לוטוס שחור 3 - דממה

למדתי בדרך הקשה שאין לי אפשרות להימלט מהעבר שלי.

לא משנה מה אעשה, הוא ילך בעקבותיי כמו רוח רפאים, ירדוף אותי, יזכיר לי.

אפילו בנקודה בחיי שבה חשבתי שהצלחתי להשיג משהו, שהצלחתי לתקן, כל הקלפים נטרפים ואני נזרקת בחזרה לתוך חוסר ודאות.

בזמן שרצף האירועים המסחרר מטיל אותי שוב ושוב אל שולחן המשחק של החיים כמו קובייה ששולט בה רק הגורל, אני תוהה אם אי פעם אזכה לשקט ולשלווה שלהן אני מייחלת כל־כך. האם אי פעם אזכה לנחמה שתביא איתה הדממה?

דממה מאת סופרת רבי המכר אי. קיי. בלייר. ספר שלישי בטרילוגיית לוטוס שחור. קדמו לו: יריית פתיחה ומהדהד. בספר זה בלייר ממשיכה את העלילה המפותלת שרקמה בשני הספרים הקודמים בעודה דוהרת ללא מעצורים לעבר הסוף המותח.

לסאלי,

כי את אוהבת אותו כמוני.

"אין טעם לחזור לאתמול, כי הייתי אז אדם אחר."

• לואיס קרול

פרק 1

למדתי להכיר היטב את טיבן של אשליות. הן לא יותר מרוחות רפאים שאליהן אני נצמדת כי אינני מוכנה להרפות מהנחמה שהן מעניקות לי. הדברים שמעניקים לי מרגוע ושלווה הם לא יותר מהדי זיכרון מן העבר, ובכל זאת אני נאחזת בהם חזק כדי שיישארו איתי בהווה, מפחדת שאם ייעלמו, גם אני עלולה להיעלם איתם.

אני פוחדת להיות לבד, למרות שבמובנים רבים תמיד הייתי לבד.

מכת חשמל נורית בעורקיי וזורמת בדמי הסמיך. זה אולי הדבר היחיד שעוזר לי להבדיל בין המציאות לבין האשליה. הניצוץ מזעזע את המערכת שלי ומכניס אותי לכוננות גבוהה, מכריח את ליבי לפעום מהר יותר ולעיניי להיפקח לרווחה ולהתמלא בסערה של אלפי שאלות שמוחי אינו מצליח לעבד.

אני זוחלת למרגלות המיטה על ידיי ורגליי ובוהה בטלוויזיה שמעל לאח. דקלן יושב מאחוריי, אך אני כבר לא מרגישה אותו כי אני נאבקת לנשום.

"הוא חי." זה כל מה שאני מצליחה למלמל כשאני בוהה בתמונה הקפואה שעל גבי מסך הטלוויזיה.

"מי?" שואל דקלן ממרחק של מיליון קילומטרים. אני יורדת מהמיטה, חוצה את החדר בצעדים מהססים ומתקרבת לטלוויזיה.

אני מושיטה יד כשאני מתקרבת לדמות שלא יכול להיות שהיא אמיתית, אך זו המציאות. אני מתקרבת אל האח ואצבעותיי רועדות כשאני מצמידה אותן אל המסך. ברגע שאני נוגעת בו ליבי נקרע ואני פורצת בבכי. דם מנשמתי הפצועה מציף את עיניי וזולג במורד לחיי. נשימותיי הסדוקות ממלאות את החדר.

ידיים חזקות אוחזות בכתפיי ואני רוצה להתמוטט, אך לא מצליחה להסיר את מבטי מהדבר היחיד שחיפשתי כל חיי.

"דברי איתי," הוא דורש, קולו מבוהל.

אני מצמידה את ידי בחוזקה למסך, מתחננת להרגיש את חום גופו על עורי.

"מי זה?"

"זה אמיתי, נכון?" אני שואלת את דקלן, "אתה ואני, החדר הזה – זה אמיתי, נכון?"

