גיבורה מורדת * גיבור אלפא * נתמודד עם הכול * פנטזיה

"אין למנהיג אליסיום משהו טוב יותר לעשות?" עמוד השדרה שלי התכווץ והרגשתי עוד נוצה נופלת.

"אני מבין שכואב לך – "

"כואב לי? לא כואב לי. אני זועמת."

סלסט

בארבע השנים שחלפו מאז מותה של חברתי היקרה. בניתי את חיי הרחק מאליסיום ומהחוקים שלה, ולא הייתה לי כל כוונה לשנות את זה, עד שהאישה השנייה הכי חשובה בחיי נלקחת ממני והמלאך שאחראי לטרגדיות הכי גדולות שחוויתי מחליט להיכנס שוב לחיי. אשר לקח ממני כל כך הרבה, ואם הוא חושב שאי פעם אסלח לו על זה, הוא לא מכיר אותי.

אשר

סלסט אומרת שהיא מקרה אבוד, שהיא לא מעוניינת שאציל אותה, אבל אני מרגיש מחויב. בגללי היא במצב הזה, אני דחפתי אותה לשם. היא הייתה ילדה חסרת אונים כשהכול קרה, אבל עברו ארבע שנים וסלסט גדלה להיות ישות יפהפייה. בכל מפגש גורלי איתה עוד חלק בי נותר בידיה ואני מתחיל לחשוב שאולי אני זה שצריך הצלה.

עולם שמימי מאת אוליביה וילדנשטיין, סופרת רבי המכר של יו־אס־איי טודיי, הוא סיפור על המלאכית המרדנית ביותר בשמיים ועל המלאך שמתעקש לשקם אותה. זה הספר השני בטרילוגיית מלאכי אליסיום. גם הספרים הנוספים בסדרה, נוצה ואור כוכבים, ראו אור בהוצאת אדל.

פרולוג

אשר

אף פעם לא שנאתי עיר עד עכשיו. מצד שני, מעולם לא הייתה עיר שהרסה אותי כמו פריז. פריז, ערש האהבה והחטא. במשך שנים חשבתי שג'ארד אדלר הוא החוטא הכי רשע שיש. הערב הרווחתי תואר ודירוג הרבה יותר גרועים מאלה של טריפל.

אספתי נשמות של לא אחד אלא של שני נפילים וחמקתי איתן אל השמיים הרטובים של בירת צרפת. מתחת לעץ דובדבן פורח החזקתי בידיי את שני הכדורים הזהובים. מה גרם לי לשלוף את הנשמות מהגופות שלהם? הפעולה חסרת האחריות הזאת תוביל אותי לא רק לחקירה, אלא בטוח יסלקו אותי מתפקידי, ישליכו אותי החוצה מאליסיום וייקחו ממני את מה שבזכותו אני מי שאני. כל מי שאני.

טיפות הגשם נפלו בין הפרחים הוורודים על הכדורים הזהובים והוטחו במגפיי כמו טיפות דם טריות. עצמתי את עיניי והרמתי את ראשי. אם היו אלים, הייתי מבקש מהם הכוונה, אבל אנחנו, מלאכי התיבה, היינו אלה שמחליטים בין החיים למוות, אלה ששופטים נשמות וקובעים גורלות.

עם זאת, הערב הרגשתי אלוהי בערך כמו הנמלה שהלכה על אצבעי. פקחתי את עיניי בכוח וסגרתי את אצבעותיי, מעיף ממני את הנמלה.

הרגשתי את הנשמות שבידיי פועמות. פרשתי את כנפיי והכנתי את עצמי לחזור לבית הדין לשדים, אבל לרוח הקשוחה והרטובה היו תוכניות אחרות והיא העיפה אותי לכיוון חדש וריסקה את המצפן המוסרי שלי. היא הרסה את המלאך המכובד שהייתי והעירה את הישות הפגומה שהתחבאה בתוכי.

1

סלסט

ארבע שנים לאחר מכן

הלכתי לאורך הבר העמוס לפני שהצלחתי להידחק בין מר 'יהיר ונפוח' לבין שתי צעירות שלבשו מעט מדי בד ומרחו על עצמן יותר מדי איפור.

