נבראנו בצלמו

ישבתי בבית החולים ובכיתי. התחננתי לרופאים שישחררו אותי, אך הם רק האריכו את משך האשפוז שלי, ואיתו התארך הסבל שלי.
מה עושה אדם כשנופלים עליו השמיים? כשהוא מרגיש שהכל אבוד, ששק הצרות הזה גדול עליו; שהוא לא מסוגל להילחם, כי הוא לא יודע מהיכן להתחיל בכלל?
ואז, לפתע הבנתי. מקום בתוכי אמר לי, ששום דבר לא קורה במקרה. ואם אכן מישהו עושה לי את כל זה, הרי שה’מישהו’ הזה נמצא למעלה.
הרמתי את המבט שלי לשמיים, ופניתי ליחיד שיש לו תשובות עבורי. לבורא עולם. בבכי קורע לב, בשיא הייאוש צעקתי אליו בראשי:
“מה אתה רוצה ממני? מה? בשביל מה כל זה?”
להפתעתי הרבה, קיבלתי תשובה….

הספר “נבראנו בצלמו” מנסה להסביר מהי אותה נקודת חיבור שקיימת בינינו לבין בורא עולם, שבצלמו נבראנו. הספר משלב מדע ותודעה, פיזיקה, פסיכולוגיה ומתמטיקה, ומאיר אותם בתובנות מתורת הקבלה.
הספר מציע דרכים מפורטות, שלב אחר שלב, לתיקון המידות הרעות, ומדריך להשגת המידות הטובות. העבודה עם הספר תוביל לאיזון, שמאפשר את יצירת הטרנספורמציה המתבקשת: מטבע אנושי להכרה אלוקית.

- על הסופרת - 

במשך שנים רבות חיפשתי תשובות לשאלות החשובות של החיים: מהי משמעות החיים, מדוע קורות לנו תקלות בלתי מוסברות, איך אפשר להשפיע על המציאות הזו ולהגיע למקורות ידע שפע ואושר בלתי מוגבלים. לאחר משבר אישי גדול שחוויתי, מצאתי את התשובה בתורת הקבלה.
כבוגרת תואר ראשון במדעי המחשב ומתמטיקה ותואר שני במנהל עסקים היה חשוב לי לחבר את המדע לתורת הסוד היהודית ומכך נולד ספר זה. במסגרת בית הספר העליונים שהקמתי לתודעה גבוהה אני מלמדת ומעבירה תהליכים טרנספורמטיבים לאלפי אנשים ונותנת להם כלים לחיות חיים של אושר, משמעות והרמוניה.

הקדמה

הימים שלפני הלידה היו ימים של הכנות, לחץ מהול בהתרגשות. עמדתי ללדת את הבן השלישי שלי. היה לי תאריך לניתוח קיסרי אלקטיבי, תאריך מאוחר למדי יחסית לשבוע ההיריון שלי. כל שנותר לי לעשות היה להכין את הבית, את החדר, את הילדים וכמובן את העסק לבואו של הנסיך הקטן. אבל רצה השם, ולא הכל הלך חלק.

אתם צריכים להבין, את שני ילדיי הבכורים ילדתי בניתוח קיסרי.

ניתוח קיסרי עבורי, היה לא פחות מטראומה.

בשני הניתוחים הקודמים, הרגשתי כאילו תופס אותי רוצח סדרתי ומבצע בי את זממו. ומה הפלא?

בניתוח קיסרי, היולדת מורדמת חלקית - מהמותניים ומטה - ונשארת ערה לכל אורך הניתוח. מודעת לכל חתך ומהלך שמבוצע בגופה. גוף פתוח ומדמם על שולחן הניתוחים.

כשאני נזכרת בניתוחים הקודמים אני שוב מרגישה את הידיים של המנתח נכנסות לתוכי, כאילו מזיז את הריאות הצידה ודוחף את הכליות אחורה, כדי להוציא את התינוק. ואני חנוקה. לא נושמת. חסומה מלנשום רגיל בגלל מסכת חמצן. ידיי קשורות לעמודים, כדי למנוע מהן כניסה לאזור הסטרילי של הניתוח. הרגליים שלי קשורות גם הן, כדי לשמור אותן במצב פתוח. נתונה בידיו של המנתח, מופקדת לחסדיו של הרופא המרדים אשר במקום להרגיע אותי, איים עלי בזריקת הרדמה כללית אם לא ארגע תכף ומיד.

אז מה הפלא שחוויתי התקפי חרדה, ראיתי שחור עד שנשמתי כמעט יצאה מגופי.

הפעם, הייתי נחושה בדעתי להימנע מכך. שמעתי שבבית החולים תל השומר יש אפשרות לניתוח קיסרי ידידותי. בלי קשירות, מותר לנשום רגיל. בעלי יכול להיות לצידי, והבונוס הגדול - אני מקבלת את התינוק ומחזיקה אותו מיד לאחר הלידה. מצוין, איפה חותמים?

יום הניתוח האלקטיבי הגיע, ואני הגעתי מוכנה. חמושה ברשימת הדרישות שלי נכנסתי לחדר הניתוח. כשהרופאה שמעה את כל הדרישות בהתחלה היא צחקה, אבל מהר מאוד הבינה שאני רצינית, וחזרה לבקשתי אחרי כל הדרישות שלי.

לשמחתי הרבה, הניתוח הלך חלק. נכנסנו לחדר הלידה שני אנשים, בעלי ואני, ויצאנו שלושה. הייתי באופוריה. אני אחרי זה!!! עם נשמה חדשה ומתוקה שהצטרפה למשפחה שלנו.

שלושה ימים לאחר מכן עמדתי מחוץ לבית החולים, מחכה לבעלי שיאסוף אותי לחיים החדשים שלנו.

הרגשה נפלאה. רק אני והתינוק שלי. סוף סוף נוכל להתעלם מכל רעשי הרקע שרחשו סביבנו בזמן שחיכיתי להגעתו של אורי, ולהיות רק אנחנו. שקועים בעולם משלנו.

