מארז דואט דם וקוצים
כשהייתי בת שש־עשרה, מגדת עתידות צוענייה אמרה לי שעתידי צופן בחובו אפלה ומוות.
היא צדקה.
אבל מה שהיא לא אמרה לי היה שאני אאבד את כל זיכרונותיי, ולא אזהה את השטן, כשהוא יבוא לגנוב את חיי.
לוקה דישקוב – מתנקש מהבראטווה, המכונה חסר רחמים – עלה מהגיהינום והפך את עולמי על ראשו.
ביום הנישואין שלנו, הוא לימד אותי שמפלצות אמיתיות הן לא אלה שמסתתרות בחשיכה, אלא אלה שלוטשות בך מבט וגונבות את נשמתך.
תוך כדי מסע הנקמה שלו, הוא לוקח אותי וחושף סודות מן העבר שיובילו למלחמה.
כאשר המוות אורב באופק, האויב של האויב שלי הופך לחברי.
במקרה הזה, זהו בעלי.
השאלה האמיתית היא האם כאשר הוא יגמור לחשוף את האמת, הוא ישאיר אותי או יהרוג אותי.
נדרים חסרי רחמים הוא רומן מאפיה אפל על נישואי שידוך. הוא מכיל מצבים מפוקפקים, תוכן למבוגרים ואלימות גרפית שעשויה להרתיע חלק מן הקוראים ו/או לשמש טריגר.
הספר הוא חלק ראשון מדואט, ואינו ספר בודד.
פרולוג
אריָה
הווה
מיס דה מרצ'י היקרה,
לאור ההערכה האחרונה שעשינו, אני סבור שמוטב, מבחינתך, שנמשיך בתוכנית הטיפול שלך, כאן, בלוס אנג'לס. לפיכך, אני ממליץ שלא תחזרי עדיין לבוסטון ללימודייך בקולג' ברקלי למוסיקה, ושאביך ימשיך להיות האפוטרופוס החוקי שלך.
מכתב עם לוח הזמנים של הפגישות שלך יישלח אלייך בהמשך השבוע.
שלך בנאמנות,
ד"ר פלצ'נט
פסיכיאטר יועץ
אני קורעת את המכתב לשניים, ואז שוב ושוב, ותוחבת את פיסות הנייר בחזרה לתיק שלי.
אבל המילים הדפוקות של הגורל שנחרץ, נחקקות במוחי. מילים מהדהדות שלא רציתי לשמוע מעולם, אבל ידעתי שאשמע.
זה לא מפתיע שד"ר פלצ'נט ממליץ שהדברים יישארו כפי שהם. למרות שאני מרגישה שנדפקתי לגמרי, ידעתי שזה יגיע. אחרי הכול, מצבי לא משתפר.
איך אני מעיזה להתרגז?
איך אני מעיזה לקוות?
זה היה טיפשי, אבל קיוויתי שאולי, רק אולי, ההחלטה תהיה שונה, ושאוכל לעזוב את הכלוב החונק, שאבא שלי מחזיק אותי בתוכו, בשנתיים האחרונות.
אסירת תודה על כיסוי החשכה בתא שבחרתי לעצמי, אני חורקת שיניים ומנגבת בכרית כף ידי את הדמעה הזולגת על לחיי. אני ממצמצת במהירות, ובולמת את יתר הדמעות.
אני לא יכולה לבכות כמו איזו מפסידנית. אסור לי.
אני נמצאת בכף השטן, מועדון יוקרתי מפואר במליבו. גם ככה אני כבר נראית כמו דג מחוץ למים בשמלת הגלישה הפשוטה מדי שלי, שערי השחור הארוך אסוף לפקעת נמוכה פרועה, וניחוח הייאוש נידף מכל נקבובית בגופי.
הלוואי שיכולתי ללכת לאיזה בר במרכז העיר ולשתות את עצמי עד אובדן חושים. לפחות אז לא הייתי צריכה לדאוג שמא אמשוך תשומת לב.
אדם נורמלי היה עושה את זה. מאחר שאני לא נורמלית, הייתי צריכה לבחור מקום שנמצא ברשימת המקומות, שאבא שלי בחר ואישר לי. מקומות שבהם הוא יכול לפקוח עליי עין. אם זה כדי לשמור על ביטחוני, ואם כדי לוודא שלא אברח. כאילו שהייתי יכולה.
אני אולי נראית כאילו שאני תמיד על סף בריחה, אבל אני לא טיפשה. אני יודעת שלא אצליח להגיע רחוק.
לא עם ברונו, האחראי על ענייני הביטחון אצל אבא שלי, שעוקב אחריי כמו ציפור טרף שמוכנה לקרוע לגזרים את הבשר מגופה טרייה, ורוג'ר, השני לו בשרשרת הפיקוד, ששומר עליי כמו שפטרוס הקדוש שומר על שערי גן העדן.
לפחות, כשאני יוצאת ככה, הם שומרים על מרחק סביר. ולכן, הלילה, ברונו נמצא קרוב ליציאה, ליד רחבת הריקודים, ורוג'ר נמצא בחוץ, במגרש החניה, מחכה במכונית לקחת אותי הביתה.
אני לוקחת נשימה מקוטעת, מושיטה יד אל הפינה־קולדה שהברמן הכין לי, ולוקחת לגימה מהקוקטייל המתוק.
נאמר לי שזה היה המשקה האהוב עליי לפני שאיבדתי את הזיכרון שלי, כך שבכל פעם שאני באה לכאן, אני שותה אותו, מקווה שהטעם יצליח לנקב חור בתוך המחסום שבמוחי, ויעורר בי את הדברים האחרים שאני צריכה לזכור.
כמו מי אני. מי אני באמת.
קוראים לי אריָה דה מרצ'י. אבל אני יודעת את זה רק משום שזה מה שאמרו לי.
אני לא זוכרת שהייתי היא, או משהו בכלל אודות החיים שלי.