"חתיכת חצופה," אמרה התיכוניסטית הבלונדינית שענדה באוזניה עגילי חישוק ענקיים. בלי להסתכל עליה הנחתי את ידי על בר העץ הדביק ומיקדתי את תשומת ליבי בבחור שחבש כובע בייסבול הפוך ולבש וחולצת טי צמודה כל־כך, שהיא בטח שפשפה לו את הפטמות. "אני צמאה," אמרתי. "אכפת לך אם אשתה את זה?"

הוא סרק אותי בעיניו. "את בכלל בגיל החוקי?"

העמדתי פני נעלבת, אפילו ששמתי אפס נוצות על כך שהיה לי חזה שטוח ומותניים צרים. ליקקתי את שפתיי לאט. "חוקית יותר משתי אלה."

עיניו הבהירות נצצו והוא העביר לי את הבירה שקנה לבלונדינית המתלוננת. "כולה שלך, יפה."

הטבעות שלי הקישו בזכוכית. "אני אוהבת בחורים נדיבים." העמדתי פנים שאני עומדת להרים את הכוס לשפתיי בזמן שהעברתי את אצבעי על הזיפים שלו ואז המשכתי נמוך יותר, לעבר צווארו. הגרגרת שלו עלתה וירדה, משקפת את ההתרגשות שראיתי בעיניו. המשכתי להסיח את דעתו באצבע אחת על החזה המנופח שלו לאחר יותר מדי שעות בחדר הכושר ושלפתי את הארנק מכיס מכנסי הג'ינס הנמוכים שלו.

עצמות כנפיי רטטו כאילו עמדתי לאבד נוצה, אבל גניבה לא הייתה הסטייל שלי. לתפוס פושעים, מצד שני, כן. עמדתי על קצות אצבעותיי ולחשתי באוזנו, "אם אי פעם תשים משהו במשקה של מישהי שוב," פתחתי את הארנק שלו והוצאתי את רישיון הנהיגה, "מאט בויד מלאפייט, קליפורניה, אתקשר למשטרה בעצמי." שפכתי את הבירה על החזה שלו ונהניתי לשמוע אותו מקלל כשהנוזל הקר הגיע למפשעה שלו.

הנחתי את הכוס הריקה ואת הארנק על הבר ואז הושטתי את התעודה המזהה שלו לג'ייס, הברמן והשותף לפעולותיי, שהיה גם החבר הכי טוב שלי, עם הרבה הטבות.

"חתיכת כלבה משוגעת!" צעק מאט בויד, "אם מישהו פה הולך להיעצר, זו את."

חייכתי אליו חיוך מתוק. אפילו שבורכתי ביכולות על־טבעיות, לא בורכתי בגובה על־טבעי, אז הייתי צריכה להסתכל למעלה. "על איזה פשע יעצרו אותי בדיוק? על זה שמנעתי מבחורה תמימה להיות מסוממת ולהיאנס?" כשג'ייס לקח ממני את התעודה, אצבעותיו נגעו באצבעותיי.

"אני סוגר את החשבון שלך. זה יוצא עשרים דולר, מר בויד. רוצה לשלם במזומן או באשראי?" הוא צילם את שני הצדדים של התעודה.

הבחור התנשף בכעס. "הבירה עליי, לא בתוכי!" הוא תפס את הארנק שלו וברח מהבר, אבל התנגש בקיר של שרירים. לאון, הבעלים של 'טראפ' ואחיו הגדול של ג'ייס, הניח את ידיו על כתפיו של מאט ודחף אותו חזרה לכיוון הבר. ג'ייס היה רזה, ולאון היה הר אדם עם יותר קעקועים מאשר רוב הפושעים שהופיעו בדירוג ההולוגרמי של האחווה.

לאון חייך אליי חיוך שהייתה חסרה בו שן אחת מקטטה שהיה מעורב בה לא מזמן. אפילו שהבר שלו בהארלם היה פופולרי מאוד בקרב סטודנטים באוניברסיטה, גם הרבה מסוממים ומוכרי סמים בשכונה אהבו להגיע אליו. "מהלך יפה, סלסט."