הגעתי הביתה מלאת תקווה להחלים ולחזור לעצמי, אך עברו ימים מהניתוח ומצבי לא השתפר. מיום ליום הרגשתי רע יותר ויותר ובמקום להפסיק את משככי הכאבים הוספתי לקחת עוד ועוד.

יום אחד, כשישה ימים אחרי הלידה, עלתה בי מחשבה בהולה.

כל עוד אני לוקחת משככי כאבים, חשבתי, לא אדע מה המצב שלי. אולי יש לי חום? התרופות שלקחתי משמשות גם להורדת חום. וכבר בבית החולים הזהירו אותי: "אם יש לך חום את באה הנה מיד! חום אומר שיש לך זיהום בגוף."

באותו יום הפסקתי לקחת את משככי הכאבים, והחום שלי טיפס אל על. כששיניתי את הצבע שלי לאפור כבר הבנתי שמשהו לא בסדר איתי. חיכיתי לבוקר המחרת כדי ללכת לאחות קופת החולים. ממילא אני לא יכולה לעזוב את הילדים, חשבתי לעצמי. אלך רק כדי לעדכן אותה שיש לי חום וגם כדי להוציא סוף סוף את הסיכות המציקות מהניתוח שתקועות בבטני התחתונה.

הפעם היה זה תורה להפוך לאפורה. בעודה מוציאה סיכה אחר סיכה מאזור החתך, לאט לאט נפער בבטני בור עצום. אותו חתך ניתוח בטני לא נסגר. חמישה סנטימטרים עומק לתוך הבטן, לכל רוחבה.

האחות החווירה, החליפה צבעים, וסיננה בשקט: "בית חולים. עכשיו!!" אחרי משא ומתן לא פשוט עם רופא המשפחה שלי, הסכמתי לנסוע לבית החולים.

להשאיר בבית שני ילדים ותינוק יונק, לא היה דבר פשוט עבורי. אבל הבנתי שאין לי ברירה.

"אם את לא הולכת," אמר לי הרופא, "תצטרכי לגרור את זה עוד הרבה זמן. זה פשוט לא ייגמר. תחשבי על הילדים שלך. את לא תוכלי לתפקד ככה לאורך זמן. תחשבי גם על עצמך."

איכשהו קלטתי שאין לי ממש ברירה, והסכמתי.

בבית החולים אשפזו אותי מיד במחלקה הפנימית. סיבת האשפוז:

זיהום חמור בפצע הניתוח, אותו זיהום שרק הולך וגדל מיום ליום, מפני שהאנטיביוטיקה לא משפיעה עליו. הזיהום לא מגיב אליה.

בשלושת הימים הבאים חוויתי כאבים קשים. הרגשה מטלטלת וזרה של להיות חתוכה, פעורה, לא שלמה, בקושי להרגיש מהבטן ולמטה. מוצפת בהורמונים של הלידה, רק רוצה לחזור אל התינוק שזה עתה נולד, ושהשארתי מאחור. אותו תינוק שלא יכול היה להתאשפז יחד איתי.

באותם רגעים רק רציתי להיניק אותו, להחזיק אותו חזק בידיים שלי, להיות איתו. לערגה לתינוק נוספו געגועיי לילדים הגדולים שלי שנשארו מאחור, בבית, בלי יכולת לבקר אותי במחלקה הפנימית של בית החולים.

וכך ישבתי בבית החולים ובכיתי. בכיתי את הנשמה שלי.

בכיתי מגעגועים, בכיתי מכאבים, בכיתי מפרידה שקשה לי. בכיתי על בעלי שנשאר להתמודד לבדו עם כל העומס הזה. בכיתי על שאני תקועה בבית החולים לבדי. בלי שמישהו יראה אותי, ירגיש אותי וישיט לי יד, לחלץ אותי אל מחוץ לטרגדיה של החיים שלי.

בעלי באמת השתדל. הוא הגיע פעמיים ביום לבקר אותי, בידיים עמוסות. הביא את התינוק והלך. עם תינוק שרק נולד, ילדים קטנים בבית ומחסור בשעות שינה, הוא ממש לא יכול היה להיות שם בשבילי באותם רגעים. היו לו כל כך הרבה דברים על הראש, שלא האשמתי אותו.

מעט הזמן שהחזקתי בזרועותיי את הקטנצ'יק לא הספיק כדי למלא את החור שנפער בנשמתי וגדל מיום ליום.

אבל זה לא היה הדבר היחיד שקרה בחיי באותו זמן.

אם אתבונן לרגע על המפה הגדולה של החיים שלי, על כל האירועים שקרו לי בחודש שלפני הלידה ואילך, אני באמת לא חושבת שמישהו היה מסוגל לעמוד בכל האירועים יחד, בו זמנית. היה נדמה שמישהו החליט לשלוח לי את כל מכות איוב, וכל אחת מהמכות היתה כואבת יותר מהשנייה. אבל כולן ביחד? ייסורים. הבנתי איך איוב הרגיש; חוויתי זאת על בשרי.

זה היה בערך כך:

באותה תקופה, שני דודים אהובים שלי נפטרו בזה אחר זה. הפרידה מהם, ממי שהיוו סלע איתן בחיי, מי שחשבתי שתמיד יהיו שם עבורי, היתה מכה קשה. היעלמות פתאומית וכואבת מהחיים שלי, מבלי שניתן לי זמן לעכל או להיפרד.

בנוסף לכך, בקבוצת הפייסבוק שאני חברה בה הועלה עליי פוסט שיימינג, ממש רגע לפני הלידה. נפוצו עליי שמועות נוראיות בקרב עשרות אלפי אנשים שמכירים אותי. הכל הודות לחברה שהתהפכה עליי, כעסה מאוד והחליטה להוציא את זה החוצה בקבוצה של 20,000 בנות. ריב מכוער שהוביל לניתוק היחסים בינינו ולחסימה הדדית.

