נבלים בחלל

איכשהו יצא שאני הנבל בכל הסיפור וכמובן שאני מתנגד לזה בתוקף, אבל קשה לי להגן על עצמי ברגעים אלה. לעזאזל עם קריצקי ואבקת העגבניות המיובשות שלו!! אז ברגע של משבר קיומי החלטתי שאני רוצה לתעד את הצד שלי בסיפור, בתקווה שבפעם הבאה שילחשו את השם "פרינס" איפשהו בגלקסיה זה יהיה לצד המילה- "גיבור"!

פרינס, בחור כריזמטי ופזיז עם עבר לא פשוט, מקבל לידיו הזדמנות חד פעמית להגשים חלום גדול - להטיס את ה"קפלר" אל כוכב הלכת "מתליטודיוס", שם ימשיך בעבודתו כסוכן נדל"ן בין-גלקטי, ירוויח ארגזים של כסף ויחיה כאדם חופשי. נמאס לו שהעבר המפוקפק שלו יושב לו על העתיד! זאת ההזדמנות שלו להפוך את חייו. אלא שהתוכנית הזו מסתבכת כאשר הוא מבין שהוא חלק ממזימה בין-גלקטית, ממנה הוא צריך לצאת מבלי לסכן את חבריו, יצורים מכוכבי לכת זרים ואת כדור הארץ.

"נבלים בחלל" הוא הספר הראשון בסדרה על מסעותיו של פרינס, סוכן נדל''ן בין-גלקטי. סיפור מדע בדיוני מצחיק ובלתי-צפוי, על מסעות שמשתבשים, קבלת החלטות עם מינימום מחשבה (שאילו היו משקיעים בהן מחשבה זה כנראה היה הופך לגרוע יותר) יצורים, חברויות חזקות שאפשר לייצר רק במצבים מוזרים ואנושיות שחוצה את הזמן והמרחב.

מורן דרעי זיו היא אמא לשניים, מסטרנטית במדעי הטבע ובודקת תוכנה בתחום הקריפטו. היא אובססיבית למדע בדיוני בכל צורה וזה הספר הראשון שהיא שולפת מהמגירה.

אין לתקן גג כאשר יורד גשם.

"'והשם הוא פרינס!' צעקתי לאחר ששני קוואקלורים הטיחו אותי לרצפה באדישות, אך הדלתות כבר נטרקו מאחוריי. רגע לאחר מכן הדלתות נפתחו שוב והבגדים שלי נזרקו לעברי. הרעש העז של הטריקה צלצל באוזניי. מסביבי שממה. מדבר חשוך המואר רק באור הכוכבים. ניערתי בעצבנות את גרגירי החול שדבקו בגופי, לבשתי חזרה את התחתונים שלי, החולצה, המכנסיים והז׳קט. פתאום הבחנתי בקרע בז'קט ובכפתור מתנדנד שכמעט נתלש בטלפיים של הממזרים! צעקתי לעבר הדלת – 'אתם יודעים כמה הז'קט הזה שווה?!' אבל אז נזכרתי שהם לא מבינים שום דבר ממה שאני אומר, וחוץ מזה, גם ככה אף אחד לא שמע אותי. כל זה קרה כמובן בזמן שהתִרגומון שלי לא עבד. לקחתי נשימה וספרתי עד חמש, כי לספור עד עשר זה דבר מעצבן בפני עצמו. בקיצור..."

"אל תקצר," אמר החוקר.

אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש.

"בכל אופן, קמתי, ניקיתי את ידיי מן הלכלוך והעפר או איך שלא קוראים לאדמה שלהם, וקיללתי את העולם הארור שאני נמצא בו. מלמלתי משהו... לא זוכר מה בדיוק, ואז..."

"תנסה להיזכר."

"אין לי מושג... זה באמת משנה?"

"כמה שיותר פרטים, בבקשה. תמשיך. בעיקר על החלק של התחתונים, כן? אני רושם," אמר החוקר.