המוח שלי מרגיש כאילו שמישהו בנה קיר לבנים בתוכו, נועל אותי בתוך חלל צר שבו אני אמורה לקבל כל דבר שאומרים לי. הקיר הזה גבוה ורחב כל כך, עד שאני לא יכולה לראות מה קורה מאחוריו או סביבו.
אני לכודה.
הקיר הזה והחלל שבתוכו הם כל מה שאני מכירה מאז שהתעוררתי מן השינה העמוקה ההיא, שגזלה ממני את הזמן.
אני עוצמת את עיניי, בולעת את המשקה, ומשעינה את ראשי על העור הרך של התא. אחר כך אני לוקחת נשימה מדודה ומנסה להרגיע את עצמי.
להרגיע את הנשימה המהירה, את הזעם, את חוסר הסבלנות שלי.
דברים מגיעים אליי כשאני רגועה. לפעמים זה הבזק זיכרון, למרות שהוא מטושטש, ואני אף פעם לא מצליחה לראות בבהירות את התמונות שמופיעות לפניי.
בפעמים אחרות, מגיעים אליי רגשות. אושר, עצב, בלבול.
אני דוחפת את הקיר החוסם שבמוחי, מנסה, בפעם המיליון אולי, לזכור את העובדות של חיי, שאני יודעת שמתקיימות היכן שהוא בשיפולי מוחי. אילו רק הייתי מצליחה לזכור משהו, משהו אמיתי שלא סיפרו לי, הייתי יודעת שיש לי תקווה כלשהי לשינוי.
מלבד תחושת הטעם הפירותי בחלק האחורי של גרוני, שום דבר אחר לא קורה.
שום דבר דפוק.
שום דבר דפוק מלבד אותו ריק של לא־כלום.
תחושת תבוסה מטביעה את ליבי עמוק יותר בתוך האפלה של נשמתי. עברו שנתיים וחצי מאז התאונה, ואני עדיין לא מצליחה להיזכר בדבר.
כל עוד אישאר כך, כל שאר הדברים יישארו כפי שהם. אני אמשיך לחיות באופן הגיהינומי הזה, שבו החיים שלי אינם שלי, וכל מה שאני עושה מתבצע תחת אישורו של אבי.
אני מבינה את הדאגה שלו ומדוע הוא פרנואידי באורח מוגזם. לפני שנתיים וחצי, התאונה האיומה הזאת לא רק גזלה ממני את כל הזיכרונות שהיו לי על החיים שלי ועל האנשים שאני אוהבת, היא גם נטלה את חייה של אימי והשאירה אותי נטולת הכרה במשך שישה חודשים.
אני לגמרי מבינה את הדאגה שלו, אבל זה יותר מדי, ומה שמרגיז אותי יותר מכול, זה שזה מרגיש כאילו שיש בפרנויה שלו יותר ממה שהוא מגלה לי.
כל מה שאני יודעת זה שאני לא יכולה להמשיך כך. אני לא יכולה. ידו השולטת של אבא גורמת לי להרגיש כאילו חבל תלייה כרוך סביב צווארי, חונק מתוכי את החיים.
בקרוב לא ייוותר ממני דבר.
כשהמוזיקה במועדון משתנה למשהו קצבי יותר, עיניי נפקחות, ועוד דמעה זולגת על לחיי. המוזיקה מלאת החיים מהדהדת מהקירות באופן מוגזם. זה נעשה כך בכוונה, כדי שהצליל יישמע מגניב יותר. אי האנשים שרוקדים למטה, על רחבת הריקודים, משתגעים על זה, ומשתגעים עוד יותר כשהדי־ג'יי מגביר את עוצמת המוזיקה.
אני נשענת קדימה על מרפקיי, וזה הרגע שבו אני מרגישה את התחושה העזה, שמישהו צופה בי.
התחושה הזאת חזקה כל כך, עד שהיא מאלצת אותי להרים את מבטי אל המרפסת של הקומה השלישית. באורות המהבהבים של המועדון, אני קולטת פנים על רקע ים האנשים העומדים שם.
זה גבר נאה, שהמראה שלו נותן משמעות חדשה למילים 'עוצר נשימה'. הייתי נאלצת לתאר אותו כיפהפה, אלמלא היה נראה כמו לוחם ויקינגי מסוקס. זה מחניק כל דבר הדומה ליופי.
הזוויות החדות־כתער האלה של פניו המפוסלות, שערו הכהה הפרוע, המגיע עד לכתפיו, והזקן המעוצב בקפידה, אך גם מוזנח, שומרים על מראה הלוחם ומרמזים על משהו מסוכן. נראה שכל הדברים האלה משמשים כאזהרה לא ללכת שולל אחר תווי הפנים של הנסיך מהאגדות.
ברור גם, על פי ערמת השרירים בכתפיו החזקות ובשרירי הזרוע שלו, שהדברים שצריך לשים לב אליהם אצלו, הם הדברים שמרמזים על סכנה.
גברים לא מקבלים שרירים כאלה רק מהליכה לחדר הכושר להתאמן. יש כאן יותר מהרצון להיראות כך.
אני יודעת את זה, כי אני רואה איך נראים שומרי הראש של אבא שלי.
הזר הנאה שלי תוקע בי את מבטו, כאילו רוצה שאדע שהוא צופה בי, ושאין לו כוונות להסיט את עיניו.
אני זוכה למבטי התפעלות של גברים כל הזמן. בדרך כלל השדיים הגדולים־במיוחד שלי, הם אלה שלוכדים את תשומת ליבם, לפני שרואים את שאר גופי. אבל הבחור הזה מסתכל על פניי, לא על הגוף שלי. והאופן שבו הוא מביט בי, כל כך נחוש, ולא מהסס, מושך את תשומת ליבי ביותר מובנים משהייתי רוצה.
מבטו הבלתי פוסק מפגין עניין שמזיז את האוויר סביבי ופוקד על גופי להגיב, ואני אכן מגיבה, כשחום פושט בי, שולח את התשוקה דרך עורי, ישר לשם, למטה.