"תסתכלי עליי."

אני לא יכולה. אני מפחדת שאם אפנה את מבטי אאבד אותו. שאיכשהו הוא ייעלם מהמסך.

"תגיד לי שזה אמיתי," אני בוכה.

"זה אמיתי, יקירה. אני כאן איתך."

יללה נוראית מתפרצת מהחזה שלי, אך אני משתלטת עליה במהירות. דקלן ניגש אליי ונעמד לצידי. הזיכרונות מסתחררים בתוכי, משולבים ברגשות מעורפלים שנלחמים זה בזה. הכעס מנצח ועולה אל פני השטח. אני מסובבת את ראשי כדי להביט בדקלן. בעיניו אני רואה בלבול הזהה לשלי.

"הוא מת," אני אומרת, המילים חותכות את מיתרי הקול שלי כמו סכינים חדות, אך אני מדברת דרך הכאב כשדמעות זולגות על לחיי. "הם אמרו לי שהוא מת. למה? למה?"

"מי?"

"ביקרתי בקבר שלו. מיששתי את האבן שעליה נחקק שמו," אני ממשיכה. "למה שישקרו לי? למה הוא שיקר לי? למה הוא לא בא לחפש אותי אף פעם?"

דקלן מושך אותי אל זרועותיו ומצמיד אותי בחוזקה לחזה שלו כשאני מייללת ללא הפסקה, מבקשת תשובות שלא מגיעות, צורחת לנחמה.

"מי?" הוא שואל שוב. אני קוברת את פניי בחזה העירום שלו, מתייפחת החוצה את כל חלומותיי המרוסקים, את ליבי השבור, את נשמתי האבודה.

"זה אבא שלי."

אני מאגרפת את ידיי על החזה של דקלן כשחיבוקו סביבי מתהדק, שריריו מתכווצים סביב גופי ההולך ונחלש.

"למה כל־כך קל לאנשים פשוט לנטוש אותי?"

"אל תעשי את זה," הוא גוער, "שלא תעזי להאשים את עצמך."

"למה לא?" אני צורחת, משתחררת מאחיזתו, כועסת על העולם, ובפעם הראשונה בחיי כועסת על אבא שלי. אני מתרחקת מדקלן, מסתובבת לאחור ופורצת בצרחות שמקורן ברחמים עצמיים. "מה עשיתי שאלה החיים שמגיעים לי?"

"אליזבת, בבקשה. תנשמי עמוק."

"לא."

הוא מתקרב אליי. "בפעם האחרונה שראית אותו היית רק בת חמש, נכון? איך את יודעת בוודאות שזה הוא בכלל?"

"כי אתה לא שוכח את פניו של האדם שכל חייך התגעגעת אליו," אני מסננת בזעם בין הדמעות, "אין שום ספק שהאיש הזה הוא אבא שלי."

אני חוזרת לטלוויזיה, עיניי נמשכות אל העיניים הכחולות הבהירות שאני זוכרת בבירור. עיניים השייכות לאדם שחשבתי שאהב אותי יותר מכל דבר אחר בעולם. עיניים שחשבתי שמזמן הפכו לשחורות, לאחר שנקברו עמוק בתוך האדמה. אבל הוא כאן ומעולם לא הרגשתי בודדה יותר.

"אליזבת?"

אני נאחזת במדף שמעל האח כדי לא להתעלף.

"אליזבת, בבקשה. תסתכלי עליי."

"אליזבת?"

קולו הוא רעל ויין בו זמנית, וכשאני שומעת אותו איבריי קופאים ללא שליטה ואני מתמוטטת לרצפה. ריח הסיגריות המוכר מרגיע ומייסר אותי כאחד.

"זה נכון?" אני שואלת את אחי, פייק, אך דקלן עונה ראשון.

"אעשה כל שביכולתי כדי לגלות."

"כן, זה נכון."