מאט נהם קללות שהיו עולות לו הרבה מאוד נוצות אם הוא היה נוצתי. "תודה." התחלתי לבלות ב'טראפ' אחרי שפגשתי את ג'ייס בסמסטר הקודם, בקורס משפט פלילי. המשכתי לבלות בבר בגלל הצ'יזבורגרים המדהימים שהגישו בו וגם בגלל החברות עם ג'ייס. ומפני שאפשר היה להוציא את הבחורה מהאחווה, אבל לא היה אפשר להוציא את האחווה מהבחורה, בערבים עמוסים ניסיתי לפקוח עיניים על אנשים בעייתיים.

"מזומן או אשראי?" ג'ייס שאל ברוגע.

מאט הרים את הסנטר. "פאק, אני לא משלם."

"אתה מנסה לסמם מישהי בבר שלי ואז מנסה גם לדפוק אותי עם החשבון? ג'ייס, תקרא לטומי," אמר לאון.

"מי זה טומי?" שאל מאט. קולו התחיל לאבד את הביטחון העצמי שלו.

"חייל מארינס בפנסיה שבמקרה גם סו־שף מוכשר מאוד."

טומי היה בחור חזק ושקט עם קעקועים על הפנים שנטו להפחיד את רוב האנשים. הוא תמיד היה אדיש כלפיי, אז לא הייתה לי שום בעיה איתו. כשג'ייס התחיל ללכת לכיוון המטבח, מאט שלף שטר של עשרים דולר מהארנק שלו.

"בלי שוטרים. אני הולך, ואני מבטיח שלעולם לא תראו אותי יותר."

"זה נחמד מאוד, אבל מה שאני רוצה שתבטיח זה שלעולם לא תנסה לסמם מישהי שוב. אתה חושב שאתה יכול לעשות את זה?"

"כן, אני לעולם לא אעשה את זה שוב." מאט בלע את רוקו באופן מובחן.

"יופי. עכשיו תן לי את כל הכדורים שהבאת לתוך הבר שלי."

מאט הכניס יד לתוך תחתוניו ושלף שקית קטנה. הוא התחיל לרעוד כשהרים אותה. לאון העיף את ידו הצידה. "אני לא רוצה את זיעת הביצים המסריחה שלך בפנים שלי." הוא לקח את כוס הבירה הריקה. "שים את זה פה."

מאט הכניס את השקית לכוס וסובב את מצחיית הכובע שלו קדימה כדי לנסות להסתיר את פניו מתשומת הלב שהתחלנו לקבל משאר האנשים בבר. שמעתי אותו ממלמל קללה כשאליסיה, המלצרית הראשית ולפעמים גם בת זוגו של לאון, אמרה, "צילמתי את הכול, לאון."

"תודה, בייב." ואז הוא הנמיך את קולו ומלמל משהו באוזן של מאט, שגרם לו להחוויר לגמרי ולהיות לבן כמו היהלומים שעל הצלב שלאון ענד סביב הצוואר.

במשך חמש־עשרה שנות חיי הראשונות לימדו אותי לשקם בני אדם בעדינות, להציע להם יד, לעזור להם להגיע לדרך הנכונה, אבל בארבע שנים האחרונות למדתי שאיומים וכוח עובדים גם טוב, ולפעמים הרבה יותר טוב. ובטוח שמהר יותר.

מישהי נגעה בזרועי — הבלונדינית עם עגילי החישוק הגדולים. "אני והחברה שלי רוצות להודות לך."

"אין בעד מה, אבל שימו לב למשקאות שלכן בפעם הבאה." כשהבנות הסתובבו לג'ייס כדי להודות גם לו, אפילו שאני נשבעת שהן המשיכו לדבר איתו הרבה אחרי שסיימו להודות לו, שלפתי את הטלפון מכיס הז'קט שלי כדי לבדוק מה השעה וראיתי שפספסתי הודעה ממיוריאל.

חייכתי כשקראתי את ההודעה. אפילו שבכל יום שישי חזרתי הביתה לסוף השבוע, בכל יום חמישי, בלי לפספס, מימי שאלה אותי אם היו לי תוכניות אחרות והזכירה לי שזה בסדר אם כן. סופי שבוע היו זמן משפחתי קדוש, ומכיוון שמימי הייתה המשפחה היחידה שלי, הקדשתי את כולם לאישה שדאגה לי אחרי שאיבדתי את לי.