נראה כאילו שפרץ אנרגיה חולף בחלל הרחב שמפריד בינינו, גולמי ופראי. הוא מעורר בי רעב מיני לא צפוי, שתופס אותי לא מוכנה.
פרץ ההתעוררות הפתאומי משתק אותי, וכשהוא הולך ומתפשט בגופי, אני מבינה שיש משהו מוכר בתחושה.
ו... בו.
אלוהים אדירים, אני מכירה אותו?
זה מה שזה? האם הוא מכיר אותי?
ככל שאנחנו מביטים זה בזה יותר, כך התחושה מתעצמת, ואני חושבת שזה כנראה נכון —התחושה המוכרת. אני מרגישה ככה רק כשאני באה לידי מגע עם משהו או מישהו שאני אמורה לזכור, אך לא מצליחה.
אבל איתו, זה שונה. התחושה חזקה יותר, ויש תשוקה שלא ניתן לטעות בה, שפועמת בוורידיי, מפתה אותי לתוך היקסמות שבה אינני יכולה להסיט את מבטי, גם לו הייתי רוצה בכך.
וזה לא בגלל שהגבר שמתבונן בי הוא מדהים עד כדי כאב. יש כאן משהו אחר.
זה משהו שאני צריכה לבדוק, במיוחד משום שאף אחד אחר לא הצליח ליצור תגובה חזקה כל כך במוחי. לא אבא שלי, לא החברים שלי, כביכול, ששמעתי מלכלכים עליי מאחורי גבי, ולא הדבר שנאמר לי שהיה האהבה היחידה בחיי — מוזיקה.
בחיים הקודמים שלי, ניגנתי בכינור, וניגנתי טוב כל כך, עד שקיבלתי מלגה לברקלי. נאמר לי שהייתי כל כך טובה, שכבר חיכו לי הצעות עבודה לאחר סיום לימודיי. אבל אני לא זוכרת שהחזקתי כינור מעולם, שלא לדבר על לנגן בו.
אם התאונה ההיא לא הייתה מתרחשת, הייתי מסיימת את השנה האחרונה שלי וגומרת את הלימודים לפני שנתיים. הבחורה שסיפרו לי שהייתי, הייתה כזאת שהעולם רק חיכה לכישרונות שהיו טמונים בה.
אני מזדקפת, בדיוק באותו רגע שבו הזר הנאה עושה זאת, ומבטי עוקב אחריו כשהוא מתרחק מהמרפסת, אבל עיניו לא עוזבות אותי.
האדרנלין מזנק בעצביי, כשהוא מרים את ידו ומקפל את אצבעו, מזמן אותי לבוא אליו.
אצבעו נשארת באוויר, והתחלה של חיוך עולה על שפתיו, אבל הוא לא מתממש לגמרי.
כשאנחנו חולקים את השיחה האילמת הזאת, אני תוהה האם ללכת אליו. ומה אם הרגשות שלי פשוט טיפשיים ואני טועה?
אולי אני פשוט נמשכת אליו, וזו ההקדמה הקבועה לסטוץ, שאני לא יכולה שיהיה לי.
או שאולי כן?
אני שולחת מבט אל רחבת הריקודים, היכן שברונו אמור להיות, ואני מופתעת כשאני לא רואה אותו.
אני מסתכלת סביב בקדחתנות, אבל הוא לא נראה בשום מקום. זה מעולם לא קרה בעבר.
הוא תמיד, תמיד, בקו הראייה שלי. שמעתי את אבא אומר לו להיות בדיוק ככה.
אסור שאהיה אף פעם מחוץ לטווח הראייה של ברונו, וגם הוא לא אמור להיות מחוץ לטווח הראייה שלי.
זה שאני לא רואה אותו מעניק לי תחושת חופש. הזדמנות שלא הייתה לי מאז שפקחתי לראשונה את עיניי אל העולם הזה, שבו מוחי הוא לוח ריק.
אני מחזירה את מבטי אל הזר הנאה שלי, ושוב, הוא מזמין אותי לבוא אליו. הכישוף שאוחז בי כעת מתוגבר על ידי הידיעה שאם אני לא יכולה לראות את ברונו, גם הוא לא יכול לראות אותי.
כשהאיש שומט את ידו, מסתובב ונעלם בתוך הקהל מאחוריו, פאניקה גואה בי מעצם המחשבה שההזדמנות אבדה. ומה אם הוא היה מסלול שיוביל אותי למצוא איזו חתיכה חסרה בפאזל השבור של חיי?
הייתי רוצה לפחות לגלות מי הוא.
מה שהרגשתי, כשהבטתי בו, היה אמיתי. הרגשתי שאני מכירה אותו, באיזה אופן משמעותי. אולי אפילו... אינטימי. האם זה ייתכן? יכול להיות שאני פגומה, אבל אפילו אני יודעת שזה לא נורמלי להרגיש כזאת התעוררות מינית תוך שניות אחדות, כשאת מביטה במישהו.
אני לא חושבת שיכולה הייתה להיות לו כזאת השפעה עליי, אם אני לא צודקת ברמה מסוימת.
ועם המחשבה הזאת, אני קמה ונעה מהר ככל יכולתי. אני עולה במדרגות שמשמאלי אל הקומה שבה הוא היה. כשאני מגיעה לשם, אני עושה את דרכי אל המקום שבו הוא עמד.
יש טרקלין מולי, מוקף בעוד גופים רוקדים וזוגות שמשתרעים על ספות העור הרכות, מתמזמזים או מדברים וצוחקים. עוצמת המוזיקה הרבה יותר נמוכה כאן, אז כל מה שאני שומעת זה את הקקופוניה של השיחות.
מאחר שהאור שליד הבר קצת יותר חזק, אני עושה את דרכי לשם, ומנסה לחפש אותו מסביב.
אני סורקת את השטח, מחפשת בין האנשים שיושבים על שרפרפים סביב שולחנות מרובעים קטנים ליד מעקות הזכוכית. כשאני לא רואה אותו, אני מסתכלת לעבר המלצרית שנושאת מגש נוצץ של משקאות אל עבר קבוצה של בחורים בקולג' שנשענים על הקיר.