אני מרימה את מבטי ומסיטה את עיניי מדקלן אל פינת החדר שבה עומד פייק. שנינו יודעים שאני לא אמורה להסתכל עליו. דקלן חושב שאני נוטלת את הכדורים שאמורים לחסל את ההזיות שלי, אבל אני לא נוטלת אותם. אני עדיין לא מוכנה להיפרד מאחי ואולי אף פעם לא אהיה מוכנה לכך.

הוא עומד שם, חי, שערו הכהה תחוב תחת כובעו השחור, ידיו בכיסי מכנסיו וזרועותיו המקועקעות מוצגות לראווה. עיניו שולחות אליי אהבה וכוח לפני שהוא מהנהן לכיוון דקלן, ואני מהנהנת בתגובה על אף שאני יודעת שאאבד אותו אם אעשה את זה.

גרוני מתנפח ביגון וצורב בייסורים כשאני מתיישבת על ברכיי. זה חלום שהתגשם; רק שאף פעם לא ידעתי שהחלום הזה המשיך לחיות בתוך הסיוט הכי גרוע שאי פעם מישהו היה מסוגל לדמיין.

כל הכעס שאני מרגישה כרגע לא משנה כי דבר אחד עדיין נותר קבוע: אפשר לחתוך אותי עמוק בעזרת שקרים, אפשר להשליך אותי אל הלהבות של כל הרוע שבעולם, אך לעולם לא אוותר על הדבר שתמיד כמהתי אליו.

דמעות זולגות במורד פניי בזרם קבוע של ייסורים כשאני משחררת בכאב את ליבה השבור של הילדה הקטנה שהלכה לאיבוד בתוכי. "אני רוצה את אבא שלי."

בשני צעדים מהירים דקלן על הרצפה איתי, מחזיק אותי, מנדנד אותי, מרגיע אותי ונשבע שיעשה כל שביכולתו כדי למצוא אותו.

אני נצמדת אליו, לוקחת את כל הנחמה שהוא נותן ומנסה לגנוב עוד, נאחזת בו חזק יותר, מתחפרת באצבעותיי עמוק יותר לתוך בשרו. הוא לא מראה סימנים שאני מכאיבה לו, אז אני עוצמת את עיניי ומתכרבלת בחיקו כמו ילדה קטנה.

כשאני פוקחת את עיניי שוב, הן צורבות מהשמש הזורחת ולחיי שורפות מהמלח. אני עדיין עטופה בזרועותיו של דקלן, וגופי כואב. לא רק מהתנוחה שאלוהים יודע כמה זמן הייתי בה, אלא גם מהעינויים שעברתי בימים האחרונים, בזמן שהייתי שבויה.

 "כואב לי."

דקלן נעמד, מרים אותי מהרצפה ומשכיב אותי על המיטה. הוא מרחף מעליי וסוקר בעיניים מלאות זעם ורחמים את פניי ואת גופי החבולים.

ההבעה שלו מעצבנת אותי. "תפסיק."

"להפסיק מה?"

"להסתכל עליי ככה. כאילו אתה מרחם עליי."

"אני דואג לך, זה הכול." הוא נותן לי משכך כאבים ואני מכניסה את הכדור לפה.

"אני לא מבינה. אני לא מבינה שום דבר מזה."

"גם אני לא. עברת הרבה בזמן האחרון, אז נראה לי שהמוח שלך לא מסוגל כרגע לחשוב בבהירות וגם המוח שלי לא. בואי נתמקד בדבר אחד בכל פעם, בסדר?"

"כל מה שאני מסוגלת להתמקד בו כרגע זה למה פניו של אבי מופיעות על גבי המסך הזה כשהוא לא אמור להיות חי. אני לא יודעת אם אני אמורה לשמוח או לכעוס," אני אומרת. "למה הוא לא רצה אותי?"

דקלן לא מגיב ומצמיד אותי אליו. אני מנסה להילחם בערפול שמשתלט עליי בגלל התרופות, אך עיניי נעשות כבדות. דקלן לוחש בעדינות באוזני, מנסה להרגיע אותי. "ששש, יקירה. אני אדאג לך. אעשה מה שאוכל כדי למצוא תשובות."