"הו זה, כן. לא היה פשוט להיות בן אנוש בעולם של קוואקלורים. הייתי היחיד שהמושג 'תחתונים' היה מוכר לו. ובגלל שהם די דומים לנו אנטומית, רק גדולים בהרבה, זה היה די דוחה. וזה אפילו עוד לא הקטע הכי דפוק בסיפור. יש להם קטע של שקיפות, הם לא מרגישים בנוח כשיש מולם יצור שמכסה את עצמו, הם מפרשים את זה כהסתרה וכאיום. אז בהתחלה משכתי המון תשומת לב. הם מאוד חשדנים ורגישים לעניין הזה, לא משנה כמה פעמים ניסיתי לומר להם שאני לא האויב! בסוף לא הייתה ברירה, התפשטתי. ותן לי לומר לך שזה לא היה פשוט. כגבר, אני מתכוון. משב הרוח לא היטיב עם הגודל של כל ה... איברים שלי. בכל אופן, ברגע שהדינג דונג שלי היה חופשי, הקיום שלי כבר לא כל כך הפריע להם. ככה התהלכתי רוב הזמן בקוואקלורי."

"דינג דונג?"

"איברי הרבייה שלי."

"אני מבין," השיב החוקר, "ומה גרם לך להגדיר את היצורים האלו כ...קוואק־לורים?"

"אין לי מושג איך קוראים להם באמת, ככה קראתי להם כי זה הקול שהם השמיעו כשדיברו – קוואקל קוואקל קוואקל. אין להם הֲבָרות כל כך, ולי היה תִרגומון שלא עבד. אבל, אבל! אם דורכים על כפות הרגליים הרגישות שלהם, כמו שכבר יצא לי בטעות לעשות, הם משמיעים קולות דומים – קוויקלקוויקלי. עכשיו אתה מבין?"

החוקר לא מצמץ.

"אתה ביקשת..." השבתי להבעת הפנים המזלזלת שלו.

"האם ידוע לך דבר־מה על חוסר מעורבותם באמנה הבין־גלקטית?" המשיך החוקר.

"אני אומר לך שהם גושים מטומטמים, לא היה עם מי לדבר בכלל..."

"הם גושים?"

"לא מבחינה פיזיולוגית, זאת רק צורת ביטוי."

"נמשיך. האם תיעדת את המלל שלהם? או זיהית דפוס דיבור כלשהו?" שאל.

"לא, לא עלה על דעתי, אבל כל הקטע עם כפות הרגליים... זה מידע זהב."

"אהההא... תמשיך."

"בכל אופן, באותו לילה –"

"לילה?" עצר אותי החוקר.

"תיקון. באותו הרגע שבו ישבתי לבדי על האדמה לאחר שהעיפו אותי מבר של חייזרים מגעילים עם רגליים רגישות, חגגתי לעצמי יום הולדת שלושים או ארבעים, תלוי איך מסתכלים על זה, כאשר מסביבי כלום! שממה! אתה איתי בנאדם?"

"אני לא בנאדם."

"שיהיה. אז מתחתיי יש בר שבו מתרחש איזה אירוע הזוי ודוחה, ומעליי עוד מלא כוכבים אחרים שאין לי מושג מי מהם הבא בתור שמחכה לי. אתה מבין את סף החרדה שלי באותו הרגע? ואז, וזה היה השיא – עבר לידי איזה קוואקלור מסריח ונעץ בי מבט. מבט כועס! נזכרתי שאני לבוש. 'לעזאזל עם זה!' אמרתי, והתפשטתי שוב בעצבים. עמדתי מולו עירום לחלוטין, הוא בהה בי כמה רגעים, הוא החליף איתי מבט בארבע העיניים הענקיות שלו, התנשף בלי למצמץ, ואז אמר משהו שנשמע כמו אנחת קוואקל והלך. וככה, כשאני עירום, ב'חליפת ההולדת' שלי, איחלתי לעצמי מזל טוב."

