מראה אמת

אדם הוא נער נבון, שאינו מאמין במעשי כשפים, ובדרך כלל פועל בהיגיון.

כשהוא מסייע לגבר שנפצע קשה בתאונת דרכים, הוא מקבל ממנו מתנה מוזרה: תליון ובו מראה קטנה, מומי מספר לו שמראה זו חשפה פעם גנב.

אדם אינו מאמין ביכולת המראה לחשוף אמת, אך שומר את התליון בין חפציו האישיים, כמזכרת יקרה ממומי, שנסע לארצות הברית אחרי שהחלים.

אל בית הספר מגיע תלמיד חדש, שרון שמו. שרון מתגלה כנער שנוהג להאשים אחרים בכל מיני מעשים.

הוא מאלץ את אדם לעשות מעשה שמנוגד לאמונתו ולראייה ההגיונית לפיהן גדל. הוא משתמש במראה בניסיון נואש לחשוף את השקרים של שרון.

פרק 1

הסיפור הזה שאני מספר לכם, התרחש בחופשת הקיץ 1992.

גרנו בשכונה שנמצאת ברצועת החוף ממש. שכונת בת גלים. שכונה ותיקה. ממש על חוף הים. שכונה שלווה, חוסה בצל עצים רבים מצדה המזרחי, שהקלו חום הקיץ הלח. ממערב נושבת אליה רוח ים נעימה. אני אוהב את השכונה הזאת יותר מכל מקום אחר בארץ. בעיקר משום שיש שם ים כל הזמן. אני לא צריך להתגעגע לים.

המקרה קרה כחצי שנה לפני שמלאו לי שלוש עשרה. גרנו בבניין מרובע. שתי קומות מעל עמודים. בכל קומה ארבע דירות. גרנו בקומה הראשונה מעל העמודים. שכנינו שקטים וחביבים. עד לפני שנתיים גרו בקומה שלנו שני ילדים בגילי. אחד מהם, שלמד אתי באותה כיתה, נסע עם משפחתו לארצות הברית. אורי, הנער השני, שגר בדירה הסמוכה לנו, סבל מאסטמה ונאלץ לעבור עם בני משפחתו לערד. לדעת הרופאים הלחות הרבה שבקרבה לים מכבידה מאד על הריאות שלו והוא זקוק לאוויר קל ויבש, וערד היא העיר המתאימה ביותר. אורי היה החבר הכי טוב שלי, כמו שהוריו היו החברים הטובים ביותר של הוריי. בוודאי תבינו כמה עצוב היה לי באותה חופשת קיץ בלי חברים שהתרגלתי כל כך אליהם.

עצוב ומשועמם הסתובבתי בבית. מאסתי במשחקי המחשב, כי ליאור לא רצה עוד לשחק איתי. עידו הגיע רק לעתים רחוקות, ולא נהניתי לשחק נגד עצמי. גם המשחק "ציוויליזציה" שקנה לי עידו, ויכולתי לשחק בו לבדי, נמאס. זהו. מגיע זמן שרוצים משהו אחר. אפילו הליכה לשפת הים לא משכה אותי. לעתים בלית ברירה הייתי לוקח מגבת ויורד לשפת הים. אלא שבמהרה הציקה לי לבדותי, ואני ניערתי את המגבת ומיהרתי לשוב הביתה. היה וראיתי בדרכי נער רץ עם כלבו, נצבט לבי צער: אם היו הוריי מסכימים שיהיה לי כלב, הייתי יוצא איתו לטיול על שפת הים. משחק איתו ולא הייתי משתעמם. אולי הייתי פוגש חברים שיש גם להם כלב, והיינו משחקים עם הכלבים, או היה הכלב יושב על ידי... איזו הרגשה נהדרת לשבת ולידך הכלב שלך.

שירה אחותי סיפרה לי שהיה לנו כלב ושמו לאקי, כשהייתי בן שנתיים. לא זכרתי מזה כלום, אבל אמי הזכירה אותו כשהכריזה שוב ושוב שלא תסכים לאמץ כלב בגלל איזה מקרה, שקרה לי כשהייתי בן שנתיים.

כשהייתי בן שנתיים הביא אבינו הביתה גור כלבים חמוד מסוג פוינטר. כלב לבן עם כתמים חומים. אחי הבכור עידו סיפר לי, שכל אחד מבני הבית אהב לשחק עם לאקי וגם אני, עד מקרה הנשיכה. "השתוללת עם לאקי וצחקת ופתאום צרחת. אמא רצה אליך וכשהיא ראתה שלאקי נשך אותך, היא ממש השתוללה מכעס. לאקי היה עוד גור. שובב וקצת פחדן, ואתה לא ידעת שאסור למשוך לו בזנב..."

שירה אחותי, צעירה מעידו בשנתיים, הסבירה לי, מדוע נבהלה אמא והחליטה לגרש את הכלב מהבית. "לאקי עוד לא היה מחוסן, ונשיכות של כלב עלולות לגרום למחלות קשות. היא כל כך כעסה שהכתה אותו במקל המטאטא. עידו רץ אל אמא ולקח מידה את המקל. הכלב הקטן בכה וגם אנחנו בכינו נורא. זה היה נורא. אחר כך ציוותה על אבא שייקח אותו רחוק מהבית. אבא לקח את לאקי אל חוף טנטורה, אבל הוא חזר אחרי שבוע. אמא המשיכה להיות קשה והכריחה את אבא לקחת אותו למקום רחוק יותר מטנטורה, כדי שלא ימצא את הדרך חזרה. בכינו אני וליאור ושנאנו את אמא שלא ריחמה על הכלב המסכן. בפעם השנייה לאקי לא חזר. תמיד אזכור את לאקי שהיה כלב מיוחד מאד. בשבילי הוא היה כמו לאסי מהסרט שראינו בטלוויזיה."

בכיתי בלבי עד כאב שכך גרמתי צער לכלב המסכן. אמרתי לאמי, שאני רוצה לתקן את העוול שעשיתי ללאקי ואני רוצה לגדל באהבה כלב אחר. אבל לא שכנעתי. אמי התעקשה: "אני לא רוצה כלבים בבית, והיום על אחת כמה וכמה. אני עובדת ואני כבר לא צעירה כל כך. חסר לי שתביאו לי עוד בעל חיים הביתה. אין לי כוח אפילו לנקות אחריכם. לא. לא." הבטחתי שאני אנקה כל לכלוך שייגרם על ידי הכלב, והוספתי שאוציא אותו החוצה פעמיים ביום, אבל אמי לא שינתה החלטתה. עקשנותה ממש הרגיזה. אבל לא יכולתי לעשות כלום. שירה באה וחיבקה אותי ואמרה, שאני צריך חבר על שתי רגליים יותר מחבר על ארבע. אבי קרץ אליי חיוך וותרני והוסיף: "לפעמים עדיף להניח לדברים כדי לשמור על אווירה טובה."

למדתי גם שאם כל אחד עסוק במשהו, אז שוררת אווירה טובה בבית.