לי... לחשוב עליה עדיין כאב. היא הייתה החברה הכי טובה שלי, אחותי, העוגן שלי. בלילה שבו לקחה את חייה הייתי מרוסקת. ואז כעסתי. כעסתי על ג'ארד, על כך שהסיח את דעתה מהתפקיד שלה. כעסתי על לי, על שנתנה לו לעשות את זה. כעסתי על שרף אשר, על כך ששרף את כנפיה וזרק אותה בחזרה לכדור הארץ עם צלקות בצורת חצאי סהר על הגב. וכעסתי שלא הייתי מספיקה עבורה כדי להשאיר אותה בעולם הזה.

במשך כמה שבועות שנאתי אותה, ואז שנאתי את עצמי על זה ששנאתי אותה. עכשיו... עכשיו פשוט התגעגעתי אליה. כמו שמימי התגעגעה לג'ארד, האיש שגידלה כאילו היה הבן שלה. אצבעותיי עפו על המסך.

אני: אנסה להספיק להגיע לארוחת צהריים, אבל לפני כן אני צריכה לפגוש את היועץ שלי, אז אל תחכי לי אם תהיי רעבה.

ואז הוספתי,

אני: אגב, הצלחתי להשיג לנו כרטיסים להצגה שסיפרתי לך עליה. חידוש של 'חשמלית ושמה תשוקה'. בשבת בצהריים.

שלוש נקודות הופיעו על המסך כשמימי הקלידה. מובן שהיא לא ישנה. מיוריאל אף פעם לא באמת ישנה, היא העדיפה לנמנם מדי פעם במהלך היום. היא הקלידה הרבה זמן וציפיתי לתשובה ארוכה, אבל כל מה שהיא שלחה היה:

מיוריאל: או־קיי, יקירתי.

ג'ייס קרא לי מעל המוזיקה הרועשת. הוא רכן על הבר בזרועותיו המקועקעות עד שאפו היה במרחק של סנטימטרים משלי והביט בעיניי.

"רוצה לשתות משהו, סי?"

הנדתי בראשי. "לא, אני הולכת לדירה."

"כבר?"

"השעה שתיים בבוקר, ג'ייס."

"אתגעגע אלייך."

כל האורות מהשלטים הזרחניים שעל קירות הבטון, כולל שלט על תיקון נעליים מהיר, ציור של חציל ענק וחזיר עם כנפיים — שאני הבאתי — השתקפו בשערו המוחלק בג'ל. גלגלתי עיניים. "אתה תראה אותי בעוד חמש שעות." היה לי שיעור מוקדם בימי שישי, אז ארוחות הבוקר שלי היו מתוזמנות עם סוף המשמרת שלו ב'טראפ'.

"עדיין אתגעגע אלייך במשך חמש שעות."

צחקתי. הבחור שחלקתי איתו דירת שלושה חדרים בבניין בין הקמפוס של האוניברסיטה לבין שדרת ריברסייד חייך אליי חיוך גדול. היה לו חיוך מקסים וגם אופי מדהים. הוא ישמח מישהי מאוד יום אחד כשיחליט להתמסד, ואפילו שהוא אהב לצחוק שזאת תהיה אני, זו לא עמדה להיות אני. ראיתי את מערכת היחסים של לי וג'ארד מקרוב וזה לימד אותי שלהתאהב זה כואב ומבולגן. רציתי כיף וקל, וג'ייס היה שניהם.

"לילה טוב, סי."

"לילה, ג'ייס." הצמדתי נשיקה מהירה לזווית פיו. "תהיה ילד טוב."

"תהיי טובה יותר."

כשהלך לעבר לקוח, הסתובבתי והסתכלתי על החזיר הזרחני שלי. חשבתי על אשר כשקניתי אותו, ואז צחקתי כשלאון פתח את הקופסה, הוציא את השלט של החזיר המכונף ותלה אותו על הקיר. הכוונה הרעה שלי עלתה לי בנוצה, אבל לעזאזל, זה היה שווה את זה.