נשענתי לאחור וראשי נשמט מעט מאחורי המשענת. לקחתי נשימה והמשכתי לדבר, תוך שאני בוהה בתקרה –

"אתה יודע, כשהייתי ילד קטן ממש התלהבתי מכל הרעיון הזה של חייזרים. ריגש אותי לחשוב שיש שם משהו, יצורים שאנחנו לא מכירים. פעם אחת," המשכתי, "הלכתי לישון ונרדם לי כל הגוף. לא יכולתי לזוז, אבל המוח היה ער. הכול היה מטושטש. הסתכלתי על הקירות, על המיטה, אבל הכול ריצד. לא הבנתי מה קרה לי, ונלחצתי נורא. סיפרתי לכולם בהתלהבות שחייזרים חטפו אותי. רציתי להאמין שקרה איזה דבר מיוחד, שמשהו לקח אותי למעלה!" רכנתי קדימה בהתלהבות. "אבל ברגע שאתה באמת כאן," צנחו אגרופיי עם התלהבותי, "אתה מבין שזה בור של..."

"אני רושם..." חיכה החוקר.

"חרא," השלמתי את המשפט, בזמן שהשלמתי עם המציאות ההזויה שלי. "דרך אגב, מתי אני יוצא מכאן?" הסתכלתי על השעון שלי כאילו שזה משנה.

"מה מחזוריות היום בכוכב קווא... ק... לורים?" שאל החוקר, מתעלם משאלתי.

"בוא נעצור שנייה. או־קיי? אני צריך קצת תשובות בעצמי. סיכמנו משהו, לא?" הנהנתי בציפייה. "מה קורה בכדור הארץ? במתליטודיוס? אמרתם ש –"

"מה מחזוריות היום בכוכב קוואק־לורי?" קטע אותי החוקר ושאל בשנית.

אני מדבר עם קיר. לקחתי כמה שניות ונשפתי בכעס –

"ממה שהצלחתי להבין, במונחים שלנו, שמונה־עשרה שעות." התיישרתי בכיסא והדלקתי את היומן שלי, הרצתי לקראת הסוף, והטון שלי אוטומטית נהפך לענייני: "שבע שעות חושך בערך, והשאר סוג של אור, חלש כזה. מאוד חשוך שם באופן כללי."

"אני מבין. באיזה שלב התחלת לתעד נתונים?" שאל.

"לאחרונה."

"אני מבין. בדוחות שלך יש גם תיעודים חריגים ולא רלוונטיים למידע בין־גלקטי. אנחנו תוהים לגביהם..."

"הייתה לי תחושה שאני עומד למות, אז קיבלתי השראה לכתיבת אוטוביוגרפיה, סוג של... אתה בטח יודע איך זה," אמרתי, עדיין שומר על נימה עניינית, אבל הוספתי חיוך. הוא בחור מקומט בן מאה שאני עיצבתי בתודעה שלי, אז אני יכול לדבר על הגיל שלו כמה שרק מתחשק לי.

"איך שתרצה. אנחנו נעצור כאן ונצא להפסקה," אמר החוקר וקם מן הכיסא. "לאחר ההפסקה יצטרף אליי עוד חוקר, ליתר דיוק, מומחה. אני רוצה שתספר לו כל מה שאתה יודע על הקוו... אקלורים."

"נפלא," השבתי.

"ופרינס? המומחה הזה יהיה יותר מבולבל ממני מהבדיחות שלך. אולי כדאי שתשמור אותן לעצמך."

"אבל זה מה שמשאיר אותי כאן בחיים."

"הו, אם כך, תעשה מה שצריך כדי לחיות, לפחות עד סיום החקירה."

"תודה לך."

אלוהים אדירים.