אני נאחזת במילותיו, נכנעת, נושמת עמוק כמה נשימות ונרדמת.

דקלן

אליזבת רועדת בשנתה כשאני מחבק אותה. מוחי הוא כמו מבוך ארור ומפותל. אני עוצם עיניים ומנסה לעכל את ארבעים ושמונה השעות האחרונות אך זו נראית כמו משימה בלתי אפשרית. מראות מהיומיים האחרונים משתוללים בי עם מאה גילויים נוספים ואלף שאלות חדשות. הדבר היחיד שאני בטוח בו הוא שאני חרד מכך שלא אצליח למנוע מאליזבת לעבור התמוטטות נפשית מוחלטת.

פניה מעוטרות בחבורות, בחתכים ובפצעים שנגרמו לה מהאונס ומהעינויים שעברה. כואב לי לדעת שיש לי יד בסבל שלה, שחלק מהפצעים נגרמו על ידי. האחרים נגרמו על ידי הבן־זונה ההוא, ריצ'רד, האיש שרצחתי. הם נגרמו כי לא יכולתי להגן עליה.

לאחר שאליזבת סיפרה לי שהוא זה שרצח את אימי אפילו לא היססתי כשדפקתי לו כדור בראש. העובדה שיכולתי להרוג בקלות שכזו מפחידה אותי לגמרי. זו תחושה קודרת לפחד מעצמך. אני יודע עכשיו שאני מסוגל לעשות כל דבר. אני מפלצת שנוצרה על ידי האישה הזאת, שגופה כרוך סביבי.

אני רוצה הסבר, בדיוק כמוה. מי היה ריצ'רד? איך הוא הכיר את אימא שלי? למה הוא הרג אותה? מה החלק של אבי בכל זה? אני רוצה לדעת. אני רוצה להבין, אך ככל שאני חסר שליטה על עצמי כרגע, אליזבת במצב נפיץ יותר ממני. היא צריכה להתחזק, אז אני חייב להניח בצד את כל מה שרודף אותי ולהתרכז בה.

כשהנשימות שלה מתאזנות, אני מחליק החוצה מהמיטה ומאפשר לה את המנוחה שהיא זקוקה לה נואשות. אני נעצר לפני שאני יוצא מהחדר ומסתכל עליה כשהיא שוכבת במיטה שלי ופרץ של טינה וכעס מציף אותי כמו נחשול. היא גרמה לי לאבד שליטה ואני חייב לחזור ולהשתלט על עצמי כדי להגן עליה – כדי לוודא ששום דבר נוסף לא יקרה לה בלי רשותי.

פרק 2

דקלן

"אלוהים ישמור," אומר לוקלין בבהלה כשאני טורק את הדלתות הכפולות של הספרייה וסוגר אותנו בתוכה.

בגבי מופנה אליו, אני אוחז בידיות בחוזקה, בניסיון עלוב לשלוט בסערת הרגשות שלי. אני מרגיש את הזעם בעצמותיי והן רועדות עד שזיעה קרה שוטפת אותי. אני מושך בידיות לאחור, פותח את הדלתות וטורק אותן שוב, גונח והולם באגרופיי על עץ המהגוני העתיק.

"מה אני יכול לעשות עבורך?" שואל לוקלין מעברו השני של החדר.

שרשרת של תשובות ממלאת את ראשי ונכרכת סביב גרוני בלולאה מחניקה. אני לא מצליח לדבר. אני חושב על אליזבת שנמצאת למעלה, ישנה בגלל הכדורים. מראות מפורטים מליל אמש, כשמצאתי אותה, חולפים במוחי. אני רואה בעיני רוחי את גופה העירום והמדמם, את החבורות ואת החתכים שבין רגליה בגלל מה שהבן־זונה עשה לה. מיצי מרה עולים בגרוני ואני נלחם לבלוע הכול.