הוא לא נמצא גם ביניהם, אז אני מסתכלת לעבר הצד השני, שם יש כמה קבוצות של אנשים שעומדים יחד.
הבטן שלי מתכווצת מייאוש, כשאני ממשיכה ללכת ולא רואה אותו בשום מקום.
לעזאזל. לא הייתי מהירה מספיק כדי לתפוס אותו, וככל הנראה, הוא הלך.
רק כשאני מסתובבת כדי לחזור אל המקום שממנו באתי, אני רואה אותו עומד ליד גומחה, בצללים, והוא מביט בי כמו קודם. לבוש כולו בשחור, כמעט מתמזג עם החשכה.
הוא נשען על הקיר, כשנעל שחורה מוצקה אחת צמודה אל הקיר, וידיו תחובות בכיסי מכנסיו.
עכשיו, כשאני קרובה יותר, אני עצבנית, ולמרות שאני לא בדיוק אדם ביישן, הוא גורם לי להרגיש ביישנית.
כשאני קרובה יותר, אני רואה עד כמה הוא מדהים וגבוה. הייתי אומרת שהוא לפחות מטר ותשעים וחמישה סנטימטרים, אולי מטר ותשעים ושמונה, וגם השרירים שראיתי קודם נראים עכשיו גדולים יותר.
אני מגייסת אומץ ומתקרבת אליו, וכשאני עושה זאת, החיוך שכמעט שם, חוזר אל פניו הנאות.
כשאני עוצרת במרחק צעדים ספורים ממנו, הוא מרכין את ראשו, ותלתל שיער נופל על אחת מעיניו האפורות־כסופות, וזה גורם לו להיראות עוד יותר מפתה, מסוכן, סקסי.
סקסי זה מה שגורם לעצבים שלי להתפזר, ולפתע אני לא בטוחה מה אני עושה כאן או מה אני מתכוונת לומר לו.
"כמעט חשבתי שלא תבואי," הוא אומר בקול עם מבטא. המבטא קל, אבל נוכח שם. נשמע כמו מבטא רוסי, ומה שחשוב יותר הוא שההתעניינות שלי בו מתעוררת עוד יותר, כי אני יודעת ששמעתי את הקול שלו בעבר.
אני... מזהה אותו.
ההכרה בכך שזיהיתי משהו גורמת לי לסחרור וריגוש בו זמנית. אני כמעט נחלשת מפרץ ההתעלות ומן המשמעות שלו. אם אני מזהה ששמעתי את הקול שלו בעבר, זה אומר שמשהו קורה במוחי שניזוק. משהו טוב.
שפתיי נפתחות, ואני מביטה במבט בוחן בעיניים האפורות האלה, בצבע הסערה. אני מנסה להיזכר בפנים שלו, אבל לא מצליחה.
"אתה מכיר אותי?" אני שואלת, מקווה שאני לא נשמעת מטופשת.
"אולי..." החיוך מגיע עכשיו, ואני רואה את היופי האפל של הגבר הזה במלוא עוצמתו.
אבל הרמז הזה של הסכנה ממשיך להזהיר אותי להתרחק. אומר לי שזה לא גבר שכדאי שאדבר איתו. אולם, הסקרנות שלי גוברת עליי.
"אולי?" אני דוחקת בו.
הוא מתרחק מהקיר ומתקרב אליי, עד שהוא במרחק נשימה.
"תרקדי איתי... אריָה," הוא עונה, אומר את שמי, ואני משתנקת.
"אתה מכיר אותי. איך?"
"בואי איתי, ותגלי."
כשהוא מושיט את ידו, אני לוקחת אותה, למרות שאני יודעת שלא כדאי שאעשה זאת. אותם פעמוני אזהרה מצלצלים בראשי, ומסיבה כלשהי, אני מרגישה שאסור שהגבר הזה ואני ניגע זה בזה.
כאילו כדי לאמת את חשדותיי, זיק חשמלי ניצת בי, כשהוא סוגר את ידו הגדולה על ידי.
אני נותנת לו להוביל אותי במעלה גרם נוסף של מדרגות, אל טרקלין האח"מים, שם הוא מוביל אותי אל רחבת הריקודים הקטנה, רחוק מהספות. האזור הזה היה כמעט פרטי אלמלא הברמן שמוזג משקאות מאחורי הבר.
אבל הוא הופך להיות שלנו בלבד, כשהזר הנאה שלי מניד בראשו לעבר הברמן, והוא הולך. אני צופה בו הולך, והמתח מתגבר באוויר סביבי.
המתיחות נחלשת, רק כשהידיים החמות של הזר הנאה שלי מרחפות על מרפקיי ומושכות אותי אל חזה הגרניט שלו. אני קטנה לעומתו, אבל מצליחה להצמיד את אצבעותיי אל התחלת הכתף שלו, כשהוא כורך את זרועו סביב מותניי.
אצבעותיו משוטטות על הגב התחתון שלי, כשאני מרימה אליו את מבטי, ואנחנו מתחילים לנוע לצלילי המוסיקה. זה שיר קצבי, אבל אנחנו רוקדים לאט, כאילו שזה שיר לאוהבים.
"מה אתה יודע עליי?" אני שואלת, ולהיטות משתלטת עליי.
"מוזיקה. זה חלק ממך. את מנגנת בכינור כאילו שהוא נוצר בשבילך," הוא עונה, לוכד את תשומת ליבי.
"שמעת אותי מנגנת?"
"הרבה. הרבה פעמים."
"מתי שמעת אותי מנגנת? איפה?"
"ששש..." הוא לוחש ומתקרב קרוב יותר אל אוזני. "מספיק, פרינצסה, פשוט תרקדי איתי. לא רקדנו בפעם הקודמת."
פרינצסה, זה אומר נסיכה ברוסית.
אני יודעת את זה.
