את מבטי. עיניי מתמלאות לפתע בדמעות, ואני לא מסוגלת לשלוט על דבר.
בוריס מתקרב אליי, מושך אותי אליו ולא אומר מילה.
אני מתייפחת בזרועותיו, עד שאני שומעת את קולו הנוקשה של אחי קיליאן. "נורה, מה קרה?"
בוריס לא משחרר אותי. "היא נסערת."
"כן. אני רואה. מה קרה?"
"אני צריך לענות על זה?"
קיליאן נאנח וקצת מורח את המילים שלו. "כולנו נתגעגע אליה, אבל היא הייתה זקנה. היו לה חיים טובים."
אני מוציאה את עצמי מזרועותיו של בוריס ושולחת מבט זועם בקיליאן. "תפסיק להגיד את זה."
"זה –"
"קיליאן, אני צריך שתבוא איתי למרתף," בוריס אומר ופותח את הדלת של גרם המדרגות הצר.
"למה?"
"אנחנו צריכים להביא משם וודקה."
הוא נוחר בבוז. "אתה צוחק, נכון?"
"לא. אני מתערב איתך על שלושת אלפים דולר שהאו'מאלים לא מסוגלים לשתות שלושה שוטים, לא כולל הגברות, כמובן."
"של וודקה?"
"כן."
"למה שהם ירצו לעשות את זה?"
"רק עכשיו קניתי את הארגזים האלה מנורה לכבוד סבתא שלך. אתה מתכוון לסרב להרים כוס לכבודה?"
קנה אותן ממני?
"אתה לא –?"
"קיליאן, בוא נלך," בוריס נוהם ומצביע על המרתף.
"היית מוכרח לקנות וודקה? אתה יודע שאנחנו אירים, נכון?"
"אל תיפול בדרך למטה. זה יהיה לא הוגן, כשנילחם בפעם הבאה," בוריס פוקד, ויורד אחריו במדרגות.
"לאן הם הולכים?" שואל אחי האחר, נולאן, שנכנס למסדרון.
"להביא כמה ארגזים של וודקה.
הוא מכווץ את פניו. "למה שנצטרך אותם?"
אני מתכווצת ומודה בכישלון שלי. "דקלאן יצא לראות אם נוכל להשיג חבית וכמה ארגזים של ויסקי מקלי. נגמר לנו. בוריס מתכוון לעשות הרמת כוסית לכבוד ננה, ולנסות לקנות זמן."
"וודקה לכבוד ננה." נולאן שורק. "היא תתהפך בקברה."
"תפסיק עם זה!"
"אני מניח שהיה יכול להיות גרוע יותר."
אם הוא רק היה יודע חצי מזה.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