כל מה שרציתי להעניק לה כשהתעוררה הבוקר זה כמה שיותר שלווה, אך במקום זאת, צפיתי בעולמה מתפוצץ בכאוס גדול עוד יותר. כאוס שהיא לא צריכה. אני מודאג מפני שאני חושב שהיא לא יציבה מספיק כדי להתמודד עם הכאוס הזה.

"דקלן."

אני מסתובב אל החבר שלי, מודה על כך שהוא נשאר לישון פה אמש ונמצא כאן כעת, כי אין שום דרך שבה אצליח לעשות סדר במחשבותיי המופרעות בכוחות עצמי בלי להכניס את האגרופים שלי בקירות בזעם בלתי נשלט ולהרוס את הבית.

"איך היא?" הוא שואל.

"ישנה."

המילה יוצאת חנוקה. אני ניגש לספה ומתיישב, משפיל את הראש על אגרופיי. אני נושם דרך האף נשימות מאומצות והן נשמעות היטב בחלל החדר. לא אתן לאליזבת לראות אותי במצב הזה. היא צריכה להאמין שאני בשליטה מוחלטת ושהיא מוגנת לחלוטין איתי.

"איך היא באמת?" הוא לוחץ עליי, רוצה לקבל תשובה טובה יותר מזו שכרגע נתתי לו.

אני מרים את הראש ופוגש את מבטו המודאג. הוא מתיישב מעברו השני של שולחן הקפה.

"היא במצב לא טוב."

לא אכנס לפרטים עם לוקלין כי ענייניה הפרטיים שייכים לה ולי ולא לאף אדם אחר.

"תראה, מה שקרה אתמול בלילה, מה שהיית עד לו – " אני מתחיל לומר אך לוקלין קוטע אותי.

"אל תדאג, אף מילה לא תצא ממני. זה בכספת."

"כדאי מאוד שכך יהיה," אני אומר, איום שזור בקולי. "לעולם אל תדבר על זה, אפילו לא איתה, ברור?"

"לגמרי," הוא מהנהן.

"אני זקוק לעזרתך," אני אומר, מסיט את נושא השיחה.

"כל דבר."

"אני צריך שתמצא מישהו בשבילי."

"מי?"

"שמו סטיב ארצ'ר."

"למה השם הזה נשמע לי מוכר?" מבטו מסוקרן.

"הוא אביה של אליזבת."

"אבא שלה?" הוא מגיב, מופתע. "הוא מת. ראיתי את תעודת הפטירה שלו כשחיפשתי את אימה."

"אני לא יודע. היינו למעלה וצפינו בחדשות מאמריקה והיא נשבעת שהיא ראתה אותו."

"בטלוויזיה? אין מצב."

"היא מתעקשת שזה הוא."

"דקלן, הראש שלה ממש לא מאופס עכשיו. אני בטוח שהיא רואה את מה שהיא רוצה לראות," הוא אומר. "הבן אדם מת."

אני מושך בכתפיי ומשחרר נשימה כבדה. "תסתכל על הדיווח בחדשות ותשווה בין פני שני הגברים."

לוקלין ניגש לשולחן העבודה שבפינת החדר, ואני בעקבותיו, כדי להראות לו את דף הבית של ערוץ החדשות. אנו מוצאים את הווידאו, מפעילים אותו, וכשאני רואה את הגבר שאותו זיהתה אליזבת כאביה וביקשה שאקפיא את התמונה, אני מושיט יד ועוצר את הווידאו.

"זה הוא."

נדרש לנו זמן כדי לאתר בארכיון החדשות מאמר שנכתב בעיתונות על אודות המעצר שלו, אך לוקלין מצליח בסופו של דבר למצוא את התיעוד.

"הנה," אני אומר כשאני רואה את הלינק, "תלחץ על זה."

כשהמאמר עולה על גבי המסך, אני יודע שאליזבת לא מדמיינת דברים. זו אולי תמונה ישנה, אך אין שום דרך להכחיש את העובדה שמדובר באותו אדם.

"אלוהים אדירים," לוקלין אומר כשהוא משווה בין שתי התמונות.

