מאה שנים של ישות

"עשרות משכימי קום – אלה שבשעה חמש לפנות בבוקר מתעוררים ללא כל קושי ומייד רצים את ריצת הבוקר שלהם במלוא חושיהם, אלה עם הכלבים מלאי המרץ כמוהם, אלה עם הכלבים שהדבר האחרון שהם רוצים הוא לרוץ בבוקר ואלה שרצים לבד, תוך כדי שהם מקרינים לסביבתם 'תנו לרוץ בשקט' – כולם־כולם נתקלו בקופסאות האפורות.

הקופסאות האפורות היו פזורות במרחקים של כחצי מייל זו מזו – אלפים, מאות אלפים ואולי אף מיליונים. הרצים לא יכלו להעריך מהי כמות הקופסאות, משום שהם ראו אותן רק עד האופק או עד הגבעה הקרובה או עד החצר הסמוכה. ברור היה שהקופסאות האפורות היו מונחות שם בכמויות עצומות".

הספר "מאה שנים של ישות" עוסק מצד אחד באופי האדם, ביצר ההרס, ברצון לכפות על אחרים דעות, אמונות, רצונות ושליטה, ומצד אחר ביצירתיות הבונה והמדהימה שהביאה את האדם, חרף ההיסטוריה ספוגת הדם, להישגים אדירים.

לאשר ורדי, שזה ספרו הראשון שמפורסם, יש בת ושני בנים, ארבע נכדות ובת זוג מדהימה. הוא נולד בשנת 1948 וכתב את הספר ממרום גילו, תוך ליווי האירועים שקרו בארץ ובעולם מאז שנולד. גם אם הספר יסווג כמדע בדיוני, כמעט כל האירועים המתוארים בו – אמיתיים.

התחלה, מוקדם בבוקר, אחד במאי 2033

עשרות משכימי קום - אלה שבשעה חמש לפנות בבוקר מתעוררים ללא כל קושי ומייד רצים את ריצת הבוקר שלהם במלוא חושיהם, אלה עם הכלבים מלאי המרץ כמוהם, אלה עם הכלבים שהדבר האחרון שהם רוצים הוא לרוץ בבוקר ואלה שרצים לבד, תוך כדי שהם מקרינים לסביבתם "תנו לרוץ בשקט" - כולם נתקלו בקופסאות האפורות.

הקופסאות האפורות היו פזורות במרחקים של כחצי מייל זו מזו - אלפים, מאות אלפים ואולי אף מיליונים. הרצים לא יכלו להעריך מהי כמות הקופסאות, משום שהם ראו אותן רק עד האופק או עד הגבעה הקרובה או עד החצר הסמוכה. ברור היה שהקופסאות האפורות היו מונחות שם בכמויות עצומות.

אחד הרצים ניגש אל אחת הקופסאות. גודלה היה כארגז ירקות, הדפנות היו זהות ולא היה כל פתח או בליטה בשום צד שלה. הוא נגע בקופסה ונרתע בבהלה כי קיבל מכת זרם - לא חזקה, אבל מרתיעה. רץ אחר זרק אבן קטנה על קופסה אחרת והיא ניתזה ממנה ופגעה בו חזרה. גם הוא נרתע אף על פי שהאבן לא הכאיבה מאוד.

יותר ויותר אנשים התאספו ליד הקופסאות, העלו השערות, אולי זאת מתקפת סייבר של אחת המדינות העוינות. אחד מחובבי הקונספירציות העלה השערה שאולי השירות החשאי פיזר אותן למעקב אחר האזרחים.

משאית פינוי אשפה וגזם הגיעה לקרבת אחת הקופסאות. פועל זריז כיוון אל הקופסה את הזרוע שמלקטת את הגזם, וכשניסה להרים אותה התפסן נמס. מסביב לקופסה נוצרה שלולית מתכת שנקרשה מייד למשהו חסר צורה. זה כבר היה מפחיד. האנשים שעסקו בספורט השגרתי שלהם נטשו את המסלול וכל אחד פנה במהירות לביתו.

