מפוקפק

כמה מוכן גבר להרחיק לכת כדי להשיג את האישה שהוא חושק בה?

אני כריש הלוואות. חיסול אנשים זורם אצלי בדם. האחים היינס היו אמורים להיות משימה פשוטה – רק להיכנס וללחוץ על ההדק פעמיים. כדור אחד בצ’רלי וכדור שני באחותו. אבל כשראיתי את ולנטינה, רציתי אותה. אלא שבעולם שלנו אלה שחייבים לנו לא מקבלים הזדמנות שנייה. אין סיכוי שאימא שלי תיתן לה לחיות. לכן עלה לי בראש רעיון שישאיר אותה בידיי.

רעיון מושחת.

לא מוסרי.

מפוקפק.

רעיון מושלם.

בדיוק כמוה.

פרק 1
ולנטינה
ני אף פעם לא מתייחסת לזוהר הצהוב של אור המנורה או א
להבהוב המרצד של מסך הטלוויזיה כאל דבר מובן מאליו.
חיפוש סימני חיים הוא הרגל מושרש אצל אנשים כמוני, אנשים
שחיים בפחד. כבר בפינה אני מאמצת את צווארי להסתכל על
הקומה שלנו. ואז אני עוצרת במקום. מלבן החלון שלנו מביט
בי. שחור. חשוך.
אוי, לא.
צ'רלי!
כפות ידיי נעשות לחות. אני מנגבת אותן בחולצה שלי ורצה
את המדרגות הנותרות אל הקומה השנייה, כמעט מועדת בצעד
האחרון. ניסיון להזיז את הידית מאשר לי שהדלת נעולה. תודה
לאל. אף אחד לא פרץ, תקף את צ'רלי ונטש אותו גוסס. אני
6 מפוקפק
מפילה את המפתחות פעמיים לפני שאני מצליחה להכניס אותם
למנעול. בפנים, פאף מתחיל לנבוח.
המנגנון המחורבן של המנעול מתנגד למפתח. יום אחד מפתח
הניקל הדק יישבר בתוך המנעול. אני מתאמצת בכל כוחי עד
שהמפתח מסתובב. אני ממהרת להיכנס פנימה. אני מועדת על
פאף, שרץ לקדם את פניי. הוא נמלט ביבבה וזנבו בין רגליו.
החשכה מאיימת. הדלקת האורות לא מגרשת את הריקנות או את
הבחילה שעולה בגרוני. משהו חלול מתיישב בחזי כשאני מביטה
בקערה הריקה למחצה של דגני בוקר ובכוס החלב שעל השולחן.
"צ'רלי!"
אף שאני יודעת מה אמצא, אני רצה לאמבטיה.
אף אחד.
"לעזאזל."
אני נשענת על הקיר, מכסה את עיניי ומרשה לעצמי שנייה
אחת לאזור כוח. משהו רטוב וחמים נוגע בקרסולי. פאף מביט בי
בעיניים עצובות וחדורות תקווה, זנבו מכשכש בבורות מבורכת.
"הכול בסדר, חמוד," אני מלטפת את פרוותו דמוית התיל, זקוקה
למגע המרגיע בגופו הקטן והחמים יותר משהוא זקוק לליטוף שלי.
ברק מפלח את השמיים ורעם מצליף כעבור רגע. אני מגיפה
את הווילונות. פאף שונא סופות רעמים. לאחר שאני מאכילה
אותו, אני נועלת את הדירה ודופקת על הדלת הסמוכה, אבל כמו
אצלנו, הדירה של ג'רי חשוכה.
לעזאזל איתו. ג'רי הבטיח לי.
זה ניחוש פרוע, אבל אני מהמרת על נאפולי'ס, כיוון שזה מקום
הבילוי האהוב על ג'רי. זה המקום היחיד שהוא הולך אליו.
גרם המדרגות הרעוע מקרקש תחת נעלי הספורט שלי כשאני
יורדת בשני גרמי המדרגות. השעה אחרי שמונה. העובדה ששכן
שלי הוא גנב רכב מגינה עליי במובן מסוים, אבל רק מפני פושעים
שרמיין פולס 7
בדרגה נמוכה יותר מג'רי. יש סוחרי סמים, מאפיונרים וכנופיות
שצריך להכיר. אני נשארת דרוכה תוך כדי תנועה, בודקת את
הבתים הנטושים, את המכוניות החונות ואת הסמטאות. נשארת
מתחת לפנסי הרחוב, לפחות מתחת לאלה שאינם שבורים. אני
