צל אבות

זהו סיפורו של אורי שמרים עצמו מבור דיכאונו ובכוחות רוחו מצליח לשרוד כל מכשול וכל מאבק. אורי הוא אישיות רגישה ואינטליגנטית משחר ילדותו. נולד למשפחה דתית, ובעולם זה חינכו אותו באיומים עד מוות – עונשו של אלוהים, הסמכות העליונה ביותר. גם הציות להורים ולמבוגרים מועבר לו עטוף ב "יראת כבוד". צללים כבדים שמדכאים רוחו ומונעים ממנו מימוש עצמי. בנעוריו מגיע אורי לתובנות, והוא בוחן כל שהשפיע עליו לרעה ולטובה. עם הבנתו והבחנתו בין החיובי לשלילי הוא מצליח להביט נכונה על החיים. הצללים נעלמים אט אט מחייו, רוחו מתחזקת והוא מצליח לממש את שאיפותיו שדוכאו. אורי, דמות ידועה בקהילת עורכי הדין, ממשיך לבחון את העולם האנושי סביבו ודוחה מעליו סמכויות – מרויות שליליות שבעבר דיכאו אותו.

1  – אחרי מלחמת יום הכיפורים החלטנו רחל ואני להינשא. דני הגיע לביקור עם ביטול ההאפלה. סיפרנו לו, והוא הביט בי מחאתו: "לא אמרנו שנתחתן ביחד?" אמרתי לו שזה עוד אפשרי. "עוד לא קבענו יום הכירות בין הוריי להורי רחל." ידעתי שמיכל לא תסכים לחלוק ערב מיוחד זה עם מישהי אחרת. אפילו לא עם רחל. רחל סברה שזה אפשרי. "זה יהיה נחמד ומיוחד, אפילו רומנטי. מטבעו של טקס שהוא משתף אחרים. לא?"

לרחל חשוב מראה המקום ואיכות התכנון. אווירה מיוחדת סמליות לאהבה ובכלל יופי בכל. היא הרי ייפתה את הדירה הראשונה שלי בתל אביב. כיסתה בבד רקום את הספה הדהויה והמכוערת והפכה אותה לרהיטשופל נעים למראה ולמגע. כך עשתה גם לכורסאות. אהבתי טביעת ידיה בכל חלק בדירה שלנו ובוודאי בבגדיה. ממנה למדתי להתאים בגדיי. באותה ראיה רומנטית הציעה רחל שהטקס ומסיבת הנישואים יערכו בגן של בית הוריה. שמחתי על הצעתה. חסכנו דמי השכרה לאולם.

במושבת מגוריי היו עורכים מסיבות נישואים בחצרות הקטנות של הבתים. רק בשנים האחרונות עם ההתעשרות הסוערת נבנו היכלות לשמחות ואליהם הנדידו את טקסי הנישואים ובר המצווה השכונתיים.

רחל לא שאלה היכן ברצוני שהטקס יערך. היא למדה שאני שונא טקסים וכי רק משום אהבתי לה אני מקבל עליי שיתקיים טקס נישואים דתי, כולל כתובה. רק למענה הרכנתי ראשי בפני הסמכות הדתית הרבנית. נכון שלא רציתי לפגוע בהוריי ובמיוחד באמי שהילת הדת נחה עליה תמיד. על כן עמדתי מהצד והנחתי בידי אבי ובידי ישראל אבי רחל את ענייני ההלכה. ארבע הנשים במשפחתי הצטרפו לורה אם רחל ועדנה אם דני כדי להכין את הארוחה החגיגית. יומיים עמלו לשם כך. רחל עיצבה את ההזמנות למאה אורחים שהחלטנו עליהם בהתייעצות עם הוריי והוריה. בני משפחה וחברים קרובים.