הוא לקח איתו את הדוח, את היומן שלי ואת הזנב ההולוגרמי שלו ויצא מן החדר. ואני? לא יצאתי מהחדר כבר יותר מדי זמן, אבל קיוויתי שיקצרו את זמני פה וישחררו אותי בחזרה לכדור הארץ או למושבה, כי אני בסך הכול משתף פעולה. האמת שעם כל האופטימיות שלי, יש לי חששות שאולי ייקח זמן עד שאצא, אולי בגלל שבטעות הצַתִּי מלחמה בין־גלקטית.

הוצאתי את התרגומון שלי מהאוזן וגלגלתי אותו על השולחן. כן, כן, זה ייקח זמן.

***

הסיפור שלי. כן...

איכשהו יצא שאני הנבל בכל הסיפור, ומובן שאני מתנגד לזה בתוקף, אבל קשה לי להגן על עצמי ברגעים אלה. התכנסתי פה עם עצמי למטרה מסוימת. זו לא רק אוטוביוגרפיה של לפני המוות.

אני רוצה לתעד את הצד שלי בסיפור, בתקווה שבפעם הבאה שילחשו את השם "פרינס" איפשהו בגלקסיה, זה יהיה לצד המילה "גיבור"! אז אני אספר את הסיפור שלי, ואתחיל מההתחלה, למרות שאני חייב לומר שיש לי סלידה קלה מהעניין. אם העבר שלי לא היה נוף לכל מה שאני מנסה לתעד כאן, הייתי מדלג עליו בשמחה. אלו פינות חשוכות ומאובקות במרתף של חיי, ואני חושש שכל מי שיקרא אותן יתחיל להפעיל עליי פסיכולוגיה בשיט. אם הוא בן אנוש, כמובן. זאת הסיבה שאני בדרך כלל משקר בנוגע לעבר שלי, אבל לא היום.

***

שׂרפות. לפני שהן חִרבשו את כוכב הבית שלנו והותירו בו צלקות, כשלוויינים עוד היו מתצפתים על כדור הארץ מהחלל ומשדרים אלינו צבעים יפים כמו ירוק וכחול, ולא רק אפור ואדום, היה לי ולהוריי בית, פיסת אדמה קטנה, והשם שלנו היה רשום עליה.

חלקת האדמה שלנו ברחוב פרנזו השתרעה על מאה מטרים רבועים, שעליהם עמד בית ישן וקצת מתקלף בן שמונים שנים, בגודל שבעים מטרים רבועים. הבית שכן בסמטה צרה כל כך, שלא כל מכונית הצליחה לעבור בו. את הבית הקיפה גדר אבנים נמוכה, משופשפת מהניסיונות הכושלים של המכוניות, ובה שער חום, מחליד וחורק, אשר הוביל אל שביל אבנים שהיה צר ומפותל בצורה מיותרת. השביל חצץ בין פינת ישיבה קטנה ובה ספסל עץ ישן בכניסה ובין הבית, ואז עקף את הבית כולו עד שהגיע לגינה ובה מחסן וערסל הקשור אל עץ גויאבה עצוב, שאף אחד לא רצה לקטוף את פירותיו. הבית היה בעל קומה אחת ושני חדרים. בבית הסמוך גרה אישה עם בנה, ילד גדול מכדי שאימו תנגב לו את התחת אחרי שעשה את צרכיו, אך בכל זאת שמענו אותו קורא לה מן השירותים בכל יום.

ועם כל הישן, הצר, המתקלף והצעקות מהבית הסמוך – הוא היה בית.

מקום נעים לחזור אליו, מפלט מכל מה שבחוץ.

לפני שנולדתי, הוריי גרו ברוסיה, שם הייתה להם פיסת אדמה גדולה יותר. אימי הייתה כימאית ולאבי היה תפקיד מכובד בתזמורת מצליחה, אך כאשר היגרו לארצות הברית למען חיים טובים יותר עבור בנם שבדרך, אימי מצאה את עצמה מובטלת, ואילו אבי עבד כשומר כדי להרוויח כסף. מדי פעם הוא לימד נגינה בפסנתר או בצ'לו, אבל איפה שגרנו לא היו הרבה ילדים שזה עניין אותם.