פוסעת כפי שאימי לימדה אותי – כאילו אני לא קורבן.
הסופה הסוערת בחוץ נרגעת ולוקחת איתה את הגשם שהיה
אמור לשטוף את הצחנה והפיח מהשכונה. קיץ עכשיו, אבל העשן
מאש הבישול מעניק ליוהנסבורג ריח סמיך וחורפי כשאני עוברת
מּבָ ריאה להילברו. ברוב הבניינים בהילברו כבר אין חשמל.
כשהפשע השתלט, אנשים שיכלו להרשות לעצמם שירותים
עירוניים עברו לפרברים והפכו את מרכז העיר למקום רפאים.
זמן קצר לאחר מכן, ההומלסים ואנשים עם מטרות מפוקפקות
פלשו לגורדי השחקים הנטושים. הדלת והבניינים נטולי החלונות
נראים כמו גולגולות עם ארובות עיניים ריקות ופיות פעורים.
הדלתות משמשות כבר זמן רב כעצי הסקה. מה שנשאר הוא
שלד העיר. העיטים השילו את הבשר מהעצמות, ועכשיו נשארו
רק אוכלי הנבלות שצדים זה את זה. אם יתמזל מזלי הלילה, הם
לא יטרפו אותי.
ההליכה לנאפולי'ס אורכת כארבעים וחמש דקות. אני מפוחדת
ורגליי כואבות מהעמידה במרפאה הווטרינרית כל היום, אבל
הדאגה לשלומו של אחי גוברת על הפחד ועל התשישות. כשאני
מגיעה למועדון אני כבר קרובה להתמוטטות. זו לא הפעם
הראשונה שבה צ'רלי נעלם. מניסיון, אני יודעת שהמשטרה לא
תעזור. ידיהם עמוסות במקרי רצח ובנעדרים, כך שאין להם די
מקום על קרטוני חלב כדי לפרסם את תמונות כולם. בכל מקרה,
רובם מושחתים. סביר יותר להניח שאעבור אונס קבוצתי על ידי
שוטרים בתא מעצר מאשר שאקבל עזרה. אני צריכה למצוא את
אחי בכוחות עצמי.
8 מפוקפק
חבורת מתבגרים בווסטים מלוכלכים מסניפה דבק בפינה ומטיחה
בי עלבונות קולניים.
הגבוה שבהם קם על רגליו, עורו מבריק מזיעה והלבן בעיניו
בגודל צלחת. "יו, כלבה לבנה. מה את עושה בשכונה שלי?"
"היי!" סלקטור גדול ממדים בחולצת טריקו עם הלוגו של
נאפולי'ס סותם להם את הפה במבט.
הסלקטור לא עוצר אותי כשאני נכנסת, אבל אני מרגישה את
עיניו הבוערות בעורפי כשאני פוסעת במסדרון הצבוע שחור אל
הפנים המואר באורות בוהקים. שיר מלהקת רייב־רוק מקומית
בוקע בקולי קולות מרמקולים אימתניים. הקירות מכוסים בגרפיטי,
הצבעים הזוהרים נשקפים מהלבנים שמתחת לתאורת הניאון.
המועדון מדיף ריח של סם פופרס ועשן מכונות מוזיקה. יש פה
ייצוג לכל קבוצה באוכלוסייה, החל בפורטוגזים בחליפות כהות
וכלה בניגרים עם שרשראות זהב. נשים חצי עירומות מסתובבות,
חלקן נראות מחוקות.
בבקשה שהם יהיו כאן.
אני סוקרת במבטי את הבר ואת שולחנות הבר שמאחור. משמאל,
מחיאות כפיים מכוונות אל מסך שטוח שמקרין מרוץ סוסים. הצופים
משתתקים כשהם מבחינים בי. אחד הגברים נוגע בחגורתו ומיטיב
את ישיבתו. שלט מורה על כך שמשרד הלוואות שוכן בקומה
העליונה. מחוץ לדלת משתרך תור. שם מהמרים ואנשים שלא
מצליחים לשלם שכר דירה או לפרוע חובות למאפיה חותמים על
חייהם, מתחייבים לריביות של עד מאה וחמישים אחוזים בהלוואות
שכדי להחזירן יצטרכו לכרות איברים, במלוא מובן המילה.
הגברים שמשחקים בחיצים מפנים את ראשיהם כשאני עוברת
על פניהם. שיט. החרדה שלי הולכת וגוברת. הבהלה עומדת