למי שצפה במסך הטלוויזיה באותו בוקר התברר שהקופסאות מקיפות את כל העולם - במישורים, בהרים, ואף באוקיינוסים ובנהרות.

המשך, כבר בוקר

צלצול הטלפון העיר את בון מחשבון, זה היה הכינוי שלו, השם הרשום בתעודת הלידה היה בון שנון.

בון היה האקר שלא ידע לעשות שום דבר שלא קשור במחשבים עצמם, אבל בכל מה שקשור להם היה יחיד סגולה. הוא היה מסוגל לדמיין מה קורה בתוך המחשב שלו בעת פעולתו, וגם בתוך מחשבים של אחרים.

קול זר, קר ומנוכר שאל, "אתה בון שנון?" הקול לא היה של חבר. זה היה קול רשמי שגרם לבון לסרוק בזיכרונו אם בעבר האדם הזה כבר דיבר איתו והעיר אותו ברוב חוצפתו מהשינה האיכותית ביותר שיכול היה להעלות על הדעת. לרוע מזלו, הסריקה לא העלתה דבר, ולפיכך בון הגיע למסקנה שצריך לברוח.

"אני עדיין לא בון, אני ישן," אמר בון, "תתקשר בעוד עשר דקות, אדבר איתך אחרי שאשתה קפה," וניתק.

בון זינק מהמיטה, התלבש במהירות, אכל פרוסה שנחה על השולחן, שתה מים ושטף את הפנים. מייד אחר כך ירד בסולם החירום לרחוב, השתחל בין מכוניות חונות וראה בחטף שני אנשים עומדים ליד הבית ומחכים. היה לו ברור שהם מחכים לו. הוא רץ למקום שהוא מחביא בו את אופניו, אך לאכזבתו הם נעלמו. נגנבו שוב, יש להניח. לפחות הגלגיליות היו מונחות בפינה כשהן מוסתרות. הוא הצמיד אותן לרגליו והחל לדהור ברחוב.

תוך כדי דהרה במורד הרחוב, הביט לאחור כדי לראות אם מישהו רודף אחריו, ולא שם לב לקופסה האפורה שהייתה מונחת בדרכו. הוא נתקל בה, ותוך כדי מעופו באוויר חשב מי המטומטם ששם קופסה באמצע הרחוב. הוא התיישב על שפת המדרכה כשהוא חבול ומטושטש, אך למזלו לא נפגע פגיעה רצינית בשום חלק מאיברי גופו.

הוא הביט בקופסה, והבין שאלה שמחפשים אותו עושים זאת בגללה. הוא גם תיאר לעצמו שבקופסה יש משהו מספיק חשוב, אבל אין סיכוי שמישהו יוכל לפתוח אותה ולבדוק את תוכנה, לפחות לא באמצעים קונבנציונליים.

אם זאת אכן המסקנה, חשב לעצמו, אין סיבה שימצאו אותי כי ספק אם אוכל לפתור את הבעיה, תהיה רצינית ככל שתהיה. הוא קם במהירות, הגלגיליות בידיו, ועד מהרה נעלם בינות לצמחייה העבותה שהובילה לחצר אחד הבתים.

לפני הצוהריים

חבר של בון, ירמי, מי, כפי שנקרא בפי חבריו הבודדים, ישב על ספה מהוהה, שתה משקה עכור שנראה כמו קפה, צפה במסך הטלוויזיה, מלמל מילים חסרות פשר ופרץ בצחוק, בדיוק  כשבון נכנס.

"התקשרו אליי," אמר בון, "ממשרד ממשלתי כלשהו. ברחתי מהם. כמעט בוודאות מדובר בקופסאות שאתה רואה בטלוויזיה. מה מצחיק אותך, אגב?"

"שום דבר מיוחד," השיב ירמי, "פשוט אני מדמיין את מדעני העולם מוציאים את הארשת הרצינית מהארון ומתחילים להתראיין בטלוויזיה ולברבר דברי חוכמה, כאשר אין להם מושג דל מה מטרת הקופסאות."