אני יודעת את זה... כי הוא אמר לי את זה. למרות שאני לא מצליחה להיזכר שאמרו לי, אני יודעת שהוא זה שאמר לי את זה.
אבל מתי?
הוא אמר שלא רקדנו בפעם הקודמת. מתי פגשתי אותו?
איפה?
הזיפים שעל לסתו מדגדגים את לחיי, מוציאים אותי מההזיות עליו. אנחנו כל כך קרובים, עד שהשפתיים שלו מרוחקות רק סנטימטרים משלי, ואני כמעט מאמינה שהוא עומד לנשק אותי.
העיניים שלנו ננעלות, ואני לכודה בתוך סערת מבטו.
הדחיפה והמשיכה של הכוח המושך אותי אליו חזקים כל כך, עד שאני צריכה להיאבק בזה כדי לגרום למוח שלי לעבוד.
אני מנסה, באמת. שאלוהים יעזור לי, אני מנסה, אבל כשהוא רוכן קרוב יותר ויותר, ושפתיו מרפרפות על שפתיי, הכול מתפוגג לתוך האוויר. כל החששות, המחשבות, הרצונות והתקוות שלי.
מה שמשתלט עליי הוא תשוקה טהורה, ואני אובדת בתוך הנשיקה שלו. הלשון שלו חודרת לתוך פי ותובעת עליי בעלות.
אני נמסה לתוך גופו הקשה, כשהנשיקה שלו הופכת חמדנית וממלאת אותי ברעב בלתי ניתן לסיפוק. אליו ואל הטעם שלו. הטעם הגברי הגולמי הזה של צורך וסקס וכל מה שאני רוצה, אבל מעולם לא ידעתי שלזה השתוקקתי.
הנשיקה מזמרת בעורקיי, וכשהוא חופן את פניי, הבזק של זיכרון ניצת במוחי, ואני רואה אותו, רואה אותו בבירור, לא במטושטש, לא במעורפל כמו כל דבר אחר שמגיע אליי. אין שום ספק בכך שזה הוא.
אני רואה אותו בעיני רוחי, נוגע בפניי ומחבק אותי, אבל אני פגועה. משהו רע קרה לי.
"אני לוקה."
המילים שלו עולות במוחי, ופרץ הזיכרון העז הוא חזק כל כך, עד שאני מתנתקת מהנשיקה, אבל הוא עדיין מחבק אותי, מחזיק את פניי קרובות אליו.
"לוקה?" אני לוחשת, ועיניו הופכות עצובות לשבריר שנייה.
"כן, פרינצסה, זה נכון," הוא עונה, וכשהוא מחכך את קצה הצוואר שלי, משהו חד צורב את עורי.
זה גורם לי לקפוץ, אבל הוא מחזיק אותי במקומי.
"מה זה היה?"
"סליחה, פרינצסה, אולי מוטב שלא תנסי לזכור אותי. אני לא כאן כדי להציל אותך הפעם, ואין מי שיכול להציל אותך ממני."
עיניי מתרחבות מאימה ומפחד שסוגרים את גרוני.
הדבר הראשון שאני חושבת עליו הוא הפרנויה של אבא והאופי המגונן־מדי שלו. זאת הסיבה לכך שהוא כזה. זאת בדיוק הסיבה. סכנה.
הפה שלי נפער כדי להגיד משהו, כל דבר שהוא, אבל המילים לא יוצאות.
אני יוצאת מאחיזתו, אבל התנועה פתאומית מדי, ומה שהוא מניח על צווארי גורם לראייה שלי להיטשטש. ולעזאזל, אני לא מסוגלת לדבר. אני לא מצליחה לקרוא לעזרה למרות שאני מנסה כמיטב יכולתי.
המילים פשוט לא מגיעות. אני כושלת אחורה, והוא נותן לי להתרחק ממנו. אני משתמשת בהזדמנות כדי להביט סביב ולחפש את ברונו, אבל אני לא רואה אותו בשום מקום. הדבר היחיד שאני מסוגלת לחשוב עליו הוא לנסות לברוח. לברוח ולנסות להציל את עצמי. לוקה מביט בי בשלווה, עם ביטחון של אדם שיודע שזה עתה לכד את הטרף שלו.
פאניקה נושאת אותי אל עבר גרם מדרגות בפינה. אני יורדת בהן, מקווה שהן יובילו אותי החוצה מהמועדון.
אני נעה מהר ככל שאני יכולה אל מול האפלה שמאיימת להשתלט ולהפיל אותי על הקרקע.
אני מגיעה אל תחתית המדרגות ופותחת את הדלת, אסירת תודה על כך שהן מובילות החוצה.
אבל כשאני פונה מעבר לפינה, אני עוצרת על מקומי כשמבטי נוחת על אדם שלובש סווטשרט עם ברדס, וכורע מעל גופו של ברונו. הסכין שלו נעוצה בליבו של ברונו, ודם אדום כהה מתערבב עם אור הירח הכסוף, כשהדם פורץ מתוכו.
אני רוצה לצרוח, אבל לא מצליחה, ואני נסוגה אחורה רק כדי ליפול לזרועותיו של השטן היפה שתופס אותי, כשאני מתנגשת בו.
אני רוצה להגיד לו לשחרר אותי. אני רוצה לברוח ולצרוח.
אבל אני לא מסוגלת לעשות אף אחד מהדברים האלה, ושנינו יודעים זאת.
הוא נוגע בלחיי, ושוב הזיכרון שלו עולה בי.
כל כך מוזר.
במשך שנתיים וחצי, הזיכרון הראשון שלי הוא מהאיש הזה, ואני חושבת שהוא עומד להרוג אותי.
החשכה מגיעה, ואני נופלת לתוכה, מאפשרת לה לקחת אותי באותו האופן שבו נפלתי אל תוך נשיקת האבדון.
המוות מקדם את פניי כמו חבר ממזר ותיק, כשאני מביט בגופתו המושחתת של טימותי מיכאילוב. האיש שהיה לי כמו אח.