למרות השעות הארוכות והמשמרות הכפולות אל תוך הלילה, אבי לא התלונן על עבודתו כשומר, וטען שזה דווקא עושה לו טוב, כי זה הזמן שלו לשבת ולכתוב. הוא כתב הרבה, אבל חוץ ממני אף אחד לא באמת קרא את מה שכתב. מצחיק לחשוב שעכשיו גם אני באותו המצב בדיוק... בהתחלה לא הבנתי את אבא שלי – בשביל מה לכתוב אם אף אחד לא קורא? ולמה לרדת שורה בטקסט באמצע משפט?

שלווה ומנגינה לנפש הן מה שכולנו שואפים

אליו (אבא, למה? תראה עוד כמה מקום יש לך בשורה...)

מה בעצם המשמעות של עשרות אלפי מילים כתובות אל הריק? האם יש בזה איזשהו טעם?

אחרי עשרות אלפי מילים שכתבתי בעצמי, אני יכול להגיד שאני מאמין שכן. זהו סוג של טיהור לנפש, במיוחד אם הנפש שלכם דפוקה כמו שלי. ואם היינו נשארים ברוסיה? כל מה שעברתי כנראה לא היה קורה, וסביר שהייתי בן שבעים או משהו, מנגן ברגעים אלה ממש בפסנתר. או שכבר הייתי קבור איפשהו עם אבן ענקית מעליי ופרחים נבולים. אני לא יודע מה עדיף.

חוץ מלעבוד ולכתוב, הזקן שלי עשה עוד שני דברים דרך קבע: דיבר בפתגמים, ודאג שאשמור על השפה הרוסית. הוא התעקש על כך ודיבר איתי לרוב בשילוב מזעזע של שניהם, גם כשלא רציתי. וממש לא רציתי.

"דובים אינם שוכנים באותה המאורה."

"למה זה קשור, אבא?!"

"בכל מקום יש שפה אחרת, אתה צריך ללמוד."

"אני די בטוח שזו לא המשמעות של הפתגם שהרגע אמרת..."

"ברוסית, בן, תענה לי ברוסית."

הוא חזר ואמר שחשוב שאדע שפות.

היום, אחרי כל מה שעברתי, אני חייב להסכים איתו. אילו אבי היה יודע על מספר השפות שהתגלגלו בתרגומון שלי מאז שהתחלתי את המסע, הוא היה אומר לי משהו כמו, "אתה הבוס!" ברוסית ומחייך בגאווה (זה, כמובן, אם הייתי משמיט את כל ההקשרים שבגינם התקבלו ההישגים המרשימים האלו).

אולי, בעולם מקביל כלשהו, הייתי גדל להיות מישהו שהוריו גאים בו...

בדמיוני אני עדיין רואה את אבי מנגן באצבעותיו הארוכות בפסנתר וממלא את הבית במוזיקה,

אבל המראה שצרוב במוחי יותר מכול הוא אימי נשענת על הפסנתר ואבא ברוח שטות עוצר את הנגינה באמצע, קם, אוחז במותניה של אימי בשתי ידיו, מרים ומושיב אותה על השיש במטבח. אימא צוחקת, גולשת מהשיש ונעמדת חזרה. בעודם מחזיקים ידיים, אבא מוביל את אימי לסלון לרקוד, מה שלא היה אחד מהדברים שהצטיינה בהם, והם צוחקים צחוק רם.

שערה הזהוב של אימי קופץ, פוגש את קרני השמש ונוגע בכתפיה, כשהיא צוחקת עם החיוך הענקי שלה. כל גופה הדקיק רוקד ונהנה. התנועות שלה תמיד היו חדות, לעיתים אפילו דרמטיות. היא הייתה מגושמת בצורה משעשעת, דבר שהיה מנוגד מאוד למראה העדין שלה. היא שברה לא מעט כוסות בחייה בגלל תנועותיה המגושמות, גם סיפורים כאלו אני זוכר...