השארתי את המחשבות על מלאך התיבה מאחוריי והלכתי בין לקוחות הבר, סטודנטים ומקומיים, מרגישה איך נעליי נדבקות לרצפה. הצלחתי להתקדם כמה צעדים לפני שדרכי נחסמה על ידי שתי בחורות עם שפתיים מכווצות. "סליחה." ניסיתי לעקוף אותן, אבל שתיהן שלפו את כנפיהן.

איזה כיף. הברונטית בעלת התלתלים והנוצות הכחולות עם הקצוות המוזהבים הניחה את ידיה על מותניה.

"החוטא שלי עם החתך על השפה הרגע אמר לי, ולא בצורה נחמדה, לעוף מפה. את לא יודעת למה במקרה, נכון, סלסט?"

הנחתי שהיו תמונות שלי באחוות, מפני שנראה היה לי כאילו כל נוצתי שפגשתי בניו יורק, זכר או נקבה, שמע עליי. "למה את מניחה שאני יודעת על זה משהו?" הסתכלתי מעבר לכתף שלה לכיוון היציאה.

"כי הוא מלמל משהו על זה שהוא רוצה להתנקם באופנוענית בעלת ציפורניים שחורות וחדות כמו טפרים ובלי ישבן שקוראים לה סלסט."

טוב, זה באמת היה לא מכובד. היה לי ישבן, הוא פשוט היה קטן, כמו שאר הגוף שלי. והציפורניים שלי לא חדות כמו טפרים, אפילו שזה נשמע לי כמו רעיון מועיל. "אין לי אפילו אופנוע." לא חשבתי שמימי תאהב את זה אם אקנה אופנוע.

"אני חושבת שהוא דיבר על איך שאת נראית." הנוצתית נעצה מבט במגפיים הצבאיים שלי ובמכנסי העור השחורים. הרמתי את האצבע האמצעית וגירדתי באמצעותה משהו על השפה. "את חושבת?"

היא הסמיקה עד השורשים הבלונדיניים שלה.

"הייתה לי תוכנית בשבילו," אמרה האמיתית.

"אני מצטערת, כחולה, אבל את באמת מצפה ממני להתנצל על כך שהצלתי ילדה תמימה מלקחת כדור שכנראה היה מוביל לאונס שלה, אם לא על ידי הגבר הזה, אז על ידי גבר אחר?"

היא הזעיפה את פניה. "כל מה שעשית זה להתגרות בו."

"הוא יעשה את זה שוב." הבלונדינית קיפלה את כנפיה האדומות לתוך עמוד השדרה שלה.

כמו הכנפיים שלי, גם לשלה לא היו קצוות מתכתיים. זה שהיא גם הייתה בת כלאיים הרגיע מעט את הטון שלי כי לא משנה כמה מסונוורת היא הייתה על ידי העולם השמימי, בסוף היא תבין שזה שלא היו לה קצוות מתכתיים יכריע את גורלה באליסיום לדרגים הכי נמוכים. הכי טוב שבן כלאיים יכול לקוות לקבל זו עבודה באחוות כאופַן, או לעבוד באליסיום או באבדון כאראל. רק אמיתיים יכלו לעבוד בעבודות השוות כמו מלאכים, אישים או שרפים, העילית של המלאכים, או נכון יותר, העילית של הבולשיט.

"סלסט!" הכחולה השתנקה.

סרקתי את החדר בעיניי וחיפשתי צרות. כשלא ראיתי שמישהו רודף אחריי, פניתי בחזרה לבחורה. "מה?"

"איבדת נוצה."

הבטתי למטה על הנוצה הסגולה ותהיתי על מה איבדתי אותה. אולי בגלל המחשבות שלי על מלאכי התיבה, או אולי מפני שגנבתי את החוטא של נוצתית אחרת? אם לומר בכנות, הופתעתי מכך שאיבדתי רק נוצה אחת הערב, וגם מכך שפספסתי את העקצוץ המהיר שבדרך כלל מרגישים כשמאבדים נוצה.