הגרסה השרופה, מעוותת־הצורה של מה שנותר ממנו, מוטלת לפניי על קרש בחדר המתים.
על שני הקרשים שלידו נמצאות הגופות נטולות החיים של אשתו, גלינה, ושל איוון, בנם בן השלוש.
המוות היה נחמד יותר אליהם. הכדורים בראשיהם לקחו את חייהם מהר יותר.
אני יכול רק להתפלל למי ששומע אותי שהם הרגישו מעט מאוד כאב, ושזה היה מהיר.
מבטי עובר אל גופו הזעיר של איוון, ותערובת של זעם וייאוש עוברת בי כשאני מביט בפצע שהשאיר הכדור.
הוא היה ילד, תינוק, מת הרבה יותר מדי מוקדם, הלך מן העולם הזה בגלל הדברים המרושעים שאנשים עושים. אין לי עצם הורית אחת בגופי, אבל כשאני נזכר ביום שבו הוא עשה את צעדיו הראשונים לעבר טימותי וקרא לו אבא, הרגשתי אז כאילו גם אני אבא.
זה לא הילד הראשון שראיתי שזה קורה לו, והוא גם לא הילד הצעיר ביותר שראיתי.
את המוות הצעיר ביותר — הרצח — ראיתי במקרה של אחי הצעיר. אני יכול לומר בוודאות שהנפש שלי מתה באותו יום, לפני זמן רב כל כך, ומאותו רגע, רִיק של אפלה מילא את החלל הזה בתוכי. ועדיין, ליבי הולם בכאב, כשאני רואה עצב כזה.
במהלך חיי, ראיתי את ידו האכזרית של המוות יותר פעמים משהייתי רוצה. למרבה הצער, זאת אחת הפעמים הגרועות שבהן, וזה יוצר בתוכי קהות חושים, שאני לא בטוח שאצליח אי פעם לנער מעליי.
הדקירה היא תמיד זהה כשהיא לוקחת אנשים שאכפת לי מהם, ולא נותרו הרבה אנשים כאלה בעולם הזה.
טימותי מיכאילוב היה אחד מהמעטים האלה. אשתו והבן שלו היו כמו שלוחה שלו, והרגשתי כאילו הם היו גם שלי, ושאני צריך להגן עליהם.
עכשיו כל השלושה עברו לצד השני, וכבר אינם. הם הלכו הרחק, הרחק ממני, אל המקום שממנו אני מנסה להימנע.
הסצנה הנוראה שמולי מזכירה לי שמשהו אנושי עדיין קיים בתוכי מתחת לחזות הקשוחה של הגבר שאני.
משהו שמעורר את ליבי הקר, וגם את תחושת חוסר הישע — אותה אני שונא.
התחושה הזאת דוחפת אותי להיזכר בפעם הנוספת היחידה שבה הרגשתי נטוש כל כך. אותה תחושה של לגלוג מרחפת באוויר.
תחושה שהמוות הגיע עקב נקמה שהוא חש שמגיעה לו. אולי משום שבכל פעם שהמוות מגיע אליי, ואני שורד, הוא חש מרומה, ואני תמיד גוזל מהמוות את מכת הסיום המספקת הזאת שתגמור אותי.
הפעם, המוות נקם בי כמו כלבה, ונראה שהוא קיבל עזרה.
ישנם סימני קשירה סביב צווארו של טימותי, וחבורות זועמות על לחיו. זה כבר אומר לי שיותר מאדם אחד עשה לו את זה. אדם אחד לעולם לא היה מצליח להרוג אדם כמו טימותי. עוד אנשים היו מעורבים, ובשל סט הכישורים, שאני יודע שיש לאיש הזה, אני מתכוון להניח שזאת הייתה קבוצה של בני זונות. והם היו יכולים לעשות לו את זה רק אם הצליחו להחליש אותו מאוד לפני כן. אני תוהה אם הם השתמשו באשתו ובילד שלו, כדי לעשות את זה. קרוב לוודאי.
שאר גופו מספר לי שהחבר הכי טוב שלי עבר עינויים לפני שהרגו אותו.
העור על רגליו נשרף, וכל מה שנותר הוא השלד, עם בשר שרוף דבוק אליו. לכן, כל מה שאני רואה זה בשר חרוך, עד לבטנו, ומשם והלאה פצעי הירי משתלטים.
יש כמה כאלה על זרועותיו ועל כתפיו. בעולם שלי, אתה יורה באדם בחלקי הגוף האלה רק אם אתה רוצה שהוא יחיה, כך שתוכל להפחיד אותו כדי שייתן לך מידע.
שלושת הכדורים בחזהו היו המכה הסופית. הכדור שבאמצע נשלח אל ליבו.
למה עינו את טימותי?
מה הוא ידע?
ראיתי אותו רק לפני יומיים. אם היה משהו שהתרחש, הוא היה מספר לי. עד כדי כך היינו קרובים.
מה שקרה לטימותי היה מתוכנן. מתוכנן היטב. וזה בוצע על ידי אנשים בעלי כישורים דומים לכישורים שלי ושלו.
זה היה סוג של תכנון מורכב, לקשור אדם שלא תוכל להכריע במכות.
הוא היה בדיוק כמוני. גנב בבראטווה. כזה שאי אפשר לגעת בו, מאיים, כמעט בלתי מנוצח.
שנינו היינו חלק מהפחאן, קבוצת אליטה של אוכפים מטעמו של גרגורי איבנוב — אותם הוא בחר אחד אחד במו ידיו, כדי להגן על אחוות יורקוב ולשרת אותה.
אנחנו מתנקשים, ואנחנו שייכים לבראטווה עד סוף חיינו. אנחנו שם כדי לחיות וכדי למות אם נהיה מוכרחים, כמו הספרטנים של פעם.
אבל אני לא חושב שמותו של החבר הטוב ביותר שלי היה קשור לקוד הכבוד שלנו.
אז בשביל מה הוא מת?