למה להסתפק בריב אחד? היה גם ריב מכוער ומכאיב ביני לבין חבר קרוב שלי. במשך שמונה חודשים אחרי הריב הרצתי אותו בראשי שוב ושוב, בניסיון להבין למה הוא אמר לי את מה שאמר. מחשבות אובססיביות שלא היה להן מענה, והכאיבו לי עד מאוד. שמונה חודשים של ניתוק מוחלט שנמשכו במהלך האשפוז שלי וגם לאחריו, כשהייתי זקוקה לתמיכה יותר מכל.

בתחום הפיננסי, נחת לו ביום בהיר אחד מכתב שהגיע בדואר, ובו תביעה כספית גדולה מחו"ל, כזו שאי אפשר להתעלם ממנה.

יומיים לפני הלידה הרגשתי שאני צריכה להתאוורר קצת בים. ההתאווררות הזאת התבררה כטעות. כשחזרתי לאוטו גיליתי שהוא מעוקם לגמרי. עדי ראייה סיפרו לי שראו רכב נכנס ברכב שלי ונמלט מהמקום, בזמן שהייתי בים.

זה לא נגמר שם, כי מדוע לא להוסיף עוד קצת מכות? כחודש אחרי הלידה הייתי מעורבת בתאונה - רכב שנסע לאחור נכנס בי, בזמן שהילדים היו ברכב. מה שמאוחר יותר התפתח לתביעה משפטית.

גם על הילדים שלי לא דילגו המכות. אצל הקטנצ'יק שלי שזה עתה נולד אובחן מום חמור בלב, והרופאים אמרו לי שכנראה יצטרך לעבור ניתוח לב פתוח או צנתור. תינוק בן כמה ימים. נורא! ממש לא הייתי מוכנה שינתחו אותו, אבל איזו ברירה היתה לי?

והבן הגדול שלי גם הוא, קיבל אבחנה ברורה ולא מעודדת לפיה יש לו בעיה מורכבת כלשהי שתלווה אותו כל החיים.

והדובדבן שבקצפת, כאילו לא נפלו מספיק צרות על אדם אחד, הגידול השפיר שאובחן כציסטה במהלך ההיריון התגלה כלא שפיר, והסתבר שהוא בכלל לא ציסטה. זהו גידול טרום סרטני, ועכשיו היה צורך לחפש גרורות וגידולים נוספים.

ואני שואלת אתכם, עם כמה אדם יכול להתמודד? קשה לאישה להכיל את זה שהילד שלה לא בסדר, או שיש גידול על השחלות. אז הכל ביחד???

אז ישבתי בבית החולים ובכיתי.

והתחננתי לרופאים שישחררו אותי משם. אך הם רק האריכו את משך השהות והאשפוז, ואיתו התארך הסבל שלי. לא היה שום שיפור בחתך ובמצבי הבריאותי. המדדים הראו בדיוק את ההפך: התדרדרות. למרות הטיפולים והאנטיביוטיקה, המשכתי להעלות חום והמצב רק הלך מדחי אל דחי.

מה עושה אדם כשנופלים עליו השמים?

כשהוא מרגיש שזה אבוד, ששק הצרות הזה גדול עליו; שהוא לא מסוגל להילחם כי הוא לא יודע איפה להתחיל בכלל? ומה בעצם תלוי בו?

ואז הבנתי. היה מקום בתוכי שאמר לי ששום דבר לא קורה במקרה.

ואם מישהו עושה לי את כל זה, זה בא מלמעלה. כנראה יש פה שיעור עבורי. הרמתי את המבט שלי לשמים, ופניתי ליחיד שיש לו תשובות עבורי; אולי יענה לי.

לבורא עולם.

בבכי קורע לב, בשיא הייאוש צעקתי אליו בראשי: "מה אתה רוצה ממני? מה? בשביל מה כל זה?"

להפתעתי הרבה קיבלתי תשובה.

איפה את נמצאת?

מה? מה זאת אומרת איפה אני נמצאת? בבית חולים.

ומה אין פה? תסתכלי רגע למעלה.

אני מסתכלת למעלה, ורואה רק פלורוסנטים.

מה? למה אתה מתכוון מה אין פה? אין שם כלום למעלה. ובאותה שנייה אני קולטת שכבר שלושה ימים אני שוכבת במיטה בלי אור שמש, רק עם האורות המרצדים שמארחים לי לחברה.

אז מה את צריכה בשביל ריפוי?

חוק מספר אחד לריפוי - שמש! אני צריכה אור שמש.

יצאתי מיד לאור השמש. אומנם סוף אוקטובר, אך הימים היו עדיין שטופי שמש נעימה.

בעודי מדדה החוצה לאט, גוררת את האינפוזיה והתרופות, התבוננתי בסביבה שבה אני נמצאת והבנתי שהיא רק מגבירה אצלי את החולי.

נתחיל בשם המקום: בית חולים. בית של חולים. אם יש בו רפואה הוא היה בית מרפא, הלא כן?

מקום שבו יש על קירות האמבטיה עובש שיכול להיות קטלני עבורי, בחורה עם בטן פתוחה וזיהום חמור. מקום שאין בו אור שמש. מקום שבו כולם מעשנים בחוץ וכמעט לא ניתן למצוא פינה שניתן לשאוף בה אוויר נקי.

מקום שבו מגישים לי אוכל של בית חולים: גבינה, ולבן, ולחם לבן. בדיוק הדברים שאני נמנעת מהם, מהסיבה שהם מאוד לא בריאים עבורנו.

מקום שבמסעדות בלובי שלו מגישים אוכל מהיר שמנוני, כגון בורקסים ובצקים שונים. שום דבר מזין באמת. מקום שבו כל הזמן משקפים לך כמה את חולה. עד שאת מזדהה עם המחלה שלך. עד שאין רחלי. יש מחלה.

ברגע שיצאתי, קיבלתי החלטה.

החלטתי שאני לא המחלה שלי. אני לא מה שקורה לי.