"זה הוא. תגיד לי שאתה רואה את מה שאני רואה."

"אני רואה את זה."

"פאק!" אני מעביר את ידי בשערי, ניגש לחלונות, מצטער שהדלקתי את הטלוויזיה הארורה הבוקר. "אני לא יכול להרשות לאף אחד נוסף לפגוע בה."

"אני יודע."

"אלוהים. רק לאחרונה היא גילתה שהאימא המחורבנת שלה מכרה אותה כשהייתה רק תינוקת ועכשיו זה? לא נראה לי שהיא תצליח לעמוד בזה."

"תגיד לי מה אתה רוצה שאעשה."

היא לא תניח לזה. לא שאני יכול לצפות ממנה לדבר כזה. אבל אני חייב להיות עם אצבע על הדופק לגבי זה ולהישאר שני צעדים לפניה.

"תמצא אותו. ושלא תעז להשמיט ממני אפילו פירור של מידע. ברור?"

"ברור."

"פישלת כבר פעם אחת," אני גוער בו, "אל תעשה זאת שוב."

הוא נעמד, ניגש אליי ומרגיע, "אני נותן לך את המילה שלי." כעסי לא שוכך כי מה שעומד על כף המאזניים גדול מדי מכדי להתייחס אליו בקלות ראש. לוקלין רואה את הספק בעיניי, אוחז בכתפיי ומציין ברצינות, "גם לי אכפת מהבחורה הזאת."

"אז אל תפשל."

הוא מהנהן, לוחץ את כתפי ומוציא את הנייד שלו לפני שהוא הולך.

"אני גם רוצה אבטחה," אני קורא לעברו, "אסור שהיא תישאר לבד."

"אטפל בזה עכשיו."

"אתה תתאים למשימה."

"אני לא איש אבטחה, מק'קינון."

"אתה צודק. אתה גם לא ממש איש שמבצע פקודות, אבל אחרי אתמול בלילה אתה היחיד שאני סומך עליו שישמור עליה כשאני לא בסביבה."

"אצטרך לדאוג לכמה דברים באדינבורו."

"תעשה את זה היום," אני אומר. "תוכל להישאר בקוטג' שליד המערה."

"בקוטג'?" הוא צוחק, "אתה מתכוון למגורי המשרתים?"

"זה הבית שאני מדבר עליו, מניאק," אני מחייך. "אה, ועוד דבר," אני מוסיף לפני שלוקלין יוצא מהחדר, את חיוכי מחליפה הרצינות, "תודה רבה."

"אין בעיה."

אני מוכן לעשות כל דבר כדי לוודא ששום דבר לא יפגע יותר באליזבת, אך האפשרויות שלי מוגבלות, בייחוד לנוכח ההיסטוריה ששנינו סוחבים איתנו. למרות שאנחנו לא הרבה זמן יחד, עברנו כבר הרבה מאוד דברים שיכולים בקלות להכניס אותנו לכלא. זו הסיבה לכך שלוקלין הוא האדם המתאים למשימה. אני הולך למטבח, ניגש למסך האבטחה שעל הקיר ובודק את הצילומים מהמצלמות שבחוץ. אני עובר על כל המסכים ונעצר בתיעוד ממצלמת השער. אני צופה ברכבו של לוקלין יוצא לכביש הראשי כשהנייד שלי מצלצל.

"מק'קינון," אני עונה.

"צהריים טובים, מר מק'קינון, זה אלכסנדר סטנפורת' מ'סתנפורת' ושות'. מה שלומך?"

"אני בסדר," אני עונה. אלכס הוא האדריכל שיתכנן את הנכס שאקים בלונדון, על האדמה שרכשתי לא מזמן.

"אני מקווה שלא אכפת לך שאני מתקשר לנייד שלך, אך מפני שהיה לך חשוב לזרז את הפגישות הראשוניות, חשבתי לעקוף את מנהלת המשרד שלך."

"זו הסיבה שנתתי לך את המספר הזה, אלכס."