אני חורק שיניים, שואף לתוכי את הריח הקליני של מה שחוקרי מקרי המוות השתמשו בו כדי לנקות את חדר המתים. הריח חזק, ואמור להכחיד את ניחוח המוות, אבל אני עדיין מצליח להריח אותו, נאחז באוויר.
"אני יכול לראות את המחשבות שלך, מוי סין," נשמע קול מאחוריי, במבטא רוסי כבד.
הקול שייך לדמיין מיכאילוב, אביו של טימותי.
"ידעתי שתבוא ברגע שתקבל את ההודעה, מוי סין," הוא מוסיף, ושוב קורא לי כך.
משמעות המילים היא — בן שלי, ברוסית. זהו כינוי שאני לא מרגיש ראוי לו ברגע זה. טימותי ואני תמיד שמרנו זה על זה, והפעם לא הייתי שם כדי לעזור לו.
מאז ומתמיד חשתי מלא כבוד על כך שדמיאן התייחס אליי כאילו שאני בנו. זה כך מאז שהייתי בן שלוש־עשרה. אחרי שהמשפחה שלי נטבחה, הוא לקח אותי אליהם וגידל אותי. דמיאן היה החבר הכי טוב של אבא שלי. כמו אבא שלי, גם דמיאן הוא קצין בכיר. לכן, גדלתי להיות חלק מהווריי, הגנבים, כבר מהגיל ההוא.
צעדיו מהדהדים על רצפת האבן של חדר המתים כשהוא מתקרב אליי, ואני מסיט את מבטי משרידיו של הבן שלו, כדי להביט בו. אני פוגש את עיניו שטופות הדם, כשהוא עוצר במרחק נשימה ממני.
"באתי," אני עונה בקול צרוד. "אני מצטער שזה קרה, דמיאן."
הבעת צער מכל סוג שהוא היא לא דבר קל עבורי. אתה אף פעם לא תשמע מילות צער יוצאות מפי, אלא אם כן תהיה ראוי להן.
"אני יודע."
מבטי חוזר אל טימותי, ואני מסתכל על גופו, עיניי נעצרות באזורים שמעוררים את חשדי. דמיאן אמר שהוא יכול לראות מה אני חושב, לכן אני מדלג על השטויות ומגיע ישר אל הנקודה. "טימותי עבר עינויים."
"כן. בוא נדבר בחוץ. מתוך כבוד." הוא מצביע על הדלת בפינה.
"כמובן." אנחנו עושים את דרכנו החוצה, אבל אני עדיין מרגיש כאילו אני עומד ממש ליד טימותי. "מה קרה, דמיאן?"
"הם נכנסו לבית שלו. רוב האנשים שלו נשרפו לגמרי, ואחרים נורו בראש, כמו בהוצאה להורג. אותו דבר עשו לאשתו ולילד שלו."
"איך לעזאזל זה קרה?"
"זו הייתה מלכודת, לוקה," הוא מבהיר, והדם שלי קופא. "זה לא קרה סתם ככה."
"מי לעזאזל עשה את זה?"
"כלב השעשועים של הפחאן," הוא עונה, והדם הקר שזורם בוורידיי אוזל מגופי.
דמיאן מוציא מכיסו טבעת כסף ומחזיק אותה מול האור כדי שאוכל לראות את סמל האחווה שלנו בתבליט שבאמצע הטבעת. לכל חבר ושותף בכיר ביורקוב יש אחת כזאת.
הסמל הוא גריפין אוחז בפגיון. ליד הפגיון ישנו מספר ייחודי המזהה את החבר או השותף. הטבעת משמשת כאמצעי זיהוי וכסמל של נאמנות.
המספר על הטבעת הזאת הוא 106. המראה מצית מייד את זעמי, ואני מחזיר את מבטי אל דמיאן. "איפה מצאת את זה?"
"אחד האנשים שלי במשטרה מצא אותה בזירת הפשע. הוא התקשר אליי לפני הפחאן כשראה את טימותי, והוא לקח אותה, כדי שהבדיקות הפורנזיות יוכלו להשתמש בה כראיה. היה עליה דם של טימותי, לוקה. החבר שלי נתן את הטבעת לבדיקה ואימת את זה, לפני שהגעתי לכאן."
אני יכול רק לדמיין שזה היה אחד האנשים שעדיין היו נאמנים לדמיאן. הוא בוודאי ידע מה תהיינה ההשלכות של הבערת אש הגיהינום.
הבערת אש הגיהינום זו הדרך היחידה לתאר התרעה בפני דמיאן, משום שהטבעת הזאת שייכת למושל רפאל דה מרצ'י, והוא אכן כלב השעשועים של הפחאן. כלי יעיל שיש לו חשיבות רבה, שהאחווה מנצלת היטב.
גדלתי עם הידיעה על האמת הזאת, וצפיתי בו מתנהג כאילו שנולד לשושלת מלוכה. הוא זכאי לאותן הטבות כמו אלה של הבראטווה בעקבות הברית שלו איתנו, והפחאן דואגת שכך יהיה.
אבל בעיניי, האיש הזה תמיד היה כל מה שבזתי לו, והשנאה שלי כלפיו עמוקה. שנאתי אותו מהיום הראשון שפגשתי אותו. הוא ירק עליי, כשקפצתי לו מול המכונית.
הייתי בן שבע. אם אימא שלי לא הייתה מושכת אותי ומצילה אותי מהמכונית הדוהרת שלו, הוא היה דורס אותי כמו כלב ברחוב, והוא מעולם לא הסתכל לאחור. היו לי אינסוף היתקלויות עם האיש הזה, ובכל פעם הצטערתי שאני לא יכול להרוג אותו. כששמעתי שהוא אחראי על המוות של טימותי ושל המשפחה שלו, זה רק גרם לי לדרוך את אקדחי.
"הוא ישלם על זה בחייו," אני נוהם.
אני לוקח צעד אחד החוצה, אבל דמיאן אוחז בכתפי בידו החופשייה ועוצר אותי. הוא מסתכל עליי ברצינות שתופסת את תשומת ליבי. אני לא יודע למה לעזאזל הוא עוצר אותי כשאנחנו אמורים לתכנן מלחמה.