"אתה צודק. לדעתי הקופסאות לא מקומיות, כלומר לא נוצרו על כדור הארץ אלא בידי ישות חיצונית כלשהי," הסכים איתו בון.

"אין לי ספק שהמדענים החכמים לא יצליחו לפתור את התעלומה, ובוודאי לא יצליחו לפתוח את הקופסאות, אלא אם מי שיצר אותן יחליט שכן. קפה?"

"למה שאתה שותה אתה קורא קפה?"

"לא. לאירועים מיוחדים יש לי פולי קפה שאני טוחן ושותה מייד."

שניהם שתו את הקפה שירמי הכין כשהם בוהים בטלוויזיה. הקפה היה טעים ובעל ניחוח חזק. הם שתו אותו בלי חלב וסוכר, לא בשל העובדה שכך העדיפו, אלא כי לא היו חלב וסוכר, אבל הקפה היה מעולה גם כך.

זמן רב לאחר שסיימו לשתות עדיין המשיכו לבהות עד שירמי תהה בקול, "אז מה עושים עכשיו?"

"האפשרות הטובה ביותר היא שאישאר בבית שלך ולא נצא כמה ימים. אולי העניין יירגע," בון ענה כאילו לעצמו, "אף על פי שדברים כאלה לא נעלמים לבד."

"יש לנו מצרכים ליומיים-שלושה. אחר כך נצטרך לחדש את האספקה," אמר ירמי.

"אוקיי," נאנח בון.

למרבה הפלא הדירה של ירמי הייתה נקייה ללא רבב, מסודרת, רחוקה מהתדמית שדבקה בו כ"זרוק" שלא מתחייב לסדר ולניקיון. בון הביט סביבו כאילו הוא נמצא בה בפעם הראשונה ושאל את ירמי מתי ניקה וסידר את הדירה. הוא קיבל מבט זועף כתשובה.

הדירה - חדר שינה אחד, חדר מגורים, מטבח ושירותים, הייתה כל מה שירמי היה זקוק לו. הוא לא תכנן אי פעם שמישהו נוסף יצטרף אליו, אבל מאחר שקיווה שההסדר היה זמני, נאלץ לבלוע את הצפרדע ששמה בון. הוא לא ידע שה"זמני" יהיה ארוך, הרבה יותר ממה שדמיין.

היום השני לפני הצוהריים, שניים במאי

בון התעורר, השעה הייתה כמעט אחת־עשרה. הוא ישן בחדר המגורים, בספה המהוהה אבל הנקייה. הוא התיישב וצפה בטלוויזיה שנשארה דלוקה כנראה כל הלילה. בון קרא לירמי אך הוא לא ענה. הוא הציץ אל חדר השינה, דפק בדלת השירותים, אך לא שמע שום דבר, משך בכתפיו וחימם את שארית הקפה שנותרה בכלי ייצור האספרסו.

בטלוויזיה עדיין המשיכו המומחים בפטפטת הבלתי פוסקת שלהם, ופיזרו חוות דעת כאלה שכל הדיוט יכול היה להבין שאין להם שום מושג על מה הם מדברים.

המצלמה של תחנת הטלוויזיה המשיכה לשוטט באזור, כנראה על ידי רחפנים, וצילמה את הקופסאות המפוזרות עד מעבר לאופק. אפילו הכניסו לתוך האוקיינוס מצלמה ממונעת תת־ימית שצילמה את אותן קופסאות גם במצולות הים. בון הבין שהקופסאות מרשתות את כדור הארץ, ולא מאפשרות לנצל פרצה במקום כלשהו ולא משנה היכן - על פסגת ההר הגבוה ביותר, או במים העמוקים ביותר.

בינתיים ירמי חזר עם מצרכי מזון וחומרי ניקוי שיספיקו לימים אחדים. כמו בון, הוא הבין שהימים הקרובים יהיו קשים, וכנראה יהיה מחסור במוצרי מזון.