פעם שנאתי את הפסנתר, הוא עשה לי חור בראש, אבל היום הייתי עושה הכול כדי לשמוע אותו שוב מתנגן דרך ידיו של אבי.

זכיתי להורים טובים, ופיסת האדמה שלנו הייתה מלאה באהבה, בשמחה ובריח גויאבות שקשה לשכוח, עד שהיא עלתה בלהבות השׂרפה הגדולה, עם הבתים של כל שאר השכנים.

אותה השׂרפה גבתה את חייו של אבי ושל עוד כמה עשרות אלפי בני אדם במדינה.

הבית, הסמטה, המטבח, החדר שלי, הכול הפך לזיכרון. הכול חוץ מהפסנתר, שאיכשהו שרד.

פניו של אבי החלו להיטשטש בזיכרוני.

מעֶרֶב העצרת לזכר הנספים אני זוכר קולות של בכי, אור נרות מכל עבר ואנשים מצטופפים בדחיסות – הרחבה לא הייתה בנויה להיקף כזה של אובדן. המון אנשים חיבקו אותי ואת אימי, דיברו ובכו בכמה שפות, ומבטי פגש את עיניהן האדומות מבכי של ילדים מבית הספר, אך כל מה שרציתי באותו הרגע היה דבר אחד – להעיף מעליי את כולם, לעצום עיניים ולראות את אבי.

בכיתי במשך תקופה, לא יודע כמה זמן בדיוק עבר. אבל בשלב מסוים הדמעות פסקו, ולא הצלחתי לחבר את הדמות שמתה, אבא שלי, לשום רגש.

אולי בכיתי את כל מה שהיה לי עליו עד הדמעה האחרונה, ואולי פשוט הדחקתי כי לאבד אותו היה קשה, מי יודע? זה לא באמת משנה.

בחדשות סיקרו רק את השׂרפות, ובעיקר התווכחו על הסיבות לפריצתן.

טבלאות על גבי טבלאות, מעקבים ומדדים, דיווחים בזמן אמת ואפליקציות שמתיימרות לחזות את המקרה הבא – השתלטו על כל המסכים של האנשים המפוחדים, שנצמדו אליהם עשרים וארבע שעות ביממה.

השוו בין הנזקים שהשׂרפות גרמו במדינות שונות, ובין שרפות אלו לשרפות היסטוריות. חוקרים התווכחו עם פוליטיקאים בכל תוכניות הבוקר, ובכל מהדורות חדשות הערב:

"זה משבר אקולוגי. זו תוצאה של שנים של התעלמות!"

"כן? גם בסן פרנסיסקו בשנת 1906 זה היה משבר? כי אז היו סוסים וכרכרות, ביינר!"

"דוקטור ביינר. אם רק היית מעיף מבט על הטבלאות שג'יל הרגע הציגה היית..."

"לעזאזל עם הטבלאות ותיאוריות הקונספירציה שלך! איך המפעלים שלנו, שבסך הכול מייצרים שוקולדים ומעסיקים שלושים אלף איש בתקופה קשה כזאת, יכולים להיות אחראים לשרפה הגדולה?! מה אנחנו, אלוהים?!"

"זה לא אלוהים..."

"הא, אתם שמעתם את זה ממנו – הוא מכחיש את האל!"

"חברים, אני מבקשת להנמיך את הקול. אתם בשידור חי."

"הנתונים מראים שהאסון הבא יתרחש בעוד..."

"הא! סליחה, טעיתי. ביינר פה לא מכחיש את האל – הוא האל! ספר לי, ביינר, מה אני הולך ללבוש מחר?"

"דוגן... אנחנו יכולים לצמצם נזקים..."

"בולשיט!"

"אם אנשים כמוך לא ינווטו את הספינה שלנו..."

"שמעת את זה, ג'יל? אני מגיש תביעה על הוצאת דיבה."