אני תודעה המתנסה בכל מה שקורה לי, ואני בוחרת לא להזדהות עם זה. אלוקים שנתן לי את הכל, ייקח את הכל. אני צריכה רק להיזכר.

להיזכר מי אני באמת.

להיזכר במקור לעזרה הכי טובה והכי בטוחה ביקום הזה.

בעזרתו של הבורא התחלתי את מסע הריפוי שלי. מסע של היזכרות.

באותן דקות בודדות שטופות שמש נזכרתי בשאלה ששאלתי את עצמי כמה חודשים לפני הלידה והאשפוז.

שאלה שהיתה הסיבה, כנראה, לכל מה שקרה לי.

שאלתי: מהו הניצוץ האלוקי שקיים בתוכנו?

מה זה אומר נבראנו בצלמו?

ובאותו רגע היה ברור לי מיהו הקול המדבר.

היה ברור לי שאני מדברת עם בורא עולם בכבודו ובעצמו.

הוא הראה לי בכל דרך אפשרית, שאכן מדובר בו. באמצעות ניסים שמעל הטבע. דברים ששמעתי רק אני, באוזניי, שלפתע אנשים אחרים מהדהדים לי אותם, במילותיהם. ראיתי את המילים על השלטים ברחובות, בסימנים משמים ובתחושת אהבה אינסופית שעטפה אותי לאורך התקופה כולה, וידיעה ברורה שאני לא לבד.

את לא לבד. בורא עולם איתך.

שם בבית החולים התחלתי לכתוב. כתבתי את כל מה שהגיע אליי.

אותן חבילות מחשבה שהיו התשובות לשאלה שלי. התובנות האדירות לגבי מי אנחנו ומה טמון בתוכנו. בשנייה אחת הבנתי מה שלקח לי שעות על גבי שעות לכתוב. דפים על גבי דפים.

מהמקום הזה, התחיל הספר הזה. ומהמקום הזה, התחיל מסע הריפוי שלי.

בספר הזה אקח אתכם למסע אל תוך עצמכם. מסע אל הניצוץ אלוקי שבנו, אל הקשר שלנו אל האין עוד מלבדו. אל האלוקות. אם תבחרו לעשות את מה שכתוב בין דפיו, תזכו להארות פנימיות מאור הנשמה. תזכו להתחבר למלוא גדולתו, יופיו ועוצמתו של האני הפנימי שלכם. אותה נקודה הנפתחת כעת, היא השער לאינסוף הקיים בתוככם. החיבור לאלוקות.

המסע מתחיל כאן ונמשך אצלכם בלב.

שלכם באהבה,

רחלי רביב גרינברג

הניצוץ האלוקי
וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ
נבראנו בצלמו. בצלם אלוקים ברא אותם. אדם וחוה.

כל הבריאה כולה, נאמר לנו בתורה, נבראה עבור האדם.

מה זה אומר?
בסיפורי התנ"ך אלוקים מצטייר כדמות אבהית ואוהבת, ויחד עם זאת קשוחה ונוראית. אל גדול ונורא שצריך לפחד מחרון אפו. ביד חזקה ובזרוע נטויה הוציאנו ממצרים.

האנישו את בורא עולם. כל הביטויים והתיאורים אודותיו אנושיים: יד חזקה, חרון אף, אל נקמות. כך יצרו בורא שיש לפחד ממנו.

אבל נראה שבאלפיים השנה האחרונות הבורא נעלם לנו. מאז סיפורי התנ"ך המיתולוגיים הוא לא התגלה יותר, והאנושות התחילה לחשוב קצת אחרת על בורא עולם: הבורא הוא אנרגיה, הוא נקודת ה-0. המקור.

כלומר, התפיסה האנושית בעבר היתה של אלוקים בדמות אדם. כך כביכול נראה הבורא. עם שינוי התפיסה, לתפיסת הבורא חסר הדמות כמקור נשאלת השאלה:

איך זה שנבראנו בצלמו? האם צלם אינו "צילום" שלו?

נוכחנו לדעת שלא. הקבלה מספרת לנו סוד גדול שהוסתר במשך שנים רבות.

אנחנו זה הוא. אנחנו חלק ממנו. בכל אחד מאיתנו יש ניצוץ אלוקי, "חלק אלוקה ממעל".

העולם הזה נקרא בקבלה עולם העשייה. זהו עולם רביעי מבין ארבעת העולמות הקיימים: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. נוצרנו מהשתלשלות העולמות. מסופר בזוהר שאלוקים צמצם מאורו על מנת ליצור אותנו.

התגשמות העולם הגשמי, החומרי מהעולם הרוחני נקראת השתלשלות העולמות. עולם האצילות מצטמצם ומשתלשל ממנו עולם הבריאה, ההצטמצמות וההשתלשלות נמשכות עד שהופכות למציאות.

איך מתבטא הצמצום? בהקרשה של התודעה. האינסוף עובר צמצום לדבר סופי. בורא עולם צמצם עצמו תודעתית, כדי שיוכל ליצור אותנו. הוא יצר את הספירות, את היסודות. בעל הסולם מסביר שכשם שיש למים ארבעה מצבי צבירה, והם עוברים מפלזמה לגז - בו הם אינם נראים כמעט, לנוזל למוצק, כך גם לתודעה ארבעה מצבי צבירה. אלו הם העולמות השונים, בצמצום. החל מעולם האינסוף - אצילות, בריאה - התחלת הרעיון התודעתי, יצירה - שבו הרעיון מקבל צורה ואנרגיה ועד לעולם החומר הוא עולם העשיה. אם כך, בורא עולם ממצב שרק הוא ממלא את כל המציאות, צמצם עצמו תודעתית, כדי שיוכל ליצור אותנו.

יוצא מכך שאנחנו חלק ממנו.

