שונאים לאוהבים * הוא ילד רע היא ילדה טובה * פנטזיה

"תיהני מכל הטוב שאת עושה, נאיה." הוא אמר את השם שלי כאילו זה משהו לא נעים ונוצותיי רעדו.

"הזהירו אותי שאתה מנוול, אבל אתה עוד יותר גרוע מזה."

הוא חייך והחל ללכת לאחור אל הדלת. "היה נעים להכיר גם אותך."

נאיה

כל חיי חונכתי לציית לחוקים של אליסיום והתרחקתי מצרות עד שפגשתי את אדם. הוא יהיר, שחצן ועושה הכול כדי לשבור כל אחד ואחד מהחוקים. אני בתו של מלאך תיבה, הוא הילד הרע של האחווה. כל חיי הוריי דאגו שלעולם לא ניפגש, אפילו שהאבות שלנו החברים הכי טובים, ואני תוהה... האם זה מפני שהם חוששים מההשפעה הרעה שעלולה להיות לאדם עליי? או שיש פה סיבה עמוקה יותר מזו?

אדם

כשהנסיכה של אליסיום מאתרת אותי ודורשת להצטרף לצוות הסודי שלי, אני מסרב בתוקף. הדבר האחרון שאני צריך זה למשוך אליי את תשומת ליבו של מלאך התיבה, אבל הבלונדינית הלוחמנית לא מוכנה לקבל 'לא' כתשובה והיא נחושה להשיג את מה שהיא רוצה.

אור כוכבים מאת אוליביה וילדנשטיין, סופרת רבי המכר של יו־אס־איי טודיי, הוא על הילד הרע בעל החיוך הכובש ועל האישה האמיצה שתשנה את כל חייו. זה הספר השלישי בטרילוגיית מלאכי אליסיום. גם הספרים הנוספים בסדרה, נוצה ועולם שמימי, ראו אור בהוצאת אדל.

הבהרה

אור כוכבים מתרחש שמונה־עשרה שנה אחרי שנוצה הסתיים. ניצלתי את החירות היצירתית שלי כדי להפוך רפובליקה נשיאותית לממלכה למטרת הסיפור. בבקשה זכרו שמדובר בסיפור בדיוני, ואף שאין זו דיסטופיה, זה אכן סיפור על־טבעי.

לאדם, אחד משלושת המלאכים שלי

פרולוג

אדם

עובדה מלאכית מס' 1000

גודל הכנפיים והבוהק שלהן לא מעידים על ערכה של הישות השמימית הנושאת אותן

"לא אוהב מסיבות?"

הבטתי במלאך שנעמד לידי ליד קיר הלובי המעוגל, שהואר באור כוכבים. שיער בלונדיני כהה שהיה מסורק הצידה, זקן קצר, עיניים אפורות וכנפיים זהובות. אפילו שהוא קיפל אותן לאחור, לא פספסתי את זה שהן היו לגמרי מתכתיות, לא רק הקצוות. כאילו הוא טבל אותן בזהב נוזלי. גם לא פספסתי כמה הן היו מלאות. החזרתי את מבטי לקהל הסואן. "לא אוהב מסיבות אחווה, אבל אני מנחש שאתה כן כי אתה פה."

הוא חייך. "לא באתי מאליסיום בשביל החגיגות."

"אז למה באת? כדי להשוויץ בשורשים הטהורים שלך?" עצמות כנפיי רעדו קצת מהעקיצה, אבל באופן מפתיע אף נוצה לא נטשה אותי. אחרי שנתיים שהרווחתי ואיבדתי נוצות, עדיין לא הצלחתי להבין את מדד הסובלנות של האישים.

המלאך הבלונדיני חייך שוב. "תאמין או לא, אבל באתי כדי לפגוש אותך."

עכשיו הוא קיבל את מלוא תשומת הלב שלי. סיימתי את מיץ האננס האלכוהולי שחברתו הנוכחית של נואה הצליחה להגניב למסיבה והבטתי בבחור. אהבתי הפתעות בערך כמו שאהבתי זרים, כלומר בכלל לא. תושב של אליסיום שבא לחפש אותי? נוצותיי רעדו. שילבתי זרועות ושמחתי שכבר בגיל שש־עשרה הייתי בגובה של המלאך. "מי אתה ומה אתה רוצה?"

"שמי דאב1, ואני רוצה לגייס אותך."

"כמו הציפור?"

"כמעט." הוא הרים את ידו באוויר ואחד הדרורים הצבעוניים של האחווה נחת עליה, אפילו שהם בדרך כלל שמרו על מרחק. אחרי כמה שניות הדרור עף שוב וחזר לשיר.

"לגייס אותי בשביל מה, דאב שהוא לא ציפור?"