"ביינר? לאן אתה הולך? דוקטור ביינר?"

נוסף על מוות, היסטריה ודרמות פוליטיות, השרפות גרמו גם שינויים מטלטלים בעולם הנדל"ן. חלק נכבד מן השטחים הפכו לא ראויים למגורים, כולל השכונה שגרנו בה, שנשרפה כליל. המדינה לא אישרה בנייה מחודשת לאחר השרפה בגלל תחזיות לשרפות עתידיות רבות באזור. בשכונות אחרות לא אישרו בנייה מחודשת על בסיס טענה אחרת – מינים חדשים ומטרידים של פטריות, שהחוקרים טענו שמהווים סכנה של ממש לבני האדם, שגשגו בקרקעות השרופות והשתלטו באלימות על אזורים שלמים שלפני כן התגוררו בהם עשרות אלפים.

כן, הפטריות ניצחו את האדם.

תעשיות שלמות קרסו, ואיתן חברות הביטוח, כך שכל סיכוי לקבל פיצויים בגין האובדן נעלם עם הבתים.

זה סלל את הדרך לעלייה המתבקשת במספר ההומלסים, שהחלו לפלוש לאזורים הלא ראויים לחיים, וגרו בהריסות, למרות האזהרות החוזרות ונשנות. המשטרה פינתה אותם מדי יום, ומדי יום הם חזרו לאותו המקום, פשוט כי המצב לא השאיר להם יותר מדי ברירות. ברחובות ה"רגילים" עלה מספר חסרי הבית בשיעור בלתי נתפס. בסך הכול שלושים ותשעה אחוזים מתושבי המדינה היו חסרי בית. אם חשבתם שראיתם הכול, צפו בתמונות של סקיד רואו משנת 2042. חצי ממדינת קליפורניה הפכה למדינת אוהלים מצחינה שאלוהים הפסיק לבקר בה.

אלפי עסקים נטשו את לוס אנג'לס, אבל יש כאלה שנאחזו בה חזק בשיניים. הוליווד עדיין לא הייתה מוכנה להסיר את השלט. עסקי הבידור המקרטעים איכשהו המשיכו לתפקד, אולי בזכות אלו שלא יכלו להרשות לעצמם לעזוב ואלו שהמצב לא הזיז להם בכלל. אבל לכל מטבע יש שני צדדים – בזכות השטחים הרבים שהופקעו וצמצמו את גודל המדינה, שטחים אחרים, שלא היו מבוקשים כלל לפני השרפות, הפכו ללחמניות חמות של יום ראשון.

לאימי לא היה כסף לקנות בית חדש, בוודאי אחרי שהמחירים עלו.

הוריי השקיעו את כל הונם בשטח שכבר לא היה שווה כלום, ולכן אני ואימי נאלצנו לעבור לדירה קטנה בעיר חדשה. ואחר כך לדירה אחרת. ואחר כך לעוד דירה, ועוד דירה. ולכל דירה גררנו איתנו את הפסנתר הישן והכבד של אבי. איפה נגור הייתה שאלה פחות רלוונטית, וגם באיזה בית ספר אני אלמד וכמה בעל הבית נחמד. העיקר שאימי תמשיך להחזיק בעבודות שלה, ושלא נהיה חלק מהסטטיסטיקה שתוביל את קליפורניה לארבעים אחוז.

אני חייב לומר שאני לא מתגעגע לסלון בתוך מטבח ולחדרים קטנים עם דלת אקורדיון וקירות מגבס. אני לא מתגעגע גם לאורות הניאון של הסופרמרקט ממול, שהאירו בלילה את חלל הבית בצבעים כחולים ואדומים, אבל אני כן מתגעגע לימים שבהם הפסנתר לא היה צובר אבק.

אני מתגעגע לימים שהבית היה בית, מפלט מהכול.

בקיצור, החיים היה מאוד דינמיים כשהייתי ילד.

ובשלב מסוים קצת שכחתי שאני רק ילד.