למה הוא ברא אותנו? להיטיב איתנו, ולהוציא לאור את כל חלקיו שמותיו ופעולותיו. אולם, כדי לראות את האור יש לברוא תחילה חושך. כדי להכיר את אור האינסוף על כל תכונותיו יש להתבונן היטב בפרטים הקטנים שלו.

לכן הבורא חילק את עצמו לחלקים. מהאור הגדול יצאו הרבה ניצוצות קטנים. אלו הם הנשמות שאנחנו.

לניצוצות יש אותן תכונות שיש לאור הגדול. כשם שאם ניקח קורת עץ ונחלק אותה לשני חלקים, מחלק אחד נכין כיסא ומחלק שני נכין מדף. לכל אחד מהמוצרים שנוצרו מהעץ יהיו אותן תכונות ייחודיות שיש לעץ המקורי. עץ נשאר עץ, הוא רק שינה את צורתו החיצונית. אצל בני אדם זה מתבטא בין השאר בהבדלים בחוזקות ובגישה הייחודית בחיים. כאלה אנחנו, לכל ניצוץ יש טביעת אצבע ייחודית לו.

אחת המטרות שלנו במסענו כאן, בגוף אנושי, היא לגלות את תכונות הבורא שנמצאות בנו. לזכך אותן ולהיות לאחד עם הוויית התכונות, על ידי תיקון המידות.

"גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ".
בפירוש לפסוק זה טמון סוד גדול ונפלא. גל = 33 בגימטרייה. זוהי דרגת תודעה גבוהה מאוד שאדם יכול להשיג, ולבקש להגיע אליה. בפסוק זה מבקש האדם מהבורא לפקוח את עיניו הרוחניות, כדי שיוכל לראות, ולהבין מה הוא באמת רואה. כי אנחנו לא באמת רואים ומבינים את העולם הזה, ולא יודעים למה אירועים קורים לנו. כשאדם נמצא במדרגת תודעה זו לרוב הוא יראה את המספר 33 בכל מקום. זה מסמל שאותו אדם מתנהל מהעולם הרוחני, ולא מהעולם החומרי. התדר מהדהד לו בכל מקום. בתפיסה זו נגלים לאדם סודות רוחניים. לא רק סודות תורה אלא סודות המציאות, מאחר שהמציאות היא התורה.

לפי תורת הקבלה, על האדם להתנהל מהעולם הרוחני ולא מהעולם הגשמי, מאחר שלכל דבר גשמי יש שורש רוחני.

כותב הרב אשל"ג, מחבר פירוש הסולם על הזוהר: "דע שאין לך ברייה בעולם הזה, שלא יקדים לה מקור רוחני בעולמות עליונים".

כאשר אנחנו מנסים לשנות את המציאות הגשמית, זה כאילו שאנחנו מנסים לתקן את המוצג על מסך המחשב בטיפקס. עלינו לתקן את המסמך במחשב, ולעיתים אין מנוס אלא לתקן את התוכנה עצמה.

חכמה הקבלה מתארת את הכוחות המשפיעים על העולם בצורה הבאה:

נושאים שנלמד בהמשך הם:

מהם הכוחות שמשפיעים על הפעולות?

מהי הרוחניות שהופכת לגשמיות?

כיצד סיבות פועלות בעולם של תוצאות?

מהו אותו ניצוץ אלוקי בהתגשמותו בגוף? (זוהי הנשמה שלנו).

בנשמה קיימות תכונות מזוקקות. אין בה קנאה. אין פחד. אין שנאה. אין שיפוטיות. יש בה אהבה טהורה, חמלה ונתינה ואחדות.

למעשה, כל התכונות הללו קיימות בנו כבר מיום הלידה שלנו. לפני שספגנו והפנמנו את החינוך של הורינו, את השפעת החברה והתנסויות חיינו. כאלו שאומרות לנו שעלינו לשמור את האהבה שלנו עבור מי שאוהב אותנו, ששומר עלינו מפני פגיעה.

התת מודע שלנו הוא כמו ספוג. מחקרים שנעשו מראים ששמורות בו אמונות שנצרבו בו עד גיל 7, כאשר לא היתה לנו עדיין יכולת סינון. האמונות הללו הועברו אלינו מהורינו ומהסביבה שלנו, וברובן אינן שייכות למהות הניצוץ האלוקי שבנו.

לפני שדבקו בה אותם דברים שכיסו על האור שלה, הנשמה נקייה, זכה וברה והיא כמו חומר גלם.

מה שלא שייך אליה, לפי הזוהר נקרא קליפות. הקליפות שייכות לרמת האגו, ואין להן כל קשר עם רמת הנשמה.

כדי להתחבר חזרה לניצוץ האלוקי עלינו להסיר מעלינו את הקליפות.

כיצד בנויה רוחניות האדם?
לאדם יש 5 מדרגות: נפש - רוח - נשמה - חיה - יחידה.

שלוש הדרגות הראשונות יכולות לרדת לגוף האדם. הן אינן נכנסות יחד אלא קודם נכנסת הנפש, וככל שאדם עולה במדרגות התודעה, הוא מקבל רוח, ולאחר מכן אם זוכה בהתעוררות נוספת עליונה יותר, הוא זוכה בנשמת אלוקה, היא הנשמה.

נפש - החלק התחתון הוא הנפש, החלק שיש לכל אדם והוא מבטא את כוחות הנפש, היצרים, האגו, התכונות של האני. משכנה בדם.
רוח - החלק היותר נעלה הוא הרוח. חלק זה נכנס לאחר שלמות חלק הנפש, ועניינו בעיקר מערכת הרגשות, למידה והוצאה מהכוח אל הפועל. משכנה בלב.
נשמה - החלק העליון הוא הנשמה. חלק זה הוא העליון ביותר מבין חלקי הנפש המתלבשים בגוף, ועניינו הוא בעיקר המוחין, והמידות האלוקיות. אף שיש לו גם מידות ומעשה, העיקר אצלו זה השכל. חלק זעיר ממנה שוכן במוח.
הנפש עצמה - מורכבת מנפש בהמית ונפש אלוקית.
נפש בהמית היא החלק התחתון של הנשמה. היא מכילה את תכונות האופי שאיתן נולדנו, ואליה נמשכות הקליפות. חז"ל קוראים לתכונות אלו מזל. זהו השפע שנוזל מלמעלה ומהווה את נקודת הפתיחה שלנו בחיים. אם לצורך תיקון מסוים אדם צריך להיות עני, הוא ייוולד עני או יגיע לזה, כדי לחוות את התיקון שלו.