"יופי. ובכן, הייתי רוצה לקבוע פגישה כדי לדון איתך בהיקף הפרויקט, בלוחות הזמנים ובתקציב. אתה פנוי בשבוע הבא?"

"אני יכול להתפנות. תתקשר למשרד שלי כדי לתאם את הפגישה ואני אדאג להיות שם."

"נשמע טוב. אצור קשר עם הצוות ואתקשר למשרד שלך מאוחר יותר היום."

"תודה, אלכס."

אני מנתק, מוציא שקית קרח מהמקפיא ועושה את דרכי מעלה, אל אליזבת. היא ישנה עמוק כשאני נכנס לחדר ומתיישב לידה. פניה נפוחות. חבורות שחורות וכחולות מקיפות את העין שלה. אני מצמיד את הקרח בעדינות לעורה והיא נרתעת.

"מצטער," אני לוחש כשעיניה נפקחות. "זה ממש נפוח."

עיניה מורחבות ומסוממות. היא לא משאירה אותן פקוחות לאורך זמן. אני צופה בה שוכבת ללא ניע, נשימותיה הרכות ממלאות את החלל.

"נהגנו לרקוד," היא ממלמלת בקולה הצרוד.

"מי?"

"אבא ואני."

אני לא אומר דבר כשהיא מתכרבלת עליי ומניחה את ראשה בחיקי.

"דין מרטין היה הזמר האהוב עליו," היא אומרת, ישנונית, לא פוקחת את עיניה. 'וולרה'... זה השיר. הוא היה שר, ואני זוכרת שתמיד צחקתי כשהוא שר באיטלקית."

"היה לו קול טוב?" אני שואל, מחזיק את שקית הקרח צמודה אל פניה.

"כן," היא עונה לאט, בתשישות. "הוא היה מעמיד אותי על כפות רגליו ורוקד איתי בזמן שנאחזתי בשוקיו."

היא משתהה, נותנת לזמן לחלוף, ואני חושב שהיא נרדמה שוב, אך אז היא מתחילה למצמץ. כשעיניה המזוגגות מוצאות אותי, היא מייבבת. "למה הוא עזב אותי?"

מעולם לא ראיתי כל־כך הרבה כאב לב בעיניו של מישהו ואני שונא את מה שאני רואה בעיניה. היא רוצה תשובות, אך אין לי תשובות עבורה וזה הורג אותי.

"חשבתי שגרמתי לו אושר."

אני מניח את שקית הקרח על השידה ואוחז את פניה בידיי. "אני מבטיח לך שאעשה הכול כדי לתת לך תשובות. אנחנו נמצא אותו."

"ואם הוא לא רוצה שאמצא אותו?"

"אין זה משנה מה הוא רוצה. זו לא ההחלטה שלו."

זו לא האישה שאני מכיר. זו מישהי אחרת לגמרי. היא אולי העמידה פנים כדי לרמות אותי, אך תמיד היה לה עמוד שדרה עשוי פלדה וזה משהו שאף אחד לא מסוגל לזייף. מתחת לכל השקרים, החלק הזה שבה היה אמיתי, אך כעת הוא אבוד היכן שהוא בתוך גופה המחולל.

היא נושמת פנימה נשימה כואבת כשהיא מזיזה את הגוף.

"למה שלא תיכנסי לאמבטיה חמה?"

"מה הטעם? ריקבון הוא ריקבון."

"איזה בולשיט," אני מתפרץ. "ריקבון פגע בך, אך לא השתלט עלייך. אני מציע אמבטיה כדי לעזור לך להתמודד עם הכאב, לא כדי לנקות אותך."

מילותיי הן חצאי אמיתות; אני כן רוצה לנקות אותה. לנקות את כל הטינופת מהבן־זונה שגרם לה את זה. אני רוצה למחוק אותו מעורה, כי המחשבה מחליאה אותי. אני רוצה שתהיה מכוסה בי, בריח שלי, כשידיי על כל גופה. אני רוצה שיהיה לה את הטעם שלי, את הריח שלי. זה צורך פראי לסמן אותה כשלי, לתפוס עליה בעלות, על כל חלק שבה.