"בשביל פרויקט חשאי שאני מוביל."

הבטתי לכיוונו של נואה, אבל הוא היה עסוק מדי בלבחון כמה עמוק הוא יכול לדחוף את הלשון שלו לגרונה של הבחורה שלו מכדי לשים לב אליי. דאב התרחק מקיר הקוורץ.

"במערכת שלנו יש מלאכים, אישים, אראלים ואופנים, אבל אין שורים. אתה לא חושב שזה קצת מוזר?"

אפילו שרציתי להעמיד פנים שהבנתי את כל המילים האלה של המלאכים, הייתי סקרן מדי ונשברתי. "שורים?"

"שומרים. בני אדם כל הזמן מדברים על מלאכים שומרים, אבל לשמור על בני אדם זו לא אחת הסמכויות שלנו." דאב הסתכל סביבו על כמאה הנוצתיים הצעירים שעמדו בקבוצות מסביב לשבע המזרקות. "אני חושב שאם נשמור על בני האדם זה יועיל להם." הוא החזיר את מבטו אליי. "אבל ההצעה שלי לא קיבלה שום תגובה באליסיום, ובגלל זה ירדתי לאחוות. אחרי שבחנתי אלפי פרופילים גיליתי שלך יש את כל הכישורים שצריכים להיות לשומר."

גיחכתי. "שומרים לא צריכים להיות נטולי אנוכיות?"

"ואתה לא?"

אני השתמשתי במדרג ההולוגרמי שלי כדי למצוא את הסטוץ הבא. בסוף תמיד הצלחתי לשקם את החוטאים שאליהם נרשמתי, אבל המטרה העיקרית שלי הייתה אנוכית לחלוטין.

"בחנתי אותך, אדם. אתה עוזר להרבה מהחברים שלך במשימות שלהם, בלי שזה עוזר לך במשהו."

"ניסיון עוזר לכולם."

"מה שהתכוונתי זה שאכפת לך ואתה מודע. אלה תכונות שאני מחפש בשומרים שלי." דאב הזדקף ונראה עוד יותר רחב בטוגה האפורה שלו, שהייתה שונה כל־כך ממכנסי הג'ינס וחולצות הטי שרוב בני גילי לבשו. "אני אישִי, אדם. אני יודע את כל מה שקורה עם הנוצתיים שלנו. הכול."

זה נשמע כמו איום יותר מאשר עידוד, אבל בכל זאת אמרתי, "אמרת שומרים. יש עוד?"

"אתה תהיה הראשון."

"לכמה זמן?"

"עד שנחליט להביא עוד."

"אתה תחלוק איתי את ההחלטה הזאת?"

"כן. אלא אם כן אתה מעדיף שאני — "

"אני רוצה להיות חלק מההחלטה הזאת." דאב חייך חיוך מרוצה. "עדיין אצטרך לקחת משימות כדי לשקם בני אדם, או שפשוט תמחא כפיים ותגדל לי את שאר הנוצות?"

הוא צחק. "אני מחבב אותך."

זה לא היה הדדי.

"אפילו לשרפים אין קסמים כאלה, אז תצטרך להמשיך לקחת משימות. פשוט תיקח את הזמן. גם אחרי שסיימת, תישאר רשום על המשימה לעוד כמה שבועות. חודשים אפילו. זה עדיף."

"אם אתה יודע עליי הכול, אז אתה יודע גם לגבי האבות שלי. אולי אצליח שבועות, אבל חודשים? אין מצב."

"אז שבועות. בכל מקרה, אני מצפה ממך לשמור על בני אדם במקביל למשימות שלך. אביא לך תיקים על חוטאים עם כוונות רעות, וכל מה שאתה צריך לעשות זה לשים עליהם עין כדי לוודא שהם לא פוגעים באחרים."

הדופק שלי עלה. בפעם האחרונה שהרגשתי ככה עצמות כנפיי סוף־סוף בקעו מעמוד השדרה שלי. "ספר לי עוד."

"אספר לך הכול, אבל רק אם אתה בפנים." הוא הושיט לי את היד.

הבטתי בה, ואז בו, ובכנפיים הזהובות שלו. "מה המלכוד?"

"שזה יישאר בינינו עד שאוכיח את הטענה שלי שיש מקום לשורים בעולמות שלנו."

עם זה יכולתי לעבוד. "שאלה אחרונה. אצטרך לעבור על חוקים?"

"מתי זה עצר אותך בעבר?"

חייכתי. "נראה שאתה צודק."

דאב הנהן לכיוון ידו, שעדיין הייתה מולי. לחצתי אותה, וזה סימן את היום האחרון שלי בתור נוצתי עם כנפי עטלף ואת היום הראשון שלי בתור מושיע בעל כנפיים שחורות.