הנפש הבהמית כוללת תכונות מסוימות, יצרים שהם ממש כמו חיוֹת בנשמה. יצרים כגון: כעס, תאווה, שנאה, כיבוש וכו', שמהם נמשכות מחשבות ורגשות רעים.

הנפש האלוקית לעומתה היא חלק אלוקה ממעל. היא אלוקות ממש, ומהווה מרכבה למידות העליונות, שהן 10 הספירות. כלומר, המידות העליונות (7 הספירות התחתונות: חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד-מלכות) בתנאים מסוימים שנפרט בהמשך, יכולות להיות מורכבות על גבי הנפש האלוקית. כשהנפש הבהמית באיזון, הנפש האלוקית תהא זו שמוציאה אותן אל הפועל. זה נקרא בשפת הקבלה, המידות העליונות רוכבות על הנפש האלוקית.

טעות נפוצה היא שאדם חושב שתכונות האופי שלו קבועות ומוחלטות, ושהוא לא יכול להשתנות. הנחה זו מוטעית. הרמב"ם קורא לתכונות שלנו דעות, שכן אדם יכול להשתנות ברגע, תוך שניות אחדות, כשם שיכול לשנות את דעתו ברגע. זהו פשוט עניין של קבלת החלטה, ושינוי תודעה.

אדם קמצן יכול לחוות הארה ברגע ולהבין שהוא מבזבז את החיים שלו בוויכוחים חסרי תכלית על החור של השקל וזה לא מי שהוא מוכן להיות, ולהחליט ביודעין לא להיות כזה, ובכך לשנות לעצמו פרדיגמות.

לפי תורת הקבלה, הנפש התחתונה היא המסך שיש לנו בעולם זה על הנשמה. הנשמה היא אינסופית, שרויה בנועם ובשלווה.

המטרה שלנו היא לאזן את הנפש הבהמית. ועל ידי זיכוך המידות ודיוקן, להגיע לגילוי הנשמה בעולם, היא גילוי האלוקות.

לצורך השוואה, לפי הרב אריק חיים נווה, גם תורות המזרח עובדות על איזון הנפש. כאשר הנפש תהיה מאוזנת, אדם לא יכעס ולא יפחד; הוא יסמוך על המקור - וזה יכול להביא אותו להארה.

אנו קוראים בקבלה להארה זו הארת הנפש, והיא אינה מתייחסת לגילוי האלוקות בעולם. איזון בנפש התחתונה נקרא עבודה על מידות התחתונות.

מאחר שהמתווה בספר זה הוא הנפש האלוקית, שנמצאת כאן תחת זכוכית מגדלת, החלק הראשון של הספר עוסק בחלק התחתון של הנשמה התחתונה - בנפש.

המידות בנפש הן התכונות הרעות שלנו: קנאה, גאווה, כעס, שנאה, תאווה ועוד. ישנן רבות, לכן בחרתי להתמקד בשש מידות, שהן שורשים למידות רעות רבות אחרות. כאלו שגם מאוד רלוונטיות לעידן המודרני שבו אנו חיים. עידן של שפע, של צרכנות עודפת, של טכנולוגיה מרובה ועם זאת עידן שבו 30% מאוכלוסיית העולם מתמודדים עם מחלת הדיכאון.

מדוע נכתב ספר זה?
הבורא רוצה להתגלות אלינו, כדי שנוכל להבינו, ולהבין את עצמנו.

הדבר הנפלא הוא שהאלוקות הגבוהה והנעלה מתגלה בעולמנו בתוך כלים פשוטים וגשמיים, שזמינים לכל אחד.

כותב הרב אשלג על התגלות החכמה בעולם: "כי חכמה זו היא... סדר של שרשים המשתלשלים... בחוקים קבועים ומוחלטים המתחברים וקולעים למטרה אחת מאוד נעלה - הנקובה בשם גילוי אלוקותו ית' לנבראיו בעולם הזה".

כלומר ההתגלות שלה אנו מחכים אינה התגלות פיזית. הבורא נוכח כאן כל הזמן, שהרי הכל זה הוא, אין עוד מלבדו, אלא שאנחנו צריכים להבין מה אנחנו רואים. זה נקרא פקיחת עיניים. ולכן החכמה צריכה להתגלות אלינו כדי שנגלה את האלוקות.

ומכיוון שהתגלה, נעשה סדר בתכונותיו ובכוחותיו הנמצאים בנו.

חשוב לציין שבוודאי ובוודאי קיימים כוחות ותכונות גדולים ונשגבים לאין שיעור מאיתנו, שאיננו מסוגלים להכילם. אנו רק הניצוץ, ולפיכך מה שאנחנו מסוגלים להכיל קטן לאין ערוך מהשלם.

אך אין ספק שככל שנתקרב אליו יותר, כך נתקרב יותר לעצמנו. בכך שנתקרב לתודעת אחדות הקיימת באלוקות, נמנע סבל מהעולם ומעצמנו, ונביא מזור וריפוי לעולם כולו.

על כן אפשר לומר שזוהי מטרתנו בעולם: לתקן את המידות, על מנת להגיע לתכונות האלוקיות.

תכונה אלוקית נראית כתכונה רגילה ופשוטה, אך ברבדיה העמוקים, בהרגשה ובהבנה העמוקה של אותה תכונה טמון כלי אדיר שיכול לקדם אותנו גם בגשמיות. לרפא, לעזור, להאיר את העולם, להוריד שפע לעולם. כל מה שאדם יכול לרצות לעצמו על מנת למלא את הכלי שלו באור השפע האלוקי. מהי מידה? מידה היא תכונה אלוקית. אך לא סתם היא נקראת מידה על שם כמות. היא נקראת כך משום שמידה היא הכמות הנכונה.