אני מושך אותה אליי, מצמיד את שפתיי לשפתיה ומנשק אותה בעדינות על אף שמה שאני באמת רוצה זה לטרוף אותה. אני לא עושה זאת כי היא שבירה מדי. נשימתה על לשוני מציתה צמרמורת בוורידיי וגורמת לדופק שלי להאיץ. אני מתאמץ שלא להשליך אותה על המיטה, לפשק את רגליה ולקבור את עצמי עמוק בתוכה. אני רוצה לזיין אותה חזק כל־כך עד שתרגיש אותי בעצמותיה.

אני מכריח את עצמי להתרחק ואוחז בגרונה, נושם נשימה עמוקה ומשחרר אותה לאט.

"התגעגעתי לטעם שלך," היא אומרת, ומילותיה לא עוזרות לי להירגע.

"אני רוצה לתת לך יותר מרק את הטעם שלי, אך לא יכול לאפשר לעצמי להיות אנוכי כזה איתך כרגע. לא אוכל להשתלט על עצמי ופשוט אפגע בך."

אני יוצא מהמיטה, הולך להכין לה את האמבטיה, ואז חוזר אליה.

"תני לי את ידייך," אני אומר ועוזר לה לקום על רגליה. "תרימי את זרועותייך."

אני מפשיט אותה באיטיות, נזהר לא להכאיב לה. כשהיא עומדת מולי עירומה, אני מוריד במהירות את בגדיי ומוליך אותה לאמבטיה. אני נכנס לפניה לאמבט ואז עוזר לה להיכנס למים. היא מתיישבת בין רגליי ונשענת על החזה שלי, גונחת בכאב.

קשה לי להסתכל על גופה. החבורות מרתיחות את דמי. זה מעוות את קיבתי בסערת רגשות מבחילה. אני רואה סימן נשיכה משונן על השד השמאלי שלה שבו לא הבחנתי אמש כשקילחתי אותה.

"מה?" היא מרימה את מבטה אליי. "מה קרה?"

"למה את מתכוונת?"

"הגוף שלך נדרך."

"אני מצטער... אני רק..." אני מתחיל, ומנסה להיות עדין במילותיי.

"מה?"

קשה לי עם עדינות אז אני הולך על כנות. "אני רוצה לסלק את כל הסימנים האלה. את כל מה שלא אני גרמתי לך."

"תמיד אהיה מסומנת ממגעו של מישהו אחר. תמיד הייתי."

"הייתי מוכן לתת הכול כדי לסלק אותם," אני אומר, יודע כעת שהצלקות שעל גבה ועל פרקי כפות ידיה נגרמו מידיו של אב האומנה שלה.

"אתה לא יכול להפוך אותי למישהי שאני לא, אתה מבין?"

"את לא מקרה הצדקה שלי," אני אומר בכעס, "אם לזה התכוונת."

"אף פעם לא הייתי מקרה הצדקה שלך? גם לא בהתחלה?"

"לא. מעולם לא הייתי איתך רק מפני שריחמתי עלייך."

"אם לא מתוך רחמים, אז מתוך מה?"

"אין לי תשובה פשוטה לשאלה הזאת. אני לא מבין למה עשית את כל החרא שעשית ולא מבין את ההיגיון שלך, אבל מה שאני כן יודע זה שאני כנראה משוגע לגמרי, מפני שאני אוהב אותך. לעזאזל, אני אוהב אותך. ניסיתי שלא לאהוב אותך, נלחמתי בזה, אבל אני לא יכול להפסיק."

"ומה לגבי מה שאמרת אתמול בלילה? אתה עדיין שונא אותי?"

"כן."

היא משפילה את עיניה, אך אני מחזיר את מבטה אליי. "אני אוהב אותך, אליזבת."

"באמת?"

"ברור שכן. הרגתי בשבילך."