הוא סידר את המוצרים שקנה, תוך כדי שהוא פולט, "בפעם הבאה אתה תלך לקניות."

לאחר שסידר את כל מה שקנה, בסדר מופתי יש לומר, התיישב ליד בון ושאל, "יש משהו חדש בברברת?"

"שום דבר שאפשר ללמוד ממנו משהו, חוץ מהתנפלות של קונים על מדפי חנויות המזון, אף על פי שאף אחד לא יודע אם יש קשר לקופסאות."

לפתע הופיעו על מסך הטלוויזיה הודעות באותיות עבות בצבע אדום, שמעידות על חשיבותן. ההודעות קראו לציבור לגלות אחריות, בגרות ולשמור על שגרת חיים רגילה. הופיעו מספרי טלפון לשעת חירום, וגם הופיעו הודעות בקשר לדלק, לחשמל, למים ולכל אותם דברים המשמרים את שגרת חיי הציבור. הצילומים ששודרו ברקע הראו אזרחים שהחליטו לא לשמר את שגרת חייהם, השאירו את האחריות מאחור ורוקנו במהירות את החנויות ואת תחנות הדלק.

צילומים הראו שהמצב דומה במדינות נוספות, ובעצם בכל מקום על פני כדור הארץ, חוץ מאותם מקומות שהמצב מבחינתם לא השתנה. לא היו להם מים זורמים אתמול, לא היה להם חשמל וגם לא היו להם מכוניות, כך ששום דבר לא השתנה מבחינתם. אלה היו דרי הרחוב ואנשים שגרו במקומות מרוחקים. ההתעניינות שלהם בקופסאות שהופיעו פתאום משום מקום הייתה דלה גם כך, ולאחר דקות אחדות, מבחינתם, הן היו שם תמיד.

צוהריים

טי נכנסה בסערה, בטי בשמה המלא, בלי לדפוק בדלת. "שמעתם?"

"שמענו מה?"

"אתם לא יודעים מה קורה?"

"יש לנו טלוויזיה."

"אה," אמרה בטי והתיישבה גם היא על הספה, אף על פי שלא הוזמנה.

השלישייה הזאת, בימים כתיקונם, היו מנותקים מהעולם הרגיל. הם היו מבלים שעות מול מסכי המחשבים, חודרים לכל מיני חברות שלדעתם חומסות את שאר העולם ומוציאים מהדעת את האחראים על המיגון של החברות. לעולם לא נכנסו למערכת הכספית, לא משום שלכסף אין ערך, פשוט כסף לא עניין אותם. כל ידיעה שמבחינתם הייתה לא מוסרית, מזיקה, פוגענית, הייתה מוצאת את דרכה לאחד העיתונים הגדולים, או לרשתות הטלוויזיה. כשראו שהעיתונים והרשתות מתחילים לצנזר את הידיעות, או לא לפרסמם, הבינו שהחברות לוחצות עליהם באמצעים כשרים וגם לא כשרים כל כך, ואז הם התחילו לחדור לאתרי העיתונים והרשתות עצמם ולשבש את ההודעות, כשבמקום ידיעות מערכת הופיעו סיפורי ילדים, ונרמז להם שאם לא יפרסמו את מה שהם שולחים על אודות החברות, סיפורי הילדים יהפכו לסיפורים למבוגרים.

כשהאחראים על המיגון של החברות ניסו להתחקות אחרי מקור הצרות, הגיעו בסופו של דבר לכפר קטן בקניה, כפר שאין בו אינטרנט, ואפילו לא טלפון קווי.

ערב

בטי, בון וירמי גמרו לאכול ארוחת ערב, ארוחה שירמי הכין, טובה יש לומר. בטי ובון לא אכלו כמוה זה עידן ועידנים. למרבה ההפתעה הופיע בקבוק יין אדום ושני האורחים הביטו בהערכה על ירמי שפתח ברוב טקס את הבקבוק. זה היה פינו־נואר מבורגון שבצרפת, בן ארבע שנים. ירמי הריח את הפקק, כמבין גדול ונתן לחבריו להריח. אף על פי שגם הם לא היו ידועים כמביני יין, לא יכלו שלא להבחין בריח הכבד של היין שהענבים ספגו מהאדמה, מהמים ומהאוויר, וכך קיבל היין את הארומה המשגעת שלו.