דיוק בכמות הנכונה חשוב ליצירת איזון, ותורת הקבלה מדברת תמיד על איזון.

כל דבר בחיים האלו יכול לשמש לטוב ויכול לשמש לרע.

לדוגמה, אש; אם נשתמש בה במידה הנכונה, היא יכולה לחמם את הבית, לבשל אוכל, לצרוב, לחתוך בלייזר, לטהר, לשנות ממצב צבירה אחד לאחר.

אולם הבערת אש במידה לא מבוקרת עלולה לשרוף, להרוג, להשמיד, להשחית, למחוק, למחות זכר.

כל דבר שקיים בבריאה, נועד לשמש לתועלת ולא לנזק. לכן עלינו להשתמש בו במידה הנכונה. ומכאן הביטוי 'מידות'.

בכל מידה עלינו להגדיר מהו שימוש 'יותר מדי' ומהו פחות מדי, כדי להגיע לאותו איזון מבורך של 'נכון בדיוק'. כעין כוונון של חוגת כספת, שכל ערך צריך לעמוד על המספר הנכון בדיוק כדי להיפתח.

לכל תכונה יש תכונה הופכית, שנמצאת על אותה סקאלה אך בקצה השני שלה ואנחנו נעים על הסקאלה הזו. לאורך השנים אנו לומדים לדייק אותה ולהבין כיצד אנחנו יכולים לחיות את ההבנה בצורה שמתאימה לנו. ממש כמו בגד חדש שצריך להסתגל לצורתו עד שמהלכים בו בנוחות.

לדוגמה, נתינה. האם אדם צריך לתת את כל מה שיש לו? גם אם זה קשה לו? האם רק נתינה מכל הלב וללא רצון לקבל - נתינה שלמה - נחשבת? או שכל דרגות הנתינה מזכות בכוחות אלוקיים?

בהמשך נדבר על כל תכונה בהרחבה.

שלוש-עשרה התכונות שנעסוק בהן:

ששת הכוחות האלוקיים שנעסוק בהם:

כיצד נוכל לסגל לעצמנו את התכונות והכוחות האלו?

על ידי זיכוך הנפש - עבודה לעקירת המידות הרעות, וגילוי, פיתוח וחיזוק המידות הטובות.

כל זה למטרה אחת. על מנת להגיע למימוש מלוא הפוטנציאל שלנו כבני אדם.

ומהו שיא הפוטנציאל?

התמרת הטבע האנושי שלנו להכרה אלוקית.

מהי הדרך לעשות זאת?

על ידי השתוות הצורה לבורא.

השתוות הצורה היא מושג קבלי שמשמעותו שאנחנו משווים את התכונות והרצונות שלנו לבורא, ולמעשה נותנים לו מקום בתוכנו. כל עוד אנחנו שונים ממנו אנחנו לא מממשים את הפוטנציאל הגלום בנו.

במאמר "מהות הדת ומטרתה", מגדיר עבורנו בעל הסולם את "חוק השתוות הצורה": חוק רוחני שקובע שכדי להיות שווים לבורא, אנו צריכים להיות דומים לו ברצונות שלנו; כלומר להפוך את הרצון לקבל לעצמי לרצון להשפיע. רצון זה יתבטא בצורת החשיבה, בהתנהגות שלנו ובתכונות שלנו. כנאמר בגמרא:

"מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום1".

אפשר לדמות זאת לילד שהוא גאון בנגינה בפסנתר, גאון בפוטנציאל.

אולי תהיה לו משיכה לנגינה, וייתכן שיום אחד הוא יגלה במקרה את אהבתו לנגינה. אך כל עוד לא למד לנגן, הוא לא יודע את זה. כך גם אנו, לא מכירים את עצמנו עד הסוף. ועד שלא נתנסה, לא נדע כמה זה נפלא להיות באהבה אינסופית, בשלווה ובאמפתיה באינסוף. כי אף אחד לא גילה לנו מאיזה מחצב נחצבנו ומהו הטוב שגלום בנו.

הספר הזה בא לחשוף בדיוק את זה. את שיא הפוטנציאל שביכולתנו לממש, ואת הדרך להגיע לשם.

המושג השתוות הצורה דורש הסבר מעמיק. אם נבין מהי השתוות הצורה, נבין את מהות תיקון המידות ומהו היעד שאליו אנו שואפים.

ניתן ללמוד על השתוות הצורה מהמדעים. במתמטיקה לדוגמה יש מושג שנקרא איזומורפיזם, שמשמעותו היא בדיוק השוואת הצורה, זאת שאנו מדברים עליה כאן.

איזומורפיזם - התאמה בין שני מבנים, באופן ששומר על המאפיינים שמגדירים את אופי המבנה. שני מבנים בעלי מאפיינים זהים בדיוק, מכונים איזומורפיים. קיומה של ההתאמה מראה ששני המבנים חולקים אותן תכונות, גם אם הם נקראים בשמות שונים.

ניקח כדוגמה כיסא. אנחנו יודעים שלכיסא יש רגליים שיחזיקו אותו מעל הריצפה, יש לו מושב והוא נועד לישיבה עליו. כאשר נתקל במבנה מסוים שהוא בעל תכונות אלו נדע להגיד שזה כיסא, ומשמש לישיבה. אפשר להוסיף לו משענת, אך היעדר משענת לא ישפיע על התכונות המבניות של הכיסא. כל אובייקט בעל תכונות כגון רגל אחת לפחות ומושב, יהיה איזומורפי לקבוצת הכיסאות ושייך אליה.

הכיסא לא חייב להיות בצבע חום דווקא או כל צבע אחר, שכן צבע אינו אחת התכונות הבסיסיות שמגדירות את קבוצת הכיסאות, ומשום כך אינו מגדיר או מגביל את השתייכותו לקבוצה.