"מה אתה עושה, דמיאן?"
"האיש הזה הרג את הבן שלי." עיניו מזדגגות. הוא אוחז את הטבעת של רפאל מול הנורה התלויה מעלינו ומניד את ראשו במורת רוח ובעצב. "הוא רצח את הכלה ואת הנכד שלי. הם מתים, לוקה. איוון היה רק בן שלוש. איך מישהו יכול להיות כל כך מרושע?"
דמעה זולגת על עפעפיו.
"כן, אז הוא צריך לשלם," אני צועק, וקופץ את ידיי לאגרופים הדוקים. "תן לי ללכת להרוג אותו."
"זה לא מספיק, לוקה. הבטחתי לאימא של טימותי, כשהייתה על ערש דווי, שאני אדאג לו. היא לא תסתפק בכדור אחד בראש שיכניס אותו מתחת לאדמה. זה לא יעניק לה את הנקמה, וגם לא יפצה אותי על הכאב שאני חש." ושוב, הוא מניד בראשו. "לרפאל לא מגיע חסדו של המוות. חסד כזה הוא טוב מדי בשבילו. תסתכל על הבן שלי, לוקה. הוא הרג את טימותי וגרם לזה להיראות כאילו האויבים שלו הגיעו אליו ואל משפחתו. זה מה שאנשים יחשבו, אבל עם הטבעת הזאת, אנחנו יודעים שזה אחרת."
"אנחנו צריכים לספר לגרגורי, דמיאן."
"לא, לוקה, אל תעמוד שם ותגיד לי שאתה חושב שגרגורי יעניש את רפאל, כשהוא מכניס מיליארדים לאחווה. זאת לא הפעם הראשונה שרפאל גזל ממני משהו. זאת פשוט הפעם הראשונה שהייתה לזה משמעות. כבר הרבה זמן הוא בולם אותי. אנחנו האחווה היחידה בבראטווה שהרשתה לאיטלקי להכניס את התחת שלו לקבוצת האליטה שלנו." הוא חושף את שיניו. "תפקיד המושל פתח דלתות שהם לא היו יכולים לפתוח. גרגורי לעולם לא יטיל את העונש המתאים על אדם שמביא לו כזאת תועלת. אפילו לא בשביל עצמו. אף אחד מהם לא יעשה כלום, לוקה, ואותך כנראה יוציאו להורג בגלל שעזרת לי."
אני בוהה בו ומנסה לרסן את זעמי.
מוות לא מפחיד אותי. אבל האמת — כן, וכל מה שדמיאן אמר עכשיו הוא אמת לאמיתה.
בליבי, אני יודע שלמרות ששנינו נאמנים כל כך לגרגורי, לא נקבל את תמיכתו. הוא יאמין לכל דבר שהממזר הזה יגיד לו כדי לחמוק מעונש.
גרגורי איבנוב נגוע באותה קללה, שבה נגוע כל מנהיג של ארגון פשע — חמדנות.
זה החטא החמור שלו. העסק שבבעלותו, ושכולנו עובדים בשבילו, הוא נובה, בנק פרטי שנמצא בבעלות משפחת איבנוב מאז תקופת רוסיה הצארית. יש לו סניפים ברוסיה, אנגליה, שוויץ ואיטליה. והודות לרפאל, יש לו חמישה סניפים בארצות הברית.
נובה הוא מקור הכנסה שהופך את כל שאר הדברים שאנחנו עושים לאפשריים. הברחת נשק ועסקאות נשק אחרות, הימורים והברחה של מוצרים מסוימים בין ארצות. נובה גם קונה את הנאמנות והשתיקה של האנשים הנכונים. כמעט כל סינדיקט פשע, שאני מכיר, מעביר כספים דרך נובה, ואלה שמשתמשים בו כדי לנקות כסף מלוכלך ודברים דומים, משלמים לגרגורי שכר טרחה נאה, תמורת שירותיו.
תשעים אחוז מכלל ההצלחה הזאת נגזרים מכך שמושל קליפורניה אוכל מכף ידינו.
"מה אתה רוצה לעשות, דמיאן?" אני מסנן.
"אני רוצה להתמודד עם זה בעצמי." הוא לוקח נשימה מקוטעת. "אני רוצה להיפטר מהבן זונה אחת ולתמיד, ולקטוע את הקשרים בינו לבין האחווה שלנו. אני רוצה להשמיד אותו כפי שהוא השמיד את הבן שלי, ואני רוצה לקחת ממנו הכול. כל מה שיקר לליבו. לא אכפת לי כמה זמן זה ייקח. אבל כדי לעשות את זה, אזדקק לעזרתך. אני זקוק לנאמנות שלך כלפיי, 'חסר רחמים'."
ככה הם קוראים לי. זה מה שהפכתי להיות ביום ההוא, לפני זמן רב כל כך, כשליבי השחיר כמו פחם.
אני מניח את ידיי על כתפיו ומהנהן בביטחון.
"אתה יודע שיש לך אותי, ושהנאמנות שלי תמיד תהיה כלפיך."
"תודה."
אני לוקח ממנו את הטבעת של רפאל. "אני נותן לך את מילתי שאני אקח ממנו הכול. תיקח מה שתרצה בעקבות האובדן שלך. ואז, אני אשמיד אותו. וכשאני אסיים איתו, לא יישאר דבר לקבור."
רפאל דה מרצ'י יבין מהי המשמעות של 'חסר רחמים'.
ואני יודע בדיוק היכן להתחיל להחליש אותו.
תמונה של שיער שחור יפה וארוך, עיניים בצבע קינמון ושפתיים אדומות־כוורד עולה בראשי.
היא אף פעם לא הייתה רחוקה ממחשבותיי, למרות שזה היה לפני יותר מעשור, כשנאמר לי להתרחק ממנה.
היא הדבר שיקר לליבו.
הבת שלו.
המשפחה שלו.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