להשתלט עליי, אבל אז אני מבחינה באפרו הכתום של ג'רי בתוך
מעגל ראשים סביב אחד משולחנות הקלפים. צ'רלי יושב בכיסא
שרמיין פולס 9
שלידו. אני כמעט בוכה מרוב הקלה, ודוחקת הצידה אנשים עם
כוסות פלסטיק מלאות בירה כדי להגיע לאחי. תלתליו של צ'רלי
גולשים על מצחו ועיניו מכווצות בריכוז. הוא לובש חולצת טריקו
של ספיידרמן ומכנסי פיג'מה מפלנל. הלבוש משווה לו מראה
פגיע, למרות גילו ודמותו הגדולה. כל אחד יכול להבין שהוא לא
שייך לכאן. איך הבן־זונה החולני שמנהל את בור השפכים הזה
הרשה לאחי להיכנס?
"איך יכולת?" אני לוחשת באוזנו של ג'רי.
הוא קופץ ושולח אליי מבט מבוהל. "מה את עושה כאן?"
צ'רלי בוחן את הקלפים שבידיו. הוא טרם הבחין בי.
אני מצמידה יד למצחי וסופרת עד חמש. "אמרת שתשמור
עליו בשבילי."
"אני באמת שומר עליו."
"הוא לא אמור להיות כאן."
"הוא אדם מבוגר."
"אחי לא אחראי למעשיו ואתה יודע את זה."
צ'רלי נושא אליי את עיניו. "וא־ואל! אני ז־זוכה."
בינתיים אני ממשיכה להתמקד בג'רי. אלכוהול והימורים הם
לא ההתמכרויות היחידות שלו. "מה נתת לו?"
"תירגעי." הוא שולח אליי מבט קצר רוח. "מיץ תפוזים, בסך
הכול."
"בוא, צ'רלי."
אני נוטלת את זרועו של אחי אבל הדילר תופס במפרק ידי.
"הוא לא הולך לאף מקום עד שלא משלמים את החוב שלו."
פי נשמט. איך ג'רי הרשה לזה לקרות? הוא יודע שאני בקושי
גומרת את החודש. אני מנערת את זרועי מאחיזתו של הדילר.
"כמה?"
"ארבע מאות."
10 מפוקפק
"ארבע מאות ראנד!" זה כמעט חצי מהשכר השבועי שלי.
"ארבע מאות אלף."
הכוח נוטש את רגליי. אני מרפה מצ'רלי ונתמכת בשולחן
כדי לאזור אומץ. באותה מידה אנחנו יכולים לכתוב לעצמנו על
המצח "מתים."
"לא יכול להיות." אני לא מצליחה לעכל את הסכום. "בלילה
אחד?"
הדילר שולח אליי מבט מוזר. "צ'רלי הוא לקוח קבוע. יש לו
חובות והגיע הזמן לשלם."
"ג'רי?" אני מביטה בו ומבקשת הסבר, פתרון, שיגיד לי שזאת
בדיחה, משהו. אבל הוא נוגס בשפתו התחתונה ומסב את מבטו.
אני הולמת בשולחן באגרופי ומטלטלת את הז'יטונים. "תסתכל
עליי!"
השולחן משתתק, אבל לא בגלל ההתפרצות שלי. ראשי הגברים
מסתובבים אל המישורת שבקומה העליונה. כשאני עוקבת אחר
מבטיהם, אני לא יכולה לפספס את האיש שעומד מתחת לאורות
ואוחז בידיו במעקה. הוא לובש חליפה כהה, כמו הפורטוגזים,
אבל הוא בהחלט לא נמנה עם אף קבוצה. הוא מפלצת, לא פחות.
גופו שרירי. גדול מדי. אין מספיק מקום בשבילו בחדר. הוא
מטביע הכול בכוח ובשליטה. הוא לא צעיר אבל גם לא מבוגר.
במקום להגדיר את גילו, שנותיו מעניקות לו הדרת כבוד של
גברים בעלי ניסיון. שיער שחור ועבות גולש פרא על מצחו. תווי
פניו מחוספסים, פראיים ונחושים. קמטים עמוקים חרוצים בין
אפו לפיו. אלה הקמטים שיש לאנשים עם חיים קשים ומורכבים.
רשת מזוויעה של צלקות משתרעת מגבתו השמאלית אל לחיו.
תחת הטלאים המעוותים, עורו שזוף. החספוס של עורו משווה
לו מראה של מישהו שחורר על ידי קליעים. זקן קצוץ ושפם
מחפים על כמה מהפגמים במראהו, אבל הנזק רב מכדי להסוותו.