לאחר שהבנו את המושג, נחזור למקורות. המקור למושג השתוות הצורה מגיע מהפסוק:

"שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד"2.
על פניו הפסוק מדבר על כך שכל דבר שאדם רואה, אם אלה הבריאה והטבע, אם אלו תופעות גשמיות - עליו להתבונן בהם בהתפעמות, מתוך הבנה וידיעה שהכל מבורא עולם. לראות את הבורא בכל דבר ומקום.

אך טמון בפסוק הזה עומק רב נוסף, שמגיע מתורת הסוד.

ננסה להבין מהי משמעות הפסוק על ידי פירוקו והסברתו מילה מילה - אות אות.

מה פירוש המילה "שיוויתי"?

כוונת המילה "שיוויתי" היא, השתוות הצורה לה'. יש באפשרותנו להשוות צורה לקב"ה. כמובן שאין פה שיווי הצורה הגשמית, אלא הרוחנית בלבד. אם ברצוננו לגלות תכונותיו של הבורא בנו, עלינו להשתוות לתכונותיו של הקב"ה. ככל שנעשה השוואת הצורה בתכונות רבות יותר, כך נתקרב אליו יותר.

יש שיטה לעשות זאת. השיטה שעולה מהפסוק היא, לשים את הבורא לנגדנו.

מה הכוונה ב'ל+נגדי'?

בהבנה ראשונית: לנגדי = למולי. אך יש למילה לנגדי משמעות נוספת. נגדי - המנוגד לי. עלינו לחוות את מה שאנחנו לא. מדוע זה כל כך חשוב? כדי לדעת מה אנחנו כן. לכל תכונה יש הניגודיות שלה, ההופכי שלה; לדוגמה סבלנות וחוסר סבלנות. אמפתיה ואפתיה.

כשם שאם אנו רוצים לראות לבן עלינו לשים אותו על רקע שחור, כך עלינו להתנסות בתכונה שאנחנו לא, כדי להבין מה אנחנו כן.

אדם שרוצה להיות סובלני עם ילדיו, אם הוא צועק עליהם, זה גורם לו להרגיש רע עם עצמו. כיצד אם כן עליו לנהוג? בתחילה עליו למצוא את האידיאל שאליו הוא שואף, מה שהוא כרגע לא, הלבן. כשהוא יודע מה היעד, הוא יודע מה לא נכון בקיים ומה צריך לשנות, כדי לתקן את עצמו. האידיאל הגבוה ביותר שאדם יכול לשים לעצמו הוא תכונותיו המושלמות של בורא עולם.

הבורא נוהג איתנו בסבלנות אין קץ. כך היינו רוצים לנהוג גם אנו. אך כאשר אנו שמים לנגד עינינו אידאל כה גבוה, אנו עלולים להרגיש רחוקים ממנו מאוד. רחוקים כל כך, שאנו עלולים לחשוב שאין טעם לנסות בכלל ולהתייאש. דווקא אז מתרחש הקסם. דווקא כשאנחנו מרגישים רחוקים ישנו כוח שמושך אותנו חזרה. שמראה לנו את הדרך ונותן לנו את הכוחות להשתפר ולעשות את המעשה הנכון.

ממש כמו בטבע; כוחות הטבע פועלים בדיוק כמו הכוחות הרוחניים.

במעגלים חשמליים לדוגמה, חלקיקים טעונים נעים בתווך מוליך, כתוצאה מהמתח החשמלי - או הפרש הפוטנציאלים - השורר בין שני קצות המוליך, שהם הפלוס והמינוס. החלקיקים הטעונים במטען חיובי נעים מהפוטנציאל הגבוה לפוטנציאל הנמוך, והטעונים במטען שלילי נעים בכיוון ההפוך.

ברוחניות זה פועל באותה צורה: אם נדמה את הבורא לכוח החיובי, ואותנו לכוח שטעון בשליליות, המתח שייווצר הוא בעל פוטנציאל למשוך אותנו למעלה. תנועה זו של משיכה, היא תנועה של משיכת אורות והתמלאות. של הבנות והשוואת צורה. כך הבורא נהיה לעזר כנגדי. היות שהצבנו אותו כנגדנו, נוצר בינינו כוח משיכה. בפועל זה מתבטא בכך שהבורא מסמן לנו את הדרך הנכונה, מאפשר לנו לראות את המצב בבירור ונכון, על מנת לצעוד בדרך הנכונה לנו.

כל צרה בחיים היא שיעור במידה מסוימת, שאנחנו מתנסים בו.

כשאדם נמצא בצרה, עליו להבין שהגיע אליו שיעור שתפקידו ללמד אותו על מידה בנפשו (מידה = תכונה). אם יבין את השיעור, יבין מה נפשו רוצה לתקן - יקבל הארה לנפש, שנקראת גם תובנה. התובנה היא התיקון אך היא גם התמלאות באור והמשכה חזרה לצד הטוב של הבורא. כי מה שהתרחש בעת התובנה או ההארה הוא שיווי הצורה. כעת האדם ממשיך את פועלו ממקום גבוה יותר, בתודעה גבוהה יותר. בצורה זו אדם יכול לצאת מכל צרה ולעלות מכל תחתית שהוא נמצא בה.

המילה האחרונה בפסוק היא "תמיד" והיא מייצגת את ספירת נצח.

ספירה זו היא הספירה השמינית ( - מסמלת את סימן האינסוף ).

ספירה זו עניינה, להעלות את המציאות ולקדם אותה אל עבר האינסוף, התובנה האולטימטיבית. וכן "תמיד", מלשון התמדה. אם זה יהיה הכיוון שנתמיד בו, נתעלה לכיוונו של הבורא.

הדרך להתעלות, היא לראות בכל צרה ובעיה בחיים מלבוש של הבורא.

כל סיטואציה שאדם נתקל בה בחיים, מגיעה מבורא עולם.