ירמי מזג את היין לשלוש כוסות יין תוצרת רידל, ביקש מהם לחכות קצת, להביט בצבע המדהים של היין, להריח את היין ולהתמכר, ולחכות ממנו לאות שאפשר לשתות וגם אז - לא להתנפל כאילו שותים בירה, אלא להתייחס בכבוד ליין שהובא במיוחד מצרפת למדף של חנות היין, המדף שממנו ירמי אסף אותו ולא זכר אם שילם תמורתו.

כחצי שעה אחרי שירמי פתח את הבקבוק, סימן לבון ובטי שהגיע הזמן. שניהם כבר היו מנומנמים, אבל טפיחה על השולחן העירה אותם והם הסתכלו על ירמי, איך הוא מביט על טיפות היין הזולגות על דופן הכוס ומשאירות סימני דמעות, איך הוא מריח, איך הוא לוגם מעט יין, מגלגל על הלשון ועל החך ורק אחרי הטקס, טקס שנראה להם מוגזם, הם עשו כמוהו ושתו סוף־סוף את היין. אף על פי שזאת לא הייתה הפעם הראשונה שהם שתו יין, זאת הייתה הפעם הראשונה שהיין מילא אותם במעין התגלות. הם חשו שכל נימי גופם מתענגים על הנוזל האדום.

"מהיכן הידע המופלג שלך ביין?"

"מהוויקיפדיה וקצת מהטלוויזיה, והוא לא מופלג."

אחרי ששתו את כל היין, שלושתם התחילו לנמנם, ולאחר דקות אחדות נרדמו בישיבה על הספה.

היום השלישי בבוקר, שלושה במאי

ראשונה התעוררה בטי, התגנבה על קצות האצבעות למקלחת, התפשטה, לא חיכתה שהמים יתחממו, נכנסה מתחת לראש המקלחת ונתנה למים הזורמים להכות על גופה ולהמריץ את מחזור הדם. לאט־לאט התחילו המים להתחמם, אבל היא ויסתה אותם והשאירה את חומם כפי שהיו כשהתחילה להתקלח. היא לא שמעה את ירמי שצועק לה שלא תבזבז מים, והתמסרה למקלחת בכל רמ"ח איבריה.

כאשר הוא פתח את דלת המקלחת ושאל אם הכול בסדר, אז קלטה שבעצם היא כבר זמן רב מתחת למים.

"אל תיכנס!" צעקה לו, "אני בסדר, קצת נסחפתי."

הוא סגר את הדלת, בטי סגרה את המים, התחילה להתנגב, לבשה מכנסיים קצרים וגופייה של ירמי שנראו לה פחות או יותר נקיים, שטפה את בגדיה ותלתה אותם לייבוש.

"תרגישי כמו בבית."

"תודה. אכין ארוחת בוקר," אמרה בטי.

"אוקיי," אמר ירמי, "המטבח לרשותך."

שלושת רבעי שעה אחר כך הזמינה בטי את בון וירמי לארוחת בוקר שכללה כל מה שאדם מהיישוב שמעוניין לשמור על בריאותו אמור לאכול - ירקות, גבינות, ביצים, קלי של לחם ומיץ תפוזים טבעי.

שני החברים הביטו בפליאה. אף פעם הם לא זכו לאכול ארוחת בוקר כזאת. הם שאלו את בטי מהיכן כל המאכלים שעל השולחן.

"יש חנות קטנה ליד הבית שכמעט אף אחד אינו מכיר. ניגשתי וקניתי מכל הבא ליד. יש לנו מצרכים לכמה ארוחות בוקר בימים הקרובים," סיפרה בטי.