כשהנוצה נעלמה מתחת לזוג נעלי עקב, הרמתי את מבטי בחזרה לנוצתית בעלת העיניים הפעורות. "לא הראשונה שלי, וגם לא האחרונה." הפסקתי לספור מזמן, אבל חשדתי שאיבדתי לפחות את אותה הכמות שהרווחתי, בהתחשב בכך שכנפיי, או נכון יותר, התירוץ העלוב שלי לכנפיים, היו בערך באותה הצפיפות שבה היו לפני פריז.

האמיתית שילבה זרועות מעל הגופייה הלבנה שבאמת גרמה לה להיראות מלאכית. "למה ויתרת?"

"מה גורם לך לחשוב שוויתרתי?"

שתי הנוצתיות לא הבינו את חוש ההומור שלי והחליפו מבטים לפני שדיברו יחד. בת הכלאיים אמרה, "יש לך רק שלוש מאות עשרים וחמש... כלומר, שלוש מאות עשרים וארבע עכשיו," והאמיתית אמרה, "ונותרו לך רק עוד שלושה חודשים."

אפילו שזה עצבן אותי שהן בדקו אותי בדירוג ההולוגרמי, הופתעתי לטובה מהמספר הזה. מכיוון שאיבדתי נוצות כמו עוף שסובל מנשירה ולא נרשמתי לאף משימה חדשה מאז פריז, הנחתי שאני הרבה מתחת למאה, אבל התברר שבלי להתכוון ביצעתי הרבה מעשים טובים. גם אם לא היינו זכאים למספר הנוצות של חוטא לפי כרטיס הדירוג שלו אם לא לקחנו אותו כמשימה, אם הצלחנו לגרום לו להשתנות, אפילו קצת, קיבלנו נוצה על הנדיבות שלנו.

"את לא הולכת להרים אותה?" שאלה בת הכלאיים.

"ולהיזכר בימי התהילה שלי? לא נראה לי. אני אחת שאוהבת לחיות את הרגע." עיניה הירוקות התרחבו. "תגידו לי משהו. האם הפכתי למקרה בוחן באחווה, כזה שצריך להיות סימן אזהרה או משהו?"

פניה של האמיתית התכווצו כאילו בלעה את אחד השוטים של ג'ייס, שבהם הוא ערבב טקילה עם סוכריות חמוצות. "האופנים דואגים לך, סלסט. במיוחד מירה."

"מירה?" זה גרם לי לחייך. ממש הטלתי ספק בכך שזקנת האחווה דאגה לסטודנטית הבינונית שלה. "אני בטוחה שהיא ממש שבורה בגלל היעדרותי. תמסרי לה דרישת שלום, בסדר?" עקפתי אותן ועליתי במדרגות כדי לצאת מהבר, לא מפסיקה לחשוב על המספר שהן זרקו לי.

שלוש מאות עשרים וארבע. לא שהתכוונתי להשלים את הכנפיים שלי, אבל הכמות שהייתי צריכה להשיג כדי להשלים לאלף הייתה כזאת מגוחכת, שצחקתי. בדרך החוצה שלחתי נשיקה ללאון והוא העמיד פנים שהוא תופס אותה באוויר ומכניס לכיס, אפילו שהיה עסוק בשיחה עם בלונדינית יפה. נראה שהוא ואליסיה כרגע לא היו יחד.

הרמתי את ראשי לשמיים השחורים ברגע שיצאתי מהבר. אפילו שהם לא היו מלאי כוכבים כמו באחווה, חשבתי שהשמיים היו יפהפיים. לא כי הם היו מושלמים, אלא כי הם היו אמיתיים. מלאים בערפיח ובאורות של העיר במקום בקוורץ וביערת דבש.

ורעש. היה כל־כך הרבה רעש. ושום דבר מזה לא היה הרמוני. לא היו דרורים בכל צבעי הקשת ששרו שירים, לא היו מזרקות קוורץ עם מים מנצנצים וחבצלות פורחות, רק מוניות צהובות מצפצפות, סטודנטים מסטולים ושיכורים של השכונה.

אהבתי את העיר הזאת בדיוק מפני שהיא לא הייתה מושלמת, ושיקפה את החיים שבחרתי לעצמי, במקום את החיים שנבחרו עבורי.