כשביקשה שארשום לפניה חברים שלי וכתובותיהם נלכדתי בעצבות: "שני חברים יקרים הייתי רוצה להזמין. צדוק ונועם. אבל הם מתו במלחמה." דמעות הציפו עיניי. רחל באה וחיבקה אותי: "עצוב גם לי." משכתי באפי והזכרתי חברים אחרים מנעוריי. שמעון בן השכנים, שאבי זלזל בו ובמשפחתו. "כשרצה אבי להדגים לנו ממי לא ניקח דוגמא לחיינו היה מזכיר את משפחת שלום. והם משפחה טובה. נכון. לא משכילים. אבל הלוואי שכל המשכילים יהיו צנועים ואוהבי אדם כמותם. והם עשו כספם ביושר. קנו מגרש בקצה המושבה וגידלו בו ירקות. כל עונה הירקות המתאימים. בקיץ מלפפונים ופלפלים ובחורף בוטנים או תפוח אדמה או שניהם. כשלא היה לנו כסף לטיול או כשלא למדתי עבדתי אצלם בקטיף. שמעון היום הוא חבר ב'אגד' ויש לו וילה יפייפיה בכפר סבא. לא מספיק מכובד?" רחל אמרה שתשמח להכיר את שמעון. אחר כך שאלה מדוע לא נזמין את כל המשפחה. אמרתי לה שהם צנועים ומכונסים שבקושי יוצאים מהמושבה. אבל שמעון והאחים שלו ישמחו לבוא. רחל רשמה.

אמרתי לה שאני רוצה להזמין גם את יורם. החבר של צדוק. משכה בכתפה. סיפרתי לה על אותו ערב בו הייתי עמוס אכזבת מאבי וגם מאמי ונכנסתי לבית קפה. "אז גרתי בחדר סמוך לחנות כלי חשמל של משפחת פרידמן. את יודעת. ההורים של דני. נכנסתי לבית קפה והזמנתי בירה. הזמנתי בירה ועוד בירה עד שהכל הסתובב סביבי. יורם נכנס לקנות סיגריות וראה אותי. בהתחלה לא הכרתי אותו. מה לעשות. שיכור. אמר לי את שמו שוב ושוב עד שקלטתי. בעל בית הקפה הציע לו שייקח אותי הביתה. יורם ובעל בית הקפה נשאו אותי החוצה. יורם הביא אותי במונית אל החדר והשכיב אותי על המיטה. חלץ את נעליי ואמר שהוא נועל את הדלת ואת המפתח יזחיל מתחת לדלת. אמרתי לו שאני מתבייש. אמר שזה יכול לקרות לכל אחד. למחרת בבוקר בא כדי לראות שהכל בסדר איתי."

"ולמה לא שמרת על קשר איתו?"

"לא יודע למה. כל מיני דברים קרן לי באותה תקופה. גם עזבתי את הבית…"

"מי עוד מימי ילדותך?"

"עליזה בת חברים של ההורים שלי ואחת מהחבורה שהסתובבתי איתם כשהפסקתי ללמוד בבית הספר התיכון. אבל יש לי ספקות לגביה."

רחל הנידה שאלתה.

"קודם כל היא לא הזמינה אותי לחתונה שלה."

"היו לה בוודאי הסיבות שלה."

"כן. ולי היא השאירה זיכרון רע אחד."

"ספר. ספר."

"אני לא בטוח שתרצי לשמוע."

"בוא נשמע."

"היא בקשה שאזמין אותה לסרט כמחווה על זה שמצאה לי עבודה 'מכובדת'. הסכמתי. הלכנו לסרט. בדרך חזרה ביקשה שניכנס לגינה הציבורית. ביום שיחקו שם ילדים ובלילה…זוגות אוהבים."

רחל הסבה מבוכתה. החזרתי פניה אליי ואמרתי לה שסרבתי להיכנס לגינה הציבורית והזמנתי מונית לשכונה. רחל אמרה "מסכנה." ואני הנהנתי מבוכתי: "היא בטח נפגעה ולכן לא הזמינה אותי לחתונה שלה."

"יש לך סיפורים. ספר אפשר לכתוב מהם."

"נו. מה את אומרת? להזמין אותה?"

"לא יודעת. מה שתרצה."

"לא צריך. היא יכולה להגיד שגם היא לא הזמינה אותי וזהו."